דורינא

דוֹרִינָא היה בית חרושת לסריגים, שהוקם בשנת 1947 בתל אביב, על ידי שמואל הוכמן ובני הזוג יעקב ולאה לסינגר. מקור השם ברצון לחקות מילים בעלות צליל אירופאי, וגם בשילוב המילים 'דוגמה' ו'רמה', ערכים שהקפידו לשמור בעלי המפעל. המפעל הראשון היה ממוקם על הגבול שבין תל אביב ליפו, והייצור נעשה במכונות סריגה ישנות^[1]. המפעל נסגר בשנת 2003.

ההיסטוריה של המפעל

רקע: תעשיית הטקסטיל עד הקמת המדינה

העלייה הרביעית (1924-1931) מכונה גם עליית הטקסטיל^[2], כיוון שרבים מהמהגרים היהודים לארץ ישראל, בעיקר ממזרח אירופה, היו אנשי מקצוע מיומנים בתחומים רבים של ייצור טקסטיל. קבוצת מהגרים זו התאפיינה כעירונית וכמורכבת מבעלי משפחות, רבים מהם בעלי מלאכה ומקצוע מיומנים ואף בעלי אמצעים כלכליים. החל משנת 1927 ועד הקמת המדינה, הוקמה בארץ ישראל ביוזמת מהגרים אלה תעשייה במודל ייצור משפחתי, שהתרכזה בעיקר בערים תל אביב, חיפה וירושלים. ביניהם בית המלאכה להדפסת בדים - Palestine Textile Prints, של האמן ליאו קהאן, מפעל הסריגה 'לודז'יה' בהובלת אריה שנקר, תשלובת ‘אתא' של משפחת מולר, מפעל האריגה 'אטון' ובראשו דוקטור פאול הורן, המפעל המשפחתי לסריגה אלד, ואף "משי זקס" - מפעל לאריגי משי, "ארגמן" - מפעל לאריגי צמר ולצביעת טקסטיל, ורבים אחרים^[3].

קבוצה זו לא זכתה לתמיכה של מוסדות ציוניים, והיצור הופעל על ידי משפחות התעשיינים, אשר לרוב החזיקו בידע מקצועי, או שהעסיקו טכנולוג מומחה. לרוב ניהל בן משפחה גם את עיצוב המוצרים, אשר היווה חלק מזהות המפעל. באותה תקופה, היה מקובל להעתיק או לשמר דגמים מוכרים מארצות המוצא לצורך פרנסה ושמירה על המסורת המשפחתית^[4]. בתקופה זו הוקם גם איגוד יצרני האריג בהתאחדות בעלי התעשייה, אשר ניהל את הקשר עם המנדט הבריטי, שהתיר יבוא טקסטיל לארץ ישראל.

בזמן מלחמת העולם השנייה פחת מאוד ייבוא הבדים לארץ ישראל, ומפעלי הטקסטיל המקומיים שעסקו כטוויה, בצביעה, באריגה ובסריגה פעלו במסגרת "המשק המלחמתי". ביקוש מקומי גובר וייצור מדים לחיילים כחלק מהתמיכה במאמץ המלחמתי הגבירו את תפוקת הייצור ואת הרווחיות^[3].

פעילות המפעל

בשנת 1947, עם הקמת "דורינא", אורגנה תצוגת אופנה במנשייה ביפו, ובה הוצגו מדים לנשות ארגון ההגנה מתוצרת המפעל,^[1]^[5] בשנת 1949 ארגן המפעל את תצוגת האופנה הראשונה במדינת ישראל במלון המלך דוד בירושלים.

בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות, סרגו במפעל סוודרים ואפודות לחיילים. בזמן המלחמה הופצץ המפעל, יעקב לסינגר גויס לצבא והציוד ותהליך תפירת הסריגים עברו לביתם הפרטי של הזוג בתל אביב. בתום מלחמת העצמאות נפתח המפעל מחדש ברחוב בר יוחאי, בגבול יפו תל אביב.^[1]^[5]

בראשית שנות החמישים של המאה העשרים התמקד שיווק הסריגים בשוק המקומי, ובהמשך כוון העיצוב והיצור גם ליצוא. בשנת 1956, נערכה ב"קפה לילית", תצוגת האופנה המסחרית הראשונה של "דורינא", לקהל לקוחות תל אביבי. בשנת 1957 הועתק המפעל לרחוב אבא הלל 25 ברמת גן, תוך שיפוץ המקום, ותוך רכישה ושכלול של מכונות ושל אמצעים ייעודיים לייצור פריטי לבוש אופנתיים סרוגים מעוצבים לייצוא.^[1]^[5]

בשנת 1959 נפטר שמואל הוכמן, טכנולוג המפעל, ומשפחת לסינגר התלכדה סביב ניהול המפעל. בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה העשרים, שגשגה "דורינא" בניהול הדור הצעיר במשפחה, בעוד המייסדים יעקב ולאה לסינגר שימשו כיועצים. בשנת 1984 נפטרה ורדה צ'רבוניץ' (לסינגר), ובשנת 1985, נפטר אביה יעקב לסינגר. לאחר מות השניים "דורינא" המשיכה לפעול עד שנת 2003, אז נסגר המפעל עקב קשיי ייצור וקשיים כלכליים.^[1]

ניהול המפעל

סגנון הניהול של יעקב לסינגר הייתה כריזמטי ושאפתני. לסינגר יצר שיתופי פעולה עם אנשי שיווק ועבד עם משרדי פרסום ויחסי ציבור, ועם צלמים מקצועיים. בנוסף נשלחו דגמים של "דורינא" לדמויות מוכרות באותה תקופה, כגון השחקנית מרלן דטריך ואף ראש הממשלה דוד בן-גוריון ורעייתו פולה. באותן שנים הייתה תחרות בין מפעלי הטקסטיל בארץ.^[^{דרוש מקור]}

דויד צרבוניץ' התמקד בהיבטים הכלכליים של ניהול המפעל, הרחיב את העבודה עם עם גופי יחסי ציבור שונים, ויצר תוכן שיווקי ייחודי לדורינא. במסגרת זו עוצבה גם קולקציה חדשה המיועדת לקהל צעיר, שנקראה 'zoom'.^[^{דרוש מקור]}

מנהלי המפעל

יעקב לסינגר - נולד בשנת 1912 בהונגריה למשפחה אמידה שעסקה במסחר. על רקע עליית האנטישמיות באירופה, עלה לסינגר לארץ ישראל בשנת 1933 ללא משאבים כלכליים. עבודתו הראשונה בארץ הייתה ניהול חשבונות בחברת הטקסטיל "אילקה השמלה", ובהמשך התמנה למנהל החברה שם עבד במשך 13 שנה.

שמואל הוכמן - היה מאיסטר (מומחה טכנולוגי), בתחום הסריגה. הגיע לארץ מווינה, ולימים הפך לשותף בדורינא. הכיר את יעקב לסינגר במהלך עבודתם המשותפת במפעל 'אילקה השמלה'.

לאה לסינגר - נולדה בגרמניה בשנת 1921, למשפחה אמידה שסחרה ביינות. בשנת 1937 היגרה עם משפחתה לארץ ישראל. בני הזוג לסינגר נפגשו בעבודתם במפעל 'אילקה השמלה', שם החלה לאה לעסוק גם בתחום האופנה. עם הקמת "דורינא", השתלמה לאה בעיר שטוטגרט שבגרמניה בצד הטכני של מכונות סריגה ותפירה, ותוך זמן קצר הפכה להיות המעצבת הראשית של "דורינא"^[1].

גדעון לסינגר - (בנם של יעקב ולאה לסינגר) נולד בשנת 1944 והמפעל המשפחתי, היה חלק בלתי נפרד מילדותו. למד בבית הספר התיכון "שנקר", שהיה אז בית ספר מקצועי להכשרת בעלי ידע טכנולוגי לתעשיית הטקסטיל. לאחר לימודי התיכון נסע ללמוד סריגה ב-Uttwil(אנ') שבשווייץ. התמחה בתפעול מכונות הסריגה, ובקליטה של מכונות סריגה חדשות למפעל.

ורדה לסינגר (בתם של יעקב ולאה לסינגר) - נולדה בשנת 1946 ופנתה ללמוד ספרות ומדעי המדינה. במסגרת הלימודים הכירה את בעלה דויד צ'רבוניץ, שלמד כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה. בשנת 1968 נכנס דויד צ'רבוניץ' לתחומי הכספים והנהלת החשבונות ב"דורינא", לאחר מכן הצטרפה ורדה למחלקת העיצוב במפעל. בהמשך התמנו דויד וורדה (לסינגר) צ'רבוניץ', למנהלים של המפעל^[1].

עיצוב בדורינא

מראשית פעילות המפעל, לאה לסינגר ובתה ורדה לסינגר צ'רבוניץ' עסקו בעיצוב. על מנת להתעדכן במגמות האופנה וחידושי תעשיית הטקסטיל (ובכלל זאת צבע, חוטים וגזרות), הייתה לאה לסינגר טסה פעמיים בשנה לחו"ל.^[^{דרוש מקור]}

בשנות השמונים של המאה העשרים נכנסו לתחום העיצוב במפעל מעצבות שאינן בנות משפחה, וחל שינוי בקו העיצובי שלו. המפעל עבד עם מעצבות האופנה הבולטות של ישראל הצעירה, כגון פיני לייטרסדורף ותמרה יובל-ג'ונס. למרות שרוב התוצרת הופנתה לייצוא, נמכרו סריגי דורינא גם בחנויות יוקרה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, כגון "איווניר" ו"מצקין", וכן בירושלים ובחיפה.^[5]

העיצוב ב"דורינא" הותאם למוטו של יעקוב לסינגר: "Knitwear of Timeless Elegance".^[1] הטכנולוג שמואל הוכמן השתמש בטכניקות סריגת סינגל (Single) שנסרגו עם חוטים דקים במכונות עם מחטי סריגה עדינות (gage 12). טכניקות אלה היו מוכרות באירופה כבר משנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. עד סוף שנות החמישים התמקדה התוצרת בסריגה בסיסית של חלקים עליונים סרוגים, כמו אפודות, קרדיגנים וסוודרים, לנשים ולגברים.^[^{דרוש מקור]}

בתחילת שנות השישים של המאה העשרים, מתוך מודעות למגמות אופנה בינלאומיות, עוצבו ויוצרו בדורינא גם חליפות סרוגות, שכללו חצאיות וסריג עליון. באותה תקופה, טכנולוגיית הסריגה הייתה בראשית דרכה, וטכניקות הסריגה היו מוגבלות ובסיסיות. כתוצאה מכך, בחרה חברת דורינא להתמקד תחילה בעיצוב גזרות עדכני, לקהל אמיד כמו "החליפה המחוייטת" מבדי סריג (jersey).^[1]

בהמשך, עם התפתחות טכנולוגיות סריגה חדשות שאומצו גם בדורינא, יצרו קולקציות של חליפות סרוגות, בגזרה מורכבת ומתוחכמת, שנסרגו במפעל ושנתפרו על ידי חייטים שנשלחו להתמחות בחו"ל. כמו כן, ייצרו בדורינא מגוון פריטי לבוש מעוצבים המתאימים לפעילות גופנית: בין היתר, בגדי סקי, מכנסי רכיבה ובגדי טניס. בנוסף עסק המפעל בעיצוב ובייצור שמלות כלה. פרטי הלבוש עברו תהליך התפתחות, ומהגזרה השמרנית של חצאית התפתחו גזרות אופנתיות ומגוונות של חצאיות: מקסי, מידי, מיני וטרפז.^[^{דרוש מקור]}

ב"דורינא" השתמשו בחוטים שונים, ביניהם בלט חוט מסולסל, מסוג בוקלה (חוט שזור עם קשרים ולולאות, העשוי מצמר או מתערובת סיבים). לעיתים שולבו דוגמאות צבעוניות בתוך הסריגה, אך רוב הסריגים היו חלקים, או בעלי טקסטורה שנוצרה כתוצאה של שימוש מתוחכם בטכניקות סריגה.^[^{דרוש מקור]}

המוטיב העיצובי הרווח בסריגים של שנות השישים של המאה העשרים היה הפסים, ברוחב ובמקצב משתנים. באותן שנים, עם התפתחות המכונות, ניתן היה לייצר סריגים דמויי אריג, כגון דגם 'אידרת הדג' (herringbone) ופפיטה (Pepita). כך נוצר סריג יציב ועבה, עם חוט אריגה שהושחל בין לולאות מחטי הסריגה. כמו כן עוצבו דוגמאות נוספות דמויות רקמה ותחרה, אז'ור וז'קארד, שעוצבו כפסי קישוט בהתאמה לבגד. אלמנטים מורכבים כמו תוספות של רקמת חרוזים ועבודות יד, רוכסנים וכפתורים נוספו כאלמנט שמעניק לפריט אלגנטיות ואקסקלוסיביות^[1]. באותה תקופה התוצרת של "דורינא" יועדה בעיקר לייצוא, לדרום אמריקה, ליפן, לאירופה ועוד. בין המוצרים היו גם שמלות ערב אלגנטיות סרוגות בתוספות של חוטי לורקס וחטים מבריקים.

בסוף שנות השישים נולד "הקו הישראלי", שפותח על ידי המעצבת ריקי בן ארי. דגם אחד מקולקציה זו התפרסם במגזין הבינלאומי vouge בשנת 1969. בשנים אלה הייתה למוצרי החברה הצלחה רבה בשוק האמריקאי בזכות השימוש בטכניקות סריגה עשירות ובחוטי פוליאסטר. השילוב בין החומרים, איכות הסריגים וסגנון העיצוב של "הקו הישראלי", שהיה ייחודי לקולקציה, שבה את ליבם של האמריקאים, אשר רכשו את הסריגים למרות מחירם הגבוה. בעקבות ההצלחה, נמכרו סריגי "דורינא" בחנויות וברשתות גדולות: Macy's, B. Altman, Selfridge-London, Neeman Markus Dallas, ועוד.

בשנות השבעים של המאה העשרים המשיך מפעל "דורינא" בפיתוח "הקו הישראלי", שכלל שילוב של דיגום בסריגה ועבודת טלאים, ואף הדפסה על סריגים. גם בגזרות חל שינוי, והן נהיו יותר חופשיות ועדכניות: לדוגמה, שולבו גזרות א-סימטריות בסריגה, גזרת טרפז (A-Shape) וגזרת מקסי לחצאית או לשמלה ארוכה. לאורך השנים, נשמר החיבור של "דורינא" לאופנה הבינלאומית, תוך שמירה על איכות הסריגה. בנוסף, עוצבה מחדש גם חליפה המורכבת משלושה חלקים - דגם שהיה נפוץ מאוד בשוק המקומי ובשוק הבינלאומי. חליפות מדגם זה התאימו לכל עונות השנה. המפעל ייצר גם קולקציה ספורטיבית של חליפות אלה. בעוד "הקו הישראלי" הססגוני והמקושט של "דורינא" הצליח בחו״ל, החברה הישראלית המקומית העדיפה דווקא את הקולקציות הקלאסיות שיוצרו במפעל בסגנון בינלאומי^[1]

החל משלהי שנות השמונים, ובעיקר בשנות התשעים, של המאה העשרים, חלו שינויים חברתיים וכלכליים שהשפיעו על תעשיית הטקסטיל בישראל^[4]: היצור המקומי התייקר, הסכמי סחר חופשי והסכם QIZ אפשרו יצור ללא מכס בארצות שכנות וייבוא זול מארצות המזרח. על מנת להוזיל את העלויות, חזרה "דורינא" לייצר דגמים קלאסיים, בסריגה פחות מורכבת ובצמצום הצבעים. למרות זאת, נסגר המפעל בשנת 2003.^[^{דרוש מקור]}

לקריאה נוספת

אילה רז, חליפות העתים: מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1996.

קישורים חיצוניים

רות בונדי, משהו מונומנטלי באמת, דבר, 9 בינואר 1959
סריגים - אז והיום, דבר, 13 בנובמבר 1967
יהודית חנוך, מה לבשו חברות ה"הגנה"?, מעריב, 6 בנובמבר 1967

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ אורית קסטן, דורינא- פורטרט של מפעל, עבודת גמר לתואר ראשון בעיצוב טקסטיל, מכללת שנקר., 1988.
^ יעל טרגן, עליית הטקסטיל - מפת הדרכים, טקסט מלווה לתערוכה: "שורשים משותפים: מפת עיצוב בגבולות פוליטיים משתנים". אוצרות: אגניישקה יעקובסון וגלית גאון,מוזיאון העיצוב, חולון., 2011
^ ¹ ² יעקב שביט, חרושת הטקסטיל בארץ ישראל 1854–1956: מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה., תל אביב: האגודה הישראלית לטקסטיל, התאחדות התעשיינים בישראל – אגף הטקסטיל והאופנה., 1992.
^ ¹ ² יובל עציוני, סיפורי בדים: מבט נרטיבי על סיפורם של מעצבי טקסטיל בישראל תוך מיקוד בשנים 1993- 1970., עבודת גמר לקבלת תואר M.Ed., סמינר הקיבוצים, המכללה לטכנולוגיה ולאמנויות, הפקולטה לאמנויות., 2011
^ ¹ ² ³ ⁴ אילה רז, חליפות העיתים מאה שנות אופנה בארץ ישראל., תל אביב יפו: ידיעות אחרונות, 1996.

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ אורית קסטן, דורינא- פורטרט של מפעל, עבודת גמר לתואר ראשון בעיצוב טקסטיל, מכללת שנקר., 1988.

[2] יעל טרגן, עליית הטקסטיל - מפת הדרכים, טקסט מלווה לתערוכה: "שורשים משותפים: מפת עיצוב בגבולות פוליטיים משתנים". אוצרות: אגניישקה יעקובסון וגלית גאון,מוזיאון העיצוב, חולון., 2011

[:1-3] ¹ ² יעקב שביט, חרושת הטקסטיל בארץ ישראל 1854–1956: מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה., תל אביב: האגודה הישראלית לטקסטיל, התאחדות התעשיינים בישראל – אגף הטקסטיל והאופנה., 1992.

[:2-4] ¹ ² יובל עציוני, סיפורי בדים: מבט נרטיבי על סיפורם של מעצבי טקסטיל בישראל תוך מיקוד בשנים 1993- 1970., עבודת גמר לקבלת תואר M.Ed., סמינר הקיבוצים, המכללה לטכנולוגיה ולאמנויות, הפקולטה לאמנויות., 2011

[:3-5] ¹ ² ³ ⁴ אילה רז, חליפות העיתים מאה שנות אופנה בארץ ישראל., תל אביב יפו: ידיעות אחרונות, 1996.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]