וילה די פראטולינו
 | |||||||
| וילה דמידוף, שהוקמה במקום וילה די פראטולינו | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| סוג |
וילה  | ||||||
| מיקום |
ואליה | ||||||
| מדינה |
איטליה | ||||||
| מידות | |||||||
| שטח |
26.53 הקטאר | ||||||
| קואורדינטות | 43°51′36″N 11°18′09″E / 43.86°N 11.3025°E | ||||||
  | |||||||
וילה מדיצ'י די פראטולינו (באיטלקית: Villa Medicea di Pratolino), כיום וילה דמידוף (Villa Demidoff), היא וילה השוכנת בקומונה ואליה (אנ') בנפת העיר המטרופולינית של פירנצה (אנ') במחוז טוסקנה שבמרכז איטליה. הווילה המקורית של בית מדיצ'י נהרסה בשנת 1822, אך לאחר מכן נרכשה על ידי משפחת דמידוף, משפחה ממוצא רוסי, שהשתמשה בבניין של מגורי המשרתים כווילה חדשה, הגדילה ושפצה אותה. הפארק, אף שעבר שינויים ואף נחרב לאורך מאות שנים, הוא אחד היפים והגדולים ביותר בטוסקנה, בין החשובים בסגנון הגן האנגלי. הגן הוא אחד מהאתרים ב"ווילות והגנים של משפחת מדיצ'י בטוסקנה", אתר מורשת עולמית שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2013.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצ'סקו הראשון ובואונטלנטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האחוזה הגדולה של בנדטו אוגוצ'וני נרכשה בשנת 1568 על ידי פרנצ'סקו דה מדיצ'י, שטרם הוכתר כדוכס הגדול. השטח היה רחוק למדי מפירנצה באזור טרשי ותלול למרגלות הרי האפנינים. פרנצ'סקו מינה את ברנרדו בואונטלנטי (Bernardo Buontalenti) לבנות וילה מפוארת (1569–1575) עבור ביאנקה קאפלו, אשתו השנייה. במקבץ הווילות של משפחת מדיצ'י לא הייתה וילה פראטולינו בעלת חשיבות אסטרטגית או מרכז לפעילות חקלאית או מסיבות כלכליות אחרות. כל מטרתה הייתה לייצג את הרצון למותרות טהורות, שבה הכל היה מבוסס על הפאר המרבי. "נפלאות" פראטולינו היו, עוד לפני שהושלמו, מושא התרוממות הרוח ושבח בשירים ובדיווחים אחרים, כאילו כדי להצדיק את העלות הכספית של 782,000 סקודו איטלקי, כפול למשל מההוצאה על השלמת גלריית אופיצי.
בקומת הקרקע של הווילה היה מתחם של משחקים מלאכותיים עם אוטומטים, משחקי מים, פסלים עתיקים, שיבוצים באם הפנינה ואבנים יקרות. הווילה הייתה מוקפת בפארק גדול של עצי אשוח שהיה מלא במשחקי מים ומזרקות מונומנטליות. בואונטלנטי עצמו היה יוצר המתקנים הפזרניים האלו ששיקפו, בסופו של דבר, את אישיותו ואת תחומי העניין של הדוכס הגדול החדש עצמו, חובב מוזרויות טבעיות, ושל אלכימיה, כדוגמה ליצירת מופת אחרת שהוא הזמין, הסטודיו בפאלאצו וקיו.
הייצוג המדויק שיצר ג'וסטו אוטנס בסדרה המפורסמת של הלונטות של וילות מדיצ'י המוצג כיום בווילה לה פטראיה כפי שהיו, מראה לנו שבפראטולינו היה הפארק הגדול ביותר מבין אחוזות מדיצ'י, עד כדי כך שהפארק משתרע כמעט על כל שטח הלונטה, אף על פי שבתמונה מוצגת רק המחצית הדרומית של הפארק.
הפארק נחצה על ידי ציר החופף לדרך שנראתה כמרכיב הסדור היחיד בפארק, המאופיין במורפולוגיה של פני שטח עשירים בנקיקים, חללים ובחוסר סדר. הווילה שכנה במרכז והמאפיין המרכזי של הפארק היה נוכחותם של מים, הדמות המרכזית בתוכנית הדקורטיבית. הציר המרכזי הצפוני-דרומי, שעליו גם שכנה הווילה, חיבר בין שני חלקי הפארק והתחיל בצפון עם "מזרקת יופיטר" (Fontana di Giove), "הפארק המודרני" (Parco dei Moderni) ו"הקולוסוס של האפנינים" (Colosso dell'Appennino), לאחר מכן, לאחר הווילה, המשיך לכיוון דרומה עם "Stradone delle pile", "פארק העתיקים" (Parco degli Antichi) ו"מזרקת הכובסת" (Fontana della lavandaia). סדרה של שדרות, שבילים ומבוכים שהסתעפו מציר זה, שהובילו בתורם למערות מלאכותיות, מזרקות, אגנים, פסלים הפזורים בכל מקום. ההמצאות המתוחכמות שהניעו אוטומטים והזינו צלילים ומשחקי מים עוררו התפעלות מיוחדת. במתחם זה ניתן היה לזהות את האלמנטים הארכיטקטוניים השונים של הפארק הודות לתפיסת החושים, שעוררו קולות המים והגשמים המלאכותיים.
בנוסף לברנרדו בואונטלנטי, עבדו על הווילה ברתולומאו אמנאטי (Bartolomeo Ammannati), ולריו צ'ולי (Valerio Cioli), וינצ'נצו דאנטי (Vincenzo Danti) וג'אמבולוניה, שהכין את יצירת המופת של "הקולוסוס של האפנינים" (בסביבות 1580). יצירה זו, שנותרה כדוגמה החשובה ביותר לפיסול המקורי, היא בגובה 14 מטר, כאשר בחלקה התחתון מערה מלאכותית משושה ממנה עולים, באמצעות גרם מדרגות, לתא בחלקו העליון של הגוף ובראש, המואר מחורי העיניים עצמם. מבחוץ, הפסל מעוטר בספוגים ובאבני גיר, מהם נשפכים מים לבריכה שמתחת. ה"דרקון" הוא תוספת של הפסל ג'ובאני בטיסטה פוג'יני במאה השבע עשרה.
מאחורי פסל הקולוסוס של האפנינים היה מבוך הדפנה הגדול, ואילו בחזיתו הייתה מדשאה גדולה עם עשרים ושישה פסלים עתיקים בצדדים.
נאמר כי בהתחשב בתוצאה שהתקבלה עם הקולוסוס של האפנינים, הביטוי המפורסם שנטבע: "ג'אמבולוניה יצר את האפנינים, אך הצטער שעשה זאת בפראטולינו". זה לא משום שפראטולינו לא היה ראוי לתפארת כזו, אלא פשוט משום שאם פסל האפנינים היה ממוקם בכיכר הסיניוריה בפירנצה או בכל "כיכר מרכזית" אחרת של עיר חשובה, זו הייתה אחת האטרקציות הידועות ביותר בעולם כיום.
ג'וסטו אוטנס מרחיב את הייצוג של הבריכות המקשרות שהביאו מים מההר לעמק באמצעות רצף מתמשך של מפלים ואגמים מלאכותיים שהקנו לפארק אפקט נוף מרשים.
הווילה הייתה מפוארת בדיוק כמו הפארק. המבנה החיצוני היה קומפקטי, כאשר החלונות האופייניים ממוסגרים על ידי אבן חול אפורה מהסוג המכונה פייטרה סרנה (pietra serena) על גבי טיח הלבן. במרתף הגבוה הייתה סדרה של מערות מלאכותיות עתירות דמיון כמו "גרוטה דל דילוביו", "גלטיאה", "הכיריים", "הספוג" או "האישה השומרונית", שבהן פרנצ'סקו, שנטה להתבודדות ולאסקפיזם, נהג להסתגר לשם משתים חשאיים עם אהובתו ביאנקה קאפלו, שהצליחו להינשא רק כששניהם התאלמנו, אחרי 1579, אם כי בתחילה, מתוך זהירות, החתונה נשמרה בסוד.
בני מדיצ'י אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצ'סקו וביאנקה נפטרו לפתע בשנת 1587 בווילה מדיצ'י פוג'ו א קאיאנו. הדוכסים הגדולים הבאים של בית מדיצ'י פקדו מעט מאוד את הווילה בפראטולינו, שהייתה ספוגה בזיכרונותיו של פרנצ'סקו, ובהנהנתנותו חסרת המנוחה והמלנכולית. בפראטולינו, אף שהייתה מודל תרבותי שחיקו ברחבי אירופה, החלו להתקבל דיווחים על העלמות של פסלים ומערכות אינסטלציה מהמאה השבע-עשרה.
רק בשלהי המאה השבע-עשרה, התאהב פרדיננדו דה מדיצ'י, בנו הבכור של קוזימו השלישי דה מדיצ'י, בפראטולינו. פרדיננדו היה דמות חסרת מנוח, ובמובנים מסוימים דומה לאביו קדמון. אספן של דברים נדירים ומסקרנים, חובב העונג ובעל גחמות. הוא פיקח על שיקום פראטולינו והוסיף יצירות אמנותיות חדשות: ציורים עם סצנות ציד של קרשנצו אונופרי (Crescenzio Onofri), ציורי קיר מאת פייר דנדיני (Pier Dandini), אנטון דומניקו גביאני (Anton Domenico Gabbiani) וסבסטיאנו ריצ'י. תיאטרון חדש שנבנה על ידי אנטון מריה פרי ופרדיננדו גלי (1697); ופסלים חדשים לפארק. פרדיננדו מעולם לא הפך לדוכס גדול בגלל מותו בטרם עת בשנת 1713 מעגבת.
תקופת בית לורן
[עריכת קוד מקור | עריכה]במתחם, שהיה יקר מכדי לשרוד, החלה תקופת הזנחה עם השתלטות משפחת לורן על הדוכסות הגדולה של טוסקנה. לבני המשפחה הייתה השקפה שונה לחלוטין על ניהול הנכסים שהיו שייכים למשפחת מדיצ'י. מעל לכול כבר לא היו הווילות מקום לבילוי, אלא "הוצאה פזרנית", והניהול הקפדני שלהם בסגנון עידן הנאורות גרם לניכור הדרגתי מהווילות. פראטולינו סבלה מגורל מר במיוחד מכיוון שבסוף המאה השמונה עשרה היא הייתה במצב שימור מדאיג במיוחד.
הנטישה וההזנחה המתמשכים פגעו באופן משמעותי במתווה הדקורטיבי של הפארק, ששימש אז רק כשמורת ציד, וגם הווילה, שחדרו אליה מים ממערות תת-קרקעיות שאיש לא תיקן לאורך זמן, הייתה הרוסה.
רבים מהפסלים הועברו לגני בובולי, עד שבשנת 1819 שינה פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה באמצעות יוזף פריטש (Joseph Frietsch), מהנדס מבוהמיה את הגן האיטלקי המפואר לגן אנגלי. בחירה עיצובית זו הייתה כרוכה בהרחבת שטח הפארק על חשבון שדות חקלאיים והגדלת שטח הפארק מ-200 ל-780 דונם.
חורבותיו של הפארק שתכנן בואונטלנטי שולבו במערך הנוף של הפארק החדש.
יוזף פריטש אחראי גם על הריסת של הבניין, שפוצץ בשנת 1820. וכך נעלמה מה שהייתה הווילה המפוארת ביותר, ובוודאי האקסטרווגנטית ביותר מווילות מדיצ'י, שכונתה "תיאטרון התענוגות, הפליאות והנוחות".
משפחת דמידוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משפחת דמידוב
הפארק, שהיה בבעלות לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה מאז 1837, נמכר עם מותו ב-1872 לנסיך הרוסי פאבל פבלוביץ' דמידוב (Павел Павлович Демидов).
משפחת דמידוב (שבאיטלקית מכונה דמידוף – Demidoff) הייתה משפחה עשירה מאוד של תעשיינים ממוצא רוסי, שבעקבות שליחתו של ניקולאי דמידוב כשגריר לפירנצה בשנת 1822, התיישבו בפירנצה, שם תרמו לחיים התרבותיים והפוליטיים של העיר.
לאחר שרכשו את פראטולינו, הם שיפצו את הבניינים ששרדו בווילה: האורוות, הקפלה והחווה. את הבניין המשני המקורי מתקופת בואונטלנטי ששימש את המשרתים (paggerie), הם שיפצו והגדילו באמצעות האדריכל אמיליו דה פבריס (Emilio de Fabris), ויצרו בכך וילה חדשה, שקיבלה את שמה מהם (וילה דמידוף), ואשר נתנה את שמה כיום גם לפארק עצמו.
מהצאצא האחרון של משפחת דמידוב עבר הנכס למנהל המחוזי של פירנצה בשנת 1981.
הפארק
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שיצירות אמנות מקוריות רבות נלקחו ממנו במהלך מאות שנים, עדיין ממשיך הפארק להיות בעל עניין רב. אלה כוללים את: "הקולוסוס של האפנינים" של ג'אמבולוניה; "מזרקת יופיטר", שעותק שלו הוצב בפארק על ידי משפחת דמידוב בסוף המאה התשע עשרה, הקפלה שעוצבה על ידי בואונטלנטי, במבנה משושה עם אכסדרה חיצונית. בסמוך לה קבורה הנסיכה האחרונה לבית דמידוב. "מזרקת מוניונה" (Fonte del Mugnone), שפוסלה על ידי ג'אמבולוניה (1577), "בריכת הדגים של מסקרה" (Peschiera della Maschera), המשמשת גם כבריכת שחייה ומצוידת באמבטיות חמות; "כלוב הציפורים הגדול", "סדנת הפסיון", "מערת הקופידון", שנבנתה על ידי בואונטלנטי בשנת 1577, "הקזינו הנאו-קלאסי" של מונטילי, שנבנה סביב 1820 על ידי האדריכל לואיג'י דה קמברי-דיני (Luigi de Cambray-Digny).
ברחבי הפארק ישנם עצים בני מאות שנים, כולל אלונים, אלון אנגלי (Quercus robur), אתרוגים, וערמונית הסוסים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Isabella Lapi Bini, Le ville medicee. Guida Completa, Giunti, Firenze 2003.
- Daniela Mignani, Le Ville Medicee di Giusto Utens, Arnaud, 1993.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- PARCO DI VILLA DEMIDOFF (באיטלקית)
- Parco Mediceo di Pratolino (באיטלקית)
