כנסייה ביזנטית בנהריה
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תקופות |
התקופה הביזנטית בארץ ישראל  |
| אתר ארכאולוגי | |
| התגלה |
1964 |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 33°00′34″N 35°06′14″E / 33.009536°N 35.103855°E |
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   כנסייה ביזנטית בנהריה | |
  | |
כנסייה מהתקופה הביזנטית היא כנסייה ששרידיה נמצאו בשנת 1964 בשכונת "גבעת כצנלסון" בנהריה ממזרח לכביש 4 ומצפון לכביש 89. שרידי הכנסייה שתוארכה למאה השישית כללו רצפת פסיפס הכוללת דמויות אדם ודמויות מעולם החי והצומח ודגמים גאומטריים.
גילוי הכנסייה וחפירתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1964 בעת הנחת יסודות לבניית מועדון נוער על ידי העירייה ליד בית ספר כצנלסון התגלתה רצפת פסיפס מפוארת. בתחילה חשבו שמדובר ברצפה של חווילה רומית. בעקבות גילוי הרצפה החליט ראש העירייה, גרשון טץ, ומהנדס העירייה לשנות את ייעוד השטח, והאתר כוסה מחדש, עד לביצוע חפירות ארכאולוגיות.
בשנת 1972 החלה באתר חפירת הצלה אותה יזם מנהל המוזיאון העירוני נהריה. החפירה בוצעה על ידי גרשון אדלשטיין ארכאולוג אגף העתיקות והמוזיאונים. בחפירת ההצלה זוהה המבנה שנחשף ככנסייה ביזנטית מפוארת[1]. המשך החפירה של האתר התקיים בשנים 1974 ו-1976 בהשתתפות קלודין דופין מומחית לתקופה הביזנטית.
כדי לשמר את האתר מימנה העיר בילפלד מגרמניה, עיר תאומה של נהריה, מבנה גדול מעל האתר. בשנת 1988 הגיעה משלחת מומחים מבילפד ששחזרה קטעים מרצפת הפסיפס. האתר נפתח לציבור במרץ 1988[2]. במשך מספר שנים היה האתר חלק מאתרי הסיור של המוזיאון העירוני בנהריה, לאחר מכן נסגר האתר לביקורי הקהל.
בשנת 2021 לאחר שנים רבות שהייתה סגורה ומוזנחת, עברה הכנסייה שיפוץ במבנה ההיקפי ושימור הפסיפס בסיוע עיריית נהריה, רשות העתיקות ובביצוע של רשות השימור ומורי דרך ומתנדבים נהריינים. הכנסייה נפתחה לציבור מחדש.
כהוקרה לעיריית בילפלד על תרומתה לשימור האתר נקראו הרחובות המובילים לאתר "רחוב בילפלד" ו"שביל בילפלד".
הכנסייה מופיעה בסקר הארכאולוגי של ישראל במפה 5-נהריה ומפת עמקה, בשם חורבת עיתאים מספר אתר 58.
מיקום הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכנסייה שהתגלתה ניצבת על גבעה, היא חלק מאתר ארכאולוגי שנקרא "חורבת עיתאים". אתר זה היה יישוב גדול שראשיתו בתקופה הפרסית הוא היה מיושב גם בתקופה הרומית והביזנטית. היישוב שכן על הדרך שהייתה מיושבת בצפיפות בין אנטיוכיה לעכו. יישובים אלה חוברו בשנת 56 לספירה בדרך שנסללה בימי נירון קיסר. כנסיות נוספות שנמצאו על דרך זאת היו בחניתה, עברון, סוחמאתא ושבי ציון ועוד.
היישוב שכן מצפון לנחל געתון וממזרח לכביש עכו-ראש הנקרה של היום. כיום שוכנות על האתר שתי שכונות של נהריה, שכונת שרת מצפון, ושכונת כצנלסון מדרום. שטח האתר הוערך בסקר הארכאולוגי כ-100 דונם.
מצפון מערב לכנסייה נחפר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 שדה קברים שכלל עשרים ושתיים מערות קבורה ועשרים ושמונה קברי יחיד. מערות הקבורה היו בשימוש החל מהמחצית השנייה של המאה ה-2 ועד המאה ה-4. קברי היחיד תוארכו לשנים שבין המחצית השנייה של המאה ה-1 עד המחצית הראשונה של המאה ה-2 לספירה. מערת קבורה נוספת נחשפה בשנת 1988 מדרום מערב לכנסייה.
מצפון מזרח לכנסייה התגלו בשנת 1955 שלושה כבשנים לייצור קנקנים. האתר נסקר גם בסקר ארץ ישראל המערבית של הקרן לחקר ארץ ישראל ונמצא שרובו הרוס.[3]
מבנה הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכנסייה היא בסיליקה שאורכה הוא 28 מטר ורוחבה 17.70 מטר שנבנתה על שרידי מבנה מהתקופה הארוכה הביזנטית היא מסתיימת בשלושה אפסיסים (גומחות). בחזית האפסיס המרכזי שהיה הגדול מבין השלושה, ניצבה בימה אליה עלו בשתיים-שלוש מדרגות. אולם הכנסייה חולק על ידי שני טורי עמודי שיש שבכל אחד מהם היו שישה עמודים. העמודים הסתיימו בכותרות שעוטרו בדגמים מעולם הצומח. על פי החופרים, העמודים תמכו בקורות עץ שעליהן ניצבו שתי גלריות שרוחבן היה כרוחב אולם התווך המרכזי של הכנסייה.
קירות הכנסייה נבנו מאבנים מקומיות מסותתות, שטויחו בטיח עבה. להערכת החוקרים בקירות הכנסייה הותקנו חלונות. הממצאים הארכאולוגיים כללו שברים רבים של זכוכית שטוחה שמקורם כנראה בחלונות.
רצפת הפסיפס של הכנסייה הונחה על גבי אדמה שהונחה על השרידים הקודמים. בחזית הבימה מול האפסיס המרכזי על רצפת הפסיפס, גודר חלק מהכנסייה בסורג. הסורג נבנה משנים-עשר לוחות שיש. כל לוח היה בגובה של 0.6 מטר, ואורכו נע בין 1.5-1.2 מטר. בין הלוחות הפרידו 10 עמודי שיש. לוחות השיש והעמודים עוטרו בתבליטים. כל אחד מהלוחות הופיעה כתובת ביוונית שהוקדשה ללאוניטיס הכוהן ובני משפחתו שהיו תורמי הסורגים. שניים מהלוחות עוטרו בשני איילים שפניהם לכוון המרכז וביניהם צלב.
בשטח שגודר על ידי הסורג ניצבו שני שולחנות משיש, על חלק מרגלי השולחנות שעוצבו כעמודים, נחקקו צלבים. על חלק מכותרות הרגליים נחקקו שלוש האותיות היווניות IAP. השערת החופרים היא שמדובר כנראה בשמו של יואן ארכיאפיסקופוס שהיה הארכיבישוף של צור בשנת 555 לספירה. זיהוי זה גם נסמך על מציאת שמו של הארכיבישוף בכתובת שנמצאה בכנסייה עתיקה בסוחמאתא. תיארוך הכנסייה נעשה על פי הכתובת והממצאים האחרים בכנסייה.
רצפת הפסיפס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רצפת הפסיפס השתרעה על כל שטח הכנסייה. רוב האולם עוטר בדגמים של קשקשים בצבע לבן כשקודקוד הקשקש עוטר באדום. רצפת הכנסייה הוקפה בפס שעוטר במדליונים שכללו דמויות אדם, בעלי חיים וצמחים. במרכז האולם מול האפסיס המרכזי והבימה נמצא עיטור רוזטה בקוטר 1.6 מטר העשויה מדגמים גאומטריים שנתנו תחושת עומק. מול האפסיס המרכזי וקרוב אליו נמצא עיטור של שני טווסים כשפניהם זה מול זה וביניהם אמפורה. פס המדליונים שהקיף את הסיטראות הוא ברוחב של 60 ס"מ, מתוך הפס שרדו 87 מדליונים, אורך הפס ששרד 57 מטר. האפסיסים מעוטרים בדגמים גאומטריים.
ליצירת הפסיפס השתמשו באבני הפסיפס מאבן גיר מקומית, בחרסים לצבע צהוב ובקוביות זכוכית לצבעים כחול וירוק. הצבעים המופיעים ברצפת הפסיפס הם: שחור, אפור, אדום, ורוד, חום, צהוב, אוכרה, ירוק, כחול ותפוז. גודל אבני הפסיפס הם 8 על 8 מ"מ. בדמויות האדם השתמשו עבור הפנים, הידיים והרגליים באבני פסיפס בגודל 5 על 6 מ"מ.
רוב הסצנות במדליונים מתוארות במדליון אחד, מספר סצנות מתוארות בשני מדליונים למשל סצנת הצייד ובידו רומח התוקף נמר.
המדליונים ששרדו כוללים 11 דמויות אדם, 9 דמויות הן עירומות פרט לצעיף על הצוואר ומשולש המכסה את הערווה. דמות אחת "צייד הציפורים" לבושה לחלוטין, ודמות אחת "המחלל" ערומה לחלוטין. עיצוב הדמויות העירומות הוא בניגוד למה שהיה נהוג בפסיפסים מהמאה ה-6 שבה נהגו לעצב דמויות הלבושות על פי האופנה באותה עת.
דמויות בעלי החיים מגוונות וכוללות שוורים, אייליים, פסיון, כלב, נמר, תיש אריה, תרנגול ודמויות נוספות. מעולם הצומח תוארו גפן, רימון, תפוח ופירות נוספים.
סופה של הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הממצאים הארכאולוגיים הכנסייה נהרסה בשרפה עזה. החופרים משערים שהשרפה התרחשה בעת הכיבוש של ארץ ישראל על ידי האימפריה הסאסאנית שהתרחש בשנת 614 בתקופת שלטונו של המלך הפרסי ח'וסרו השני. סימני שרפה דומים נמצאו גם בכנסיות בשבי ציון ובעברון.
השרפה אחזה בגג העץ שקרס יחד עם הנברשות והקישוטים מברונזה שהיו תלויים על גבי השרשראות. השיש נותץ התפזר והתפורר. האש השפיעה גם על צבעי הרצפה, היא יצרה בחלק מהמקומות כתמים שחורים ולבנים. נמצאו גם כמויות גדולות של עופרת מותכת. בצידה הדרומי של הכנסייה ליד האפסיס נמצאו שבעה קנקני אגירה גדולים וצלחות חרס. השערת החוקרים היא שהקנקנים כנראה הובאו לשם על ידי האנשים שביקשו מחסה בכנסייה.
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גרשון אדלשטיין וקלודין דופין, "הכנסייה הביזאנטית בגבעת כצנלסון שבנהריה", קדמוניות (32) חוברת 4, שנה ח (תשלו) עמ' 128–132
- משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ-ישראל תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (70 - 640), יד יצחק בן-צבי, 1985, עמ' 366
- נהריה-גבעת כצנלסון, חדשות ארכאולוגיות נד-נה 6:1975
- נהריה-גבעת כצנלסון, חדשות ארכאולוגיות מ”ה 8:1973; אדלשטיין ודופין 1975; Dauphin et Edelstein 1984
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חורבת עתאים והכנסייה הביזנטית, באתר הסקר הארכאולוגי של ישראל
- צילומי פסיפסים של הכנסייה מתוך התערוכה "אוצר חבוי בנהריה" באתר הגלריה מרכז הקצה
- מאחורי הסורגים - על פסיפס חבוי בנהריה באתר yoaView
- נהריה העתיקה (אורכב 23.07.2013 בארכיון Wayback Machine) באתר עיריית נהריה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שמואל בנטוב, ריצפת פסיפס נדירה ביופיה נחשפה בנהריה, על המשמר, 6 בדצמבר 1972
- ^ מאיר הראובני, פולחן ועתיקות, מעריב, 5 באפריל 1988
- ^ חורבת עתאים והכנסייה הביזנטית, באתר הסקר הארכאולוגי של ישראל
