חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו

במשפט העברי, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו היא חזקה הלכתית, מסוגת החזקות שאין אדם פועל בניגוד לטבעו או תכונותיו.

חזקה זו אומרת כי אנו מניחים שאדם לא יעז לשקר, ולטעון שאינו חייב כסף, בפני האדם שלו הוא חייב את הכסף. לכן אם יהיה דין ובו צד א' יטען שהשני חייב לו כסף וצד ב' יכחיש, נניח שאכן הצדק עם צד ב' והוא לא חייב כסף, שכן אם הוא היה משקר הוא היה 'מעיז פניו בפני בעל חובו' בניגוד לכלל הנקבע בחזקה.

פרטי ההלכה

במודה במקצת

מהתורה, אדם המודה במקצת חייב להשבע לבעל דינו כי הוא אינו חייב לו כסף, לעומת אדם הכופר בכל התביעה, שאינו חייב להשבע. את ההסבר לכך הסביר רבה: אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור הכול, ולכן כאשר אדם מודה במקצת, אנו חוששים אולי הסיבה לכך שהוא מודה במקצת הוא מכיוון שהוא חושש להעז בפניו בפני בעל חובו ולכפור הכול כאשר חבירו שעשה לו טובה מכיר בשקרו, ולכן הוא כופר חלקית. ייתכן גם, שהסיבה לכפירה אינה מכיוון שהוא גנב, שהרי מהתורה אדם החשוד להשבע לשקר חשוד גם לגזול, אלא ייתכן שאין לו כסף, והוא רוצה להשתמט מבעל חובו זמנית עד שיהיה לו כסף, ולכן הוא כופר בחלק מהכסף, ולכן הטילה עליו התורה שבועה, כדי שיודה.

למעשה, חזקה זו משמשת כתשובה לסברת מיגו, האומרת כי במקרה של אדם הטוען לזכותו, בלא להביא כל הוכחה לנכונות הטענה, אלא שהוא היה יכול לטעון, במידה שווה או פחותה של סיכון ולפחות באותה מידה של רווח, טענה אחרת טובה ממנה.- עובדה זו כשלעצמה מעניקה תוקף לטענתו העכשווית, "מתוך" שהיה יכול לטעון טענה אחרת. אלא שמיגו כזה, בו האדם בוש לטעון את טענתו האחרת נחשב כ"מיגו דהעזה", מיגו מטענה אחרת שהוא אינו מעיז פניו לטעון אותה, ולכן אין למיגו כוח, שהרי אין להחשיב שהיה בכוחו לטעון טענה אחרת, אם קיימת הגבלה המונעת ממנו לטעון את הטענה האחרת.

כופר הכל

האמורא רב נחמן, שהתפרסם כדיין מומחה, קבע שגם כאשר הנתבע כופר לחלוטין בתביעה ואין כל ראיה לתובע - עליו להישבע שבועת היסת. התלמוד מסביר את הטעם לתקנתו: "חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ', עמוד ב'), כלומר, דרכו של עולם שלתביעה יש יסוד כלשהו, ולכן ראוי שהנתבע ישבע על טענתו. מנגד, קיימת אכן החזקה האומרת כי אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולפיה יש להניח שהנתבע דובר אמת ואינו מעיז להכחיש לגמרי תביעה צודקת. אך התלמוד מסביר, שייתכן שהנתבע אכן מתכוון לשלם את חובו כשיתאפשר לו הדבר, ובינתיים הוא משתמט על ידי הכחשתו עד שישיג את הסכום הדרוש, והשבועה תעודד אותו להודות בחובו ולשלם מיד.

התורה פטרה את מי שכופר הכל משבועה, מפני שאינו מעיז פניו לכפור הכל, ורק אם הודה במקצת - יש להניח שאולי כוונתו רק להשתמט זמנית מתשלום החוב. אולם בימי רב נחמן, מסבירים הראשונים, "רבו עזי פנים", והחלו לכפור בבעלי חובותיהם לגמרי, ולכן תיקן רב נחמן את השבועה.

סברת החזקה

בראשונים מובאים מספר סיבות לחזקה זו, בה אין אדם מעיז בפניו בפני בעל חובו, לכפור בפניו את הכסף שהלווהו.

1. מפני שעשה לו טובה (רש"י בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ז, עמוד א')
2. מפני שמכיר בשקרו (תוספות שם).