החמניות
חמניות (בצרפתית: Tournesols) הוא נושאן של שתי סדרות ציורי טבע דומם, שמן על בד של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. הסדרה הראשונה צוירה בפריז בשנת 1887, והיא כוללת ציורי חמניות המונחות על הקרקע. הסדרה השנייה נוצרה בארל וכוללת זרי חמניות באגרטל.
הקשר בין הסדרות נוצר כאשר הצייר פול גוגן, ידידו של ואן גוך, התרשם מהסדרה הפריזאית וקנה שתיים מהיצירות בה. כשמונה חודשים לאחר הרכישה של גוגן קיווה ואן גוך לשוב ולהרשים את ידידו בציורים החדשים של חמניות, וקישט בהם את חדר האורחים שנועד לשמש את גוגן בעת ביקורו ב'בית הצהוב', ביתו של ואן גוך בארל. אחרי עזיבתו של גוגן חיבר ואן גוך את שני ציורי החמניות המרכזיים שבסדרה ואת תמונת 'המערסלת' (לה ברקוז) לטריפטיך, שהחמניות הן שתי כנפיו. את הטריפטיך כלל ואן גוך בין ציוריו בתערוכה הקבוצתית של ה-Les XX (צרפתית, 'העשרים') בבריסל. כפי ששער ואן גוך ב-1889, הפכו החמניות, לצד הדיוקנאות העצמיים שלו, ליצירות המייצגות ביותר שלו, וכל תערוכה רטרוספקטיבית של ואן גוך מבקשת להציגן.
החמניות של פריז
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעט מאוד ידוע על פעילותו של ואך גוך בשנתיים בהן חי עם אחיו תיאו בפריז, 1886-1888. העובדה שכבר החל לצייר חמניות בתקופה זו נחשפה במכתב ששלח ואן גוך לתיאו באביב 1889. בתגובה לדרישתו של גוגן לקבל את אחת מגרסאות ארל, בתמורה לציור הכנה שהותיר אחריו כאשר ביקר אצל ואן גוך בארל, התמרמר ואן גוך וטען כי לא הייתה לגוגן כל זכות לדרוש זאת: "ברור שהחמניות המדוברות נשארות אצלי. כבר יש לו שתיים, שיסתפק בזאת. ואם הוא לא מרוצה מההחלפה שביצע עימי, הוא יכול לקחת חזרה את הבד הקטנטן של מרטיניק ואת הדיוקן העצמי ששלח לי מבריטני ולהחזיר לי את שני הפורטרטים[1] ואת שני הבדים עם החמניות שלקח לפריז".[2]
-
חמניות-סקיצה (F.377), מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם -
חמניות (F.375), מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק -
חמניות (F.376), קונסט מוזיאום, ברן -
חמנית (F.452), מוזיאון קרולר-מילר, אוטרלו
.jpg)
שתי החמניות המדוברות הן שתי וריאציות על אותו נושא - שני ראשי פרחים המונחים על הקרקע. לאחת מהן קדמה סקיצת הכנה, המהווה גם היא חלק מן הסדרה. הציור הרביעי בסדרה, בד גדול שצויר מאוחר יותר, כולל שילוב של שתי הגרסאות. ואן גוך צייר חמניות קודם לכן, כחלק מציורי טבע דומם ונופים, אך אלו היו הציורים הראשונים שלו שהוקדשו במלואם לחמניות.
החמניות של ארל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כעת, כשאני מחכה לחיות עם גוגן בסטודיו משלנו, אני רוצה להכין קישוטים לסטודיו. רק פרחים גדולים. ואן גוך, מכתב 526.[3]
סדרת החמניות של ארל כוללת גרסאות שונות על אותו נושא: זר חמניות הנתון באגרטל. הגרסאות צוירו בשתי תקופות, והן מובחנות זו מזו ומתייחסות זו אל זו באופנים שונים. בסדרת הגרסאות הראשונה מארל, אותה השלים ואן גוך באוגוסט 1888, בולט יותר המשחק בשינויים ומתבטא בהבדלים בניגוד הצבע, בגודל הבד, בנקודת המבט ובמספר החמניות. בסדרת הגרסאות השנייה, אותה השלים ואן גוך בינואר 1889, מצטמצמים ההבדלים – גודל הבד אחיד, נקודת המבט קבועה, מספר החמניות כמעט זהה ופלטת הצבעים בה משתמש ואן גוך מצומצמת הרבה יותר. הגרסאות השניות מתייחסות לציור השלישי ולציור הרביעי מן הקבוצה הראשונה.
סדרת הגרסאות הראשונה של ארל, אוגוסט 1888
-
חמניות, גרסה ראשונה (רקע טורקיז), אוסף פרטי -
חמניות, גרסה שנייה (רקע כחול מלכותי), נשרפה במלחמת העולם השנייה ב-6 באוגוסט 1945 Vincent van Gogh: The Paintings (Still Life: Vase with Five Sunflowers), www.vggallery.com -
חמניות, גרסה שלישית (רקע ירקרק כחלחל), פינקוטק החדש, מינכן, גרמניה -
חמניות, גרסה רביעית (רקע צהוב), הגלריה הלאומית בלונדון, אנגליה
סדרת הגרסאות השנייה של ארל, ינואר 1889
-
חמניות, חזרה על גרסה 3, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, פילדלפיה, ארצות הברית -
חמניות, חזרה על גרסה 4 (רקע צהוב), מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם, הולנד -
חמניות, שעתוק של גרסה 4 (רקע צהוב ירקרק), מוזיאון סומפו לאמנות, טוקיו, יפן
שתי החזרות על גרסה 4 השתנו ממועד יצירתן. לגרסת אמסטרדם הוספה בחלק העליון רצועת עץ - ככל הנראה על ידי ואן גוך עצמו - ואילו גרסת טוקיו הוגדלה על ידי תוספת היקפית של בד, שינוי שנעשה בתקופה מאוחרת יותר, כנראה על ידי הרוכש הראשון, אמיל שופננקר.[4] טריפטיך המערסלת בינואר 1889, כשסיים ואן גוך את הציורים החוזרים של אוגוסטין רולן, 'המערסלת' (Berceuse), ואת סדרת החמניות, הוא כתב לאחיו תיאו: "אני מדמיין לעצמי את הבדים האלו בין אלו של החמניות, כך שהם יהיו כמו מנורות או פמוטים לצידם... וכך השלם יהיה מורכב משבעה או עשרה בדים".[5] דברים אלו הם רמז ברור לארגון טריפטיך 'המערסלת' ששרטט ואן גוך במכתב מיולי 1889.[6]
חמניות, גרסת מינכן
המערסלת (Berceuse), גרסת אוטרלו
חמניות, גרסת לונדון
ערכן של היצירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציורי החמניות של ואן גוך נחשבו חדשניים בתקופת יצירתן, גם בשל השימוש בספקטרום הצבע הצהוב, בין היתר הודות להמצאת פיגמנטים חדשים שאיפשרו יצירת צבעי שמן חדשים.[7] את ייחודן האמנותי זיהו מיד ואן גוך עצמו והצייר פול גוגן. במכתב לאחיו תיאו, כתב ואן גוך: "הם מסוג הציורים שאופיים משתנה ומעמיק ככל שאתה מתבונן בהם. ומעבר לכך, כפי שאתה יודע, גוגן מעריך אותם בצורה יוצאת דופן. אחד הדברים שאמר לי בין היתר הוא: 'זה...זהו.. הפרח.' אתה יודע האדמונית היא של ג'ינין,[8] והחוטמיות שייכות לקוסט,[9] אבל החמניות הן די שלי."[10]
ציורי החמניות של ואן גוך נפוצו, בהעתקים צבעוניים, והפכו אחת היצירות המוכרות של האמן. במרץ 1987, כאשר רכש יאסו גוטו אחד מציורי הסדרה ב-39,921,750 דולר, הפכו ציורי החמניות מן היקרים ביצירות האמנות המודרניות ושם דבר בשוק המסחרי. מאז האמיר מחירן של כלל היצירות של ואן גוך, כאשר השיא האחרון עומד על 53.9 מיליון דולר ששולמו בתמורה ל'אירוסים'.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כל יצירותיו של ואן גוך
- המכתבים של ואן גוך ארכיון מקוון המציג את המכתבים ששיגר וינסנט במשך שנים, בעיקר לאחיו תיאו, ואת המכתבים שקיבל מקרוביו.
- כל מכתבי ואן גוך - אתר שהוקם בסוף 2010 המכיל תצלום המכתבים המקוריים, תרגומים, והערות
- דליה מנור, תערוכה בלונדון מציגה מבט שונה על ואן גוך, באתר הארץ, 12 במרץ 2010
- תמונות הסדרה בשלמותה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פורטרט עצמי, 'לחברי גוגן'
- ^ 571
- ^ מכתב 526
- ^ Dorn 1999
- ^ 574
- ^ 592
- ^ במאות ה-18 וה-19, החל מהמהפכה התעשייתית, החלו לייצר צבעי שמן המבוססים על תרכובות מיסודות שהופרדו ממינרלים, כגון מנגן וקובלט, אשר איפשרו לצייר בצבעים שעד אז הצליחו ליצור רק בזכוכית צבעונית אך לא על הבד.
- ^ ג'וזף ג'ינין
- ^ ארנסט קוסט
- ^ 573
