דינא דמלכותא דינא
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חזרות, בעיקר בנוגע לחלות הכלל בארץ ישראל ובמלכי ישראל.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חזרות, בעיקר בנוגע לחלות הכלל בארץ ישראל ובמלכי ישראל. | |
 | |
| כתרו של רודולף השני, קיסר אוסטריה. הכתר סימל את כוחה וסמכותה של המלכות בעת הקדומה. | |
| תלמוד בבלי | מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד ב'; מסכת בבא בתרא, דף נ"ה, עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה, פרק ה', הלכות י"א–י"ח |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן שס"ט |
דינא דמלכותא דינא (תרגום מארמית: דין המלכות – דין (הוא)) הוא כלל הלכתי במשפט העברי הקובע שיש תוקף הלכתי-משפטי לחוקיו של ממשל השולט במדינה מסוימת, ולא רק לחוקי המשפט העברי המקובל.
כלל זה הוא יוצא דופן בהלכה היהודית, בכך שהוא נותן תוקף הלכתי למשפט זר, שלעיתים נוגד את המשפט העברי. לאורך הדורות עמלו פוסקי ההלכה להגביל את היקף הכלל לתחומים ספציפיים, כך שהוא לא יפגע ברלוונטיות של חוקי התורה.
מקור המושג
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכלל "דינא דמלכותא דינא" מופיע לראשונה בארבע סוגיות בתלמוד הבבלי, בשמו של מר שמואל, מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון[1]. התלמוד משתמש בכלל זה בשני תחומי משפט שונים[2][3]:
- המשפט הציבורי, בין השלטון לאדם הפרטי: במסכת נדרים[4], מסכת בבא קמא[5] ומסכת בבא בתרא[6], הכלל מציין שחובה לשלם מס ומכס למלך, שזכותו של המלך לקבוע נהלים לגביית מס, ושזכותו של המלך לקחת חומרי בנייה של אנשים פרטיים לצורך בניית גשרים.
- המשפט האזרחי, בין אדם לחברו: במסכת בבא בתרא[7], ובמסכת גיטין[8], הכלל נותן כוח לדין המלך לקבוע את כשרותן או אי כשרותן של פעולות מסחריות במקרקעין, וקביעות אלו תקפות גם אם כללי המשפט העברי הם שונים.
במשנה ובתלמוד הירושלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכלל אינו מופיע במקרא ובמשנה, ונראה ששמואל ניסח אותו לראשונה. בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, הכלל אינו מופיע במפורש, אך נאמר בו שיש זכות למלך לגבות חוב מיסים (ואפילו מאדם אחד עבור אדם אחר)[9].
אומנם, לפי מנחם אלון, כבר בתקופת המשנה ניתן למצוא הכרה בדינים מסוימים של המשפט הכללי, במיוחד בענייני שטרות, מיסים ועונשין[10]. חוקרים נוספים ציינו שגם אמוראי בבל ניסו להתאים בין הכלל לבין משניות שונות, וניתן ללמוד מכך שהם סברו שהעיקרון שהוא מבוסס עליו היה מקובל כבר בתקופת המשנה[11][12]. במסכת אבות מובאת הוראתו של רבי חנינא סגן הכהנים ”הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”[13].
לעומת זאת, זאב וחנה ספראי סבורים שלפי המקורות התנאיים בתקופת המשנה, רוב החכמים שללו את סמכותו של השלטון הרומי לגבות מיסים, ואף עודדו בגלוי העלמת מס. לדעתם הפער בין המשנה והתלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, מבטא את ההבדל בין חכמי ארץ ישראל, שראו בשלטון שכבש את ארצם שלטון בלתי חוקי, לבין יהודי בבל שלא תבעו בעלות על ארץ שאינה שלהם, ולא הייתה להם מניעה לקבל את השלטון הזר[14].
הרקע ההיסטורי של המושג
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
יש שהדגישו את העובדה שהכלל "דינא דמלכותא דינא" הופיע לראשונה בממלכת פרס, דווקא על ידי האמורא שמואל, שהיה בקשרי ידידות חזקים עם המלך הסאסאני "שבור מלכא"[15]. לטענתם, עובדות אלו מצביעות על כך ששמואל אחז בתפיסה פוליטית הרואה בקשרים טובים עם השלטון צורך בסיסי לחיי העם בגלות, והיא הובילה אותו לקבוע את הכלל הדורש מן היהודים לקבל את מצוות המלך[16].
בדומה לכך, יש המייחסים לכלל משמעות פוליטית חשובה, כיוון שלדעתם הוא מבטא הכרה יהודית בשלטונה של הממלכה הסאסנית, כממלכה תרבותית בעלת חוקים טובים וישרים[1].
לעומת זאת, יש הטוענים שכיוון שמן התלמוד עולה שהכלל היה קיים כבר בתקופת המשנה, אין להסבירו על פי הנסיבות ההיסטוריות בתקופת שמואל, אלא על פי עקרונות שכליים ומוסריים אבסולוטיים[11].
מקור סמכותה של המלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסמכותם ההלכתית של דיני המלכות ניתנו מספר טעמים ומקורות.
קבלת התושבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדברי הרשב"ם[17] עולה שהכלל "דינא דמלכותא דינא", מבוסס על ההנחה שכל העם מקבלים מרצונם את חוקי המלכות: ”כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל”. ההבנה המקובלת בדבריו היא שסמכות המלך לחוקק חוקים נובעת ישירות מקבלת התושבים, משום שהקבלה פועלת כמחילה, ומקנה למלך זכויות משפטיות על ממון התושבים[18].
באופן דומה כתב הרמב"ם[19] (ובעקבותיו השולחן ערוך[20]), שהכלל נאמר רק לגבי "מלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". על אף שלא מפורש כך בדברי הרמב"ם, רבים סבורים שלדעתו סמכות המלך נובעת מהסכמת התושבים[21][22], אך בשונה מהרשב"ם שהגדיר שהתושבים מקבלים את חוקי המלך, הרמב"ם מעניק סמכות למלך עצמו, כי התושבים הסכימו למלכותו[23]. עם זאת, יש הסוברים שלפי הרמב"ם ההסכמה היא רק תנאי להגדרת המושל כמלך, בעוד סמכותו נובעת ממקור אחר[24], כגון משפט המלך[25].
בעלות המלך על הארץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי אליעזר ממיץ[26] והרא"ש[27] כתבו שזכויות המלך נובעות מכך שכל הקרקעות בארץ הן שלו, והוא רשאי לגבות עליהן מיסים כדמי שכירות, וגם לקבוע לגביהן את דיניו. לשיטתם דינא דמלכותא מוגבל אך ורק לקרקעות; שיטת זו מובאת ברמ"א אך נדחית מההלכה[28].
הרשב"א והר"ן[29] הוסיפו שמאחר שהארץ היא בבעלות המלך ויש לו זכות לגרש מהארץ, הרי שכל מי שבוחר להמשיך לגור בארץ עושה זאת בידיעה שיהיה עליו לקיים את דיני המלך, הן את דיני המלך הנוגעים לקרקעות והן את הנוגעים למיטלטלין. לפי שתי השיטות האחרונות אין דינא דמלכותא בארץ ישראל מאחר שהיא שייכת לכלל לישראל ולא למלך ישראל ובוודאי לא למלך גוי. בימינו מדינות רבות רואות בתושבים בעלים גמורים בקרקע הרשומה על שמם בטאבו, והתפיסה הרווחת בהן היא שהזכות של המדינה לגבות מיסים ולקבוע חוקים נובעת מהסדר ומהצורך הציבורי. גם הרשב"ם היה בדעה זו.
משפט המלך
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפט המלך הוא נאום המופיע בספר שמואל, ששמואל הנביא נשא לפני בני ישראל בסוף תקופת השופטים, לאחר שהם ביקשו ממנו שימנה להם מלך[30]. הנאום מעניק למלך ישראל סמכויות נרחבות, ויש הסוברים שהכלל "דינא דמלכותא דינא", המעניק סמכויות גם למלך נוכרי, מקורו במשפט המלך, והוא מהווה מעין הכללה שלו. גישה זו מתבססת על התבטאויות של הרמב"ם[31], הרמב"ן[32] והריטב"א[33], ועל דברים מפורשים יותר שכתבו רבי מנחם המאירי[34] ורבי משה מטראני[35][36]. כיוון שהתנאים והאמוראים נחלקו האם למשפט המלך יש תוקף הלכתי[37], לפי גישה זו גם תוקפו של הכלל "דינא דמלכותא דינא" תלוי במחלוקת בעניין משפט המלך. אומנם, אין בכך בעיה, כיוון ששמואל שקבע את הכלל, היה גם בין הסוברים שיש תוקף למשפט המלך[38][39]. אף על פי כן, חלק מהאחרונים דחו שיטה זו, בטענה שבכל הסוגיות שמוזכר בהן הכלל "דינא דמלכותא דינא" אין זכר לשיטות החולקות עליו. טענה נוספת שהועלתה נגד שיטה זו היא שאין בסיס להשוואה בין מלך נוכרי רגיל למלך ישראל, שסמכותו נובעת מהמינוי שקיבל בהסכמת נביא וסנהדרין[2][40].
הפקר בית דין
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבנו תם בתשובה[41] כתב שההלכה של דינא דמלכותא הוא תקנת חכמים, וכלשונו: "שחכמינו הפקיעו ממון במנהג המלכות כדרך שהפקיעו מפני תקנת השבים ומפני תיקון העולם ומפני דרכי שלום". באופן דומה מובא בשו"ת חכמי פרובנציה, שהכלל הוא תקנת חכמים המבוססת על הכלל הפקר בית דין הפקר, 'שאי אפשר במדיניות כמו דיני הממונות מזולת שנתנהג במנהג המדינה'[42].
הסברים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברש"י[43] יש שדייקו[44] שמקור הסמכות הוא במצוות 'דינים' שעליה הצטוו בני נח, אולם אחרים ביארו את דברי רש"י באופן אחר[45].
- יש הסוברים[46] שניתן ללמוד סמכות זו מדיני הכיבוש של המלך, שלפיהם רכוש הנכבשים עובר לרשותו, ומי שמתיישב במקום שבו שולט המלך מסתפח לדיני הכיבוש, אולם אחרים הוכיחו שהראשונים לא סברו שכל ההלכה של דינא דמלכותא נובעת רק מכיבוש במלחמה[47].
- אחד מגאוני בבל כתב בתשובה, שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות על בני אדם, הוא גם נתן תוקף לחזקתו של המלך על רכושם[48].
הגדרת מלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ם כתב שרק למלך שהתקבל על העם יש סמכות[19]: ”במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין, וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר”. וכן כתבו הטור והשולחן ערוך[49]. לפי הגאון מווילנה המקור להגדרה זו הוא באגדה התלמודית[50] המספרת שדוד המלך רצה להרוג את נבל הכרמלי על כך שמרד במלכותו, אך אביגיל אמרה לו: "עדיין לא יצא טבעך בעולם", כלומר שהוא אינו נחשב עדיין למלך כי לא יצאו 'טבעו' (=מטבעו) בעולם[51].
רבי יהושע בועז[52] הסיק מדברי הרמב"ם שלמלך שכבש ארץ אחרת ולא התקבל על ידי התושבים, אין סמכות מכוח הכלל "דינא דמלכותא דינא", כי אין מטבעו יוצא באותן הארצות.
במדינה דמוקרטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לשון ההלכה מדברת על ממשל מלוכני – "דינא דמלכותא דינא", אך לדעת רוב הפוסקים אין סיבה להבדיל בין מונרכיה לדמוקרטיה, ולכן החילו את הכלל גם על שיטת ממשל דמוקרטית. לפי השיטה שתוקפם של חוקי המלכות נובע מקבלתם על ידי העם, או מכך שהעם מקבל עליו את המלך, ודאי שנימוק זה רלוונטי גם בממשל דמוקרטי, שבו יש לעם השפעה על אופן התנהלות הממשל, ואפילו על החוקים הספציפיים הנחקקים. לפי השיטה שסמכותו של המלך נובעת מבעלותו על הארץ, ניתן לומר שבמדינה דמוקרטית הארץ שייכת לכלל אזרחי המדינה, שדורשים מהפרט לציית לחוקים כתנאי למגורים בארץ[דרוש מקור].
חזרה של העם ממינוי מלך
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדעת רבי משה סופר[53]: "אמנם הרוב יכולים למחות, אף על גב שהם עצמם מינו אותם לכתחלה על כל דבר הקהל, מכל מקום יכולים עתה לחזור בהם, וגם על זה שייך מה לי קבלה מתחלה מה לי חזרה בסוף, שהם אמרו למנותם והם אמרו לחזור בהם", אך האברבנאל בפירושו לתורה[54] כתב כי מלך שֶמוּנה אי אפשר להסירו ממלכותו, וציין שלושה נימוקים לכך: א. קבלת העם את המלך היא מוחלטת, ואינה מותנית במעשיו או בהמשך הסכמה מצידם; ב. מלכותא דארעא כלפי עם הארץ היא כעין מלכות שמיים, ואין זה ראוי שהעם ישלחו ידם לבטל כוח מלכותם; ג. המלכות נקבעת על ידי ההשגחה האלוקית, ואין זה ראוי שהעם יתערב ויבטל מעשה שמיים. ייתכן ששלושת הנימוקים רלוונטיים רק למלך, ולא לשאר צורות הממשל[55].
היקף הכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכלל "דינא דמלכותא דינא" נקבע להלכה על ידי כל הראשונים, שנחלקו לגבי היקפו.
דינא דמלכותא בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדעת הרמב"ם, שסבר שהתוקף של הכלל "דינא דמלכותא" נובע מכך שהעם מקבל על עצמו את מָרוּתוֹ של המלך, וגם לדעת הרשב"ם, שסבר שהתוקף של הכלל נובע מכך שהעם מקבל על עצמו את חוקי המלך – אין הצדקה לערוך הבחנה בין ארץ ישראל וחוץ לארץ[56], וכך עולה גם מדברי רבינו תם[26]. אולם תלמידו של רבינו תם, רבי אליעזר ממיץ[26], ובעקבותיו הרשב"א והר"ן[29], סברו שהכלל אינו חל בארץ ישראל, מפני שתוקפו נובע מבעלותו של המלך על ארצו, בעוד בארץ ישראל אין בעלות למלך, כי "כל ישראל שותפים בה", אך אין הבדל מבחינת התוקף של הכלל בין מלך גוי למלך ישראל[57], ומקור הסמכות של מלך ישראל בארץ ישראל הוא פרשת המלוכה שנאמרה בישראל, וראו להלן.
בעניין זה כתבו כמה פוסקים[58] שהמחלוקת לא הוכרעה, ויש המצדדים בדעה שהכלל לא חל בארץ ישראל. אך הרב דוד שלמה שור[59] דייק בדרכי משה[60] שהמחלוקת האם הכלל חל בארץ ישראל תלויה במקור הסמכות של המלך; לפי השיטות הגורסות שתוקף הכלל נובע מהבעלות של המלך על ארצו, הכלל אינו חל על מיטלטלין אלא רק על הקרקעות, ואף אינו חל בארץ ישראל ששייכת לכל עם ישראל. אך כיוון שהרמ"א[28] הכריע שהכלל כן חל במיטלטלין, הכלל חל בהכרח גם בארץ ישראל. התלות של שתי המחלוקות האלה (על המיטלטלין ועל ארץ ישראל) זו בזו מבוארת גם בביאור הגר"א[61]. גם מהשולחן ערוך[20], שאימץ את עמדת הרמב"ם בנוגע למקור סמכותו של המלך, עולה שהכלל חל גם בארץ ישראל.
יוצא מכאן כי בכל מקרה לעניינים שאינם עניינים כספיים לא ניתן לומר כיום בארץ ישראל דינא דמלכותא. גם בעניינים כספיים הנ"ל תלוי במחלוקת ראשונים ואין הוכחה לכאן או לכאן.
שיטת החתם סופר בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפוסקים[62] כתבו שכאשר מדובר בחוקים שנחקקים מתוך צורך מובהק של תקנה לבני המדינה, הכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל גם בארץ ישראל – גם לפי השיטות הגורסות שלא הוכרעה המחלוקת האם הכלל חל בארץ ישראל. דבריהם נאמרו על פי החתם סופר[63] שכתב שכל מחלוקת הראשונים האם הכלל חל בארץ ישראל נוגעת אך ורק לזכות של המלך לגבות מיסים לצורכו האישי, שכיוון שארץ ישראל אינה נמצאת בבעלותו הוא אינו זכאי לגבות מיסים כתמורה למגורים בארצו, אך כאשר מדובר בחוקי תקנה שהמלך מחוקק למען בני המדינה, יש לכלל "דינא דמלכותא – דינא" תוקף גם בארץ ישראל, מהנימוק שכל בני המדינה מקבלים עליהם את חוקי המלכות – נימוק שרלוונטי גם בארץ ישראל.
דוגמאות לחוקי תקנה שהפוסקים הכריעו שהם בתוקף לפי הכלל "דינא דמלכותא – דינא", תוך שימוש בשיטת החתם סופר:
חוק הגנת הדייר[64], זכויות יוצרים[65], החזר הוצאות משפט בבתי משפט[66], רישום בטאבו[67], חוקי מגן סוציאליים[68], חוקי תנועה[69], הרחקת נזיקין בדיני שכנים[70].
חוקים שבין אדם לחברו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מן התלמוד עולה בבירור שהעיקרון "דינא דמלכותא דינא" נותן לשלטון סמכות בתחומים שבין היחיד לשלטון (משפט ציבורי), כענייני מיסים ומכס, והפקעת רכושו של האדם פרטי לצורכי תיקון המדינה. משתי סוגיות עולה לכאורה, שיש לשלטון סמכות גם בקביעת עניינים אזרחיים, כקביעת תחולתם של סוגי קניין שונים, שאינם חלים על פי המשפט העברי. אף על פי כן, חלק מהראשונים צמצמו את היקפו של הכלל לעניינים שבין המלך לאזרח בלבד, תוך שהם מתרצים את המקורות התלמודיים המערערים על קביעה זו[2][3][71]. למשל, סוגיה במסכת גיטין, המכשירה שטר מתנה שפועל רק לפי חוקי המלכות, נתפרשה כמציגה מחלוקת אמוראים בנושא, ומכריעה לטובת הגישה המצמצמת, שלפיה אין למלכות סמכות להכשיר פעולות קנייניות כאלה. אומנם, ראשונים רבים דחו שיטה זו, ופסקו שיש למלכות סמכות גם בעניינים אזרחיים[72].
מהלכה מסוימת במשנה תורה לרמב"ם[73], הוכיחו פרשנים רבים שלדעת הרמב"ם דינא דמלכותא שייך רק בעניינים בין היחיד למלך, אולם בהלכה אחרת[74] מוכח מדבריו שדינא דמלכותא תקף בכל חוק שבענייני הממונות שבין אדם לחברו[75]. גם בשו"ע[76] נמצאו דברים סותרים בשאלה חשובה זו, אולם הרמ"א[77] הכריע שדינא דמלכותא תקף בכל דין שהוא לתקנת בני המדינה.
כאמור לעיל, לדעת רבי אליעזר ממיץ והרא"ש, דינא דמלכותא תקף אך ורק במה שנוגע לקרקעות, כי הן נמצאות בבעלות המלך שכל ארץ המלכות שייכת לו, ולא במיטלטלין שהם רכושו האישי של האדם והוא רשאי להעבירם לארץ אחרת, אולם לדעת רוב הראשונים אין צורך לערוך הבחנה בין קרקעות ובין מיטלטלין, וכך גם פסק הרמ"א[78].
השיטות הגורסות שהכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל גם בדין שבין אדם לחברו ניצבות בפני קושי: ניתן להסיק מהן שכאשר עם ישראל נמצא תחת מלכות זרים, בטלים לגמרי כל דיני הממונות שבתורה, שהרי בכל דין יש לדון לפי חוקי המלכות הזרה. כדי להתגבר על הקושי, המחזיקים בשיטות אלו צמצמו את השימוש בכלל בשתי דרכים:
- קבעו שהכלל חל על דיני המלכות ולא על דיני המשפט – בעבר הייתה חלוקה מקובלת שעיקר הדינים שבין אדם לחברו נחקקו על ידי חכמי המשפט; דינים אלו לא נקבעו על ידי המלך והכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו תקף לגביהם[79].
- קבעו שהכלל חל רק על חוק שהמלך מקפיד שגם היהודים יקיימו – גם בעבר בדרך כלל המלכים העניקו אוטונומיה שיפוטית ליהודים לדון לפי דיני התורה בדין שבין יהודי לחברו, ולכן הפסיקה של בתי הדין של היהודים כלל לא עמדה בניגוד לחוקי המלכות שנחקקו עבור מי שבא לדון בבתי המשפט הכלליים. אולם חוקים שהמלך חוקק בהקפדה שגם היהודים ינהגו לפיהם כי יש בהם תועלת עבור כל בני המדינה – הכלל "דינא דמלכותא דינא" כן תקף לגביהם.
כיום רווחת השיטה שכל החוקים נקבעים על ידי בתי המחוקקים, ולפי זה ההגבלה הראשונה אינה רלוונטית, אולם ההגבלה השנייה שהמלכות אינה מקפידה כיצד ידינו היהודים בינם לבני עצמם רלוונטית לרוב המדינות[80].
זה לשון הרשב"א:
שאין המלך מקפיד על דינין ידועין, שזה (הדיין של הערכאות) בא ומחדש ומפרש דינין לפי דעתו ושכלו, ואחר בא ומהפך דבריו, ואין למלך בזה הקפדה כלל, אא"כ הם נימוסין ידועין עשויין מצד המלכות, וכמצוה שלא ידונו אלא כך
— שו"ת הרשב"א ח"ו סימן קמט
דינא דגזלנותא
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקובל על הפוסקים, הראשונים והאחרונים, שסמכותה של המלכות מוגבלת רק לחוקים הגיוניים וישרים, אבל אין לה סמכות לחוקק חוק לא מוסרי המוגדר כ"דינא דגזלנותא" (דין של גזלנות). מקורו של דין זה בגמרא השוללת את סמכותו של "מוכס שאין לו קצבה", גם אם הועמד על ידי המלך[81].
בהסתמך על עיקרון זה הסיקו הראשונים שיש כמה מקרים שבהם הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו חל:
א. תחולה בלתי שוויונית של החוק: רבי יוסף אבן מיגאש רבו של הרמב"ם כתב שמלך זכאי לקבוע חוק שיחול על כל בני המדינה בשווה אך כאשר הוא קובע חוק לאדם מסוים או למקרה מסוים, זו התחשבנות אישית וגזלנות ולא חוק מלכות, וכך גם כתב הרמב"ם[82]. ולכן מס המוטל רק על בעלי מקצועות מסוימים אסור משום שהוא מפלה[83]. עם זאת, מהרי"ק פוסק שמותר למלך לקבוע מיסים גבוהים יותר ליהודי מאשר לגוי[84].
ב. חוקים לא מקובלים: הרמב"ן והרשב"א[85] כתבו שלמלך אין סמכות לחדש דינים שאינם מקובלים באותה המלכות, מפני שהמלך שואב את סמכותו מכך שהעם מקבל אותו על עצמו כמלך, מתוך הנחה שינהג כדרכי המלכים, ולכן כאשר המלך חורג מהמדיניות המקובלת של המלכים, הוא חורג מתחום סמכותו ודינו נחשב לדין של גזלנות ולא לדין של מלכות. אך בחוקים שמקובלים באותה מלכות אפילו שאינם מוסריים באמת יש תוקף וסמכות למלכות, וכמבואר בגמרא[86] שיש תוקף למלך שבחר לגבות את כל המס של הכפר מאדם אחד, ולהטיל עליו לגבות בעצמו משאר בני הכפר את החלק שלהם בחיוב.
החזון איש מגדיר את 'דינא דגזלנותא' כך:[87] "הותר לו משפט המלך כפי ההסכמה, אבל דבר שמדת הישרים לאחזו לאוון, לא ניתן לו". כלומר שהגבול בין דינא דמלכותא ובין דינא דגזלנותא נקבע לפי מה שנחשב הגון בעיני האנשים הישרים של אותו דור ואותו מקום, כי העם האציל סמכות למלכות רק לצורך מדיניות הוגנת[88].
בנוגע למקרה שהמלך קובע חוקים חדשים שאינם נוהגים באותה הארץ, וחורג בכך מהסמכות הראשונה שנקבעה לו – אם המציאות השתנתה ויש צורך מובהק בחוק חדש, נראה שסמכותו הישנה של המלך כוללת גם תיקון מצבים חדשים המחייבים תיקוני חקיקה.
וכך כתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג לגבי מציאות שהשתנתה באופן משמעותי:
עולה בדעתי בנוגע למציאות שנתחדשה בעולם המסחר והתעשיה, דבר כללי, שמציאות כזאת ומצב כזה לא היה קיים בימי חז"ל, אף שאפשר לנו לקבוע הדין בזה על פי הכללים שאינם תקנות אלא משפטים ממש, מכל מקום מכיון שמציאות כזאת ומצב כזה לא היו קיימים בימיהם, ויש לנו יסוד לשער שאילו היה מתחדש בימיהם היו מתחשבים עם המציאות וקובעים תקנה משום תיקון העולם... יש לקבל דין המלכות בזה הממלא אותו הצורך שהיתה תקנה כזו ממלאה.
— הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ב, עמ' 72
דינא דמלכותא בתחום המשפט הפלילי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסמכות של המלך בדין הפלילי רחבה מאוד, ואינה יונקת מההלכה של דינא דמלכותא דינא, כי אחד התפקידים הבסיסיים והחיוניים ביותר של המלך הוא להרתיע את בני האדם מלהזיק, לחמוס ולרצוח אחד את השני, כדברי המשנה במסכת אבות: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ"[89]. מחבר הספר דינא דמלכותא[90] כתב שמסיבה זו ההגבלות שציינו הראשונים על סמכות המלך בהלכה של דינא דמלכותא אינן קיימות בדין הפלילי[91]. ולכן:
- מלך נוקט במקרה הצורך ענישה מחמירה יותר מהעונש הראוי על עצם המעשה, כדי להרתיע את הפושעים ואת שאר התושבים מלעשות מעשים כאלו[92].
- מלך אינו מחויב לדיני הראיות שבתורה, הוא רשאי במקרה הצורך לדון על פי אומדן דעתו שאדם זה ביצע עבירה זו. ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו – כי לא בכל פשע יש עדים כשרים לפי ההלכה, וכדי להרתיע את הפושעים יש צורך לדון בדין הפלילי ולהעניש גם שלא לפי דיני הראיות[93].
- מותר למסור למלכות פושע בתחום הפלילי במדינה מתוקנת שאין בה חשש לעיוות הדין או לענישה מחמירה בלי שום פרופורציה למעשה העבירה, כי זהו תפקידה וסמכותה של המלכות. ואיסור 'המסירה' לגויים הידוע – מתייחס למקרים שיש בהם חשש לנזק ממוני שאינו כדין לאדם הנמסר, או חשש לחייו, כפי שהיה בעבר הרחוק כאשר אדם נפל לידיהם של הגויים הקדמונים.
וכן כתב ערוך השולחן שאיסור מוסר חל רק על המשטרים המושחתים בימי קדם ולא על המשטרים הנאורים בני זמנו:
הערה: ידוע לכל קוראי הדורות שבזמן הקדמון במדינות הרחוקות לא היה לאיש בטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים אף שנשאו עליהם שם משרה. כידוע גם היום מאיזה מדינות מאפריקא השוד והחמס שפחות [=שרי] הממשלה עושים. ועל טוב יזכרו מלכי איירופא וביחוד אדונינו הקיר"ה מרוסיא ואבותיו הקיסרים ומלכי בריטניא שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות למען יהי לכל איש ואיש בטחון על גופו וממונו באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר עצמם שלא ישללו ממונם ויהרגו אותם. ועל זה סובב הולך כל דיני מסור ומלשין שבש"ס ופוסקים כאשר נבארם בס"ד כי המוסר ומלשין את חבירו לפני שודדים כאלה הלא רודפו בגופו וממונו ולכן ניתן להצילו בנפשו.
מלך ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]זכויותיו של מלך ישראל התפרשו על ידי הנביא שמואל[94] בבואו להמליך את מלך ישראל הראשון המלך שאול. בגמרא נחלקו האמוראים:[37] לדעתו של רב, כל מה שנאמר בפרשת מלך – אסור למלך, ומטרתה היחידה של הפרשה הייתה להפחיד את העם כדי שלא יבקשו להמליך עליהם מלך. לעומת זאת, לדעת שמואל כל מה שנאמר בפרשת מלך – מותר למלך.
הרמב"ם מסכם את זכויות המלך בישראל בהלכות מלכים: הוא רשאי לקבוע מיסים ומכס, לקנוס את אלו שמשתמטים ממיסיו, ולהוציא להורג את המורדים בו או המשתמטים ממיסיו, לגייס לצבאו מכל העם בכפייה, לקחת לו מאבטחים ועוזרים, לצאת למלחמת מצווה ומלחמת רשות, למנות בכפייה אחראים וממונים, לשכור בתשלום בעלי אומנות שיעשו את צרכיו, לשאת נשים ופילגשים, ולבצע דברים לתיקון העולם "ולשבר יד רשעי עולם" גם שלא לפי חוקי התורה, כמו להוציא להורג רוצחים גם כשאין מספיק ראיות משפטיות להרשיעם[95]. עם זאת, המלך כפוף לחוקי התורה והוא אינו יכול להורות לעבור על חוקי התורה. מלך שהורה לעבור על חוקי התורה, ואפילו מצווה קלה, אסור לשמוע לו[96]. בנוסף, המלך רשאי לגבות מיסים רק לצרכיו או לצורך המלחמות, והוא אינו יכול לגבות מיסים לכל מה שירצה[97].
לדעת הרמב"ם[98], יש מצווה למנות מלך על ישראל, אך לדעת האברבנאל[99] המלכות בישראל הייתה רק מתוך חוסר ברירה ואינה מציאות אידיאלית. להרחבה בנושא זה ובנושאים: אופן מינוי מלך, ומי ראוי להיות מלך בישראל, ראו בערך מצוות מינוי מלך.
שופט ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרשת מלך צוינו ההטבות שהמלך עצמו זכאי להן. נושא אחר הוא הסמכות של הנהגה מדינית שאינה מלכותית ולכן אינה זכאית להטבות עבור עצמה אלא יש לה רק סמכות להנהיג את העם. דוגמאות לסמכות הנהגה שאינה מלכות ניתן למצוא בתקופת השופטים, שבה אנשים בעלי שאר רוח שפטו והנהיגו את עם ישראל, והייתה להם סמכות של הנהגה ציבורית. סמכות זו נתבארה בתורה בפרשה שקדמה לפרשת מלך ישראל:[100] "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ, וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". בהקדמת האברבנאל לספר שופטים הוא פירט בהרחבה את ההבדלים בין מלך לשופט.
רוב השופטים היו ראשי הסנהדרין ומסיבה זו נקראו בשם 'שופט', אבל כיוון שהבחירה בשופט נעשתה לפעמים לפי מי שצלחה עליו רוח גבורה מאת ה', אירע ונחה הרוח על מנהיג שלא היה מהחכמים שבדור, ובכל זאת היו לו מלוא הסמכויות של שופט, כולל הסמכות לדון ולנהוג בדרך של תיקון המדינה, כמבואר בגמרא:[101] "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך ירובעל (השופט) בדורו כמשה בדורו, בדן (השופט) בדורו כאהרן בדורו, יפתח (השופט) בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה". ברור שמי שכּונה "קל שבקלים" לא היה ראש הסנהדרין או אפילו דיין בסנהדרין, ובכל זאת, מכיוון שהם אלה שנחה עליהם הרוח, הם נבחרו על ידי עם ישראל להנהגה ושימשו כשופטים מכל הבחינות. רבינו גרשום הסיק[102] מגמרא זו שיש לתת סמכות לכל טובי העיר, הגם שאין להם כל קשר לבית הדין, והם עוסקים רק בהנהגה, מפני שסמכותם של טובי העיר היא כמעין מלכות קטנה[103].
דינא דמלכותא כאשר מנוגד להלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר המלכות מצווה לעבור על ההלכה נשאלת השאלה: מה קודם- דינא דמלכותא או מצוות ה'. על השאלה הזו אין מחלוקת בפוסקים וכולם מסכימים על אותה דעה: הרמב"ם כתב: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות… הרי זה פטור… ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו"[104] וכן בשו"ת חתם סופר כתב: "צ"ע אם יאמר המלך שלא לבוא על שום ישמעאל בעקיפי' וכי נאמר בזה דינא דמלכותא דינא הלא מדין תורה מותר לבוא בעקיפין… נמי אין זה בכלל דינא דמלכותא דינא"[105] כלומר כאשר המלכות מכריחה את האדם לעבור על ההלכה, אין בה את דין - דינא דמלכותא, כיוון שהמלך עצמו הוא כפוף לקב"ה, ואנחנו מקשיבים למלך (הקב"ה) ולא לעבד (המלך).
דינא דמלכותא במדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מדינת ישראל בהלכה
כשקמה מדינת ישראל החל פולמוס בנוגע למעמדה ההלכתי, כאשר חלק מרכזי בו עוסק בשאלת תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה. השאלה היסודית בנידון היא האם הכלל "דינא דמלכותא דינא" חל גם בארץ ישראל. שאלה זו תלויה בשיטות הראשונים בנוגע לנימוק של ההלכה של דינא דמלכותא. לפי הדעה[26][29][27] שמקור הסמכות של המלך הוא הבעלות שלו על קרקע הארץ, כתבו הפוסקים שארץ ישראל אינה בבעלות המלך אלא בבעלות כל בני ישראל, ולכן ההלכה של דינא דמלכותא אינה חלה בארץ ישראל. אך לפי שיטת הרמב"ם שמקור הסמכות הוא בכך שהמלך מקובל על העם, או לפי שיטת הרשב"ם שהעם מקבל על עצמו את חוקי המלכות – ההלכה של דינא דמלכותא חלה גם בארץ ישראל.
השולחן ערוך[106] פסק את נימוקו של הרמב"ם ל"דינא דמלכותא דינא", ולכן מקובל שלדעתו הכלל חל גם בארץ ישראל. כמו כן, הרמ"א[107] פסק שהכלל אינו חל רק על קרקעות אלא גם על מיטלטלין, והגר"א הוכיח מכך שהוא חלק על השיטה התולה את סמכותו של המלך בבעלות על הקרקע, ולכן סבר שהכלל חל גם בארץ ישראל, על אף שכל ישראל שותפים בה[108]. אך יש שהבינו בדברי הרמ"א שהכרעתו היא דווקא שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל[109].
טענה מחודשת בנושא זה כתב רבי משה סופר[110]. לדעתו, שני הנימוקים להלכה של דינא דמלכותא נכונים: הנימוק של בעלות המלך נוגע לזכות של המלך לשעבד את העם לצרכיו הפרטיים, ואילו הנימוק של קבלת המלך וחוקיו נוגע לחוקים שהוא מחוקק עבור בני המדינה, ולכן הגם שאין בארץ ישראל דינא דמלכותא במה שנוגע לצרכיו הפרטיים יש דינא דמלכותא בחוקים שהם לתקנת בני המדינה. טענה זו התקבלה על ידי רוב הפוסקים להלכה ובהם הרב אלישיב[111], הרב אוירבך[112], הרב משה שטרנבוך[113] ועוד[114], אולם הרב סילמן כתב שאין לפסוק כהחתם סופר[115].
הרב דוד שלמה שור[116] כתב שההלכה של שמואל חלה רק בנוגע למלך זר, בעוד שהסמכות של מלך ישראל שואבת ממה שנתבאר בתורה בפרשת מלך, ואינה צריכה לנבוע מההלכה של דינא דמלכותא דינא, ולכן אין משמעות במדינת ישראל לשאלה האם יש דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, מפני ששאלה זו רלוונטית רק למלך גוי. הוא כתב גם שאין לומר שפרשת מלך חלה רק על מלך, שהרי גם לשופטים ניתנה סמכות להנהגה מדינית של העם, אלא שבפרשת מלך התחדשו ההטבות האישיות שהמלך זכאי להן מהעם. ומכאן שגם לשלטון דמוקרטי יש סמכות של הנהגה מדינית כלפי עם ישראל.
דעת פוסקי זמננו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב יוסף שלום אלישיב כתב בפסק דין משנת ה'תשכ"ה שיש לחוקי המדינה תוקף משום "דינא דמלכותא"[117]. אומנם, בפסק אחר תלה את הדבר במחלוקת הראשונים ללא הכרעה, אך בכל אופן סבר שיש תוקף לחוקים שיש בהם תקנה מובהקת לתושבים, על פי שיטת החתם סופר שהובאה לעיל[118].
לדעת הרב עובדיה יוסף יש דברים שבהם מחילים את הכלל דינא דמלכותא דינא, כגון מיסים וארנוניות, ככל שיש בהם תועלת לממשלה ולקיום המדינה וכן בחוקים שנדרשים כתקנה כגון זכויות יוצרים[119]. אך מנגד הוא כתב, שבדברים שסותרים את חוקי התורה לא חל הכלל דינא דמלכותא דינא ובכל מקרה אסור ללכת ולדון בבתי המשפט החילוניים (ערכאות)[120].
רוב רבני הציונות הדתית סבורים שהכלל דינא דמלכותא דינא חל בנוגע לחוקי מדינת ישראל, ולכן יש תוקף לחוקים שנדרשים לצורך השלמת חוקי התורה, כך נפסק ברשת ארץ חמדה גזית[121].
נפוצה מאוד שמועה כי החזון איש סבר שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל[122], וכך נוהגים להלכה בבית דין צדק בני ברק[123]. יש שנימקו את דעתו בעמדה אידאולוגית של התנגדות וחוסר הכרה בשלטון של יהודים שאינם שומרי תורה, אך אין מי ששמע טעם זה מהחזון איש, ובספר דינא דמלכותא[124] מובאים מקורות רבים שהנימוק שלו היה הלכתי, או משום שלמלך ישראל יש סמכות לשנות מדיני ההלכה רק במקום של צורך מובהק בתקנה, ולכן אין תוקף לחוקי מדינת ישראל שנקבעו כתחליף לחוק ההלכה, או משום שחשש לשיטת הראשונים שדינא דמלכותא אינו חל בארץ ישראל.
בספר "מנחת יצחק" של הרב יצחק יעקב וייס, שהיה מנחה דרכה של העדה החרדית, יש סתירות, ומחבר הספר דינא דמלכותא[125] טוען שהרב ווייס סבר שיש לעשות הבחנה בין סתם חוק – שאין בכוחו להחליף את דיני התורה, ובין חוק שנקבע לצורך תקנה מובהקת.
מקורות נוספים לתוקף ההלכתי של חוקי מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו מקור הסמכות היחיד לחיוב להישמע לחוקי המדינה. יש הסוברים[126] שלחוקי מדינת ישראל תוקף הלכתי של תקנות הקהל, ועל חברי הכנסת וראשי הערים חל דין של טובי העיר שיכולים לתקן תקנות לתועלת הקהל. יש החולקים[127] על דעה זו, וסבורים שדין טובי העיר המשמשים כדיינים אינו חל כשאינם שומרי מצוות, ודין תקנות הקהל אינו חל במערכת המושפעת משיקולים פוליטיים, וכן אינה מתחשבת בדעת חכמי התורה.
על פי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, יש הסוברים שלמדינת ישראל ישנה סמכות של מלך ישראל מכוח משפט המלך, כיוון שסמכותו של המלך נובעת מהצורך בדאגה למצב האומה; ובזמן שאין מלך, סמכותו חוזרת לעם, והעם יכול לבחור נציגים מטעמו שינהיגו אותו. לכן יש תוקף לחוקי הכנסת, כמו גם להחלטות הממשלה[128].
באופן אחר, יש הטוענים שיש חובת ציות לחוקי המדינה, שכן לולא החוקים לא יישמר הסדר הציבורי, כמאמר חז"ל "לולא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" (למעשה יש הסוברים שטעם זה עומד ביסוד הכלל "דינא דמלכותא דינא"). ובפרט בנוגע לחוקים שתועלתם ברורה ונהוגים אצל כלל הציבור (כחוקי התנועה) התבטאו פוסקי ההלכה[129] כי אם לא היו נתקנים על ידי השלטון, היו בתי הדין מתקנים אותם, ואף מחמירים בהם יותר מהחוק.
לגבי תשלום מיסים עבור הצרכים של התושבים, ניתן לחייב זאת גם בנימוק שקיימת שותפות מעשית בין כל בני המדינה, וכדין הגמרא[130] שהשותפים כופים זה את זה על כל צורכי השותפות. היו שכתבו שמיסים המיועדים לכסות את מה שאדם נהנה ממנו, דוגמת ביטוח לאומי וארנונה, יש חובה מיוחדת לשלם מאחר שהאדם נהנה ממיסים אלה באופן ישיר[131].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרות תורנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב שלמה יוסף זוין (עורך), אנציקלופדיה תלמודית כרך ז', תל אביב תשט"ו, ערך "דינא דמלכותא דינא", עמ' רצ"ה-ש"ז
- הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, ירושלים תשע"ז, באתר היברובוקס
- בן־ציון ליבוביץ, דינא דמלכותא דינא, תל אביב, תשל"ט, באתר אוצר החכמה
- הרבנים ישראל בן שחר ויאיר הס, "התוקף ההלכתי של חוקי המדינה", בתוך: הרבנים שלמה אישון ויצחק בזק (עורכים), כתר - מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה, כרך א', מכון כת"ר, תשנ"ו, עמ' 339–385
- הרב שאול ישראלי, "גבולות הסמכויות של דינא דמלכותא", עמוד הימיני, ירושלים תש"ס, סימן ח', עמ' סט-עו, באתר אוצר החכמה
- הרב יצחק גינזבורג, "דינא דמלכותא דינא", שלשה כתרים: עיונים בנגלה ובפנימיות בענייני שופטים, מלך וכהן גדול וביחסים ביניהם, גל עיני, תש"ע, עמ' קס"ה-ר"ג
- יונתן אושינסקי, סלע מדינה, ירושלים תשע"ב, באתר היברובוקס
- הרב אליהו לוין, "בעניין דינא דמלכותא דינא בזמנינו", הרב שמואל האניגוואקס, "בגדרו ההלכתי של הרישום בטאבו", בתוך: חצי גיבורים, ליקווד, תשע"ה, עמ' תתקצ"ו-א'כט.
- הרב יגאל קמינצקי, בי מלכים ימלוכו, ניצן: מרכז תורה ומדינה, תשע"ט, עמ' 13–33
- הרב יצחק שילת, מדינה, הלכה וכוונות התורה, ירושלים: שילת - מעלה אדומים, תשפ"ג, עמ' 93–149
ספרות אקדמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"א, באתר אוצר החכמה
- אליאב שוחטמן, "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל", בתוך: אליאב שוחטמן ושמואל שילה (עורכים), שנתון המשפט העברי - כרך טז-יז, ירושלים: המכון לחקר המשפט העברי, תש"ן-תשנ"א, עמ' 417–500 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- מנחם אלון, "דינא דמלכותא דינא", המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים: מאגנס, תשל"ח, כרך א', עמ' 51–59
- נחום רקובר, "דינא דמלכותא דינא", שלטון החוק בישראל, ירושלים: הוצאת נבו ו"ספריית המשפט העברי", תשמ"ט, שער שני, עמ' 60–76 (גרסה משנת תשל"א, באתר "דעת")
- מיכאל וולצר, נעם זהר, מנחם לורברבוים ויאיר לורברבוים (עורכים), המסורת הפוליטית היהודית - כרך א: סמכות, מכון שלום הרטמן, ירושלים תשס"ז, עמ' 311–347. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- ישראל מאיר הורן, "דינא דמלכותא דינא", מחקרים, תל אביב, הוצאת מ' ניומן, תשי"א, עמ' 41–59, באתר אוצר החכמה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך "דינא דמלכותא דינא", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא דינא דמלכותא דינא, באתר ספריית אסיף
- גידי פרישטיק, דינא דמלכותא והמנהג הבינלאומי: לקביעת הוגנות דין המלכות, סיני ק"ו, תשנ"ב, באתר "דעת"
- שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, דעות מ', 1971, באתר "דעת"
- הרב אשר וייס, דינא דמלכותא דינא, באתר מנחת אשר
- הרב יעקב אריאל, דינא דמלכותא בארץ ישראל - המאמר המורחב, באתר ישיבה
- הרב שמואל הכהן וינגרטן, חוקי המדינה ותוקפם לפי ההלכה, באתר מכון צומת
- הרב משה מאיר אבינר, מתי יש תוקף "דינא דמלכותא - דינא" לחוקי מדינת ישראל, באתר "פסקים"
- הרב אליעזר מלמד, דינא דמלכותא דינא, באתר פניני הלכה
- הרב דוד שלמה שור, סיכום סוגיית דינא דמלכותא מתוך הספר "דינא דמלכותא", באתר "דין"
- יואב סטשבסקי, דינא דמלכותא דינא, חוקי המדינה לאור המשפט העברי, תשע"א.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"א, עמ' 5
- ^ 1 2 3 הרב אברהם דוב כהנא שפירא, דבר אברהם - חלק א, ניו יורק תש"ו, סימן א', עמ' 14, בהגה"ה, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 מנחם אלון, המשפט העברי, עמ' 54
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ"ח, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א'-עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י', עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא קמא, פרק י', הלכה ו'; ראו: הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, פרק א'
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי, עמ' 51
- ^ 1 2 אברהם נפתלי צבי רות, דינא דמלכותא דינא, בודפשט תרצ"ט, עמ' 5, באתר היברובוקס
- ^ שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"א, עמ' 22
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ב'
- ^ זאב ספראי, משנת ארץ ישראל - מסכת נדרים, אלון שבות: מכללת הרצוג - תבונות, תשע"ט, עמ' 166 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ^ ראו למשל בתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ג, עמוד א'
- ^ אברהם קרוכמל, תולדות שמואל ירחינאי, בתוך: יהושע השל שור (עורך), החלוץ א', לבוב 1852, עמ' 82
- ^ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד, עמוד ב', ד"ה והאמר שמואל
- ^ שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן מ"ד; הרב אליעזר יהודה ולדנברג, הלכות מדינה - חלק ראשון, ירושלים תשי"ב, שער ג', פרק ו', סעיף ה', עמ' קפ"ג, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה, פרק ה', הלכה י"ח
- ^ 1 2 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ט, סעיף ו'
- ^ גרשון גרמן, מלך ישראל, מורשת, תשס"ג, עמ' 456
- ^ הרב יעקב אריאל, "דינא דמלכותא בארץ ישראל", באהלה של תורה ד, שבי דרום: מכון התורה והארץ, תשס"ב
- ^ שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"א, עמ' 63-64; הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, ירושלים תשע"ז, פרק ח', סעיף א', עמ' ל"ז
- ^ הרב שלמה יוסף זוין, לאור ההלכה, ירושלים: קול מבשר, תשס"ד, עמ' תכ"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ יעקב בלידשטיין, "מדינת ישראל בפסיקה ההלכתית", בתוך: אהרון קירשנבאום (עורך), דיני ישראל י"ג-י"ד תשמ"ו-תשמ"ח עמ' ל'
- ^ 1 2 3 4 הובא באור זרוע, פסקי בבא קמא, סימן תמ"ז
- ^ 1 2 בית יוסף חושן משפט סימן שסט
- ^ 1 2 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ט, סעיף ח'
- ^ 1 2 3 רשב"א ור"ן בגמרא נדרים כח עמוד ב; להרחבה בשיטתם בספר דינא דמלכותא, פרק ב'
- ^ ספר שמואל א', פרק ח', פסוקים י"א–י"ח
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה א'
- ^ רמב"ן, בבא בתרא, דף נ"ה, עמוד א'
- ^ ריטב"א, בבא בתרא, דף נ"ה, עמוד א'
- ^ מאירי, נדרים, דף כ"ח, עמוד א': "שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך מלך מותר בו"; בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א': "ולא סוף דבר במלכי ישראל אלא אף במלכי האומות"
- ^ קריית ספר להמבי"ט, הלכות גזלה, סוף פרק ה'
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי, עמ' 52-53
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ', עמוד ב'
- ^ הרבנים יצחק מאיר בן-מנחם, שלמה כצס, וישעיהו משורר, מתנה בתנאי ורישום בטאבו כקנין, באתר "פסקים", מתוך: הרב דב כ"ץ ויצחק גלזנר, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל - כרך א, דפוס ווייס, ירושלים, תשי"ד, עמ' 283-285
- ^ נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, עמ' 66-68
- ^ שו"ת דובב מישרים חלק ג', סימן פ"ט; מעדני ארץ ח"א סימן כ', ס"ק י"ב; להרחבה במחלוקת עיין בספר דינא דמלכותא פרק י
- ^ אברהם יצחק איגוס (עורך), תשובות בעלי התוספות, סימן י"ב, עמ' 58–60, ניו יורק, תשי"ד, באתר היברובוקס
- ^ שו"ת חכמי פרובנציה סימן מט; להרחבה בשיטה זו עיין בספר דינא דמלכותא, פרק ט'
- ^ רש"י, מסכת גיטין, דף ט', עמוד ב'
- ^ שערי יושר שער ה פרק ד
- ^ להרחבה עיין בספר דינא דמלכותא פרק יא
- ^ דבר אברהם חלק א סימן א ענף ב סעיף קטן ה. חזון איש חושן משפט ליקוטים סימן טז סעיף קטן ט
- ^ להרחבה בנידון בספר דינא דמלכותא פרק יג
- ^ שמחה אסף (עורך), תשובות הגאונים, סימן ס"ו, עמ' 75, ירושלים: מקיצי נרדמים, תש"ב, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ט, סעיף ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד, עמוד ב'
- ^ ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן שס"ט, סעיף קטן ט', באתר על התורה
- ^ שלטי הגיבורים, ב"ב כט. מדפי הרי"ף
- ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן ה'
- ^ דברים סוף פרק יז
- ^ סברא זו בספר דינא דמלכותא סוף פרק טו
- ^ ראו שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן מ"ד, ד"ה והנה
- ^ שו"ת הרשב"א ח"א סימן תרל"ז, ובספר דינא דמלכותא פרק ג
- ^ הגרי"ש אלישיב פד"ר ח"ו 381
- ^ הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, פרק מ"ט
- ^ חו"מ סימן שס"ט
- ^ ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן שס"ט, סעיף קטן ל"ה, באתר על התורה
- ^ ומהם: הרב אלישיב ובית דינו (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל - כרך ו, עמוד 377, קובץ צוהר טו עמוד ש"צ), הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה ח"א סימן פז, מנחת שלמה נדרים כח.), דברי יציב (או"ח סימן קעו), ציץ אליעזר (חלק טז סימן מט), שבט הלוי (ח"י סימן רצא). וכן פסקו גם רבני העדה החרדית הרב הלבארשטם (משנת זכויות היוצר פרק יח שאלה א) הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ג סימן שלח), הרב בלוי (פתחי חושן קנינים פרק ב הערה יד), וראו אוצר המשפט ח"א עמוד קפג
- ^ שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן מ"ד; להרחבה ראו קובץ אוצר המשפט ח"א עמוד קפג
- ^ פסק דין הרב אלישיב קובץ צוהר טו עמוד ש"צ, ציץ אליעזר חלק יז סימן סח, הרב שטרנבוך תשובות והנהגות ח"ג סימן קיח
- ^ ספר משנת זכויות היוצר בשם הרב אלישיב פרק יח שאלה יח) הרב הלברשטאם שם שאלה א
- ^ לבושי מרדכי חו"מ קמא סימן ב
- ^ הרב אלישיב ובית דינו, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל - כרך ו, עמוד 377; פתחי חושן קנינים פרק ב הערה יד
- ^ הרב אוירבך במנחת שלמה ח"א סימן פז
- ^ הרב וואזנר שבט הלוי ח"י סימן רצא
- ^ בית יצחק חו"מ סימן עז
- ^ בעה"ת (שער מו חלק ח סימן ה)
- ^ למשל: רמב"ן, מסכת גיטין, דף י', עמוד ב'; רשב"א, שם; שו"ת תשב"ץ, חלק א', סימן קנ"ח
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ז, הלכה א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות זכייה ומתנה, פרק א', הלכה ט"ו
- ^ בספר דינא דמלכותא פרק כד הביא תשובת הרי"ף סימן יד ור"י מיגאש גיטין י: רבותיו של הרמב"ם ומפירוש המשניות להרמב"ם שם לפיהם נראה ביאור אחר בהלכות מלוה ולוה ודעת הרמב"ם שיש דינא דמלכותא גם בדין שבין אדם לחברו
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ס"ח, סעיף א'; חושן משפט, סימן ק"ד, סעיף ב'
- ^ חו"מ סימן שסט סעיף יא
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ט, סעיף ח'
- ^ שו"ת הרשב"א חלק ג', סימן ק"ט
- ^ שו"ת הרשב"א החדשות סימן שמב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ"ח, עמוד א', תוספות, מסכת בבא קמא, דף נ"ח, עמוד א', רא"ש (ב"ק פרק ו סימן ז)
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה, פרק ה', הלכה י"ג
- ^ רמ"א, שו"ע, חו"מ, שסט, סעיף ח', בשם שו"ת מהרי"ק, ירושלים, תשל"ג, שורש ס"ו, באתר היברובוקס
- ^ שו"ת מהרי"ק, ירושלים, תשל"ג, שורש קצ"ד, באתר היברובוקס; ייתכן שהסיבה לכך היא שהיהודים היו פטורים משירות בצבא או נזקקו להגנה מיוחדת של המלך
- ^ רמב"ן ורשב"א, בבא בתרא, דף נ"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד ב'
- ^ חזון איש, חושן משפט, ליקוטים ט"ז, סעיף ט'
- ^ להרחבה בגדר ראו בספר דינא דמלכותא פרקים כט, ל
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ב'.
- ^ פרק מג ח"א
- ^ הרא"ש סבר שדינא דמלכותא רק בקרקעות. הרשב"א שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל. בעל התרומות שדינא דמלכותא רק במה שנוגע לטובת המלך. הרמב"ן שאין בכוח המלך לחדש דין שלא היה בימי אבותיו
- ^ שו"ת הרשב"א חלק ג', סימן שצ"ג
- ^ שו"ת הרשב"א החדשות סימן שמ"ה, הובא בבית יוסף, חושן משפט, סימן שפ"ח
- ^ ספר שמואל א', פרק ח', פסוקים ט'–כ"א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ט'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה א'.
- ^ ספר המצוות עשה קעג
- ^ בפירושו לתורה דברים פרק יז
- ^ דברים יז פסוקים ח-יג
- ^ ר"ה כה:
- ^ תשובה סימן סז
- ^ להרחבה בנושא שופט כסמכות של מלך ראו בספר דינא דמלכותא פרק נ חלק ב
- ^ (רמב"ם, הלכות מלכים ג,ט)
- ^ (שו"ת חתם סופר, חו"מ מ"ד, ט"ז)
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ט, סעיף ו'
- ^ חו"מ סימן שסט סעיף ח
- ^ חו"מ סימן שסט ס"ק לה
- ^ דרכי חושן חלק א עמוד שצה
- ^ שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן מ"ד
- ^ הרב אלישיב ובית דינו, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל - כרך ו, עמוד 377
- ^ מנחת שלמה ח"א סימן פז
- ^ תשובות והנהגות סימן שלח
- ^ להרחבה אוצר המשפט ח"א עמוד קפג, סלע מדינה עמ' כו, דינא דמלכותא פרק מו
- ^ דרכי חושן חלק א עמוד שצו
- ^ הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, פרק נ', חלק ג'
- ^ פד"ר ח"ה עמוד 264
- ^ הרב אלישיב ובית דינו, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל - כרך ו, עמוד 376
- ^ שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט
- ^ יחוה דעת חלק ד' סימן סה., יחוה דעת, תשמ"ג
- ^ מדיניות: מעמדם של חוקי המדינה, באתר www.beitdin.org.il
- ^ עיין בספר פאר הדור ח"ג עמוד רצו
- ^ דרכי משפט שכנים פרק יג סעיף ב, דרכי חושן מהרב סילמן ראש אב בית דין 'בני ברק' חלק א עמוד שצא
- ^ דינא דמלכותא פרק נא תשע"ז ירושלים
- ^ פרק נא
- ^ הרב אליעזר יהודה ולדנברג, התורה והמדינה, ח"ו עמ' רצ"ד
- ^ הרב שמואל הלוי ואזנר, קובץ חיובי שכנים ותקנת הקהילות
- ^ שו"ת משפט כהן סי' קמ"ד אות ט"ו-א', שו"ת ציץ אליעזר חלק י' סי' א' אות י"ד. על פי שו"ת בני בנים ח"ג סימן ל', ועיין שם עוד
- ^ שו"ת שבט הלוי, ח"י, רצ"א. נתיבות חיים, עמ' כו
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק א', משנה ה': "כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח", ופרטי דין זה בתוספתא ב"מ פרק יא
- ^ יונתן אושינסקי, סלע מדינה, סי׳ י"א, באתר היברובוקס
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.