מוצב דלעת

מוצב דלעת
חלק מרצועת הביטחון

מוצב דלעת בשנת 1992
מידע על המבנה
סוג	מוצב צה"ל
תקופת הבנייה	?–1985
קרבות	הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)
קואורדינטות	33°22′21″N 35°30′56″E

ש.ג. של מוצב דלעת, מרץ 1998. ברקע ניתן לראות את החרמון

"פתיחת ציר" לכיוון מוצב דלעת, 1999

מנחת המסוקים במוצב דלעת, 1993

עמדת השמירה הצפונית במוצב דלעת מבט לכיוון צפון אל רכס עלי טהאר בשנת 1992

מוצב דלעת. התמונה צולמה מסוללת המוצב (על יד עת"ף 11). ברקע החרמון המושלג, ינואר 1997

מוצב דלעת היה מוצב צה"ל על תל דבשה שברכס עלי טאהר שממזרח לנבטיה, בדרום לבנון.

היסטוריה

המוצב הוקם ב-1982 לאחר פלישת צה"ל ללבנון במלחמת לבנון הראשונה ^{[דרוש מקור]}, לאחר מספר חודשים נבנה מוצב חדש יותר, והמוצב המקורי נקרא "מוצב דלעת הישן".

המוצב הוקם ב-1982 על ידי גדוד הנדסה במילואים, ונועד לאפשר שליטה ותצפית על העיר השיעית נבטיה והאיזור שממערב לה, ועל אזורים ממזרח לרכס, לכיוון עישייה. עם נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון ב-1985 הפך המוצב הפך לחלק מקו המוצבים הקדמי של צה"ל, שיצר את "הקו האדום" - גבולה הצפוני, הבלתי רשמי, של רצועת הביטחון. לפני כן, מי שישב במוצב זה קודם היה גדוד חיל ההנדסה.

המוצב היה הצפוני ביותר של צה"ל ברכס עלי טאהר, הנמשך מצפון לדרום לאורך ערוץ נחל הליטני. מצפון למוצב דלעת שכנו שני מוצבי צד"ל, גמבה וברוש, ומדרום לו שלושה מוצבים נוספים של צד"ל: הדס, מנצוריה וולנסיה, שנתפסו מדי פעם על ידי כוחות צה"ל. בדרום הרכס שכן מוצב הבופור. בשנות ה-80 היו במקום היתקלויות עם חוליות פלסטיניות ושיעיות, אך בתחילת שנות ה-90 הפך הארגון השיעי חזבאללה לאויב העיקרי של צה"ל בלבנון. מוצב דלעת, הקטן מבין כל מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון, הפך לאחד המוצבים המסוכנים ביותר עבור חיילי צה"ל, וספג מתקפות רבות.

שמו של המוצב נודע לציבור הרחב אחרי מתקפה של חיזבאללה ב-29 באוקטובר 1994, אירוע שנודע בדיעבד כ"'אירוע דלעת' הראשון". באירוע זה הצליחו לוחמי חזבאללה להגיע עד המוצב עצמו, תקעו דגל על אחת הסוללות וזרקו מטען חבלה לתוך עמדת התצפית (עת"ף). חיילי התצפית, שהיו אמורים להיות בעמדות בצד המערבי, ובניגוד לחיילי החי"ר לא הוכשרו כלוחמים, עזבו את העמדות בזמן ההתקפה ואנשי החזבאללה ברחו ללא פגע. זמן קצר לאחר תקיעת הדגל נהרג החייל אלמוג קליין באחת מעמדות המוצב מאש חזבאללה. ההתקפה צולמה על ידי חזבאללה, ושידור הסרט הפך את תקיעת הדגל מאירוע חסר משמעות להישג הסברתי גדול של הארגון. על התפקוד הלקוי ונטישת העמדות הועמדו שבעה מחיילי המוצב הועמדו למשפט צבאי ועל שניים מהם נגזרו 30 ימי מאסר בכלא צבאי. אחד מהשניים הוכר, רק כעבור מספר שנים, כהלום קרב.

במוצב היו בדרך קבע שני צוותי תצפית. צוות אחד צפה מערבה, לכיוון נבטיה, והשני צפה מזרחה לכיוון מרג' עיון, כגיבוי למוצבים באותו אזור. בנוסף היה ממוקם במוצב בקביעות צוות שהפעיל מכ"ם "קשת", מכ"ם קרקעי נייד שנועד לעקוב אחר תנועת כוחות אויב בלילה.

עד 1995 היה המוצב בנוי כמו רוב מוצבי צה"ל החודרים: סוללת עפר גבוהה הקיפה אותו ובתוכה תעלות לחימה ועמדות תצפית, חצר קטנה במרכז, מגורים בתוך מכולות מתכת וכמה בונקרים קטנים, מטבח, מקלחות וחמ"ל. באמצע 1995 החל מבצע ביצור נרחב במסגרתו עברו כל המגורים לבונקרים תת-קרקעים ממוגנים היטב. מחוץ לכניסה למוצב היו כלוב לכלבי גישוש, משטח רק"מ ומנחת מסוקים.

ביוני 1996 התרחש סמוך למוצב אירוע שכונה "אירוע 'בז'", במהלכו נתקל כוח מארב של פלחה"ן נח"ל בחולית חזבאללה דרומית למוצב, בעיקול שכונה "בז". באירוע נפגעו כל 13 חיילי הכוח, וחמישה נהרגו.

ב-4 בפברואר 1997 התרחש אסון המסוקים. מסוק עמוס לוחמים בדרך למוצב דלעת התנגש מעל אצבע הגליל במסוק אחר שהיה בדרך למוצב הבופור. בהתרסקות – תאונת האוויר הקטלנית בתולדות צה"ל – נהרגו כל 73 הלוחמים ואנשי חיל האוויר שהיו על המסוקים. התאונה הובילה להקמת ארגון המחאה "ארבע אמהות" שפעל ליציאת צה"ל מלבנון.

בליל 27 – 28 בפברואר 1997 התרחש אירוע "ואדי זאוס". במהלכו נתקל טנק מרכבה מגדוד 75 של חטיבה 7 במספר חוליות של כח עילית של חזבאללה שתקף את הטנק והמוצב במטרה להשמיד טנק ולחטוף מתוכו חיילים חיים או מתים. צוות הטנק פגע וחיסל מספר מחבלים במהלך ליל הקרב ולפנות בוקר נפגע מטיל שנורה מתוך הכפר הסמוך נבטייה. טען הטנק, סמל ליאור שבתאי נהרג במקום ומפקד הטנק נפצע.

ב-8 בספטמבר 1997, בשעות הבוקר המוקדמות, ירו מחבלים אש מרגמות לעבר המוצב. אחת מן הפצצות נפלה בתוך המוצב וכתוצאה מכך, נפצע אנושות סגן אבי בוק, קצין פלחה"ן נח"ל. הוא טופל במקום אולם נפטר בדרך לבית החולים.

בעת הנסיגה מלבנון, בליל 25 במאי 2000, פונה המוצב ופוצץ על ידי פלוגת פלנ"ט נח"ל בפיקוד רן כהנא, בדומה לשאר מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון.

ראו גם

• הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

לקריאה נוספת

• מתי פרידמן, דלעת: מוצב אחד בלבנון, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017.
• אהוד ערן, תמצית געגוע: סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון, תל אביב: ידיעות ספרים, 2007, מסת"ב 9655116824
• משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, תל אביב: מערכות - משרד הביטחון, 2005, מסת"ב 9650512969
• יוסי פלד (כתבה: רונית ורדי), איש צבא, תל אביב: ספרית מעריב, 1993
• עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2008, מסת"ב 9654824310

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוצב דלעת בוויקישיתוף

• מוצב דלעת, באתר "מפת סיפור מוצבי אזור הביטחון בלבנון"
• הלן קרא - "מעבר לפירליה" - סרט שביימה אימו של סמ"ר אמיר קרא ז"ל על התקופה בדלעת ובסמוך לנפילתו של הבן
• סרטונים בערוץ של עורב גולני, באתר יוטיוב, סרטונים אודות מוצב דלעת
• תמונות ומפות של מוצב דלעת, באתר פרש
• כתבה של יאיר ויינרב, כתבה על סמ"ר אמיר קרא שנהרג במוצב דלעת
• מתי פרידמן, לבנון חוויה מתקנת, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", ‏ 17.01.2004, כפי שהועלה באתר "יחידה".
• אביחי בקר, ילדי דלעת, החרדה והגאווה, הארץ, ‏ 28.11.1997, כפי שהועלה באתר "פרש".
• אביחי בקר, עוד רגע הם רצים בתעלות, הארץ, ‏ 01.01.1999, כפי שהועלה באתר "פרש".
• מיה איידן, נטישת העמדה בלבנון לא הרפתה מהתצפיתן 25 שנים - עד שנהרג, באתר חדשות 13, 14 ביולי 2019
• יוסי וקנין, 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון: המשימה האחרונה של מג"ד רכס עלי טאהר, mynet,‏ 20 במרץ 2020