המערכה ברצועת הביטחון

המערכה ברצועת הביטחון

בכיוון השעון מלמעלה: תרגיל סיירת 300 בלבנון, טנק מרכבה של חטיבה 7 במוצב הבופור, סיור רגלי של חיילי חיל ההנדסה בלבנון, היערכות מחודשת של הכוחות בדרום לבנון על פי החלטת הממשלה, מבצע ליטני, מבצע "דין וחשבון" – טור נגמ"שי M113 נכנס ללבנון.
מלחמה: הסכסוך האיראני-ישראלי
סוג העימות	מערכה צבאית
תאריכים	30 בספטמבר 1982 – 24 במאי 2000 (17 שנים)
מלחמה לפני	מלחמת לבנון הראשונה
מלחמה אחרי	מלחמת לבנון השנייה
מקום	דרום לבנון
תוצאה	נסיגת ישראל מדרום לבנון כניעתו של צד"ל
הצדדים הלוחמים צבא דרום לבנון בתמיכת: מנהיגים ראשי ממשלות ישראל: מנחם בגין יצחק שמיר שמעון פרס יצחק רבין בנימין נתניהו אהוד ברק    מפקדים יוסי פלד יצחק מרדכי עמירם לוין גבי אשכנזי סעד חדאד אנטואן לאחד עבאס מוסאווי (נהרג בסיכול ממוקד ב-1992) חסן נסראללה כוחות צה"ל: 1,000–1,500 חיילים בדרום לבנון, סיוע של חיל האוויר הישראלי. צד"ל: 2,500 חיילים אלפי מחבלים, עשרות אלפי רקטות ארטילריות אבדות : צה"ל: 414 חיילים הרוגים ממרץ 1985 עד הנסיגה, 840 פצועים. 7 אזרחים הרוגים. צד"ל: 621–1,050 הרוגים, 639 פצועים. 1,276 הרוגים, כ-1,000 פצועים (בין 1982 ל-1999).

מפת רצועת הביטחון

המערכה ברצועת הביטחון היא הלחימה שהתקיימה בדרום לבנון בין צה"ל וצד"ל לבין הארגונים השיעיים אמל וחזבאללה, שנהנו מתמיכת סוריה ואיראן, בתקופה שהחלה ב-30 בספטמבר 1982, עם סיום מבצע שלום הגליל, והסתיימה ב-24 במאי 2000, עם יציאת צה"ל מלבנון.

לאחר סיום מבצע שלום הגליל, עם סילוק ארגוני הטרור הפלסטיניים, שגלו בעקבות המלחמה לתוניס, נסוג צה"ל מרוב השטח שכבש במלחמה והתייצב על גבול רצועת הביטחון, שבה שלט ארגון צד"ל בראשות אנטואן לאחד. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבין-לאומי במאי 2000, שמייד אחריה קרס ארגון צד"ל ורוב מפקדיו ברחו לישראל.

ב-2020 הוכרה המערכה על ידי משרד הביטחון ושר הביטחון דאז בני גנץ כאחת ממלחמות ישראל, אורכה – 17 שנה הופך אותה לארוכה בתולדות המדינה.

היסטוריה

במהלך מבצע שלום הגליל, שהתנהל מ-6 ביוני 1982 עד 29 בספטמבר 1982, נלחמה ישראל נגד סוריה וארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון. הלחימה החלה כאשר ישראל פלשה ללבנון ב-6 ביוני, על מנת לשים קץ להתקפות פלסטיניות משטח לבנון על תושבי צפון ישראל. החל מאוקטובר 1982 צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו, במוצבים שנבנו לאורך הקו שנוצר לאחר סיום המלחמה. בד בבד, נוסד ארגון חזבאללה על בסיס פורשי אמל וחברי קבוצות אסלאמיות נוספות, אשר זכו לברכת האייתוללה חומייני ולאימונים מצד כ-1,500 אנשי משמרות המהפכה האיראניים שהקימו מחנות אימונים בבקעת הלבנון בהסכמה סורית. חזבאללה ניסה לתפוס את מקומה של תנועת אמל (התקווה) הוותיקה, בין היתר על ידי הלהט הדתי שאפיין אותו והשכר הגבוה שהציע ללוחמיו.

1985–1990

ב-10 במרץ 1985 התפוצצה מכונית תופת בסמוך לשיירת כלי רכב של צה"ל ליד העיירה הלבנונית מרג' עיון. באירוע המכונה אסון הספארי נהרגו 12 חיילי צה"ל ו-14 נוספים נפצעו.

ביוני 1985 השלימה ישראל נסיגה מרוב שטח לבנון, למעט רצועת ביטחון צרה לאורך הגבול ובה מספר מוצבים, חלקם של צה"ל וחלקם של צד"ל, כאזור חיץ עם גבול ישראל. רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. צה"ל נעזר במיליציה מקומית – צבא דרום לבנון (צד"ל), בהנהגתו של סעד חדאד ולאחר מכן אנטואן לאחד. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-ח'יאם ומובלעת ג'זין מצפון לרצועת הביטחון.

עד אמצע שנות השמונים, נעלמו מהזירה הארגונים הפלסטיניים שנגדם נועד מבצע שלום הגליל, ולפיכך בשנים שלאחר נסיגת צה"ל ב-1985 הייתה הרצועה שקטה יחסית, והפעילות של צה"ל הוגדרה על ידי המטכ"ל כתעסוקה מבצעית, אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית לשהות הישראלית ברצועה, וישראל מצאה את עצמה מתמודדת מול ארגונים מקומיים, לרוב שיעיים, בהנהגת חזבאללה.

ב-17 בפברואר 1986 נשבו שני לוחמי גבעתי על ידי חזבאללה באזור הכפר בית יאהון שמצפון לבינת ג'בייל. בסריקות ובחיפושים אחריהם נהרג לוחם פלס"ר הנח"ל, סמ"ר אלון בן-שחר.

באפריל 1987 התקיימה ההתקפה השאפתנית ביותר של חזבאללה נגד צה"ל ברצועת הביטחון עד אז, במתווה של התקפה לילית על מוצב שומריה הצה"לי (בניגוד למוצב הצד"לי בעל אותו שם). כמה עשרות מחבלים חצו את הליטני בחסות החשיכה ותקפו את המוצב בסיוע אש מרגמות משלושה מוקדים. הייתה זו הפעם הראשונה שחזבאללה תקף מוצב צה"לי בתקיפה קרקעית נרחבת בשילוב עם נשק תלול מסלול. בתקיפה הופעלה לראשונה על ידי הארטילריה של אוגדה 91 טקטיקה של ניתוק צירי הנסיגה של התוקפים באש ויצירת שטח הריגה אפקטיבי בין המוצב לסלוקי. בקרב נהרגו כ-40 לוחמי חזבאללה מאש טנקים וארטילריה. חזבאללה לא שב לתקוף את המוצב אפקטיבית עד דצמבר 1993, שאז נהרג הראל שרם מפגיעת סאגר בטנק עליו פיקד.

ב-25 בנובמבר 1987 הצליח מחבל מ"החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית" לחדור לשטח ישראל באמצעות גלשן אוויר ולהרוג בירי שישה חיילים ישראלים ולפצוע עשרה נוספים בפיגוע שנקרא ליל הגלשונים.

במאי 1988 פרצה מלחמה בין אמל לחזבאללה על השליטה בדרום לבנון, על רקע התחרות על אותו מאגר מגויסים פוטנציאלי, וחילוקי דעות שונים בין הארגונים. אמל, שקיבל סיוע מסוריה, הצדיק את מאבקו בחזבאללה בטיעון שחזבאללה מנסה להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה למדינת הלכה איסלאמית שיעית נוסח איראן. חזבאללה מצא את עצמו לכוד בין אמל לצה"ל, לוחמיו גורשו מדרום לבנון, ולכן הוא ביצע רק התקפות אקראיות נגד צה"ל, בעוד שבקרב שני הארגונים השיעיים נמנו כאלף הרוגים. בסיוע איראן, הצליח חזבאללה להדוף את אמל מהפרברים השיעיים בדרום לבנון, ובסוף 1988 אף יזם מתקפת נגד והשתלט בחזרה על איקלים א-תופאח בדרום לבנון. ב-1989 הושגה בין הארגונים הפסקת אש ראשונה, בתיווך סוריה ואיראן, במסגרת הסכם דמשק – אך היא הופרה במהרה. ב-9 בנובמבר 1990 הושג לבסוף הסכם דמשק השני, שבו הובטחה חזרתו של חזבאללה לדרום לבנון. הסכם זה אִפשר לחזבאללה להתקרב לסוריה ולהדק עימה את קשריו.

לאורך כל שנות העימות, מטרתו המוצהרת של חזבאללה הייתה שחרור כל האדמות הלבנוניות וסילוק צה"ל. חזבאללה עשה מאמצים רבים לתקוף את מוצבי צה"ל בהתקפות שצולמו ושודרו בתחנת הטלוויזיה של הארגון – אל-מנאר, לגרום לנפגעים בקרב חיילי המוצבים, ולהניף את דגלו בהם. התנועה בדרכים הפכה מסוכנת, וכוחות צה"ל הסתגרו יותר ויותר במוצביהם כאשר ארגון חזבאללה ניהל מלחמת גרילה נגד כוחות צה"ל ונגד צבא דרום לבנון. חזבאללה התבסס בכפרים השיעיים והשתמש באוכלוסייה כמקור תמיכה פוליטי-אידאולוגי וכמחסה אנושי וכבסיס יציאה לפעולות גרילה. חזבאללה החזיק רקטות קטיושה וגראד בכפרים על מנת ליצור משוואת הרתעה וכדי למנוע פעילות מסיבית כנגדו. עד שנות ה-90 נמנע הארגון מירי רקטות לעבר היישובים בצפון ישראל, והתמקד ביצירת לחץ על צה"ל לאורך הקו האדום במטרה להסיגו מרצועת הביטחון. לפי פרסומי המכון הבין-לאומי ללימודים אסטרטגיים , בין השנים 1991–1997 מנה חזבאללה בין 3,000 ל-3,500 פעילים חמושים בעיקר בנשק קל, טילים נגד טנקים, וארטילריה קנית ורקטית.

ב-2–4 במאי 1988 במסגרת "מבצע חוק וסדר" פשטו כוחות צה"ל ובהם נח"ל, צנחנים ושריון, תחת פיקודו של אל"ם שאול מופז על בסיס מחבלי חזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. 3 חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ונפצעו שבעה עשר חיילים נוספים. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז "מבצע שלום הגליל". כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, והמבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו כלי רכב ורכבי נ"מ. גם מצבא לבנון דיווחו על נפגעים באדם וברכוש כולל טנק, שריונית ומשאית תחמושת.

שנות ה-90

לקראת "ועידת מדריד" הגביר חזבאללה את פעילותו נגד צה"ל, בעיקר על ידי מארבי מטענים. ב-29 באוקטובר 1991 נהרגו 3 חיילי צה"ל מחטיבת גולני. מטען הצד שעליו עלה הסיור הונח כ-3 ק"מ צפונית מערבית לכפר סוג'וד בגזרה המזרחית של אזור הביטחון. הסיור היה במשימה מבצעית איסופית. באותו יום הותקף ממארב כוח נוסף של צה"ל באזור שתולה-זרעית. במהלך התקיפה והמרדף נפצעו 5 חיילי צה"ל ונהרגו 2 מחבלים.

ב-13 בדצמבר 1992 חטפו פעילי חמאס את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו ורצחו אותו, הרצח הוביל לגירושם של 415 אנשי חמאס וג'יהאד ללבנון כעבור ארבעה ימים. במאהל המגורשים במַרג' א-זוהור, בתיווך איראני, נוצר הקשר בינם ובין חזבאללה. המגורשים קיבלו מהם הדרכה בהרכבת מטעני נפץ ומכוניות תופת. כשישראל החזירה את המגורשים, שימש הידע הזה בסיס שעליו השתיתו המגורשים את גלי הפיגועים בישראל באותה תקופה.

מכלית מים בדרך למוצב טייבה ברצועת הביטחון 1993

פתיחת ציר של צה"ל בלבנון ליד מוצב עיישיה (1993)

תמונה מתוך נגמ"ש שצולמה דרומית למנצוריה, על הכביש הישן בין שער פאטמה לריחן. ברקע ניתן לראות את ג'בל רפיע (1993)

בשנת 1993 החלה הסלמה חמורה בלחימה ברצועת הביטחון. בין 13 באפריל ל-24 במאי נהרגו תשעה חיילים ישראלים, בין 8 ל-22 ביולי נהרגו שישה חיילים ישראלים בדרום לבנון וחזבאללה שיגר רקטות לעבר יישובי הצפון מספר פעמים. בעקבות רצף האירועים הורתה הממשלה בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. מטרת המבצע הייתה להוציא את אוכלוסיית יישובי הצפון ממעגל הלחימה, האמצעי היה ליצור פאניקה ותנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב כפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חזבאללה. במהלך המבצע, שנמשך שבעה ימים (מ-25 ביולי 1993 ועד 31 ביולי 1993), הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר שזרעו בהם הרס רב. המבצע הופסק כעבור שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה. המבצע זכה לכינוי מלחמת שבעת הימים בלבנון.

ב-7 בפברואר 1994 נהרגו 4 חיילי צה"ל במארב מחבלים באזור המעלב, בין מוצבי ריחן וסוג'וד.

על-פי משה תמיר, בספרו, "מלחמה ללא אות", אמנון ליפקין-שחק, שנכנס לתפקיד הרמטכ"ל בשנת 1995, החליט על שינוי תפיסתי ביחס ללחימה בדרום לבנון – מפעילות ביטחון שוטף למלחמה. השינוי בא לידי ביטוי בעיקר בהפניית משאבים ואמצעים – אימוני היחידות עסקו בהרחבה בתרחישי לחימה נגד גרילה, והוקם בית ספר ללחימת גרילה ששאב השראה מצבא בריטניה והידע שרכש מלחימתו בצפון אירלנד. למרות השינוי התפיסתי ביחס ללחימה ברצועת הביטחון, הלוחמים שלחמו ברצועת הביטחון לא קיבלו את אות מלחמת לבנון הראשונה. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את נושא הענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון" בעקבות פנייה של הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם".

החל מסוף שנת 1995 גבר המתח בין חזבאללה לצה"ל באזור הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חזבאללה ירה פעם אחר פעם קטיושות לעבר יישובים ישראלים בגבול הצפון, והפר בכך את הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום מבצע דין וחשבון (1993).

על אף ביקורם של מזכיר המדינה האמריקאי וראש ממשלת צרפת באזור, וניסיונות ההרגעה שלהם, ירי הקטיושות נמשך. ב-9 באפריל 1996 נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון. ראש הממשלה, שמעון פרס, החליט כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהבליג והורה לצה"ל לצאת למבצע ענבי זעם אשר מטרתו הייתה להפסיק את ירי הקטיושות ולהביא לשקט בגבול הצפוני של מדינת ישראל. במהלך המבצע הותקפו מאות מטרות של חזבאללה הן על ידי חיל האוויר והן על ידי חיל התותחנים. בנוסף הטיל חיל הים מצור ימי על חופיה של לבנון. במהלך כל אותה התקופה המשיך חזבאללה לירות קטיושות לעבר שטח ישראל כאשר צה"ל מגיב בירי לכיוון עמדות הירי. ב-18 באפריל ירתה סוללת תותחים אש לחילוץ לטובת כוח מיוחד שהיה בפעילות באזור כפר קאנא ונתקל במארב; בעת ירי אש לחילוץ, טווח הביטחון מוקטן ופגז תועה נחת בתוך הכפר, ופגע בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה בסמוך. מההפגזה נהרגו 102 אזרחים, ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם. באותו יום הותקפו גם מטרות אחרות באזור א-נבטיה שם נהרגו 11 אזרחים נוספים, בהם אישה ושבעת ילדיה. ישראל הביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע, אך ההרג עורר בעולם תגובות נזעמות, והחל לחץ בין-לאומי להפסקת המבצע. בעקבות האירוע בקאנא, ראש הממשלה שמעון פרס אמר במסיבת עיתונאים: "אנו מאוד מצטערים אך איננו מתנצלים".

ב-25 באפריל התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי מפורש לישראל, ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ישראל המשיכה בפעילות יומיים נוספים, והמבצע הסתיים בחתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל, סוריה ולבנון ב-27 באפריל 1996 (הבנות מבצע ענבי זעם). ב-12 בספטמבר 1997 ביצעה יחידת אגוז את מבצע נוף פראי במסגרתה נהרג האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל לאורך השנים על השהות ברצועת הביטחון הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות" שהוקם לאחר אסון המסוקים. אירועים אחרים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו: אסון השריפה בוואדי סלוקי, אסון השייטת ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, בפברואר 1999. בישראל נוצר לחץ ציבורי לצמצם את מספר ההרוגים והפצועים בלבנון, שהוביל את צה"ל לנקוט משנה זהירות בפעולותיו. ואכן, הממוצע השנתי של ההרוגים והפצועים בקרב חיילי צה"ל פחת, מ-26 הרוגים ו-88 פצועים בשנים 1993–1997, ל-12 הרוגים ו-56 פצועים בשנת 1999, עקב אימוץ נוהלי התנהגות זהירים ומתגוננים יותר.

הנסיגה הישראלית מלבנון (2000)

בינואר 2000 התנקש חזבאללה במפקד מצבא דרום לבנון, אל"ם עקל האשם, בביתו באזור רצועת הביטחון. עקל שימש כמפקד הגזרה המערבית בצד"ל והממונה על הביטחון בארגון. ב-5 במרץ 2000, ימים אחדים לפני שנקבר המשא ומתן במסלול הסורי באופן סופי, החליטה ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק לסגת מדרום לבנון. החלטה זו הגבירה את הדאגה בקרב תושבי דרום לבנון, אזרחים ואנשי צבא כאחד. ב-6 במאי פָּקדה מפקדת החטיבה המזרחית בצה"ל על מחלקת החיילים והטנק היחיד שהיו בבסיס לסגת. הידיעה על נסיגת המחלקה והטנק התפשטה במהירות באזור, והתושבים, שסברו שהנסיגה הכוללת החלה, ירדו אל הרחובות כשנשקם בידיהם. לאחר שהסכימו בצה"ל לדחות את נסיגתו של הטנק נרגעו התושבים. ב-8 במאי כינס מפקד היק"ל ישיבה בהשתתפות מפקדי החטיבה המזרחית וגדוד 10 של צד"ל והוסכמו הנקודות הבאות: צה"ל לא ייסוג מחאצביא, אלא לאחר שייסוגו מריחן לעישייה, על מנת לאפשר לפלוגה של צד"ל, שאנשיה דרוזים וישבו במוצב ריחן, לסגת דרומה. כמו כן הוסכם שלא ייסוגו מחאצביא לפני סיום שנת הלימודים בסוף חודש יוני. לאחר שהגדוד העשירי היה מוכן לסגת מריחן הציעו מפקדי צה"ל לדחות את הנסיגה עד שגנרל לאחד יחזור מצרפת.

ב-15 במאי פונה מוצב טייבה בגזרה המרכזית והועבר לידי צד"ל לאחריותו של גדוד 70. ב-16 במאי פונה מוצב רותם (ראס אל-בידה) על שפת הים, בקצה הצפון מערבי של רצועת הביטחון, וגדוד 81 של צד"ל קיבל עליו את האחריות. במוצב זה הייתה תחנת מכ"ם של חיל הים. סטי"לים של חיל הים השתתפו באבטחת הפינוי. ב-18 במאי תקף חזבאללה את מוצב רותם אך נסוג לאחר שספג 47 הרוגים ועשרות פצועים. ב-20 במאי תקפו לוחמי ארגון אמל את מפקדת הגדוד באל-חרדון בגזרה המערבית, אך הם נסוגו לאחר שספגו כשמונה הרוגים. בקרב זה השתתף צה"ל בירי ארטילרי על מקום ההתקפה. לאחר כישלון ההתקפה על מוצבי גדוד 81 במערב רצועת הביטחון, שינה ארגון חזבאללה את האסטרטגיה שלו והחל להשתמש באזרחים ובאנשי חזבאללה המוסווים כאזרחים, על מנת לחדור למוצבי צד"ל. ב-22 במאי החלה שיירה גדולה של מכוניות אזרחיות להתקדם מאל-ע'נדוריה אל עבר נחל סלוקי ומשם נכנסה לעיירה אל-קנטרה. באותו יום התקדמו קבוצות גדולות של אזרחים, בכללם נשים וילדים אל עבר מוצב א-טייבה ומפקד הגדוד פקד על חיילי המוצב לסגת לכפר. באותו יום מפקד גדוד 90 יחד עם מפקד גדוד 70 הצליחו לכבוש מחדש את העיירה אל-עדייסה ללא כל התנגדות רצינית. ב-23 במאי החלו להתקדם אל עבר מוצבי גדוד 30 קבוצה של אזרחים שהשתייכו ברובם למפלגה הלאומית הסורית, למפלגה הקומוניסטית ולמפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית של ג'ונבלאט. הלחץ של קבוצות אלו הביא לנסיגת חיילי צד"ל ממוצבי גדוד 30. ב-23 במאי בשעה 11 בבוקר פקד צה"ל על כל יחידות צד"ל לסגת אל הגבול הישראלי עד השעה שש בערב. רבים מחיילי צד"ל פנו צפונה כדי להסגיר את עצמם לשלטונות לבנון, ואילו אחרים פנו עם בני משפחותיהם אל מעברי הגבול בישראל.

ב-24 במאי בעקבות התמוטטות צד"ל וההתקדמות המהירה של חזבאללה, הודיע מזכיר הממשלה יצחק הרצוג כי ממשלת ישראל החליטה על הסגת כוחות צה"ל לקו הגבול הבין-לאומי. הנסיגה החד-צדדית של ישראל הזניקה את הפופולריות של ארגון חזבאללה בלבנון.

נסיגת צה"ל מדרום לבנון נעשתה מתוקף הבטחת בחירות שנתן אהוד ברק לפני שנבחר לראשות הממשלה, שאם ייבחר לתפקיד יסיג את צה"ל מרצועת הביטחון בתוך שנה. ההחלטה לבצע את המהלך באורח חד-צדדי, ללא הסכם עם סוריה או לבנון, הייתה פועל יוצא של כישלון המשא ומתן לשלום שניהל ברק עם סוריה בחודשים שקדמו לנסיגה. מערכת הביטחון, שתמכה ברובה בהשגת הסדר מדיני עם הסורים ונסיגה מדרום לבנון בחסות הסדר מעין זה, התנגדה התנגדות חריפה ליציאה חד-צדדית של צה"ל, בלא ערובות או הבנות לגבי הריבון בדרום לבנון בעקבות נסיגה כזו. החשש הרווח היה, כי נסיגה ללא הסדר תוביל להשתלטות של חזבאללה על האזורים המפונים, ולביצוע פיגועים באופן יומיומי נגד היישובים הישראליים לאורך הגבול. באמ"ן היו מי שסברו כי מדובר במתכון ודאי להידרדרות שתוביל למלחמה עם סוריה. ישראל יכלה להשתמש בנסיגה כדי לקבל תמיכה בין-לאומית לשם השגת רגיעה באזור הצפון.

תוצאות

נפגעים

פתיחת ציר שיצא ממוצב עיישיה למוצב ריחן 1995

העלייה לשמיס אל-ערקוב. מבט ממוצב עיישייה 1997

אנדרטה לזכר הגשש האני פאעור הייב שנפל בלבנון ב-1995 המונצח על קיר הנופלים בשנות ה-80 וה-90 באתר הנצחה ללוחם הבדואי

בשנים 1984 עד 1985 היו כ-1,400 פיגועים נגד כוחות צה"ל וצד"ל שבהם נהרגו 53 חיילי צה"ל ו-263 נפצעו, 11 חיילי צד"ל נהרגו ו-35 נפצעו, 9 אנשי המשמר האזרחי (משא"ז) הדרום לבנוני נהרגו ו-18 נפצעו.

בשנת 1985 היו באזור הביטחון כ-1,260 פיגועים נגד כוחות צה"ל וצד"ל בהם נהרגו 13 חיילי צה"ל, 69 נפצעו ו-2 נעדרו, 29 חיילי צד"ל נהרגו ו-89 נפצעו, 3 אנשי משא"ז הדרום לבנוני נהרגו ו-4 נפצעו. כמו כן נהרגו כ-22 סייענים לבנונים.

בשנת 1987 היו באזור הביטחון כ-580 פיגועים נגד צה"ל וצד"ל. בפעילות המחבלים בשנה זו נהרגו 20 חיילי צה"ל ו-63 נפצעו, 39 חיילי צד"ל נהרגו ו-136 נפצעו.

בשנת 1989 אירעו כמה פיגועים, בהם היו לצה"ל 3 הרוגים ו-33 פצועים, ואילו לצד"ל היו 9 הרוגים ו-18 פצועים.

בשנת 1991 היו כ-185 פיגועים בהם נהרגו 9 חיילי צה"ל ונפצעו 19. לצד"ל היו 12 הרוגים ו-41 פצועים.

בשנת 1993 נהרגו 27 חיילי צה"ל ו-60 נפצעו.

בשנת 1997 נהרגו 39 חיילי צה"ל (בנוסף ל-73 חללי אסון המסוקים) ו-83 נפצעו.

סך הכל בתקופה שבין יוני 1985 עד ספטמבר 1997 נהרגו כ-212 חיילי צה"ל ו-677 נפצעו. בנוסף נהרגו כ-358 חיילי צד"ל ו-1,210 נפצעו. מספר זה לא כולל את 73 חללי אסון המסוקים.

בשנים 1998 עד 1999 נהרגו בלחימה ברצועת הביטחון, לפי דובר צה"ל, 23 חיילי צה"ל ו-57 נפצעו.

בשנת 2000 (עד הנסיגה מרצועת הביטחון ב-24 במאי) נהרגו 9 חיילי צה"ל ו-14 נפצעו.

מספר הפצועים מקרב חיילי צה"ל לא כולל את מספר הלוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. בתקופה זו אובחנו חיילים הסובלים מ"הלם קרב" כסובלים מ"תסמונת וייטנאם". ממוצע הפיגועים כנגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון היה כ-60 פיגועים לחודש.

בספירה לא רשמית שנערכה לרגל עשרים שנה לנסיגה, נמצאו 414 חיילי צה"ל שנהרגו בלבנון בין מרץ 1985 לנסיגה בשנת 2000. החל מתום מלחמת לבנון בספטמבר 1982 ל-2000 נהרגו בלבנון על פי ספירה זו 675 חיילים ואזרחים.

לאחר הנסיגה ומלחמת לבנון השנייה

ערכים מורחבים – סכסוך ישראל–חזבאללה מהנסיגה מרצועת הביטחון עד מלחמת לבנון השנייה, מלחמת לבנון השנייה

לאחר הנסיגה, שרר בגבול הצפון שקט יחסי, שהופר לעיתים בהתקפות בודדות של ארגון חזבאללה לאורך הגבול – במיוחד באזור הר דב.

הרגיעה באה לסיומה באופן חד ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה. במלחמה ספגו שני הצדדים אבדות קשות, כאשר הצד הלבנוני ספג למעלה מ-1,200 הרוגים, מתוכם כ-800 לוחמי חזבאללה וחמושים לבנונים והצד הישראלי 163 הרוגים – 119 חיילים ו-44 אזרחים.

אות מערכה

אות המערכה ברצועת הביטחון שחלוקתו החלה ב-2021

הרמטכ"ל אביב כוכבי עונד את אות המערכה על דגל צבא הגנה לישראל בטקס הענקת האות, יוני 2021

ערך מורחב – אות המערכה ברצועת הביטחון

ב-4 בנובמבר 2020 אימץ ראש המטה הכללי רא"ל אביב כוכבי את המלצת הוועדה שמינה, בראשות רא"ל בדימוס שאול מופז, להכיר בלחימה בדרום לבנון ורצועת הביטחון, כמלחמה ממלחמות ישראל ולהעניק למשתתפים בה אות מערכה. ההחלטה על אות המערכה תועבר לאישור שר הביטחון ולאחר מכן לאישור ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.

ב-1 במרץ 2021 החליטה ממשלת ישראל על חלוקת האות, והענקתו בפועל לזכאים החלה בטקס רשמי במחנה גלילות ב-7 ביוני באותה שנה. את האות צפויים לקבל חיילי צה"ל ואנשי צד"ל.

ראו גם

• רצועת הביטחון
• מלחמת לבנון הראשונה
• צבא דרום לבנון
• ערכים על הלחימה בלבנון בתרבות הישראלית
• גירוש פעילי החמאס ללבנון
• סכסוך ישראל–חזבאללה מהנסיגה מרצועת הביטחון עד מלחמת לבנון השנייה

מוצבים ברצועת הביטחון (רשימה חלקית)

• מוצב דלעת
• מוצב ריחן
• בופור
• מוצב עיישייה
• מוצב רותם
• מוצב גלגלית
• מוצב טייבה
• מוצב כרכום
• מוצב ליבנה
• מוצב הרדוף
• מוצב כאוכבא
• מוצב שרייפה
• כלא אל-ח'יאם

לקריאה נוספת

• צה"ל ואזור הביטחון בשנים 1985–2000 – תפיסה, היערכות ופעילות, באתר צה"ל, 16 בנובמבר 2021
• אהד לסלוי, מביטחון שוטף ללחימה בגרילה, מודן הוצאה לאור, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2021.
• משה תמיר, מלחמה ללא אות, מערכות, 2005.
• שמעון גולן, מבירות לאזור הביטחון - קבלת ההחלטות בפיקוד העליון מהיציאה מבירות עד לנסיגה לאזור הביטחון (ספטמבר 1982 - מאי 1985), בן שמן: מודן, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2019 (הספר בקטלוג ULI).
• גל הירש, סיפור מלחמה סיפור אהבה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.
• יוסי פלד, איש צבא (כתבה: רונית ורדי), תל אביב: ספרית מעריב, 1993.
• יורם יאיר (ייה), "אתי מלבנון", הוצאת מערכות, 1990.
• יוסי ברגר, חופשת קיץ, הוצאת רימונים 2010.
• אהוד ערן, תמצית געגוע - סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון, ידיעות ספרים, 2007.
• עפר שלח, גוף שני (רומן), הוצאת זמורה ביתן, 1989.
• עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה, ידיעות ספרים, 2007.
• רון לשם, אם יש גן עדן (רומן), הוצאת זמורה ביתן, 2005.
• עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.
• שמואל זכאי,פער בתמונת המצב בין לוחמים למקבלי החלטות (הקישור אינו פעיל)
• אורלי אזולי יכין, "רבין, לא נירתע מהפעלת כוח כדי להחזיר את השקט לצפון", ידיעות אחרונות 13/11/1992 עמוד 3.
• ראובן ארליך, "הסדר הסורי" בלבנון: הפיכת לבנון למדינת לחסות סורית בתקופת אסד האב והתרופפות השליטה הסורית בתקופת בשאר הבן 1975-2005.
• אנטואן לאחד, "בעין הסערה, חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון", ידיעות ספרים, 2004.
• עמוס גלבוע, "דמדומי בוקר" - הסיפור האמיתי על היציאה מלבנון, הוצאת המרכז למורשת המודיעין, 2015
• חיים הר-זהב, לבנון: המלחמה האבודה, תל אביב: הוצאה עצמית, 2019, מסת"ב 9789655990331

• Amal saad-Ghorayeb, Hizbullah :Politics and Religion (London Pluto Press 2002), p. 137
• The International Institute For Strategic Studies, The Military Balance
• Naim Qassem (Trans. From Arabic: Dalia Khalil), Hizbulla. The Story from Within
• Stuart A, Choen, "The Israeli Defence Force: Continuity and Change".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המערכה ברצועת הביטחון בוויקישיתוף

• מפת רצועת הביטחון בתלת־ממד
• המערכה ברצועת הביטחון, באתר צה"ל
• גיורא איילנד, סוף מעשה במחשבה תחילה - על נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, צבא ואסטרטגיה כרך 3, גיליון 3, המכון למחקרי ביטחון לאומי, דצמבר 2011, עמ' 63–67 (אורכב 01.09.2022 בארכיון Wayback Machine)
• רצועת הביטחון, ראיון בערוץ "Oren (אורן פטוקה)", באתר יוטיוב (אורך: 7:45), 3 ביוני 2012
• אחיה ראב"ד, אות מלחמה יוענק ללוחמים בלבנון: "צדק היסטורי", באתר ynet, 13 בינואר 2012
• לירון שמם, ‏הלוחמים של לבנון: "לא רוצים שקל, רק הערכה", באתר ‏מאקו‏, 10 בפברואר 2013