ח'וארג'
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| דת | אסלאם |
| התפלג מ | אסלאם סוני |
| ארגונים ופעילות | |
 | |
| העולם המוסלמי | |
  | |
החַ'וַארִג' (בערבית: خوارج, מילולית: "החורגים" או "הפורשים") הוא שמה של הקבוצה הדתית הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם, עוד קודם לפרישת הזרם השיעי, לזרם אסלאמי עצמאי. בשם זה נקראים גם כמה זרמים אסלאמיים (חלקם אינם קיימים עוד) החולקים עם קבוצה זו כמה קווים כלליים מבחינה פילוסופית או הלכתית, ונחשבים על פי חוקרים מסוימים לכאלה שלמעשה מקורם ממנה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 657 התייצבו בצִפין, על הגדה המערבית של נהר פרת בצפון עיראק על גבול סוריה, שני צבאות מוסלמים - צבאו של עלי בן אבו טאלב, מול צבאו של מועאויה הראשון. מקור העימות היה רציחת הח'ליפה השלישי של האסלאם, עות'מאן בן עפאן, שנתיים קודם לכן, כאשר החשד באשר לתכנון הרצח נפל על עלי, שהתמנה תחתיו כח'ליף רביעי, ואשר רבים מהחשודים בביצועו של הרצח עצמו היו ממקורביו. מועאויה שהיה קרוב משפחה של עת'מאן ומשל על סוריה, נדרש על ידי מקורביו לנקום את מות עת'מאן מידי עלי. ביום הקרב, צבאו של מועאויה היה מאומן הרבה יותר מצבאו הקטן של עלי, אך בכל זאת היה זה עלי שכמעט והביס את יריבו. ברגע המכריע, אחד מיועצי מועאויה ייעץ לו להרים ספרי קוראן על רומחיהם. משמעות המעשה הייתה - ההכרעה בידי אלוהים. עלי סירב בתחילה להיכנע לתחבולה זו, אולם אנשיו, אשר היו בטוחים בצדקתם, הפסיקו להילחם. הבוררות התגלתה בדיעבד כמזימה לנשל את עלי מכיסאו - הוא נאלץ להתמודד על תואר הח'ליף מול מועאויה, כאילו לא נבחר כבר.
בעקבות מעשה זה, פנו קבוצה של אנשים מצבא עלי ופרשו במחאה על הכניעה לבוררות. הם קראו: "לָא חֻכְּם אִלָא לִלַה" (لا حكم إلا لله - "אין משפט אלא לאלוהים"), וטענו שעלי נכנע לבוררות האדם במקום לשמוע לקול האלוהים, שרק לו יש הזכות לקבוע מיהו הח'ליף, ולהמשיך בקרב.[1] הפורשים נקראו חַ'וָארִג' (היוצאים/הפורשים. חַ'רַג' = יצא). הם נקראו גם "חרוריה", על שם המקום בו חנו לאחר פרישתם - חרורא. שם אחר שנקראו בו הוא 'שראה' מלשון מוֹכֵר, שמכרו את חייהם למען אללה, וכן נקראו 'אהל ציאם וצלאה' (אנשי הצום והתפילה) על שום החמרתם בקיום מצוות האסלאם. הח'וארג' דחו כעת את מועאויה ואת עלי כאחד ומינו לעצמם ח'ליף משלהם - עבדאללה בן ואהבּ אלראסִבּי. הם מנו כמה אלפים והתיישבו במזרח עיראק ובעיקר בנַהרַוָאן, על גדות החידקל. בשנת 658 יצא עלי נגדם והביסם קרב נַהרַוָאן (אנ'); רבים מתו בקרב, בהם אלרסבי עצמו. בשנת 661 נסע עלי למסגד בכופה ובדרך תקף אותו עבד אלרחמן בן מֻלג'ם, מאנשי הח'וארג', אשר כנקמה על הטבח בנַהרַוָאן דקר אותו בחרב מורעלת, דבר שהביא למותו של עלי ולהפיכתו של מועאויה לח'ליף החמישי.
בתקופת השושלת האומיית, נלחמו הח'וארג' בח'ליפים בחרוף נפש. אולם גם לעבאסים היוו הח'וארג' אִיוּם - בשנת 867, הקים יעקוּבּ בן צפאר את שושלת הצפארים במזרח פרס ונאבק בעבאסים. מאוחר יותר, בשנת 869, פרץ מרד העבדים השחורים (הזאנג') במזרח אלבצרה. מנהיג המרד היה מצאצאי עלי וכך שילוב של מנהיג משושלת מוחמד, יחד עם מהפכה חברתית, הצליחו להביא להישגים רבים של הח'וארג' בדרום עיראק ובפרס למשך 14 שנה, עד 883. בסופו של דבר, לאחר קרבות קשים, הח'ליף אלמֻעתמִד בן אלמֻתַוַכּל, הכניעם והרס את מבצרם.
עקרונות הדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינה פוליטית, הח'וארג' סטו מהדרך המקובלת באסלאם, דהיינו מינוי ח'ליף מצאצאי מוחמד או מקרוביו. הם דגלו בשיטה ליברלית יותר ועל-פיה כל אדם יכול למלא תפקיד ח'ליף, אפילו עבד, ובלבד שסגולותיו הדתיות והמוסריות יהיו רמות מעלה ואמונתו תהיה שלמה. ח'ליף שסרח - יודח ויוחלף באחר.
בחייהם הפרטיים היו הח'וארג'ים מחמירים מאוד ולא הסתפקו בקיום חלקי של המצוות. מוסלמי הוא המקיים את כל הקוראן, לדעתם. בניגוד לאסלאם האורתודוקסי, על-פיו מי שחטא אפילו חטא חמור, אינו חדל להיות מוסלמי, אצל הח'וארג' החוטא חטא חמור נחשב כופר ודינו גיהנום לנצח. החמרתם באה לידי ביטוי גם בדרישות המחמירות של כללי הטהרה. לשיטתם הדובר שקר או לשון הרע, מתבטל ממצב הטהרה שהיה בו.
כל מוסלמי שאינו בן כיתתם, כלומר - ח'וארג', הוא כופר. הם הרחיבו את המלחמה נגד הכופרים (ג'יהאד) גם לגבי כלל העדה המוסלמית שאינה ח'וארג'ית. יתרה מזו - הם הוסיפו על חמשת עמודי האסלאם עמוד נוסף והוא הג'יהאד. הח'וארג' התירו להרוג את משפחת הכופרים על הנשים והילדים (אִסתִעראד). היחס הקיצוני שלהם כלפי המוסלמים מהעדות השונות הביא למצב שבו היהודים והנוצרים זכו מהם ליחס טוב מזה שניתן להם באסלאם האורתודוקסי. כך, למשל, עדות יהודי או נוצרי מקובלת עליהם, בניגוד לשיטה האורתודוקסית. פירושם לקוראן הוא מילולי, לכן גנב נידון לכריתת יד (על פי האסלאם האורתודוקסי, יש מגבלות רבות לחוק זה).
מבחינה רעיונית, נטו הח'וארג' לשיטה הפילוסופית של המֻעתַזילה, שדגלה בבחירה חופשית של האדם ושל מעשיו. הם ראו בקוראן ספר נברא ולא מאמר האל שהיה לפני בריאת העולם. פלג קיצוני ביותר מתוכם, שנקרא 'יזידיה', דחה את שליחותו של מוחמד וציפה לנביא נוסף ולקוראן חדש. היו מאנשי הח'וארג' שטענו כי סורה 12 (סורת יוסף) לא נאמרה מפי מוחמד, כיוון שהיא עוסקת במעשי אהבים.
התפתחות הכת
[עריכת קוד מקור | עריכה]האופי הקיצוני של כת הח'וארג' גרם לפילוגים רבים בתנועה, אולם הזרם היחיד שקיים עד היום הוא האיבאדיה, על שם עבדאללה בן איבאד, מנהיגם, שנחשב למתון ביחס לזרמים אחרים באסלאם. מאחר שעל-פי שיטת הח'וארג', כל מוסלמי שווה לאחיו לאמונה, ללא קשר לגזעו (בניגוד לשיטה האומיית, על-פיה הערבים נמצאים מעל שאר הגזעים), הצטרפו אל הח'וארג' הרבה מואלים (מוסלמים חדשים שאינם ממוצא ערבי, כגון הפרסים, הטורקים והאפריקנים). השבטים הבֶרבֶרים בצפון אפריקה הצליחו להקים מדינה ח'וארג'ית מכת האיבאדיה בתאהִרת שבמזרח אלג'יריה. מדינה זו התקיימה בין השנים 776 עד 909. הפאטימים הכו אותם והם נסוגו למדבר סהרה.
המדינה האיבאדית היחידה בימינו היא סולטנות עומאן, אך מיעוטים איבאדים חיים בימינו גם באלג'יריה, טנזניה, לוב ותוניסיה.
בקרב הח'וארג' היו שלושה זרמים נוספים, שלא שרדו. הם כונו בשמות אַזַארִקַה, נַגְ'דּיַה וצֻפְרִיַּה. כת האזרקה כונתה על שם מייסדה, נאפע אבן אל-אזרק. תחת פיקודו הצליחו האזארקים להשתלט על אזורים במערב איראן האזרקים הוכנעו לבסוף בסביבות שנת 697. האזארקה נחשבת לכת הקיצונית ביותר בקרב הח'וארג'. לאזארקה מיוחס עקרון ה"אִסְתִעְרַאד" (استعراض, "הרג חסר הבחנה"), שבו הם נדרשו להרוג את כל מתנגדיהם, גם את אלה המוסלמים.[2]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איתן קולברג, "הח'וארג'", בתוך בתוך מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017, עמ' 323-309
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ח'וארג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ח'וארגים, דף שער בספרייה הלאומית
