מוחמד

מוחמד
مُحَمَّدُ بْنُ عَبْدِ اللهِ بْنِ عَبْدِ الْمُطَّلِبِ

"מוחמד, שליח האלוהים" – רישום על שערי מסגד הנביא באל-מדינה
לידה	570 בקירוב מכה, חצי האי ערב
פטירה	8 ביוני 632 אל-מדינה, חצי האי ערב
מקום קבורה	הכיפה הירוקה במסגד הנביא, מדינה, ערב הסעודית
בן או בת זוג	ח'דיג'ה (595–619) אום סלמה (629–632) זינב בנת חוזימה (625–627) רמלה בנת אבי סופיאן (628–632) ריחאנה בת זיד (629–631) מאריה אל-קבטיה (630–632) צפיה (629–632) עאישה (619–632) סודה בנת זמעה (619–632) זינב בנת ג'חש (627–632) חפסה בנת עומר (624–632) ג'וויריה בנת אל-חארת' (628–632) מימונה בנת אל-חארת' (630–632)

מוחמד בן עבדאללה בן עבד אל-מוטלב, הידוע כמֻחַמַּד (בערבית: مُحَمَّد, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏, 570 בערך – 8 ביוני 632) היה מנהיג חברתי, דתי ופוליטי ערבי שייסד את דת האסלאם. נחשב במסורת המוסלמית לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים; תורתו ומנהגיו משמשים יחד עם הקוראן לבסיס האמונה האסלאמית.

מוחמד נולד בסביבות שנת 570 בעיר מכה שבחצי האי ערב (כיום בערב הסעודית) לעבדאללה בן עבד אל-מטלב ולאשתו אמינה בנת והב. אביו מת כמה חודשים לפני לידתו, ואמו מתה כשהיה בן שש. מוחמד היתום חונך על ידי סבו, עבד אל-מוטלב אבן האשם ודודו אבו טאלב. מוחמד נהג להתבודד במערה בהר ג'בל א-נור ולהתפלל במשך ימים רצופים. בשנת 610, כשהיה בן 40, מוחמד סיפר שעבר התגלות מהמלאך גבריאל, לפיה דרך החיים הראויה היא התמסרות לאל היחיד. מוחמד החל להפיץ את משנתו במכה, אך הוא ומאמיניו נרדפו בשל אמונתם ונאלצו להגר בשנת 622 לעיר ית'רה, שנודעה לימים בשם אל-מדינה. בדצמבר 629 מוחמד אסף צבא של 10,000 מאמינים, יצא בראשו למכה וכבש אותה. בשנת 632 מוחמד חלה ומת. בשעת מותו רוב תושבי חצי האי ערב כבר המירו את דתם לתורתו של מוחמד – האסלאם.

מוחמד ליד הכעבה. על פי השריעה, בכל ציור של קדוש מוסלמי חייבים להתקיים שני תנאים: 1. לא יהיה דיוקן לפניו 2. ראשו, או כולו, יהיה עטוף בלהבת אש, או אור.

המקורות על חייו של מוחמד ואמינותם

המסורת המוסלמית היא המקור העיקרי לעדויות על חייו של מוחמד. אורח חייו של מוחמד נחשב באסלאם כדגם לאורח החיים הראוי למוסלמי מאמין, ועל כן עשו חכמי ההלכה המוסלמיים מאמץ רב לקבץ מסורות על אורח חייו של מוחמד ולבדוק את אמינותן. המסורות האלה הן ענף מיוחד במסגרת ספרות החדית', והן מכונות א-(ל)סירה א-(ל)נַבַּוויה (السِّيرة النَّبَويّة) – קורות הנביא. במסגרת חקר ההיסטוריה של האסלאם, ערכן של העדויות האלה שנוי במחלוקת. חכמי ההלכה המוסלמיים בדקו את אמינות המסורות על-פי שלשלת המוסרים שלהן (אסנאד إِسْنَاد). על-פי ההנחה שמסורת על חייו של הנביא עברה מדור לדור, כל מוסר בשלשלת צריך להיות צעיר מן המוסר שבא לפניו, וכן צריכה להתקיים אפשרות שהשניים נפגשו.

היסטוריונים של האסלאם פיתחו שיטה משלהם לבדיקת אמינות המסורות שמתבססת על עקרונות פילולוגיים, על השוואות למקורות מחוץ למסורת המוסלמית, ועל ההנחה שחלק משלשלות המוסרים "תוקנו" או נכתבו באופן מלאכותי כדי לתת גושפנקה למסורות נפוצה או כדי לקדם חידושים הלכתיים. לפיכך, מסורת שנחשבת אמינה בהלכה המוסלמית יכולה להיחשב בלתי-אמינה בקרב ההיסטוריונים של האסלאם, ולהפך. כיוון שאין כמעט מקורות היסטוריים חיצוניים שאפשר להשוות את א-סירה א-נבוויה אליהן, ולאור העובדה שהמסורות הועלו על הכתב כמה דורות לאחר מותו של מוחמד, יש חוקרים הטוענים שאי אפשר בכלל לקבוע את מידת אמינותן ולפיכך אין טעם להשתמש בהן במחקר ההיסטורי.

הביוגרפיה הקדומה ביותר של מוחמד שנמצאת בידינו, היא של אבן אסחאק (מת בשנת 767). גרסת הספר הנמצאת בידינו היא ככל הנראה תקציר של ספר "היסטוריה עולמית", שנערך על ידי אבן השאם (מת בשנת 833). ביוגרפים קדומים נוספים הם אל-ואקדי ואבן סעד (מת בשנת 845). בכתביו של ההיסטוריון טברי נמצא חומר שאינו נמצא באף מקור קדום אחר.

הכרוניקה הלא–אסלאמית הקדומה ביותר שהזכירה את מוחמד נכתבה בידי היסטוריון סורי אנונימי בשנת 640 בערך. הטקסט מתאר את ניצחון המוסלמים על הביזנטים בעזה בשנת 634, ומציין כי הערבים מאמינים במוחמד ("מחמט").

תולדות חייו של מוחמד בהתבסס על המסורת המוסלמית

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: משלב לא אנציקלופדי.

נעוריו ותחילת דרכו

סדר הדורות של מוחמד עד לאדם הראשון על פי המסורת המוסלמית, העובר דרך קדר בן ישמעאל
"מוחמד בן עבד אללה בן עבד אלמטלבּ (שׁייבּה) בן האשׁם (עמרו) בן עבד מנאף (אלמוג’ירה) בן קוסאי (זיד) בן קלאבּ בן מורּה בן כעבּ בן לואי בן ג’אליבּ בן פהר (המכונה קוריישׁ) בן מאלק בן אל-נדר (קייס) בן קנאנה בן ח’וזיימה בן מודרכּה (עאמר) בן אליאס בן מודַר בן מעד בן עדנאן בן אודד בן אלהמיידע בן סלאמאן בן עוץ בן בוז בן קמוואל בן אבי בן עוואם בן נָאשיד בן חזא בן בלדאש בן ידלף בן טאבח’ בן גאחם בן נאחש בן מאכי בן עיץ’ בן עבקר בן עובייד בן אלדעא בן חמדאן בן שנבר בן ית’רבי בן יחזן בן ילחן בן ארעווי בן עיץ’ בן דישאן בן עייסר בן אפנאד בן איהאם בן מקסר בן נאחת’ בן זראח בן שמי בן מזי בן עודא בן עראם בן קידאר בן ישמעאל בן אברהם בן תרח בן נחור בן סרוע בן רעו בן פאלח’ בן עבר בן שאלח’ בן ארפח’שד בן שאם בן נוח עליו השלום בן לאמק בן מתושלח בן אחנוך (הנביא אדריס) בן ירד בן מהלאל בן קינאן בן אנוש בן שית’ בן אדם עליו השלום"
[דרוש מקור: על איזו מסורת האילן הזה מבוסס?]

מקובל על רוב ההיסטוריונים כי מוחמד נולד בעיר מכה שבמחוז חג'אז בחצי האי ערב (כיום במערב ערב הסעודית). שנת לידתו אינה ידועה בוודאות. המסורת המוסלמית מציינת שהייתה זו "שנת הפיל" (عام الفيل), כלומר, השנה שבה פלש הצבא של אקסום תחת אברהה אל-אשרם לאזור חיג'אז, באמצעות פילים. על פי סורת אל-פיל הוכנע הצבא החבשי על ידי ציפורים פלאיות, שהמטירו עליהם אבני גוויל. מקובל שזו הייתה שנת 570 לספירה, אולם נתון זה אינו ודאי.

החדית' מספר כי אביו של מוחמד היה עבדאללה בן עבד אל-מטלב (عَبْدالله) ממשפחת האשם (آل هاشم) משבט קֻרַיש (قُرَيْش). לפי חלק מהמסורות, שם אמו היה אמינה בנת והב (آمنة), ואף היא הייתה משבט קורייש. משפחתו הייתה מבוססת, וזאת ניתן להניח מעצם היותה משפחה שולטת במכה. לפי המסורת, השושלת של שבט קורייש מגיעה עד עדנאן, מצאצאי ישמעאל (אסמעאיל), בן אברהם. משפחתו של מוחמד ידועה בשם המשפחה ההאשמית, כי אבי סבו של מוחמד נקרא האשם. האשם היה במכה האחראי על כיבוד עולי הרגל למסגד הכעבה באוכל ובשתייה. האשם היה בין העשירים בזמנו, והוא נפטר בעזה באחד ממסעותיו לסוריה. אחרי מות האשם, ירש את מנהיגות שבט קוריש בנו, עבד אל-מטלב, שהוא סבו של מוחמד. עבד אל-מטלב אהב את בנו עבדאַלְלָה וקרב אותו אליו. עבדאַלְלָה נשא לאישה את אחת הבחורות הכי חשובות אז במכה, "אמנה". עבדאַלְלָה נפטר באלמדינה בה עסק בסחר בתמרים. אשתו אמנה הייתה בחודשי ההיריון הראשונים בעת פטירתו. מוחמד נולד אחרי מות אביו באזור בני האשם במכה. לפי חלק מהמקורות, הוא נולד 50 ימים אחרי התקפת אברהה אל-חבשי נגד אלכעבה. הסב, עבד אל-מטלב, קרא לנולד "מוחמד", כלומר "משובח".

ערביי הערים דאז, נהגו לשלוח את ילדיהם למדבר כדי שיינקו ממניקות, וכדי לגדול ולהתחנך בתנאי המדבר הקשים. מניקה מדברית בשם חלימה אל-סעדיה לקחה את התינוק מוחמד. היא לקחה אותו מחוסר ברירה כי לא נשארו ילדים אחרים לקחת. בחזרתם למכה נפטרה האם אמינה בעודו בגיל 6. המשרתת, אום אימן, מסרה את הבן, מוחמד (בן שש דאז) לסבו עבד אל-מטלב, כדי לגדלו ולחנכו.

אבו טאלב, בעל המשפחה מרובת הילדים, גם ירש מאביו את אימוץ בן אחיו מוחמד.

יש המוצאים הד לאובדן המוקדם של ההורים של מוחמד בקוראן בסורת א-צ'חא, פסוקים ו'–ח': ”הלא מצאך יתום ואספך, ומצאך תועה והדריכך, ומצאך נזקק והעשירך”. לאחר אובדן הוריו, גדל מוחמד בבית סבו עבד אל-מוטלב (عبد المُطلب) ולאחר מכן בבית דודו, אבו טאלב (أبو طالب). בגיל 25 נישא מוחמד לח'דיג'ה (خَديجة), אישה עשירה כבת 40, שעסקה במסחר (העיר מכה הייתה מרכז סחר בינלאומי חשוב באותה תקופה). קיימים חילוקי דעות בין זרמי האסלאם בעניין מצבה המשפחתי הקודם. מוחמד לא נשא אישה אחרת במהלך חייה של ח'דיג'ה והיא הייתה הראשונה שהאמינה בשליחותו. לזוג נולדה בת בשם פאטמה, שאותה השיא מאוחר יותר לבן-דודו, עלי בן אבי טאלב. פרט לפאטמה, נולדו לנביא שלוש בנות נוספות, בשם זיינב, רוקיה ואום כולת'ום, אך בשונה ממנה הן לא הצליחו להעמיד צאצאים. שתי בנותיו האחרונות נישאו לעות'מאן בן עפאן. מכוח זאת, מונה לחליף ה-3 לאחר מות מוחמד.

בתקופתו של מוחמד הייתה העיר מכה מרכז מסחרי בינלאומי חשוב, ושימשה גם מוקד פולחן לשבטים בחצי האי ערב. במרכז העיר עומדת הכעבה – מבנה ששימש אז כמרכז פולחן פגאני, ולפי המסורת המוסלמית בנה את יסודותיו הנביא אברהם, אביהם של הנביאים יצחק וישמעאל, לפי האסלאם. היום הכעבה היא מוקד העלייה לרגל למוסלמים. על-פי המסורת המוסלמית, מוחמד טיהר את הכעבה מן הפסלים האליליים ואפשר את הפולחן המוסלמי המונותאיסטי בה. יש להניח שעברו בעיר אנשים מכל רחבי חצי האי ערב, ואף ממקומות מרוחקים יותר בסהר הפורה ובקרן אפריקה. רוב תושבי העיר בימי מוחמד היו פגאנים, והשתייכו לשבט קורייש, אולם היה בה גם מיעוט קטן של נוצרים ויהודים, וייתכן שגם זורואסטרים ובני דתות אחרות. כמו כן, מוזכר במקורות האיסלאמיים כי מוחמד יצא למסעות סחר עם שיירותיה של אשתו ח'דיג'ה, וכי עבר במקומות שונים בחצי האי ערב, ואולי גם באזור הסהר הפורה.

ההתגלות

שושלת היוחסין של הנביא מוחמד

הכעבה בחצר מסגד אל-חראם בעיר מכה

המסורת המוסלמית מספרת, כי כאשר מוחמד היה בן 40 (שנת 610 לספירה על-פי המשוער), הלך להתבודד במערת חראא הממוקמת בג'בל א-נור, הרחק מעירו מכה, במסגרת מנהג התחנות' (מנהג בו תושבי ערב הקדומה היו מתבודדים הרחק ממקום מגוריהם, בעיקר בסביבה הררית במטרה לערוך חשבון נפש, וגם לתת צדקה לעניים). באחד מימי התחנות' בעודו מתבודד במערה בהר, ועל פי הסיפור המופיע בקוראן, נגלה אל מוחמד בלילה (לילה המכונה "ליל הגורל" – "לילת אל-קדר") המלאך ג'יבריל (המזוהה עם המלאך גבריאל מהמסורות היהודית והנוצרית). קובץ החדית' הידוע "צחיח אל-בוח'ארי" (صحيح البخاري) מספר כך: "אז בא אליו המלאך גבריאל ואמר: קרא! קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם קרוש, קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע". הפסוקים האחרונים (מהמילים: "קרא בשם ריבונך" ואילך) מופיעים בקוראן כ"סורת אל-עַלַק" (סורת טיפת הדם או הדם המעובה (או 'סורת הדם הקפוא') מס' 96), (תרגומו של אורי רובין).

הסורה הזו נחשבת לראשונה מבחינה כרונולוגית במסורת המוסלמית. לסיפור ההתגלות יש גרסאות שונות במסורת המוסלמית שנבדלות זו מזו בפרטים קטנים ולא מהותיים. אחד הפרטים השנויים במחלוקת היא תשובתו של מוחמד למלאך, שאותה אפשר להבין כשאלה: "מה אקרא?" או כהצהרה "אינני יודע לקרוא". מוסלמים שמקבלים את הפרשנות האחרונה, טוענים שהיכולת של מוחמד לקרוא את הפסוקים שהוריד המלאך היא חלק מנס ההתגלות, והוכחה לאמיתותה.

על פי המסורת המוסלמית, ח'דיג'ה בת חוואייליד הייתה הראשונה ששמעה את סיפור ההתגלות מפי מוחמד והיא האמינה לו מיד, ובכך היא הפכה לראשונה מבין מאמיניו. מוחמד החל לנאום בפני תושבי מכה, את מה ששמע לדבריו מפי המלאך ג'יבריל, שהתגלה אליו מדי פעם. בהדרגה נאספה סביבו עדת מאמינים צחאבה אשר תיעדה את הדברים שיצאו מפיו בעל-פה ולעיתים גם בכתב (תיעודים אלה יקובצו מאוחר יותר, ובאופן לא כרונולוגי, אך קובצו לפי הנחיות ממוחמד، לכדי ספר הקוראן). במהלך הזמן ועד לזמן קצר לפני מותו המשיך מוחמד לחזות במלאך גבריאל מתגלה אליו ומעביר לו את דבר אלוהים לטענתו. בימי הח'ליף עות'מאן בן עפאן כ-20 שנה לאחר מותו של מוחמד, נערך והועלה על הכתב ספר הקוראן הסופי (התהליך התחיל בימי הח'ליף הראשון אבו בכר שנה לאחר מותו של מוחמד), שהתקבל מתוך מספר גרסאות ראשוניות שרובן לא שרדו.

באחת הפעמים סיפר מוחמד (על-פי "צחיח אל-בוח'ארי"; גם לסיפור זה מספר גרסאות) כי המלאך ג'יבריל פקד אותו בלילה, ולאחר שערך לו טקס טהרה, הרכיב אותו על בהמה פלאית ומהירה מאוד ששמה אל-בוראק. עוד באותו לילה הגיעו אל מקום המכונה "המסגד הקיצון". כעשר שנים לאחר מותו של מוחמד, בימי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, זוהה המסגד עם מסגד אל-אקצא בהר הבית בירושלים. זאת, לפי ציוני דרך מסוימים ובעזרתו של כעב אל-אחבאר, שהיה יהודי שהתאסלם וחבר אל מוחמד, ושל הפטריארך של ירושלים הבישוף סופרוניוס. הלה מסר את העיר לח'ליף עומר.). משם הוביל אותו המלאך ג'יבריל אל שבעת הרקיעים, שם פגש את אברהם אבינו, משה רבנו, ישו וקדושים אחרים. ברקיע השביעי פגש את אלוהים וקיבל ממנו את המצווה להתפלל חמש פעמים בכל יום. עוד באותו הלילה חזר מוחמד למכה, וגילה שמיטתו עוד חמה. סיפור זה מכונה "לילת אל-אסראא ואל-מעראג'", והוא נרמז בקוראן בפסוק א' שבסורת אל-אסראא: ”ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו”. סיפור זה מהווה את הבסיס לקדושת העיר ירושלים במסורת הדתית המוסלמית.

ההג'רה

ערך מורחב – הג'רה

כניסתו של מוחמד למכה והריסת פסלי האלילים, ציור בן המאה ה-19. הנביא עצמו מיוצג על ידי להבה בתמונה.

הסוחרים במכה, שעיקר פרנסתם הייתה על הכנסות עולי הרגל הפגאנים אל הכעבה, החלו להתייחס אל מוחמד בעוינות. במיוחד הצליח להעלות את חמתם, כאשר היה קונה עבדים בכספו ומשחררם על מנת להכניסם בברית האמונה החדשה. אנשי שבטו, שבט קורייש, החלו לרדוף אותו ואת מאמיניו. שינוי זמני לטובה חל כאשר אחד מיריביו הקשים, עומר בן אל-ח'טאב, הצטרף למאמיני הדת החדשה. עומר היה אדם חזק ובעל השפעה חברתית רבה, והצטרפותו לאסלאם הסבה למאמינים ביטחון רב. לימים היה לח'ליפה השני. עם זאת, הסכסוך בין מוחמד לאליטה השלטת במכה הלך והחמיר. ב-615 היגרה לחבש קבוצה מתומכיו של הנביא במכה, עקב הרדיפות הדתיות שעברו. תומכיו התקבלו בברכה על ידי שליטה של קיסרות אקסום הנוצרית באותם הימים, הקרוי במקורות מוסלמיים אסחאמה ומזוהה עם הקיסר ארמה. אירוע זה קרוי במסורת המוסלמית "אַל-הִגְ'רַה אַל-אוּלַא" (الهجرة الاولى, "ההגירה הראשונה"). למוחמד התאפשר להמשיך ולהתגורר במכה, הודות לחסות שפרש עליו דודו אבו טאלב, מהאנשים המשפיעים ביותר בשבט קורייש. ב-619 מתו דודו אבו טאלב ואשתו ח'דיג'ה. שנת מותם של שני קרוביו קרויה באסלאם "עאַם אַל-חֻזְן" (عام الحزن, "שנת העצבות"). בעקבות מותו של אבו טאליב, אשר חרף אי היותו מוסלמי פעל להגנה על מוחמד בשל היותו בן משפחה, הורע עוד מצבו של מוחמד במכה. בניסיון לגייס אוהדים נוספים מוחמד נסע לטאיף ב-620, אך אנשי העיר הרחיקו אותו ורגמוהו באבנים. לאחר מכן הוא חזר למכה, נשא לאישה אלמנה בשם סָודא ואורס לעאישה, בתו של אבו בכּר, לימים הח'ליף הראשון. עאישה עתידה למלא תפקיד מפתח בהתגבשות האסלאם לאחר מות מוחמד. זמן-מה לאחר מות אבו טאלב וח'דיג'ה הסיר שבט קורייש את חסותו ממוחמד באופן רשמי, והוא נאלץ כעבור זמן-מה להימלט ממכה.

למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה. עיר זו נמצאת כ-400 ק"מ צפונית למכה, ותושביה, בניגוד לתושבי מכה אשר התמחו במסחר, היו בעיקר חקלאים ורועי צאן. מוחמד היגר לעיר זו עם קומץ תומכיו במכה, שהיו לפי המסורת המוסלמית כ-70 איש, בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באסלאם אל-הג'רה, כאשר במסורת המוסלמית המהגרים זכו לכינוי "המוהג'ירון" (המהגרים), אשר ברבות הימים הפך לתואר של כבוד, המעיד על נאמנות בעליו לדת האסלאם ולאומה האיסלאמית.

בעיר ית'רב ישבו, בין היתר, גם שבטים יהודיים. שנים רבות לפני 622 הגיעו אל ית'רב שני שבטים ערביים, אוס וח'זרג', ושלושה שבטים יהודיים, בנו נצ'יר, בנו קריט'ה, בנו קינוקע. היהודים קדמו לשני השבטים הערבים, וקבלום ביניהם. בני אוס ובני ח'זרג' ניהלו מלחמה שראשיתה בסכסוך קרקעות. היהודים תמכו בבני אוס. כשהגיע מוחמד אל ית'רב נקרתה בדרכו הזדמנות פז. הוא יכול היה להיות בורר בסכסוך כיוון שבא מן החוץ ולא היה לו חלק בסכסוך. הערבים במדינה בקשו להם בורר. בשומעם על מוחמד, התרשמו ממנו, התאסלמו בחלקם והזמינו אותו לגור בעירם. אלה היו "אלאנצאר" (الأنصار – "העוזרים", "התומכים"), תומכי מוחמד באל-מדינה, ובעלי תפקיד חשוב בהיסטוריה האסלאמית לעתיד. לאחר הבוררות, העמיד מוחמד את עצמו הלכה למעשה כראש הקהילה באל-מדינה.

עוד מספרות מסורות מוסלמיות, כי מוחמד נכנס למדינה ובמקום שעצר גמלו, הקים מסגד (המסגד הראשון בתולדות האסלאם) ושני בתים לשתי נשותיו. מוחמד כרע והתפלל במסגד, השתטח והביע כניעה ונאמנות לאלוהים, על כן נקראת דתו אסלאם, דהיינו, התמסרות לאל. את צורת התפילה של מוחמד שומרים המוסלמים עד היום. לאחר התפילה היה מוחמד לעיתים (ימי שישי, חגים ועוד) נושא דרשה שכללה פסוקים שהוריד אליו המלאך ג'יבריל (גבריאל) ואשר נכללו מאוחר יותר בקוראן.

התפשטות האסלאם

השבטים בחצי האי ערב בימי מוחמד

התרחבות הח'ליפות בתקופת מוחמד והראשידון

קרב חייבר

קליגרף המכיל את שמות אללה, מוחמד וארבעת החליפים

קבר מוחמד בתוך מסגד הנביא

לאחר מעברו למדינה, כתב מוחמד את "עהד אל-אֻמה" (חוזה האומה), בו הכריז על ישוב הסכסוך הישן בין השבטים הערביים, והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. ״עהד אל-אֻמה״ כלל פרק על היחס ליהודים שחיו בעיר. לפיו הוענקו להם זכויות דומות למוסלמים אך בתנאי שלא יתמכו במי שמתנכל במוסלמים או לוחם בהם. עובדי האלילים נחשבו לכאלה שיש להילחם בהם, אולם בהדרגה התאסלמו תושבי חצי האי ערב. מוחמד לא ראה ביהודים עובדי אלילים, אולם משהתגלעו סכסוכים בינו לבין השבטים היהודים באזור, וחבירת חלקם הגדול לשבטים אשר לחמו במוחמד הוא נלחם בהם והוציא להורג את הגברים שביניהם משבט בני קורייד'ה. חלק מהילדים והנשים היהודים שהתאסלמו תרמו לאסלאם מסורות שמקורן יהודי, ואשר מכונות בערבית "איסראיליאת" (إسرائيليّات).

משנוצרה הישות המדינית המלוכדת החל מוחמד בפשיטות על שיירות המסחר השייכות לקורייש כנקמה על תקיפות בני קורייש והשתלטותם על רכושם של המוהג'רין במכה. כשסבלה העיר ית'רב (אל-מדינה) מרעב, פקד מוחמד לתקוף שיירות המובילות מזון כדי להשיג מזון לעיר. ב-624 יצא מוחמד יחד עם 300 אנשים לתקוף שיירה שחזרה למכה מסוריה, ושהובילה כ-50,000 דינר זהב. ראש השיירה, אבו סופיאן (אביו של הח'ליף החמישי לימים, מעאויה בן אבו סופיאן), שמע על כך והזעיק תגבורת ממכה. בני קורייש שלחו 950 איש, אך מוחמד הצליח להביס אותם במקום שנקרא בדר (بدر). קרב בדר נחשב עד היום במסורת המוסלמית סמל ומופת לגבורה. אבו סופיאן, ממנהיגי מכה, נשבע לנקום במוחמד. ב-625 יצא אבו סופיאן עם 3,000 לוחמים על מדינה. מוחמד הגיע עם 1,000 איש וצבאו ניגף בקרב שהתחולל באוחוד והוא עצמו נפצע בקרב. המסורת המוסלמית מייחסת לקרב זה את הפסוק בקוראן: "אל תחשיבו את המתים למען אללה כמתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם" (סורה 3, סורת אל עמראן, פסוק 169). המוסלמים נוהגים לצטט פסוק זה בעת קבורת חללי מלחמה.

בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קורייש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3,000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט. ברוב המקורות מדובר על החדית׳ שבו סעד בן מועאד, אחד מבעלי חסותם (משבט אל-אוס) של בני קורייד׳ה, שפט שיש להרוג את לוחמיהם ולאסור את נשיהם, לאחר שסייעו לשבטים שתקפו את המוסלמים.

ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קורייש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קורייש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיו חקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס. מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר.

כיבוש מכה

מוחמד מניח את האבן השחורה בכעבה. ציור פרסי מיצירתו של היהודי שהתאסלם רשיד א-דין המדאני, "ג'אמע אל-תוואריח'", סביבות 1310

ב-629 חזר מוחמד למכה עם 2,000 מאנשיו. המסורת המוסלמית מספרת כי הוא הקיף את הכעבה 7 פעמים, נגע במקלו ב"אבן השחורה" ואמר את השהאדה: "אין אלוה מבלעדי אללה" (لا إله إلا الله). ההתנהגות המסודרת של אנשי מוחמד הרשימה חלק מבני קורייש והם החליטו למנותו למצביא עליהם. החלטה זאת הקלה על מוחמד להשתלט על מכה מאוחר יותר. הוא חזר לאל-מדינה, וב-630 יצא עם 500 לוחמים למכה, בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם חדיביה. אבו סופיאן הבין שאין טעם להתנגדות ופתח את שערי מכה.

לאחר כיבוש מכה, בשנים 630–632, הפנה מוחמד את מרצו לחיזוק השפעתו בקרב האומה המוסלמית החדשה, ולהפצת הדת החדשה ברחבי חצי האי הערבי. במהלך שנת 630, הידועה במסורת המוסלמית כ"שנת המשלחות" ("עאם אלופוד"), שיגר מוחמד מספר משלחות לרחבי חצי האי, אשר הובילו להתאסלמות שבטים נוספים ולתשלום מס הצדקה, בתמורה להגנה ולהצטרפות ל"אומה" החדשה. בתקופה זו, חרף החשש של רבים מתומכיו, בחר מוחמד שלא לחזור ולהתגורר במכה, עיר הולדתו, ולנטוש את קשריו עם תומכיו מאל-מדינה, אלא המשיך להתגורר באל-מדינה, ולנהל את ענייני האומה משם.

מותו

מוחמד ממנה את עלי ליורשו ליד ע'דיר ח'ום – איור משנת 1308 או 1309 לספרו של אל-בירוני "ההיסטוריה של עמי קדם"

ב־8 ביוני 632, בגיל 63 (אם מקבלים את ההנחה לגבי שנת לידתו) חלה מוחמד ונפטר בביתה של אשתו הצעירה, עאישה, בתו של הח'ליף לעתיד אבו בכר. לפי האסלאם, אישה יהודיה הרעילה את הבשר שהגישה למוחמד, והוא מת מהרעלה זו לאחר שנתיים כפי שנכתב בספר צחיח אל-בוח'ארי. אמונה זו רווחת בקרב כ-80% מהפלסטינים.

השיעים מאמינים כי הוא הספיק למנות את בן-דודו עלי ליורשו, אולם הסונים מאמינים שהוא נפטר בלא מינוי יורש. מוחמד נקבר בעיר ית'רב, שנקראה לפיכך מדינת א-נבי (בערבית: "עירו של הנביא"), או בקיצור אל-מדינה. לאחר מותו נקבע אבו בכר כמחליפו, אולם רק בכל הנוגע לענייני ניהול המדינה והצבא. מבחינה דתית, מחשיבים המוסלמים את מוחמד כ"חותם הנביאים", וכאחרון שעמד בקשר בלתי אמצעי עם אללה.

משפחתו וצאצאיו

על פי מקורות האסלאם, למוחמד היו 13 נשים (לא במקביל, דבר שהיה מקובל בתקופה המדוברת), 3 בנים ו-4 בנות. כל בניו וחלק מבנותיו נפטרו בצעירותם. הנכדים היחידים שלו הם בניה של בתו פאטמה (חסן וחוסיין), אך האסלאם הסוני לא רואה בבני משפחתו של מוחמד ממשיכים בלעדיים לדרכו, אם כי קיים לצאצאיו מעמד מיוחד באסלאם הסוני. על כל פנים, רוב הצאצאים של מוחמד נרצחו על ידי המושלים הסונים מבית אומיה (661–750 לספירה), שראו בהם איום על הח'ליפות.

למוחמד היה בן מאומץ בשם זיד. זיד היה צעיר שנפל בשבי המוסלמים, ואשתו הראשונה של מוחמד, חדיג'ה, קנתה אותו ונתנה אותו במתנה למוחמד. זיד הוא האיש היחיד שנזכר בקוראן חוץ ממוחמד, ומוחמד אהב אותו כבן. זיד נהרג בספטמבר 629 כאשר שימש כאחד משלושת נושאי הדגל בקרב נגד הביזנטים במוּתַה שמדרום לים המלח. בנקמה על מותו גויס כוח צבאי, שבראשו הועמד בנו הצעיר של זיד, למסע של נקמה נגד הביזנטים.

יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים

נבי מוסא במדבר יהודה. מקום קבורתו של משה רבנו לפי המסורת המוסלמית

הדת המוסלמית היא דת מונותאיסטית שהושפעה מהיהדות והנצרות. בקוראן מכונים היהודים והנוצרים אהל אל-כִּתאב (أهل الكتاب) כלומר "עמי הספר". על פי הקוראן היהדות והנצרות מבוססות על ספרים שכללו דברי אלוהים חיים (משה וישו נחשבים לנביאים). מכאן שאין מצווה לאסלם אותם, אולם מאידך, אסור ללכת בדרכיהם. ל"עמי הספר" יש זכות לשבת בקרב המוסלמים ולשמור על מסורותיהם ומנהגי דתותיהם כל עוד הם מקבלים על עצמם את השלטון המוסלמי.

ידוע כי בימיו של מוחמד חיו יהודים ונוצרים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור תימן של היום. כמו כן ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.

בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות – הקביעה כי יש להתפלל תוך פנייה לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות.

קיימת מחלוקת בעניין הטבח של מוחמד בשבט היהודי ״בנו קורייט'ה״. בחוזה ״עהד אל-אומה״ הוא התחייב לשמור על שלומם של השבטים היהודיים ולהתייחס אליהם בכבוד כל עוד הם לא נותנים יד עם השבטים שלחמו במוסלמים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קורייט'ה היהודי וקרב ח'יבר. הקרב עם אנשי קורייט'ה הסתיים בטבח של חלק גדול מהגברים בני השבט (לפי המקורות האיסלאמיים בין 40–900 הרוגים) ולקיחה בשבי של הנשים והתינוקות. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קורייט'ה בגדו במוחמד בקרב "אלכאנדאק" ונלחמו בו לצידם של אנשי קורייש, זה היה נגד החוזה שהיה בין מוחמד לבין קורייט'ה. מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קורייט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדוגמה ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי לבין הנתינים היהודים והנוצרים – סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מיסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטישמים או אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים.

יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היו טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. המצב בו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס באהדה רבה יותר לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את התנהלותם של היהודים בחצי האי ערב באופן חריף, ומציין כי הנוצרים שם היו עדיפים עליהם.

אזכור בקוראן

הנביא מוחמד מוזכר בקוראן בשמו ארבע פעמים בלבד. בשאר אזכוריו הוא מופיע בתארים ובכינויים המתארים את דמותו הנבואית ואת שליחותו. כך, למשל, מוחמד קרוי גם בשמות "מבשר" ("مُبَشِّر", "מֻבַּשִׁר") "המתעטף" ("أَلْمُزَّمِّل", "אַל-מֻזַּמִּל") ו"המתכסה" ("أَلْمُدَّثِّر", "אַל-מֻדַּתִּ'ר"). על שמם של שני שמות אלה קיימות שתי סורות, פרקים בקוראן, בשם סורת אל-מוזמיל וסורת אל-מודת'יר, המספרים על אירועים מחייו של הנביא מוחמד. מספר חכמים מוסלמיים סבורים היו כי מספר שמותיו השונים של הנביא מוחמד המופיעים בקוראן זהה במספר לשמותיו של אללה, תשעים ותשעה שמות. שמותיו של אללה קרויים גם בתור "השמות היפים ביותר" ("اَلْأَسْمَاء الْحُسْنَى", "אַל-אַסְמַאא אַל-חֻסְנַא"). עם זאת, פרשנים אחרים חלקו עליהם.

אילן יוחסין

עץ משפחת מוחמד

עבד אל-מטלב סבו   פאטמה בנת עמר סבתו                                                                                           אבו טאלב דודו   אום חכים דודתו   אל-עבאס דודו   אבו להב דודו   עבדאללה אביו   אמינה אמו   אבו בכר חמיו, הח'ליף ה-1   עומר חמיו, הח'ליף ה-2                                                                                   ארוא בת דודתו   ח'דיג'ה אשתו               מוחמד       עאישה אשתו   חפסה אשתו                                                                                   עות'מאן אחיינו מדרגה שנייה חתנו, הח'ליף ה-3       אום כולת'ום בתו   רוקיה בתו                                                     עלי בן דודו, הח'ליף ה-4 חתנו, האימאם השיעי ה-1                           פאטמה בתו היחידה עם צאצאים                                                                                     חסן נכדו האימאם השיעי ה-2   חוסיין נכדו האימאם השיעי ה-3

ראו גם

• המסע הלילי של מוחמד
• חדית'
• הביקורת על מוחמד
• תיאוריו של מוחמד
• פרשת קריקטורות מוחמד (2006)

לקריאה נוספת

• הנרי למנס, האסלאם אמונותיו ומוסדותיו, מצרפתית: אפרים הרפז ויוסף יואל ריבלין, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס ומסדה, תשט"ו
• שלמה דב גויטיין, הפרק "מוחמד", בתוך: חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, הוצאת רשפים, 1967, עמ' 27–81
• מייקל קוק, מוחמד, תרגמה מיכל סלע, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1989
• היו קנדי, מחמד והח'ליפות, תרגם עמנואל קופלביץ, מוסד ביאליק, 1998
• מאיר יעקב קיסטר, מחקרים בהתהוות האסלאם, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1999
• קארן ארמסטרונג, מוחמד – ביוגרפיה של הנביא, תרגמה מיכל סלע, ירושלים: הוצאת כתר, 2004
• מיכאל לקר, מוחמד והיהודים, יד יצחק בן-צבי, 2014
• עליזה שניצר, מוחמד: דמותו וציוני דרך בתולדות חייו, בתוך מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017, עמ' 30–56

קישורים חיצוניים

• כיצד נוצרה קהילת המאמינים המוסלמית?, מתוך אתר מט"ח
• תומר ריבל, מוחמד – אחרון הנביאים, באתר "אימגו", 16 ביוני 2005
• מוחמד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מוחמד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מחמד (נפטר 632), הנביא, דף שער בספרייה הלאומית
• מוחמד, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• כתבי מוחמד בפרויקט גוטנברג (באנגלית)