דיוקנו של פר טנגי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | וינסנט ואן גוך |
| תאריך יצירה | 1887 |
| טכניקה וחומרים | שמן על בד |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
75 ס״מ  |
| גובה |
92 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
ג'פוניזם |
| מספר יצירה |
P. 7302 (מוזיאון רודן) |
| מיקום | מוזיאון רודן, פריז |
  | |
דיוקנו של פר טנגי (בהולנדית: Portret van père Tanguy) הוא דיוקן בצבעי שמן של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך שנוצר בשנת 1887. זהו ציור אחד מתוך שלושה של פר טגני שואן גוך צייר. הסדרה של הדיוקנאות מראה את ההתקדמות של ואן גוך כצייר ואת השינויים שעבר סגנונו בעת שהותו בפריז. הדיוקן הראשון מאופיין בקדרות ובקומפוזיציה פשוטה. בדיוקן השני הצייר עשה בעיקר שימוש בסגנונות של אמנות יפנית. הדיוקן השלישי הוא המורכב ביותר והוא כולל בתוכו סגנונות שונים של אמנות יפנית ואימפרסיוניסטית. הדיוקן האחרון מוצג כיום במוזיאון רודן שבפריז.
אודות הציור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבעים הבהירים בציור וכן הנושא הברור מהווים שינוי בסגנונו של ואן גוך.[1] השימוש בצבעים בהירים היה ניסיון ליצור עומק, הרמוניה ואיזון בציוריו של האמן. ברקע בדיוקן ניתן לראות הדפסים של אמנות יפנית שהוצגו בחנותו של טנגי. כובעו של טנגי מסתיים בתחילת הדפס של הר פוג'י, מוטיב ידוע באמנות יפנית. ניתן גם לראות הדפסים של שחקני קבוקי ועצי דובדבן.
השימוש בהדפסים יפניים היווה מרגוע לנפשו של הצייר. במכתב לאחותו, וויל, ואן גוך כתב כי שגם מבלי לדעת הרבה על אמנות זו השימוש בה מרגיע אותו יותר מכל תרופה שאפשר להשיג בבית מרקחת. כדי להשיג את האפקט המרגיע, ואן גוך צייר את טנגי שליו ובמבט מהורהר. ההיסטוריונית נעמי מוראר הגדירה את טנגי בדיוקן זה כשליו כמו בודהה.[2][3]
ואן גוך נפטר בשנת 1890, וטנגי נפטר ארבע שנים אחריו. לאחר מותו של סוחר האמנות, בתו מכרה את הדיוקן שיצר ואן גוך לפסל אוגוסט רודן. בהמשך, הדיוקן הועבר למוזיאון רודן ועד היום הוא מוצג שם.[4]
ג'וליאן טנגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'וליאן פרנסיוס טנגי נולד בשנת 1825 ונפטר בשנת 1894.[5] הוא עבד כסוחר אמנות וכמוכר אספקה של צבעים. הוא היה מהראשונים שהציעו את יצירותיו של ואן גוך למכירה.[6] טנגי היה ידוע בהתלהבותו מאמנות וחנותו הפכה לפופולרית בקרב אמנים. מבקרי החנות נהגו לכנותו בשם "האב" (בצרפתית: Père), ומכאן שמו פר. סוחר האמנות נהג לקבל ציורים כתשלום עבור שירותיו. הצייר אמיל ברנאר תיאר את הביקור בחנותו של טנגי כביקור במוזיאון של ציורים אימפרסיוניסטים. אשתו של טנגי הייתה פחות נלהבת מצורת התשלום וחששה מפני מצבם הכלכלי. לאחר מותו של טנגי, חבריו ערכו מכירה פומבית לכבודה של אלמנתו.
שאר הדיוקנאות של פר טנגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, ואן גוך יצר שלושה דיוקנאות של פר טנגי. בחורף של השנים 1886 ו-1887 הצייר יצר את הדיוקן הראשון של טנגי.[7] הוא השתמש בעיקר בגוונים של צבע חום בציור, למעט שפתיו האדומות וסינורו הירוק של טנגי. בדיוקן טנגי נראה יותר כמו פועל מאשר סוחר אמנות.
בשנת 1887, ואן גוך החל להשתמש בצבעים בהירים יותר כמו אדום, ירוק וכתום על רקע כחול. בדיוקנאות הבאים של טנגי, מושא הציור נמצא ברקע צבעוני של הדפסים יפניים. הדיוקן השני נעשה תוך 30 דקות, וטנגי שמר אותו לעצמו. השחקן זוכה פרס האוסקר אדוארד ג'י רובינסון ואשתו הציירת החזיקו בציור לתקופה מסוימת ומכרו אותו למיליארדר יווני.[8] כיום, הדיוקן השני מוצג במוזיאון רודן.
-
הדיוקן הראשון של פר טנגי (F263) -
הדיוקן השני של פר טנגי (F364)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Meier-Graefe, J (1987) [London: Michael Joseph, Ltd. 1936]. Vincent Van Gogh: A Biography. Mineola, NY, USA: Dover Publications. pp. 56–57
- ^ Maurer, N (1999) [1998]. The pursuit of spiritual wisdom: the thought and art of Vincent van Gogh and Paul Gauguin. Cranbury: Associated University Presses. pp. 55, 59. ISBN 0-8386-3749-3.
- ^ Finlay, V (2002). Color: A Natural History of the Palette. New York and Toronto: Random House Trade Paperbacks. p. 20. ISBN 0-8129-7142-6.
- ^ Strieter, T (1999). Nineteenth-Century European Art: A Topical Dictionary. Westport, CT, USA: Greenwood Press. pp. 174–175. ISBN 0-313-29898-X.
- ^ Gay, P (1999) [1998]. Pleasure Wars. New York: W. W. Norton and Company. p. 143. ISBN 0-393-31827-3.
- ^ Leeuw, R (1997) [1996]. The letters of Vincent Van Gogh. London and other locations: Penguin Group. p. 329.
- ^ Walther, Ingo; Metzger, Rainer. Vincent van Gogh: The Complete Paintings. Taschen. p. 204. ISBN 9783836541220.
- ^ Pollock, G; Florence, P (2001). Looking Back to the Future: Essays on Art, Life and Death. G + B Arts International. p. 291. ISBN 90-5701-122-0.
