החאנות הקזחית
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מלוכני |
| ראש המדינה | חאן |
| שפה נפוצה |
קזחית  |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירואסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | 1465 |
| תאריכי הקמה |
1465 |
| פירוק | 1848 |
| תאריכי פירוק |
1847 |
| ישות קודמת | החאנות האוזבקית, אורדת הזהב |
| ישות יורשת | האימפריה הרוסית |
| דמוגרפיה | |
| דת | אסלאם |
  | |
החאנות הקזחית (בקזחית: Qazaq Handyğy, قازاق حاندىعى) הייתה ישות מדינית שירשה את אורדת הזהב שהתקיימה מהמאה ה-15 עד המאה ה-19. שטחיה כללו את מרבית החלקים המזרחיים של קומניה.
החאנות נוצרה מתוך שטחי האימפריה המונגולית אורדת הזהב והחאנות האוזבקית. הח'אנות הוקמה על ידי ז'ניבק חאן וקאריי חאן בסביבות שנת 1465. שני החאנים הגיעו מהשבט הטורקו-מונגולי טור, אשר שורשיו מגיעים עד ג'ינגיס חאן דרך שושלת ג'וצ'ידים. שבט טור שלט בח'אנות עד לכיבושה על ידי האימפריה הרוסית בשנת 1848.
מהמאה ה-16 עד המאה ה-17 שלטה הח'אנות הקזחית והרחיבה את שטחיה למזרח קומניה (קזחסטן המערבית של ימינו), לרוב אוזבקיסטן, קאראקלפאקסטן ונהר סיר דריה תוך עימותים צבאיים והתפשטה עד אסטרחן ומחוז ח'וראסאן. הקזחים פלשו לאמירות בוכרה וכבשו כמה ערים אוזבקיות כמו בוכרה וסמרקנד. הקזחים עסקו גם בסחר עבדים מהתיישבות אירופית ופשטו על שטחי רוסיה לאורך המאה ה-18.[1] החאנות נחלשה על ידי שורת פלישות של שבטי האויראט ודזונגאר. אלה הביאו לירידה והתפוררות נוספת לשלוש ישויות, אשר איבדו בהדרגה את ריבונותן ושולבו בתוך האימפריה הרוסית המתרחבת עד המאה ה-19.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1227 נוצרה מדינה פרוטו-קזחית בערבות אורדת הזהב. לאחר הפרדתה מאורדת הזהב בשנת 1361, האורדה פורקה ואוחדה מספר פעמים. עם זאת, לאחר מותו של חאן אורדת הזהב ברק חאן בשנת 1428, התפצלה אורדת הזהב ושטחה חולק בין מוסטפא חאן ששלט בדרום ומוחמד חאן בצפון. החאנות האוזבקית, ששלטה ברוב שטחי קזחסטן של ימינו, נשלטה על ידי אבו'ל-חאיר ח'אן שקשר קשר להריגת ברק חאן. בהנהגתו של אבו'ל-חאיר ח'אן, הח'אנות האוזבקית הפכה למדינה מושחתת, לא יציבה וחלשה שסבלה מבעיות פנימיות. על הח'אנות פשטו שבטי אויראטים שבזזו יישובים נוודים וערים גדולות. השקט הושב כאשר בשנת 1457 ספג אבו'ל-חייר חאן תבוסה קשה שגרמה לו לאבד את המוניטין החזק שלו בקרב האוזבקים.
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הח'אנות הקזחית נוסדה בשנת 1459, כאשר מספר שבטים אוזבקיים שמאסו בשלטון אבול-ח'איר, בהנגת שני נכדיו של אורוס חאן, ז'ניבק וקאריי, נמלטו מחאנות אוזבקי. השבטים עברו למוגוליסטן, ובסופו של דבר הקימו מדינה עצמאית. החאן של מוגוליסטן התאחד איתם והציע להם תמיכה נגד יריביהם. החאנות החדשה הפכה במהרה למדינת חיץ בין מוגוליסטן לחאנות האוזבקית. אף על פי שגם ז'ניבק חאן וגם קאריי חאן נחשבו לשליטים המייסדים של החאנות הקזחית, היה זה ז'ניבק חאן שהחזיק בתחילה את הכוח הרב ביותר. ז'ניבק פלש לחאנות האוזבקית ב-1468 במטרה לשחרר את אדמתו ועורר את מלחמת העצמאות הקזחית. אבול ח'איר, בתגובה, פתח במערכה נגד הקזחים, אך מת בדרכו לז'טיסו. עם מותו של קאריי חאן ב-1473 או 1474, הפך ז'ניבק חאן לשליט הבלעדי. השנים הראשונות של החאנות הקזחית התאפיינו במאבקי שליטה נגד נכדו של אבול-ח'איר, מוחמד שייבאני. בשנת 1470, הקזחים הביסו את שייבאני בעיר יאסי (טורקיסטן של היום) ואילצו את האוזבקים לסגת דרומה לסמרקנד ובוכרה. בשנת 1480 הפך בנו של קאריי חאן בורודוק לחאן. בתקופת שלטונו, גייסו הקזחים צבא של 50,000 ראזי והביסו שוב ושוב את כוחותיו של מוחמד שייבאני לאורך נהר סיר דריה. האוזבקים חתמו על שלום עם הקזחים בשנת 1500 והעניקו את כל אדמות החאנות האוזבקיות לשעבר בצפון סיר דריה לחאנות הקזחית.
הרחבת החאנות הקזחית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאסים, בנו של ז'ניבק, הפך לחאן ב-1511. תחת שלטונו, חאנות קזח הגיעה לעוצמתה הגדולה עד כדי כך שאורדת נוגאי, שכבשה את שטחה של קזחסטן המערבית של ימינו, הפכה לאויב העיקרי שלה. קאסים כבש את סראי-ג'וקבירת בירת נוגאי בשנת 1520, ודחף את אורדת נוגאי אל עבר חאנות אסטרחן. תחת קאסים חאן, התרחבו גבולות החאנות הקזחית, והאוכלוסייה בה הגיעה למיליון איש. קאסים חאן היה פטרון של אמנויות, ספרות ודת, וסייע לאסלאם להחזיק בחשיבות פוליטית וסוציו-תרבותית רבה בקרב החברה הקזחית. בתקופת שלטונו, רוסיה הצארית הפכה גם למדינה הגדולה הראשונה שיצרה יחסים דיפלומטיים עם החאנות הקזחית.
כתב היד של "תרח-ספאווי", שנכתב בפרסית על ידי היסטוריונים פרסיים, כתב על קאסים חאן כיצד הביא את רוב שטחי קומניה לשליטתו המוחלטת. כתב היד מתאר גם כיצד יחידה קזחית של שמונת אלפים חיילים סייעה לשייבאני חאן הבוכרי לספח את העיר האיראנית ח'וראסאן. קאסים גם הנהיג את קוד החוקים הקזחי הראשון בשנת 1520, שנקרא "Қасым ханның қасқа жолы" ("הדרך המוארת של קאסים חאן").
תסיסה ומלחמת אזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של קאסים חאן, אורדת נוגאיי החזירה את המצב לקדמותו על ידי כיבוש השטח במערב נהר טורגאי. החאנות הקזחית עצמה התמקדה בשטח ז'טיסו ודרום קזחסטן, שם החלו להתרחש סכסוכים. השטח המרכזי של קזחסטן, סארי-ארקה, באותה תקופה היה חלק מהחאנות הקזחית. חאנות סיביר כבשה את האזורים הצפוניים של סארי-ארקה. כשטאהיר חאן תפס את כס המלכות הקזחי, פלשו האויראטים וכבשו את החלקים המזרחיים של סארי ארקה בשנות ה-1520. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 החלה מלחמת אזרחים בחאנות הקזחית בין נכדיו של ז'ניבק חאן. חאן הקנאזר יצא כמנצח ואיחד מחדש את החאנות בשליטתו.
חאן הקנאזר (1537–1580)
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחת חאן הקנזאר, המכונה גם חאן חאק-נזאר או ח'קנאזאר[2] או ח'אן אק נזאר,[3] התמודד החאן הקזחי בתחרות מכמה כיוונים: אורדת נוגאי במערב, חאנות סיביר בצפון, מוגוליסטן במזרח וחאנות בוכרה בדרום.
הקנזאר כבש מחדש את האזורים הצפוניים של סריארקה ומאורדת נוגאי כבש את סראיישיק. במאבק נגד הח'יוונים כבשו הקזחים את חצי האי מנגישלק והדפו בהצלחה את האויראטים. הקנאזר החל במערכה נגד מוגוליסטן במטרה לשלב את ז'טיסו בחאנות הקזחית. למרות הצלחותם, לא הצליח הקאזנר להסיר את האיום על החאנות מצד חאנות סיביר שבראשות חאן קוצ'ום.
בשנת 1568, הביסה החאנות את אורדת נוגאי בנהר האמבה והגיעו לאסטרחן, אך נהדפו על ידי כוחות רוסים ובשנים הבאות סבלה החאנות הקזחית ממתקפות רבות של האימפריה הרוסית.[4][5][6]
התפוררות החאנות והכיבוש הרוסי
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע המאה ה-18 החלה דעיכה הדרגתית של החאנות, והאימפריה הרוסית החלה לספח את שטחיה. עד אמצע המאה ה-18, כתוצאה מסכסוכים מזוינים רבים עם השבטים הדזונגארים והאויראטים, החאנות הקזחית נחלשה והתפוררה. עד אמצע המאה ה-19 כמה שבטים החלו במלחמה עם הכובשים הרוסים.
מרידות שונות נגד השלטון הרוסי הובלו על ידי מנהיגים כמו איסאתי טיימנולי (1836–1837), מחמבט אוטמיסולי (1836–1838) ואסאט קוטיברולי (1847–1858).
בינתיים, נציגם הבכיר של הקזחים צידד באמירות בוכרה ובח'אנות קוקנד מדרום, והחל להתנגד להרחבת האימפריה הרוסית אל שטחיו.
עבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד אמצע המאה ה-18, האימפריה הרוסית התרחבה לסיביר ורוסים החלו להתיישב לאורך נהרות הוולגה והאורל. היחסים באזורי הגבול היו מתוחים, ולעיתים קרובות נעשו פשיטות הדדיות של קוזאקים רוסים על אדמות קזחיות וקזחים על יישובים רוסים.
סחר ברוסים בחאנות הקזחית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המאה ה-18 נפוצו פשיטות של קזחים על שטחי רוסיה ואורנבורג. הקזחים שבו רוסים ומכרו אותם לעבדות במרכז אסיה. גם גרמנים שהתיישבו לגדות הוולגה נפלו קורבנות לפשיטות קזחיות. בשנת 1717, נמכרו בח'יווה 3,000 עבדים רוסים, גברים, נשים וילדים, על ידי בני שבטים קזחים וקירגיזים.[7]
ב-1722 הם גנבו בקר, שדדו מכפרים רוסיים ואנשים שנלכדו בשבי ונמכרו בשוקי העבדים של מרכז אסיה (ב-1722 בבוכרה היו למעלה מ-5,000 אסירים רוסים). באמצע המאה ה-17, 500 רוסים נמכרו מדי שנה לח'יווה על ידי קזחים. בשנת 1730 הפשיטות התכופות של הקזחים לאדמות רוסיה הביאו לשעבוד רוסים רבים, שנמכרו בערבות הקזחיות.[8] בשנת 1736, פתחו הקזחים בפשיטות על אדמות בשקיריה והרגו או לכדו בשקירים רבים במחוזות סיביר ונוגאיי.[9]
בשנת 1743 הורה הסנאט הרוסי לספק הגנה מפני ההתקפה הקזחית על ההתיישבות הרוסית, שהביאה ל-14 הרוגים ו-24 פצועים. בנוסף, 96 קוזאקים נשבו על ידי הקזחים.[10][11] אלפי בשקירים נטבחו או נפלו בשבי הקזחים.[12] [13]
בתקופה שבין 1764 ל-1803, על פי נתונים שנאספו על ידי ועדת אורנבורג, הותקפו ונשדדו עשרים שיירות רוסיות.[14] באביב 1774, דרשו הרוסים מהחאן הקזחי להחזיר 256 רוסים שנלכדו בפשיטה קזחית.[15] בקיץ 1774, כאשר חיילים רוסים באזור קאזאן דיכאו מרד בראשות מנהיג הקוזקים ימליאן פוגצ'וב, הקזחים פתחו ביותר מ-240 פשיטות ולכדו רוסים ועדרים רבים לאורך גבול אורנבורג.[16]
ב-24 באוקטובר 1774 תקפו הקזחים או הקירגיזים את היישובים סלמן, לייטסינגר, קלר והולצל, ולקחו 317 אנשים לעבדות.[17] בשנת 1799, השיירה הרוסית הגדולה ביותר שנבזזה באותה תקופה איבדה סחורה בשווי 295,000 רובל.[18]
סחר בקזחים באימפריה הרוסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1737 הוציאה אנה קיסרית רוסיה אוקאז שהתיר את סחר העבדים סיביר.[19] המחיר של זכר קזחי היה עשרה רובל ונקבה קזחית נמכרה בשישה רובל.[19] היו דיווחים רבים על פשיטות קוזאקים בתמיכה רוסית שלכדו משפחות קזחיות, אשר נלקחו לאחר מכן לפטרופבלובסק ואומסק, שם נמכרו לבעלי אדמות רוסיים עשירים לצמיתות.[19]
עד סוף המאה ה-18 סופחו אדמות הקזחים לאימפריה הרוסית, ופשיטות קזחים על מושבות רוסיות פחתו בהדרגה.[17] ב-23 במאי 1808 חתם המושל פיוטר קפצביץ' על צו המשחרר את כל הקזחים העבדים או הצמיתים משני המינים שהגיעו לגיל 25.[19]
ביטול העבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשלת האימפריה הרוסית שחרר את עבדי הקזחים ב-1859.[20] עם זאת, חטיפות בודדות של רוסים או אוקראינים על ידי קזחים לשוקי העבדים של מרכז אסיה נמשכו עד כיבוש חיווה ובוכרה על ידי צבא האימפריה הרוסית בשנות ה-60 של המאה ה-19.[21] בשווקים העיקריים בבוכרה, סמרקנד, קרקול, קארשי וצ'רג'ו, העבדים כללו בעיקר איראנים ורוסים, ומעט קלמוקים; הם הובאו לשם על ידי טורקמנים, קזחים וקירגיזים.[22][23] במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 לבדה, כמיליון פרסים, לצד מספר לא ידוע של רוסים, שועבדו והועברו לחאנות במרכז אסיה.[24] [25] כאשר כוחות רוסים כבשו את ח'יווה ב-1873, היו בה 29,300 עבדים פרסיים, שנלכדו על ידי טורקמנים. לפי יוזף וולף (דוח מהשנים 1843–1845) אוכלוסיית חאנות בוכרה הייתה 1,200,000, מתוכם 200,000 עבדים פרסיים.[26]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Myths about Russia, Vladimir Medinski, 2018 https://www.google.co.uk/books/edition/Myths_about_Russia/7TisDwAAQBAJ?hl=en&gbpv=1&dq
- ^ "Haqq Nazar | Kazakh ruler". Encyclopædia Britannica.
- ^ A History of the Moghuls of Central Asia: The Tarikh-i-Rashidi
- ^ "Haqq Nazar | Kazakh ruler". Encyclopædia Britannica. נבדק ב-2016-02-02.
- ^ A History of the Moghuls of Central Asi: The Tarikh-i-Rashidi By Mirza Muhammad Haidar Dughlt, N. Elias, Sir E Denison Ross page 121
- ^ Dughlt, Mirza Muhammad Haidar (בינואר 2008). A History of the Moghuls of Central Asi: The Tarikh-i-Rashidi – Mirza Muhammad Haidar Dughlt – Google Books. ISBN 9781605201504.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ The History of the Central Asian Republics By Peter Roudik
- ^ Eastern Destiny: Russia in Asia and the North Pacific by G. Patrick March
- ^ Russia's Steppe Frontier: The Making Of A Colonial Empire 1500–1800 by Michael Khodarkovsky
- ^ Yuriy Anatolyevich Malikov (2006). Formation of a Borderland Culture: Myths and Realities of Cossack-Kazakh Relations in Northern Kazakhstan in the Eighteenth and Nineteenth Centuries. University of California, Santa Barbara. p. 375. ISBN 978-0-542-85601-3.
- ^ The Kazakhs by Martha Brill Olcott
- ^ Russia's Steppe Frontier: The Making Of A Colonial Empire, 1500–1800 By Michael Khodarkovsky, pp. 167–168
- ^ M. K. Palat, "Tsarist Russian Imperialism," Studies in History v. 4 (1988)
- ^ Yuriy Anatolyevich Malikov (2006). Formation of a Borderland Culture: Myths and Realities of Cossack-Kazakh Relations in Northern Kazakhstan in the Eighteenth and Nineteenth Centuries. University of California, Santa Barbara. p. 290. ISBN 978-0-542-85601-3.
- ^ Russia's Steppe Frontier: The Making Of A Colonial Empire, 1500–1800 By Michael Khodarkovsky
- ^ Russia's Steppe Frontier: The Making Of A Colonial Empire, 1500–1800 By Michael Khodarkovsky
- ^ 1 2 Darrel Philip Kaiser (2006). Origin & Ancestors Families Karle & Kaiser of the German-Russian Volga Colonies. Lulo.com. p. 168. ISBN 978-1-4116-9894-9.
- ^ Darrel Philip Kaiser (2006). Origin & Ancestors Families Karle & Kaiser of the German-Russian Volga Colonies. Lulo.com. p. 168. ISBN 978-1-4116-9894-9.
- ^ 1 2 3 4 История Казахстана | Работорговля Казахами в Сибири History Of Kazakhstan | Slave Trade in Siberia
- ^ "Traditional Institutions in Modern Kazakhstan". Src-h.slav.hokudai.ac.jp.
- ^ Commissar and Mullah: Soviet-Muslim Policy from 1917 To 1924 By Glenn L Roberts
- ^ Vol. VI: Towards Contemporary Civilization: From the Mid-Nineteenth Century ... edited by Chahryar Adle, Madhavan K.. Palat, Anara Tabyshalieva
- ^ "Adventure in the East". Time. 6 באפריל 1959. אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ichan-Kala, Encyclopædia Britannica
- ^ Mayhew, Bradley (1989). Fabled Cities of Central Asia: Samarkand, Bukhara, Khiva: Robin Magowan, Vadim E. Gippenreiter. ISBN 0896599647.
- ^ Report of Josef Wolff 1843–1845