ויה דולורוזה

שלט רחוב במסלול ויה דולורוזה

תהלוכת צליינים המדמה את מסע הייסורים של ישו בוויה דולורוזה, 2007

תהלוכת צליינים המדמה את מסע הייסורים של ישו בוויה דולורוזה, 1950

ויה דולורוזה בירושלים, פסח 2001. אוסף אלכס ליבק, מתוך האוספים הדיגיטליים, ספריית יונס וסוריאה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.

וִיה דולורוזה (מלטינית: Via Dolorosa; לעיתים נכתב כויאה דולורוזה; בערבית: طريق الآلام; תעתיק: טריק אלאאלאם; מילולית: דרך הייסורים) היא דרך בעיר העתיקה בירושלים שבה, על פי האמונה הנוצרית, צעד ישו מהמקום שבו נגזר דינו לצליבה ועד גבעת הגולגולתא שבה בוצע גזר הדין. הדרך נקראת בשם זה בשל הייסורים שעבר ישו בלכתו בה. הדרך נקראת לעיתים גם "דרך הצלב" מפני שישו נשא בה על שכמו את הצלב שאליו מוסמר, וכך לבסוף הומת.

הוויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי, מצפון להר הבית, ומסתיימת בקבר ישו שבכנסיית הקבר ברובע הנוצרי. הדרך כוללת 14 תחנות, אשר בכל אחת מהן אירע דבר מה לישו בדרכו: באחת הוא נפל, באחרת פגש את אמו וכדומה. תשע מתחנות ויה דולורוזה פזורות לאורך הדרך, ו-5 התחנות האחרונות נמצאות כולן בכנסיית הקבר.

הביטוי "ויה דולורוזה", וכן המונח העברי "דרך הייסורים", משמשים בהשאלה לתיאור דרך רצופה במכשולים ובקשיים.

הפסיון של ישו ומשמעותה של ויה דולורוזה במסורת הנוצרית

ערך מורחב – הפסיון של ישו

בכל ארבע הבשורות שבברית החדשה מתואר הפסיון של ישו הכולל את הייסורים שעבר באחרית ימיו: מאסרו בידי היהודים בחג הפסח, חקירתו על ידי הסנהדרין, התכחשות תלמידיו אליו, משפטו אצל הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס וצליבתו. מותו של ישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי בתפיסתם התאולוגית, וזאת מפני שישו נחשב בעיניהם למשיח. התפיסה המסורתית היהודית של תקופת בית שני ראתה במשיח דמות רבת הוד ועוצמה כמו מלך, שיגאל את עם ישראל מֵעֻלָּהּ של רומא. תפיסה מעין זו לא יכולה הייתה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב, ולכן לא מעט מהמאמינים בישו עברו מטאמורפוזה אמונית: המוות הסתמי והלא אפשרי הפך למות גיבורים בו בחר ישו, כדי להציל את האנושות מעונש על מעשה החטא הקדמון של אדם וחוה. ישו הוצג עתה כקורבן מרצון, קורבן אדם, שבזכותו יזכו בני אנוש לחסד האלוהי ולגאולה פרטית.^{[דרוש מקור]}

תולדות ויה דולורוזה

המושג "ויה דולורוזה" לא היה ידוע במאות השנים הראשונות לאחר מותו של ישו ולא היה כל זכר לתחנות המקובלות כיום. אך היו צליינים נוצרים שנהגו להתחקות אחר התוואי המשוער שבו הלך לדעתם ישו מגת שמנים או מהפְּרֵטוֹרְיוּם (מקום המשפט) ועד הגולגולתא. הכיוון היה אפוא ממזרח למערב. בסוף התקופה הביזנטית היה מקובל לצעוד מנחל קדרון לכיוון כנסיית פטרוס אין גליקנטו שבמורד הר ציון, להמשיך לכנסיית סנטה סופיה (שמקומה לא ידוע בוודאות), ומשם לגולגולתא. התוואי היה אפוא ממזרח לדרום ומשם צפונה. אך כל אלה היו ספקולציות בלבד, שכן ירושלים נהרסה כמעט לחלוטין במהלך המרד הגדול. אתרים ומבנים שהיו בה נחרבו ונבנו מחדש פעמים רבות, כך שלא ניתן כלל לשחזר את מסעו האחרון של ישו.

התוואי המוכר לנו היום הוא במידה רבה מעשה ידיו של המסדר הפרנציסקני, שבשנת 1342 מונה לשומר המקומות הקדושים בארץ ישראל. הקמת התחנות לאורך ויה דולורוזה הייתה חלק מאידאולוגיה פרנציסקנית שדגלה בגאוגרפיה דתית: יצירת מקומות קדושים על מנת למשוך נוכחות קבע (או לפחות נוכחות צליינית) במקומות מרכזיים. אידאולוגיה זו נולדה בעקבות כישלון ניסיונות קודמים ליצור עובדות בשטח בכוח הזרוע, דוגמת הכיבושים הצלבניים.

פרופ' רוני אלנבלום תולה את המוטיבציה ליצירת תוואי ויה דולורוזה בירושלים במאה ה-14 בשגשוג הכלכלי של העיר עם השלמת חידוש אמת המים לירושלים על ידי האמיר הממלוכי תנכיז בשנות ה-20 של המאה ה-14. המוסלמים נהרו אז לירושלים ובנו בה חאנים, ח'נקות, זאוויות ושאר מבני ציבור ודת, בעיקר סביב הר הבית. הפרנציסקנים הביטו בדאגה ברובע המוסלמי ההולך ומתגבש מצפון וממערב להר הבית (הוא הרובע המוסלמי של ימינו), וחששו שלא יישאר בו מעבר פתוח לצליינים נוצרים בין כנסיות הר הזיתים ובין כנסיית הקבר. הם החליטו ליצור, אפוא, "ציר נוצרי" שיחצה את הרובע המוסלמי, והתחילו להעביר אליו מסורות כמו המשפט, ההלקאה וכדומה, שהיו ידועות עד אז בהר ציון. הפרנציסקנים אף הוסיפו לתוואי המדובר מסורות שכלל לא מוזכרות בברית החדשה, כמו המפגש עם ורוניקה (התחנה השישית), או נפילת ישו אפיים ארצה (התחנה השלישית, השביעית והתשיעית). תקוותם כי תחנות אלו תיחשבנה לנכסים נוצריים שאין לפגוע בהם או להזיז אותם, הסתמכה על הסכם שחתמו עם השלטון הממלוכי בשנת 1333, ובו הכירו השלטונות בבעלותם של הפרנציסקנים על אתרי דת נוצריים, כמו הר ציון, חלקים מכנסיית הקבר וכנסיית קבר מרים. בתחילה מסורות חדשות אלו לא היו מוכרות. כך למשל ניקולו מפוגיבונסי (Niccolo da Poggibonsi) מפרט בספרו אתרים בירושלים בהם ביקר ב-1346, ובמקום בו נמצאת היום תחנה 3 (ישו נופל בפעם הראשונה) הוא מספר שישו מעד, אמו פגשה אותו (כיום תחנה 4 הנמצאת בסמוך), וגם ישו דיבר אל בנות ירושלים (כיום תחנה 8, במרחק כ-150 מטר), אך לא מזכיר אירועים שקרו על פי המסופר לפני תחנה 8, כמו סיועו של שמעון מקירנה בנשיאת הצלב (כיום תחנה 5). תהליך גיבושה של ויה דולורוזה הואץ מאוד באמצע המאה ה-15, כשהפרנציסקנים גורשו מהר ציון, אז גם נוצר ספר תפילות ייחודי שהותאם לתחנות ויה דולורוזה, ואיפשר לצליינים לעקוב אחר הדרך מראשיתה ועד סופה.

עם זאת, התוואי ששרטט המסדר הפרנציסקני לא היה קבוע במשך מאות שנים. הדבר בא לידי ביטוי בשינויים שעבר התוואי, וכן במספר התחנות, במיקומן ובאירוע שנועדו לציין. ויליאם ויי, שביקר בירושלים במאה ה-15, מזכיר 14 תחנות, אך מתוכן רק 5 זהות לתחנות המקובלות היום, בעוד 7 האחרות קשורות באופן רופף מאוד לדרך הייסורים (כמו "שער העיר" או "ביתו של הורדוס"). דוגמה נוספת ניתן למצוא בספר שנכתב על ידי אדריכומיוס ב-1584, בו מתוארות רק 12 תחנות הזהות לתחנות המקובלות כיום. תקוותם של הפרנציסקנים לנוכחות נוצרית לאורך תוואי ויה דולורוזה נגוזה במאה ה-16, עקב איסור שהטילו העות'מאנים המוסלמים על צליינים נוצרים לקיים פולחן דתי ליד התחנות, ואפילו רק להתעכב לידן.

באופן אירוני, התחזקה אז מסורת ויה דולורוזה דווקא באירופה, עד כי לקראת סוף המאה ה-17 היא החלה לפרוח שם בכנסיות של הפרנציסקנים. בחסותו של האפיפיור אינוקנטיוס ה-11 נתלו תמונות המתארות את התחנות (ולעיתים רק מספרים המציינים אותן) על קירות כנסיותיהם, והקהל נקרא לצאת למסע מ"תחנה" ל"תחנה" כדי ליהנות משטרות מחילה (אינדולגנציות). ב-1731 הרחיב האפיפיור קלמנס ה-12 את המנהג לכל הכנסיות הקתוליות, ובלבד שסמלי התחנות ייקבעו על הקירות בידי חבר המסדר הפרנציסקני. קלמנס ה-12 הוא גם זה שקבע סופית את מספר התחנות ל-14.

הפופולריות הגדולה שהייתה למסורת ויה דולורוזה באירופה השפיעה מאוד על הנעשה בירושלים. היא הביאה את הפרנציסקנים להעתיק את תחנות ויה דולורוזה האסורות לפולחן אל תוך כנסיית הקבר, כך שהצליינים יוכלו לעבור דרכן ולשאת בהן תפילות המתאימות להן. שרידים לתחנות אלו עדיין קיימים בכנסייה, כמו כלאו של ישו או עמוד ההלקאה. במאה ה-19, עם ביטול רבים מחוקי עומר ושיפור מעמד הנתינים הזרים באימפריה העות'מאנית (הקפיטולציות), חזרו הצליינים בהמוניהם לתחנות ויה דולורוזה, עד כי גם היום נחשבת הצעידה לאורכה כאחד משיאי הביקור של צליינים בארץ הקודש.

תהלוכות ויה דולורוזה באירופה ממשיכות להתקיים לא רק בכנסיות אלא גם באתרים רבים נוספים. תהלוכה מפורסמת לדוגמה מתקיימת מדי יום שישי על ידי הפרנציסקנים בקולוסאום של רומא. ב-1991 וב-1994 השתתף האפיפיור יוחנן פאולוס השני בתהלוכה זו, השונה מדרך הייסורים שבירושלים בתוכן התחנות ובסדרן. תהלוכה זו מתחילה, למשל, בסיפורו של ישו בגת שמנים, ממשיכה בבגידת יהודה איש קריות, בהרשעת ישו, בהליכתו בוויה דולורוזה ומסתיימת בצליבתו. המשותף לכל התחנות בתהלוכה זו היא שכולן מנציחות אירועים המתוארים בפירוש בברית החדשה, ולא במסורות מאוחרות, כמו בוויה דולורוזה בירושלים.

בניגוד לתהלוכות ויה דולורוזה של ימי הביניים, שנועדו לספק למאמין מחילה וכפרת עוונות, תהלוכות אלו מהוות היום אירוע דתי-רוחני עבור הקהילה או עבור יחידים. ההליכה בדרך הייסורים של ישו נתפסת כתהליך שעל האדם לעבור עם עצמו, ולפיכך ביכולתו להחליט עם אילו חלקים בסבלו של ישו הוא מזדהה, ואילו תחנות נראות לו משמעותיות. בעקבות תפיסה חדשנית זו, אימצה הכנסייה הקתולית שינוי מפליג הנקרא "דרך הצלב החדשה", שמיושמת למשל בפיליפינים. דרך זו מתחילה בסעודה האחרונה, עוברת בתחנות בעלות משמעות דתית אישית וחברתית, ומסתיימת בתחייתו של ישו. תחנות "דרך הצלב החדשה" הן: הסעודה האחרונה, יגונו של ישו בגת שמנים, ישו מול הסנהדרין, ההלקאה וההכתרה בכתר הקוצים, כפיית הצלב, הנפילה, היחלצותו של שמעון מקירנה לשאת עבור ישו את הצלב, הפגישה עם בנות ירושלים, המסמור לצלב, הגנב שחזר בתשובה, יוחנן ומרים האם למרגלות הצלב, הצליבה, הקבורה והתחייה.

תחנות ויה דולורוזה

מסלול ויה דולורוזה

9 מתוך 14 התחנות של ויה דולורוזה מצויות בין סמטאות הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, לאורך הרחובות ויה דולורוזה, רחוב הגיא ורחוב בית הבד. עיריית ירושלים סימנה את התחנות בשני אופנים: האחת היא לוח מתכת עגול הקבוע על הקיר ובו מספר התחנה בספרות רומיות, והשנייה היא ריצוף הכניסה לתחנה בלבנים סדורות בחצי עיגול. רוב התחנות שייכות לקהילות קתוליות, ובהן ארמנים-קתולים, מֵלֶכּיתִים, קופטים-קתולים או המנזר הפרנציסקני.

תחנה 1: ההרשעה

התחנה הראשונה, היא הפְּרֵטוֹריוּם (בית ספר עומריה)

במאה ה-16 נקבעה התחנה הראשונה של ויה דולורוזה בפְּרֵטוֹריוּם - מקום המשפט שבו על פי המסורת הנוצרית נשפט ישו והורשע כקושר נגד המלכות בידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. מסורת משפטו של ישו מופיעה בברית החדשה:

"וְיֵשׁוּעַ הָעֳמַד לִפְנֵי הַהֶגְמוֹן. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַהֶגְמוֹן לֵאמֹר: "הַאַתָּה הוּא מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים?" וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: "אַתָּה אָמָרְתָּ". וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים דִּבְּרוּ עָלָיו שִׂטְנָתָם וְהוּא לֹא עָנָה דָבָר. וַיֹּאמֶר אֵלָיו פִּילָטוֹס: "הַאֵינְךָ שֹׁמֵעַ כַּמָּה הֵם מְעִידִים בָּךְ?" וְלֹא עָנָהוּ אַף דָּבָר אֶחָד. וַיִּתְמַהּ הַהֶגְמוֹן עַד מְאֹד... וַיְהִי כִּרְאוֹת פִּילָטוֹס כִּי לֹא יוֹעִיל מְאוּמָה, וְכִי רָבְתָה עוֹד הַמְּהוּמָה, וַיִּקַּח מַיִם וַיִּרְחַץ אֶת יָדָיו לְעֵינֵי הָעָם וַיֹּאמַר: "נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה."

— הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ז, 11-14, 24 ומקבילות

הנוצרים זיהו את האתר עם מצודת אנטוניה שניצבה בימי המקדש מצפון להר הבית. זיהוי האתר הביא את הצלבנים להקים בו את "קפלת המנוחה" המייצגת את בית הכלא בו הוחזק ישו לפני משפטו. המקום עבר גלגולים רבים ואף שימש כקבר בימי צלאח א-דין; מדרסה (בית ספר מוסלמי) בה התגורר המושל הממלוכי; סראייה (בית עירייה) עות'מאנית ועוד. החל מ-1923 משמש המקום כבית ספר מוסלמי לבנים בשם עוֹמַרִיָּה. בחצר בית הספר עוד ניתן לראות חלק מהריצוף של ויה דולורוזה מהתקופה הצלבנית. המדרגות המקוריות שבהן, על פי המסורת הנוצרית, עלה ישו מהרחוב אל הפרטוריום, התקדשו, ונקראו "סְקָלָה סַנְטָה" - המדרגות הקדושות. מדרגות אלה נעקרו והועברו לרומא במאה ה-4 על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שם הן שמורות עד היום בכנסיית סקלה סנטה.

בימי שישי יוצאת מהפְּרֵטוֹריוּם תהלוכת נזירים פרנציסקנית, אליה מצטרפים צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את צעדיו של ישו לאורך 14 התחנות בוויה דולורוזה, תוך חיקוי ההתרחשויות שאירעו בה. לצורך כך "מתחפש" אחד המשתתפים לישו על ידי נשיאת צלב עץ גדול והנחת זר קוצים על ראשו, והקהל מציג עמו את האירועים שאירעו בכל תחנה. בעת התהלוכה עוצר הקהל בתחנות ונושא בהן את התפילות שנקבעו. נהוג גם להגיד לאחר כל תחנה את תפילת "האם הדואבת" (Stabat Mater).

תחנה 2: ההלקאה וכפיית הצלב

ערכים מורחבים – קפלת ההלקאה, קפלת ההרשעה וכפיית הצלב

האפסיס בקפלת כפיית הצלב

חזית כנסיית ההלקאה - התחנה השנייה

ישו נופל בפעם הראשונה - קפלת התחנה השלישית

החדרון בו הוצגה התחנה הרביעית עד 2009 - ישו פוגש את אמו

התחנה השנייה בוויה דולורוזה כוללת שתי כנסיות, המציינות כל אחת אירוע שונה: הראשונה היא קפלת ההלקאה, המציינת את השפלתו של ישו בידי החיילים הרומאים, והשנייה היא קפלת כפיית הצלב על גבו בידי פונטיוס פילטוס. שתי הכנסיות שוכנות במתחם אחד השייך לפרנציסקנים, הכולל גם את המוזיאון הארכאולוגי של בית הספר הפרנציסקני למקרא.

קפלת ההלקאה מנציחה את המסופר בברית החדשה, בבשורה על-פי יוחנן פרק 19: ”אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ וַיְיַסְּרֵהוּ בַּשּׁוֹטִים, וַיְשָׂרֲגוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא עֲטֶרֶת קֹצִים וַיָּשִׁימוּ עַל רֹאשׁוֹ וַיַּעֲטֻהוּ לְבוּשׁ אַרְגָּמָן. וַיֹּאמְרוּ: 'שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶך הַיְּהוּדִים', וַיַּכֻּהוּ עַל הַלֶּחִי.” במקום ניצבה כנסייה כבר בתקופה הצלבנית, ולאחר שנהרסה היא נבנתה מחדש בין השנים 1927–1929 על ידי אנטוניו ברלוצי, שהסתמך על שרידי הכנסייה הצלבנית המקורית. זר הקוצים שהונח על ראשו של ישו משמש השראה למבנה כולו, והוא משולב בקשת הכניסה לכנסייה, ברצפת הפסיפס ובכיפה.

קפלת ההרשעה וכפיית הצלב מנציחה את כפיית הצלב על גבו של ישו בתחילתה של דרך הייסורים. הכנסייה נבנתה בשנת 1903 או 1904 על חורבות כנסייה מהתקופה הביזנטית או מימי הביניים. בחלק מרצפת הכנסייה שולבו אבנים גדולות ומחורצות שהן חלק מהרחוב המרוצף (לִיתוֹסְתְרָטוֹס) שנמשך עד מנזר האחיות ציון הסמוך. על פי המסורת הנוצרית, על רצפת רחוב זה נערך משפטו של ישו, אולם הארכאולוגים תמימי דעים כי מדובר בריצוף מאוחר לתקופת בית שני, כנראה מהמאה השנייה לספירה, מתקופת איליה קפיטולינה. מאחר שבפרטוריום פועל, כאמור, בית ספר מוסלמי, לא יכולים הצליינים להיכנס אליו באופן קבוע או לקיים בו פולחן. בשל כך הועתקה מסורת ההרשעה מהפרטוריום למתחם התחנה השנייה, והוא מונצח היום בקפלת כפיית הצלב, ששמה הוא לעיתים: "קפלת ההרשעה וכפיית הצלב".

תחנה 3: הנפילה הראשונה

התחנה השלישית בוויה דולורוזה מוקדשת לנפילתו הראשונה של ישו בלכתו אל הצליבה, והיא שייכת לקהילה הקטנה של הארמנים-קתולים. בניגוד לשתי התחנות הקודמות, אין כל תיאור בברית החדשה לנפילות של ישו בדרך, ומדובר במסורת מאוחרת מהמאה ה-13.

התחנה הקטנה בנויה בתוך חדר ששימש כניסה לבית מרחץ טורקי בשם 'חמאם א-סולטאן'. החמאם נסגר במחצית המאה ה-19, וב-1858 מסרו הטורקים את המקום לידי הכנסייה הארמנית-קתולית, המחזיקה בו עד היום. בקפלה מוצג פסל גדול של ישו נושא צלב על גבו, כשהוא רוכן שכוב על הרצפה. בצד הפסל מונף דגל גדול של ארמניה.

במהלך מלחמת העולם השנייה שהו בארץ חיילים פולנים קתולים, שקיבלו אישור מהארמנים הקתולים להתפלל במקום באופן קבוע. בתקופה זו תרמו החיילים פסלים ועיטורים לקפלה. יחסי הידידות בין הארמנים לפולנים הביאו ב-1948 להסכם שכירות של המקום בידי הפולנים במחיר סמלי לתקופה של 25 שנה. ב-1973, עם תום תקופת השכירות, ניאותו הארמנים לבקשת הפולנים והאריכו את החוזה ב-25 שנה נוספות. בשנת 1998, בתום תקופת החוזה השני, שיפצו הארמנים את המקום, וחיברו את הקפלה לחנות מזכרות השוכנת בתוך שרידי החמאם הטורקי, ולמעבר דרך הקפלות התת-קרקעיות אל התחנה הרביעית.

תחנה 4: הפגישה עם מרים האם

פסל מעל הפסיפס בתחנה הרביעית בכנסיית גבירתנו הדואבת

ערך מורחב – כנסיית גבירתנו הדואבת

התחנה הרביעית בוויה דולורוזה שוכנת בכנסיית גבירתנו הדואבת של הארמנים-קתולים, והיא מציינת את מפגשה של מרים, אם ישו עם בנה. מפגש זה אינו מתואר בברית החדשה, וזוהי מסורת מן המאה ה-14. הכנסייה שוכנת בלב מתחם השייך לארמנים-קתולים, שכולל מוסדות לימוד, חדרי מגורים וכן את התחנות ה-3 וה-4 של ויה דולורוזה. עד שנת 2009 הייתה הכנסייה סגורה לקהל שאינו ארמני-קתולי, ולכן צוינה התחנה הרביעית בחדרון קטן סמוך לתחנה החמישית על רחוב הגיא, בה יכלו צליינים לשאת תפילות השייכות לתחנה זו. חדרון זה משמש עתה חנות מזכרות לצליינים, וניתן עוד לראות את הריצוף החצי עגול שבפתחו.

כנסיית 'גבירתנו הדואבת' הוקמה בשנת 1874 על חורבות כנסייה צלבנית. במהלך הכשרת השטח לבנייה התגלה קטע מרצפת פסיפס ביזנטית, ובו צמד סנדלים או כפות רגליים הפונות לצד צפון. מאחר שמסורת המפגש בין מרים וישו מאוחרת לתקופה הביזנטית, לא ניתן לקשור את הפסיפס לאירוע זה, ונראה שמדובר ברצפת מבוא לחדר רחצה קדום. למרות זאת, מזהים הנוצרים את הפסיפס כציון מקום עמידתה של מרים בעת שראתה את בנה צועד בוויה דולורוזה. בשל כך שולב הפסיפס בקריפטה של כנסיית 'גבירתנו הדואבת' לצד פסל המתאר את המפגש.

תחנה 5: שמעון מקירנה עוזר לישו לשאת את הצלב

תבליט בתחנה החמישית - שמעון מקירנה מסייע לישו

ערך מורחב – שמעון מקירנה

התחנה החמישית שוכנת במפגש רחוב הגיא עם רחוב ויה דולורוזה, והיא מציינת את העזרה שהגיש שמעון מקירנה לישו בנשיאת הצלב הכבד שעל גבו. בניגוד לתחנות רבות בוויה דולורוזה, אירוע זה מתואר בברית החדשה: ”וְכַאֲשֶׁר הוֹלִיכֻהוּ מִשָּׁם וַיַּחֲזִיקוּ בְּאִישׁ אֶחָד הַבָּא מִן הַשָּׂדֶה וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן אִישׁ קִירֵנָה וַיָּשִׂימוּ עָלָיו אֶת־הַצְלָב לָשֵׂאת אַחֲרֵי יֵשׁוּעַ”. לא ידוע דבר על שמעון, פרט לכך שמוצאו בעיר קירנה, שהייתה אז קולוניה יוונית בתחומי לוב של ימינו, וכן שהיה "אֲבִי אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס וְרוּפוֹס". על פי שמו היהודי ניתן אולי להסיק שהיה עולה רגל שהגיע לירושלים לחג הפסח. מעשהו של שמעון נתפס בקרב הנוצרים כאצילי וכראוי להנצחה, והם רואים בו את אחד מראשוני ה"נצרנים" - יהודים שקיבלו עליהם את משיחיותו של ישו בתחילת התגבשותה של הנצרות. תפיסה זו סותרת את המתואר בבשורה על פי מתי ובבשורה על פי מרקוס, בהן נכתב בפירוש כי הרומאים כפו על שמעון לסייע לישו בניגוד לרצונו.

על פי עדותו של הצליין הנוצרי ריקולדו ממונטה-קרוצ'ה, שביקר בירושלים בסוף המאה ה-13, הייתה לפרנציסקנים בעלות על קפלת תפילה בתחנה החמישית. העות'מאנים, שאסרו על קיום הפולחן הנוצרי בוויה דולורוזה, סילקו את הפרנציסקנים מהמקום והרסו את הקפלה. על קיר שנותר מהחורבה הציגו הנוצרים אבן שקועה שנוצרה על פי המסורת בעקבות הישענותו של ישו עליה בדרכו אל הצליבה. יהודים ומוסלמים נהגו לירוק על האבן כדי להביע את סלידתם מישו ומהנצרות. בשנת 1889 הוחזר המקום לידי הפרנציסקנים, והם בנו עליו קפלת תפילה חדשה, המציינת את התחנה החמישית. הקיר ובו האבן השקועה שולב בקפלה החדשה, וצליינים החולפים על פניה נוגעים בה ומנשקים אותה. הקפלה עברה שיפוץ מקיף ב-1982.

תחנה 6: ורוניקה מנגבת את פניו של ישו

התחנה השישית - ורוניקה מנגבת את פניו של ישו

התחנה השישית בוויה דולורוזה מוקדשת לזכרה של ורוניקה הקדושה, אשר על פי מסורת מהמאה ה-15 התגוררה בבית שעמד במקום זה. כאשר ראתה ורוניקה את ישו הסובל, אשר פניו נוטפות זיעה ודם מדקירות הקוצים שעל ראשו, היא מיהרה אליו וניגבה את פניו במטפחת בד לחה, ובכך הקלה עליו במעט. כשפנתה לשוב לביתה נדהמה ורוניקה לגלות כי דמות דיוקנו של ישו נטבעה במטפחתה, שהפכה בכך לחפץ קדוש שביכולתו לעשות ישועות. ורוניקה הוזמנה לרומא על ידי הקיסר טיבריוס שסבל ממחלה קשה. הוא נגע במטפחת ונרפא מחוליו. החל מהמאה השמינית מוחזקת המטפחת בכנסיית פטרוס הקדוש שברומא.

מפגשה של ורוניקה עם ישו אינו מוזכר כלל בברית החדשה, וגם שמה מעיד כי מדובר כנראה באירוע אנכרוניסטי, שכן פירוש השם "ורוניקה" הוא "הדיוקן האמיתי" (vero = אמת, icon - אייקונה, דיוקן). עם זאת, המסורת הנוצרית מזהה את ורוניקה עם האישה הזבה, המוזכרת בברית החדשה באירוע שהתרחש הרבה לפני שישו צעד אל צליבתו: ”הִנֵּה אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה זָבַת דָּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִתְקָרְבָה מֵאָחוֹר וְנָגְעָה בִּכְנַף בִּגְדוֹ, כִּי אָמְרָה בְּלִבָּהּ 'אִם רַק אֶגַּע בְּבִגְדוֹ אֶתְרַפֵּא'. פָּנָה יֵשׁוּעַ וְרָאָה אוֹתָהּ. אָמַר לָהּ: 'חִזְקִי, בִּתִּי, אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ'. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה הָאִשָּׁה.” (הבשורה על-פי מתי, פרק ט', 22-20).

בשנת 1883, לאחר מאות שנים שבהן לא הייתה אחיזה נוצרית בתחנה השישית, רכשו את המקום המֵלֶכִּיתִים (יוונים-קתולים) ובנו בו כנסייה. כנסייה זו שופצה על ידי אנטוניו ברלוצי ב-1953, ובחזיתה נקבע עמוד משוקע ועליו הכתובת הלטינית "התחנה השישית [בה] ניגבה ורוניקה החסידה במטפחת [את] פני המשיח." (6ST PIA VERONICA FACIEM CHRISTI LINTEO DETERCI)

תחנה 7: שער המשפט והנפילה השנייה

התחנה השביעית - ישו נופל בפעם השנייה

בצד ימין התחנה השביעית, צילומו של פליקס בונפיס מ-1885

התחנה השביעית מציינת את המקום שבו על פי המסורת הנוצרית עמד "שער המשפט" (אחד משערי ירושלים בתקופת בית שני), שדרכו הוצאו נידונים למוות לצליבה מחוץ לעיר. זיהוי המקום עם שער המשפט החל בסוף המאה ה-13, במקביל למסורת, שאינה מופיעה בברית החדשה, על פיה במקום זה נפל ישו בשנית תחת נטל הצלב.

זיהוי המקום עם גבולה של ירושלים בימיו של ישו הוא זיהוי אפשרי, שכן במאה הראשונה לספירה הייתה ירושלים קטנה בהרבה מגודלה היום. היא הייתה מוקפת בחומה הראשונה שתיאר יוסף בן מתתיהו, ופרוורה הצפוני הוקף בחומה השנייה. ייתכן, אפוא, שבמקום זה עבר קטע מהחומה השנייה, כך שהעיר השתרעה מדרום וממזרח לו, ואילו גבעת הגולגולתא שכנה ממערב, מחוץ לחומה. על פי זיהוי זה, כל מי שרצה להגיע לגולגותא היה חייב לצאת מהעיר דרך שער. דבר זה השתנה בשלהי תקופת בית שני (לאחר צליבתו של ישו), שאז הוקפה גם הגולגותא בחומה, היא החומה השלישית. כך או כך, לא התגלו שרידים לשער או לחומה במקום זה, והזיהוי הוא בגדר השערה בלבד.

התחנה השביעית שוכנת במפגש רחוב ויה דולורוזה עם רחוב בית הבד בלב השוק. היא נבנתה בידי הפרנציסקנים ב-1875, שתכננו להקים במקום בית ספר, אך תחת זאת בנו את הכנסייה, שהועברה בהמשך לידי הקופטים-קתולים. בתחנה מוצג עמוד גבוה שהוא כנראה שריד משדרת העמודים של הקארדו הירושלמי שעבר במקום זה. התחנה בנויה משתי קפלות המחוברות ביניהן בגרם מדרגות.

תחנה 8: ישו מדבר אל בנות ירושלים

חזית התחנה השמינית

התחנה השמינית מציינת את המקום שבו על פי המסורת פגש ישו את בנות ירושלים, שצפו בו בלכתו אל הצליבה וקוננו על מר גורלו. ישו ניצל את המפגש בשדה הפתוח מחוץ לעיר כדי לנבא נבואת זעם על ירושלים ויושביה, כמתואר בברית החדשה:

"וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו הֲמוֹן עַם רָב וַהֲמוֹן נָשִׁים, וְהֵנָּה סֹפְדוֹת וּמְקוֹנֲנוֹת עָלָיו. וַיִּפֶן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: 'בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אַל תִּבְכֶּינָה עָלַי, כִּי עַל נַפְשְׁכֶן בְּכֶינָה וְעַל בְּנֵיכֶן, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְאָמְרוּ: אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת וְאַשְׁרֵי הַמֵּעַיִם אֲשֶׁר לֹא יָלָדוּ, וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר לֹא הֵינִיקוּ. אָז יֹאמְרוּ אֶל הֶהָרִים: פְּלוּ עָלֵינוּ! וְאֶל הַגְּבָעוֹת: כַּסּוּנוּ!"

— הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ג 31-27

מקומה של התחנה השמינית נקבע סופית רק באמצע המאה ה-19 במעלה רחוב הח'נקה, בתחומי מנזר חָרָלַמְבּוֹס היווני-אורתודוקסי. המקום סגור בדרך כלל לקהל, והצליינים נושאים את תפילות תחנה זו ליד אבן שנקבעה בקיר המנזר ועליה צלב לטיני והכתובת היוונית "ישו הנוצרי מנצח" (IC XC NIKA). מנזר חָרָלַמְבּוֹס, המוקדש לזכרו של מרטיר יווני בן המאה השלישית, חוסם את המעבר אל גבעת הגולגותא ומאלץ את הצליינים לשוב על עקבותיהם ולהקיפו בדרכם להמשך ויה דולורוזה.

תחנה 9: הנפילה השלישית

סימון התחנה התשיעית - ישו נופל בפעם השלישית

התחנה התשיעית מציינת את המקום שבו נפל ישו בפעם השלישית, מסורת שאף היא אינה נתמכת בברית החדשה. בימי הביניים סומנה תחנה זו בחצר הכניסה לכנסיית הקבר על ידי אבן שעליה צלב, אך זיהוי זה אבד עם השנים. התחנה הועתקה במאה ה-19 לעמוד הקבוע בקיר מנזר דיר אנטוניוס הקופטי הצמוד לכנסיית הקבר. בעקבות מחלוקת עזה על זיהוי זה בקרב העדות הנוצריות השונות, נמנעה עיריית ירושלים מלרצף את חזית העמוד בריצוף חצי עיגול. גם סימון המתכת שעל הקיר אינו צמוד לעמוד, אלא קבוע בקיר קפלת הלנה הקופטית השוכנת בסמוך. המתנגדת הגדולה לזיהוי התחנה התשיעית במקום זה היא הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, המזהה את התחנה התשיעית בכנסיית אלכסנדר נבסקי.

תחנה 10: חלוקת הבגדים

קפלת חלוקת הבגדים, 1925

התחנה העשירית בוויה דולורוזה, שהיא הראשונה מבין חמש התחנות השוכנות בכנסיית הקבר, מציינת את המקום שבו הפשיטו הרומאים את ישו מבגדיו וחילקו אותם ביניהם, כמסופר בברית החדשה: ”אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם.” (הבשורה על-פי מתי פרק כ"ז, 35). אירוע זה מבקש לקשור בין ישו ובין דוד המלך, שכתב בספר תהילים: ”יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.”

פרק כ"ב בתהילים, שממנו נלקח הפסוק, מתאר את מצוקתו של דוד מפני רודפיו ולועגיו, והוא מהווה השראה ומקור ציטוט מרכזי לאחרית ימיו של ישו, כמו המילים הקשות שנשא ישו מעל הצלב: ”אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?” (פסוק ב'). קשר הגורל בין ישו ודוד מודגש מאוד בנצרות, עקב תפיסת ישו כ"משיח בן דוד". הדבר בא לידי ביטוי במסורת הרואה למשל את לידתו של ישו בבית לחם כמו מקום לידתו של דוד, או במיקומה של הסעודה האחרונה מעל קבר דוד.

קפלת חלוקת הבגדים שייכת למסדר הפרנציסקני, והיא צמודה לחזית כנסיית הקבר. בתקופה הצלבנית ניתן היה להגיע אליה דרך גרם המדרגות החיצוני העולה מהחצר, ולהיכנס דרכה אל הגולגותא. עם כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין ב-1187, נחסם המעבר מהקפלה לגולגותא, ובמקומו נקבע חלון הקיים עד היום.

תחנה 11: המִסְמוּר לצלב

התחנה ה-11 שוכנת במרחק של צעדים ספורים מהתחנה העשירית בתוך כנסיית הקבר, ומציינת את המקום בו מוסמר ישו לצלב, כמתואר בברית החדשה: ”וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גֻּלְגָּלְתָּא וַיִּצְלְבוּ אֹתוֹ שָׁם.” (לוקס, פרק כ"ג, 33). המסמור לצלב נתפס בנצרות כשלב משמעותי מאוד בדרך לצליבה, מפני שהוא מהווה אירוע מקביל לעקדת יצחק: כמו שאברהם הכין את יצחק בנו יחידו להקרבה, כך הכין האל את בנו יחידו להקרבה כדי לכפר על חטאי האנושות. ההבדל הוא שיצחק ניצל ושוחרר מן המזבח, בעוד שישו נותר ממוסמר לצלב ומת.

התחנה ה-11, שהיא קפלה השייכת למסדר הפרנציסקני, שוכנת במחצית הדרומית של אולם הגולגותא (המחצית השנייה היא התחנה ה-12). קירות הקפלה מעוטרים בפסיפסים מעשה ידיהם של אמנים איטלקים שנוספו כחלק משיפוץ נרחב שנערך במקום ב-1937 על ידי אנטוניו ברלוצי. החלקים העתיקים בקפלה הם מזבח עשוי כסף שתרם פרדיננד הראשון מבית מדיצ'י ב-1588, ודמות דיוקנו של ישו בפסיפס מהתקופה הצלבנית, המוצג במפגש קמרונות התקרה.

תחנה 12: הצליבה

במחצית השנייה של אולם הגולגותא שוכנת התחנה ה-12, המציגה את המקום בו על פי המסורת נצלב ישו ומת. אירוע זה מתואר בברית החדשה כאירוע קוסמי של ערבוב בין העולמות, רעידת אדמה עזה, פגיעה בבית המקדש ותחיית המתים:

"וַיְהִי חֹשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מִן הַשָׁעָה הַשִׁשִׁית עַד הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית. וּבְעֵת הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית וַיִּזְעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: 'אֵלִי אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?' וְהוּא 'אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?'... וְיֵשׁוּעַ הוֹסִיף לִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֵּצֵא רוּחוֹ. וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַהֵיכָל מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לִשְׁנַיִם קְרָעִים וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְהַסְּלָעִים הִתְבַּקָּעוּ, וְהַקְּבָרִים נִפְתָּחוּ וְרַבִּים מִן הַקְּדוֹשִׁים יְשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר נֵעוֹרוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַקְּבָרִים אַחֲרֵי תְחִיָּתוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וַיֵּרָאוּ לָרַבִּים. וְשַׂר הַמֵּאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ הַשֹׁמְרִים עַל יֵשׁוּעַ, כִּרְאוֹתָם אֶת הָרַעַשׁ וְאֶת אֲשֶׁר נִהְיְתָה, נִבְהֲלוּ מְאֹד וַיֹּאמְרוּ: 'אָכֵן זֶה הָיָה בֶן אֱלֹהִים'."

— הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ז, 54-45

הפרוכת בבית המקדש הפרידה בין העולם ובין קודש הקודשים. תיאור קריעתה בעת מותו של ישו מסמלת בעיני הנצרות את הסרת הקדושה מעם ישראל ופניית האל לכל העמים ולא רק אליו. הפגיעה בקודש הקודשים מסמלת את ביטול הרלוונטיות של הפולחן היהודי בבית המקדש, כולל הקורבנות שהוקרבו בו, שהרי הקורבן האולטימטיבי והמוחלט הוקרב כבר.

הכרזת החייל הרומי הפגאני (לונגינוס הקדוש) כי ישו הוא בֶן אֱלֹהִים, היא "סגירת מעגל" עם הכרזה דומה שהגיעה מהשמים לאחר הטבלת ישו בידי יוחנן המטביל: ”וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן הַמָּיִם, וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ לוֹ וַיַּרְא אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו. וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָׁמַיִם אוֹמֵר: "זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר רָצִיתִי בּוֹ” (הבשורה על-פי מתי, פרק ג', 16-17). העובדה שישו זוהה דווקא על ידי חייל פגאני כבן אלוהים, מרמזת כי האמונה בו לא תמצא קרקע פורייה בקרב היהודים אלא תתקבל בעיקר על ידי הגויים.

התחנה ה-12 שייכת ליוונים-אורתודוקסים והיא שוכנת במחצית הצפונית של אולם הגולגותא. ההבדל בין שני חצאי האולם בולטים לעין: התחנה ה-11, השייכת לקתולים, כהה ומאופקת, בעוד שהתחנה ה-12, השייכת ליוונים, צבעונית וגדושה במנורות שמן, בקישוטים ובאיקונות. בתחנה זו מציגים היוונים את המקום המדויק לשיטתם שבו עמד הצלב, והקהל מוזמן להתכופף ולגעת בחור שברצפת הגולגותא דרך דיסקית כסף עגולה.

מנקודה זו יורד סדק בסלע המגיע עד קפלת אדם הראשון השוכנת בבטן הגולגותא. על פי המסורת הנוצרית, סדק זה נוצר ברעידת האדמה העזה שחולל מותו של ישו. דמו של ישו ניגר דרך הסדק עד לגולגולתו של אדם הראשון (שעל פי המסורת נקבר במערה שבתחתית), ומגע דמו של הקורבן האולטימטיבי בגולגולתו של החוטא האולטימטיבי מסמלת את טיהור האנושות מן החטא הקדמון.

תחנה 13: ההורדה מהצלב ומרים האם הדואבת

אבן המשיחה, עליה הונחה גופתו של ישו לאחר הצליבה. יש המייחסים לאבן סגולות ריפוי ומשתטחים עליה

התחנה ה-13 מוקדשת להורדתו של ישו מהצלב ולצערה הגדול של מרים על מות בנה. התחנה כוללת מזבח קטן ופסל בדמותה של מרים שטופת דמעות שהובא מליסבון בשנת 1778. התחנה שייכת לפרנציסקנים והיא שוכנת בין תחנה 11 לתחנה 12.

מסורת תחנה זו היא רק מסוף המאה ה-18, והיא מקובלת בעיקר על הפרנציסקנים. רוב הצליינים ממשיכים את מסורת העבר שעל פיה אבן המשיחה היא התחנה ה-13 המייצגת את ההורדה מהצלב. אבן זו עשויה שיש אדום, ושוכנת למרגלות גבעת הגולגותא מול פתח הכניסה הראשי לכנסייה. על אבן זו הונחה על פי המסורת גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב, ועליה הוא נמשח בשמן, טוהר וכוסה בתכריכים.

על הקיר מול אבן המשיחה מוצג פסיפס ארוך עשוי שלושה פנלים, המציגים את האירועים שאירעו לישו לאחר מותו: הורדתו מהצלב, טהרתו על אבן המשיחה וקבורתו כשהוא עטוף תכריכים בקבר.

תחנה 14: הקבר והתחייה

ערך מורחב – קבר ישו

התחנה האחרונה בדרך ייסוריו של ישו היא קברו, אשר על פי הכתוב בברית החדשה היה בחלקת הקבר הפרטית של יוסף הרמתי:

"וַיְהִי בָעֶרֶב וַיָּבֹא אִישׁ עָשִׁיר מִן הָרָמָתַיִם וּשְׁמוֹ יוֹסֵף, וְגַם הוּא מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּעַ. וַיִּגַּשׁ אֶל פִּילָטוֹס לִשְׁאֹל אֶת גְּוִיַּת יֵשׁוּעַ וַיְצַו פִּילָטוֹס וַתִּנָּתֶן לוֹ. וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת הַגְּוִיָּה וַיִּכְרֹךְ אוֹתָהּ בְּסָדִין טָהוֹר וַיְשִׂימֶהָ בַּקֶּבֶר הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר חָצַב לוֹ בַּסָּלַע, וַיָּגֶל אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פֶּתַח הַקֶּבֶר וַיֵּלֶךְ לוֹ."

— הבשורה על-פי מתי כ"ז, 57-60

במרחק כמה מטרים מקפלת הקבורה, בתחום הקפלה של הסיריאנים, מצויה מערת קבורה יהודית מתקופת הבית השני. מערה זו מהווה עדות מוצקה לכך שאזור זה היה מחוץ לגבולות ירושלים באותה עת, ומחזקת את הטענה כי ישו נקבר במקום זה, ששימש אז כבית קברות יהודי.

הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שבנתה לראשונה את כנסיית הקבר במאה הרביעית, הורתה לבנות על קבר ישו אדיקולה (הֵיכַלִית) - מבנה הנצחה מפואר עשוי שיש. סביב ההיכלית נבנתה בהמשך רוטונדה (אולם עגול), ששימשה את הצליינים להתכנסות ולהמתנה בתור לקראת הכניסה אל הקבר שבהיכלית. ההיכלית הקיימת היום אינה המקורית, אלא נבנתה ב-1810 לאחר שקודמתה נהרסה ב-1808 בשריפה שפרצה בכנסייה. היכלית זו נבנתה על ידי היוונים-אורתודוקסים בתרומתו של הצאר הרוסי, ובשל כך כיפתה עשויה חרוט גדול, המסמל את הכתר הרוסי.

הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא, הנקרא 'קפלת המלאך', וחדר פנימי בו שוכן הקבר עצמו. המעבר בין הקפלות הוא דרך פתח נמוך וצר. בקפלת המלאך נראה חלק מאבן הגולל שסגרה על הקבר. בדפנות קפלה זו מצויים פתחים עגולים המשמשים להוצאת 'האש הקדושה' לקהל בשבת האור של חג הפסחא. בחדר הקבר דולקות 43 מנורות אש תמיד: 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים וארבעה של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המציגים את תחייתו של ישו. הקבר ריק, שכן על פי המסורת ישו קם לתחייה לאחר שלושה ימים, כפי שראו נשים שפקדו את קברו:

"בָּרִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר, נָשְׂאוּ אֶת הַבְּשָׂמִים אֲשֶׁר הֵכִינוּ וּבָאוּ אֶל הַקֶּבֶר. הֵן רָאוּ שֶׁהָאֶבֶן כְּבָר נָגֹלָּה מִן הַקֶּבֶר וְנִכְנְסוּ לְתוֹכוֹ, אַךְ לֹא מָצְאוּ אֶת גּוּפַת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ. עוֹדָן נְבוֹכוֹת עַל הַדָּבָר הַזֶּה וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּבְגָדִים מַבְרִיקִים נִצְּבוּ עַל־יָדָן. הֵן נִתְמַלְּאוּ פַּחַד וְהִרְכִּינוּ פְּנֵיהֶן אַרְצָה. "לָמָּה אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת אֶת הַחַי בֵּין הַמֵּתִים?" שָׁאֲלוּ הַשְּׁנַיִם. "הוּא אֵינֶנּוּ פֹּה, הוּא קָם לִתְחִיָּה. זְכֹרְנָה מַה שֶּׁאָמַר לָכֶן עוֹד בִּהְיוֹתוֹ בַּגָּלִיל. הוּא אָמַר כִּי 'בֶּן־הָאָדָם צָרִיךְ לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים חוֹטְאִים וּלְהִצָּלֵב, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם'."

— הבשורה על-פי לוקאס פרק כד', 1-7

כדי להעניק לוויה דולורוזה סיום חיובי, מציינים חלק מן הנוצרים את התחנה ה-14 כזו המוקדשת לקבורתו של ישו אך גם לתחייתו. תפיסה זו מקורה בשוני תאולוגי-היסטורי בין הזרמים בנצרות: בעוד שהקתולים שמו דגש על מותו של ישו וכינו את המקום 'כנסיית הקבר', האורתודוקסים הדגישו את תחייתו וקראו לו בשם 'כנסיית התחייה'. בשנים האחרונות ניכרת השפעה של התפיסה האורתודוקסית על הקתולים, ורבים מהם מאמצים את ההשקפה שעל פיה התחנה ה-14 אינה רק סתימת הגולל על ישו, אלא גם סמל לתחייתו. יש הרואים בכך שתי תחנות נפרדות במקום אחד: תחנה 14 המסמלת את הקבורה, ותחנה 15 המסמלת את התחייה.

אתרים בתוואי דרך הייסורים הקשורים בה

• קשת אקה הומו: מצויה בין התחנה השנייה והתחנה השלישית, במנזר האחיות ציון. קשת זו היא שריד לשער ניצחון רומי, שנבנה בידי אדריאנוס במאה השנייה לספירה במבואות המזרחיים של איליה קפיטולינה. למרות זאת מזהה המסורת הנוצרית את הקשת עם המקום בו הצביע פונטיוס פילטוס על ישו וקרא לעברו: "זה האיש!" (בלטינית: Ecce Homo). בשל חשיבותו הדתית של השער, שולבה הקשת הצפונית מבין שלוש קשתותיו בקפלת התפילה של מנזר האחיות ציון הסמוך. הקשת הדרומית חרבה לפני שנים רבות.

קשת אקה הומו

• הכנסייה היוונית של מאסר ישו: כנסייה יוונית אורתודוקסית שנבנתה ב-1906 במקום בו היוונים מאמינים שישו נשפט (הפרטוריום). בכנסייה חדרים וגומחות חצובים בסלע. באחד מהם מצוי סד המזוהה על ידי הנזירים היווניים כתא המאסר של ישו. הנזירים גם מציגים בחדר אחר את מקום מאסרו של בר אבא. מבחינה היסטורית נראה כי אין שחר לזיהויים אלה.

ויה דולורוזה באמנות

המטפחת של ורוניקה עם פני ישו המוטבעים עליה, תחריט מ-1513

ויה דולורוזה והפסיון תופסים מקום נכבד באמנות הפיגורטיבית הנוצרית, החל מהפרסקו של ג'וטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדובה וכלה במאסטה (Maestà) של דוצ'ו.

בקולנוע הוצגה ויה דולורוזה במספר סרטים על חיי ישו, כאשר הנודע והשערורייתי שבהם הוא הפסיון של ישו, סרטו של הבמאי האמריקני מל גיבסון משנת 2004. הסרט מתאר בפירוט את 12 השעות האחרונות בחייו של ישו, ומציג את כל אירועי ויה דולורוזה באופן גרפי.

בשנת 2016 הנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות סט מדליות בכסף טהור וסט מדליות ארד עם איורים בצבע מלא של 14 תחנות "ויה דולורוזה" המתארות את דרכו האחרונה של ישו.

גלריית תמונות

• 
  ויה דולורוזה, 1925 לערך
• 
  סימון התחנה השנייה - קפלת כפיית הצלב
• 
  פסל ישו האסור בקפלת כפיית הצלב - התחנה השנייה
• 
  סימון התחנה השלישית - ישו נופל בפעם הראשונה
• 
  סימון התחנה השישית - ורוניקה מנגבת את פני ישו
• 
  איקונה של ורוניקה עם הממחטה, בחנות המזכרות בתחנה השישית
• 
  העמוד בתחנה התשיעית (מימין - נזיר קופטי)
• 
  כנסיית הלנה הקופטית בתחנה התשיעית

לקריאה נוספת

• אלי שילר, דרך הייסורים, קרדום 9, 1980.
• אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 168–170, מסת"ב 978-965-566-137-8
• אנסטסיה קשמן, "כשישוע פגש את אמו אצל חלפן הכספים: על ׳דרך הייסורים׳ במאה ה־21", עת-מול 259 נובמבר 2018

• Anastasia Keshman, "Walking in the Footsteps of Christ in Latin, Greek or Russian.
• Sarah Kochav, Via Dolorosa, Yad Ben Zvi, 2000
• John Kenneth Campbell, The Stations of the Cross in Jerusalem, 1986

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויה דולורוזה בוויקישיתוף

• תיאור מפורט של ויה דולורוזה באתר של christusrex
• ויה דולורוזה באנציקלופדיה הקתולית
• הפסיון של ישו באמנות
• פרויקט צילומי ויה דולורוזה של אלכס ליבק ושרי אנסקי מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• ויא דולורוזה (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית