לדלג לתוכן

רות בונדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רות בונדי
Ruth Bondyová
רות בונדי ב-2008
רות בונדי ב-2008
לידה 19 ביוני 1923
צ'כוסלובקיה צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה
פטירה 14 בנובמבר 2017 (בגיל 94)
ישראל ישראלישראל
מדינה צ'כיה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
מקום קבורה גבעת חיים איחוד עריכת הנתון בוויקינתונים
אירועים משמעותיים Transport Ds from Theresienstadt,Ghetto,Czechoslovakia to Auschwitz Birkenau,Extermination Camp,Poland on 18/12/1943
בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, עיתונאית, מתרגמת, ביוגרפית
שפות היצירה עברית
בן או בת זוג רפאל בשן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רות בונדי מראיינת את בן-גוריון
ראשית שנות השישים
רות בונדי, 1969
רות בונדי, 1969

רות בּוֹנְדִי (בצ'כית: Ruth Bondyová;‏ 19 ביוני 1923 – 14 בנובמבר 2017) הייתה עיתונאית, סופרת, מתרגמת וביוגרפית ישראלית, כלת פרס סוקולוב לעיתונות (1967), פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2006) ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2014).

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רות בונדי נולדה בפראג בירת צ'כוסלובקיה כבתם של יוסף ופרנטישקה בונדי. למדה בבתי ספר צ'כיים וגרמניים. ב-1939 הצטרפה לתנועת הנוער הציונית בהנהגתו של יעקב אדלשטיין. החלה את דרכה העיתונאית בסוכנות הידיעות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית.

במלחמת העולם השנייה נשלחה בונדי באביב 1942 לגטו טרזיינשטט. בדצמבר 1943 גורשה בונדי משם לאושוויץ-בירקנאו. ביולי 1944 היא נשלחה מאושוויץ למחנה המשנה "Dessauer Ufer" של מחנה הריכוז נוינגמה, שם שימשו היא ואסירות אחרות לעבודות ניקיון. לאחר שעברה בבכמה תתי-מחנות משנה אחרים של נוינגמה, נשלחה בונדי לברגן-בלזן, שם שוחררה על ידי הצבא הבריטי באמצע אפריל 1945, כשהיא חולת טיפוס ומותשת לחלוטין.

בתחילת 1949 עלתה לישראל במסגרת גח"ל. למדה עברית באולפן, החלה לעבוד ב"הדור" (עיתון אחר הצהריים של מפא"י), ומ-1951 בעיתון "אומר" (העיתון לעולים) ו"דבר". במשך עשרות שנים נמנתה עם מערכת "דבר" ו"דבר השבוע". בונדי עבדה 30 שנה בתחום העיתונות בישראל. היה לה מדור סאטירי אישי ב"דבר השבוע" בשם "יהיה טוב"; מבחר טורים פרי עטה שפורסמו במדור זה יצאו לאור כספר בשם זה. בשנת 1967 זכתה בפרס סוקולוב לעיתונות, במדור רפורטז'ה ופיליטון (האישה הראשונה שזכתה בפרס זה).

הייתה מכוכבי התוכנית "שלושה בסירה אחת", ששודרה ב"קול ישראל" בשנות ה-50.[1] בשנות ה-70 כתבה את התסריט לפרקי "עברית בסימן טוב".

פרסמה אוטוביוגרפיה בשם "שברים שלמים" בה העלתה את קורות חייה החל מנעוריה בפראג, השרדותה בעידן הנאצי ועד עלייתה לישראל והשתלבותה בה מבחינה חברתית ומקצועית כעיתונאית וכסופרת.

כתבה ביוגרפיות של חיים שיבא, פנחס רוזן אנצו סרני ויעקב אדלשטיין (פעיל ציוני), וכן מדריך לכתיבה עיתונאית, ספר בישול וקובץ מחקרים שעוסקים בתולדות יהדות צ'כיה. תרגמה לעברית מבחר סופרים מהשפה הצ'כית, בהם קארל צ'אפק, ירוסלאב האשק, מילן קונדרה, אביגדור דגן, בוהומיל הראבאל, פרידריך דירנמאט ואחרים.

לימדה במשך שנים הבעה בכתב במסגרת התוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב בראשות שלום רוזנפלד.

במהלך ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר בישראל ב-11 במאי 2009 הוא הופגש במוסד יד ושם בירושלים עם שישה ניצולי השואה ואחד מחסידי אומות העולם. רות בונדי הייתה אחת מששת הניצולים שהוצגו בפני האורח.[2] בונדי הייתה ממקימי בית טרזין.[3]

בונדי הייתה נשואה לעיתונאי רפאל בשן משנת 1954 עד פרידתם בשנת 1981, לאחר שנים שבהן סבל מאלכוהוליזם.[4] בתם היחידה היא העיתונאית טל בשן.

בשנת 2014 הפקידה את ארכיונה (1945–2012) בספרייה הלאומית.[5][6]

בשנת 2014 התראיינה בונדי ל"ארכיון העתיד", מיזם תיעוד דור המייסדים של אנשי הרוח שהטביעו חותם משמעותי על התרבות הישראלית.[7]

ביום הזיכרון לשואה בשנת 2013 פרסמה מאמר בו כתבה:

חדלו להשתמש בשואה לצרכים פוליטיים, ובעיקר חדלו ממה שמכונה מצעדי החיים. עצם השם מקומם. על אדמה ספוגת מוות אין מקום למצעדים. עליה מותר רק לדרוך בענווה, ללא הפגנתיות, ללא נפנוף דגלי הלאום. הייתי גם מציעה שתחדלו לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין כדי לחזק בהם את תחושת הזהות הציונית והנכונות הקרבית. זו תעודת עניות למדינה שחייבת להסיע את בני הנוער שלה למחנות מוות כדי להגביר את אהבתם למולדת. חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל חייבים לדאוג לעתיד. לאומנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיוּת, אטימוּת למצוקת מבקשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות אינם מבשרים את הטמעת משמעות ההשמדה: שהרוע והאכזריות לא פוסחים גם על עם בעל תרבות, מפותח מבחינה מדעית וכלכלית ככל שיהיה."

— אתגרי עיצוב זיכרון השואה, באתר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, ‏31 במאי 2015.

בונדי הייתה תושבת רמת גן, ויקירת העיר. נפטרה ב-14 בנובמבר 2017 בביתה.[8] הובאה למנוחות בבית העלמין גבעת חיים.

ספריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הלו, כאן חיות!, צִלם: בוריס כרמי; עורך צִלום: סם פרנק; עריכה גרפית: שמואל ברנד, תל אביב: דבר, תשכ"ב.[9] (לבני הנעורים)
  • יהיה טוב, הציורים: זאב, תל אביב: יבנה, תשכ"ב.[10] (הופיע במהדורות נוספות)
  • חצי נחמה, הציורים: זאב, תל אביב: יבנה, תשכ"ט. (הומורסקות)
  • השליח: חייו ומותו של אנצו סרני, תל אביב: עם עובד ("ספרית אופקים", מס' 36–37), תשל"ד 1973.[11] (ביוגרפיה של אנצו סירני) (הופיע בתרגום לאנגלית ב-1977 ובתרגום לאיטלקית ב-2012)
  • לפתע בלב המזרח, ציורים: קרמן-קרמן, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ה.[12] (קובץ מסות על החיים בישראל בשנות ה-60 וה-70)
  • אדלשטיין נגד הזמן, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשמ"א. (על יעקב אדלשטיין, יהודי צ'כוסלובקיה בשואה ותפקוד המנהיגות היהודית) (הופיע בתרגום לאנגלית ב-1989)
  • שיבא: רופא לכל אדם, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשמ"א 1981. (ביוגרפיה של חיים שיבא)
  • טעם החיים: ספר הבישול של רות בונדי, איורים: אבי גלעד; עיצוב גרפי: אבי וינוגרד, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ה 1985.[13][14]
  • פליקס: פנחס רוזן וזמנו, תל אביב: זמורה-ביתן, תש"ן 1990. (ביוגרפיה של פנחס רוזן)
  • חתימה טובה: מדריך לכתיבה עיתונאית, תל אביב: דביר, תשנ"ב 1992.[15]
  • שברים שלמים,[16] תל אביב: גוונים, תשנ"ז 1997.[17] (אוטוביוגרפיה) (הופיע בתרגום לגרמנית ב-1999) (מהדורה ב: 2000) (היה בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2000)
  • שורשים עקורים: פרקים בתולדות יהדות צ'כיה 1939–1945, ירושלים: יד ושם; בשיתוף בית טרזין, תשס"ב 2002. (הופיע בתרגום לאנגלית ב-2008)
  • נחמות קטנות, תל אביב: גוונים, תשס"ג 2003. (קטעי ספרות אוטוביוגרפיים)
  • לא רק קפקא והגולם, הוצאת חרגול, 2014.
  • רצינות ההומור של הצ'כים ושל יהודי צ'כיה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018.[18]
  • Mezi námi řečeno: jak mluvili Židé v Čechách a na Moravě; ilustrace: Jiří Slíva, Praha: Nakl. F. Kafky, 2003. (צ'כית: ביננו לבין עצמנו: איך דברו היהודים בבוהמיה ובמוראביה)
  • Rodinné dědictví: jména Židů v Čechách a na Moravě; ilustrace: Jiří Slíva, Praha: Nakl. F. Kafky, 2006. (צ'כית: ירושת המשפחה: שמות היהודים בצ'כיה ובמוראביה)
  • Boží hody: jak jedli Židé v Čechách a na Moravě; ilustrace: Jiří Slíva, Praha: Nakl. F. Kafky, 2008. (צ'כית: סעודת אלוהים: איך אכלו היהודים בצ’כיה ובמוראביה)
  • Potulné kořeny, Praha: Nakl. F. Kafky, 2010. (צ'כית)

בתרגום:

  • The Israelis: Profile of a People; translated from the Hebrew by Israel I. Taslitt, New York: Funk and Wagnalls, 1969.
  • The Emissary: A Life of Enzo Sereni; translated from the Hebrew by Shlomo Katz; with an afterword by Golda Meir, Boston: Little, Brown, 1977. ("An Atlantic Monthly Press book") (אנגלית: השליח, תרגום מקוצר קלות)
  • Face of a People; story: Ruth Bondy; editor: David Pedahzur; photography adviser: Micha Bar-Am; translation: Malka Jagendorf, Lily Cohen, Ramat-Gan: Massada Pub., 1978.
  • Elder of the Jews: Jakob Edelstein of Theresienstadt; translated from the Hebrew by Evelyn Abel, New York: Grove Press, 1989. (אנגלית: אדלשטיין נגד הזמן)
  • Mehr Glück als Verstand. Eine Autobiographie; aus dem Hebräischen von Markus Lemke, Gerlingen: Bleicher Verlag (Zeugen der Zeit), 1999. (גרמנית: שברים שלמים)
  • Trapped: Essays on the History of Czech Jews, 1939-1943; translated from the Hebrew by Chaya Naor, Jerusalem: Yad Vashem, 2008. (אנגלית: שורשים עקורים)
  • Enzo Sereni: l’emissario; versione in lingua italiana a cura di Sarah Kaminski, Maria Teresa Milano, Aosta: Le château (Ebraica - storie memorie), 2012. (איטלקית: השליח)

תרגומיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • יוסף בור, רקויאם לטרזינשטדט; מצ'כית: רות בונדי; בעריכת אבא קובנר, מרחביה: מורשת וספרית פועלים, 1965.
  • ירוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק; מצ'כית: רות בונדי וחיים איזק, 2 כרכים, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן; ספרית מעריב, תש"ם 1980.[19]
  • מילן קונדרה, ספר הצחוק והשכחה; מצכית: רות בונדי, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשמ"ב 1981.
  • סטנלי אלקין, הקץ החי: תמונה בשלושה חלקים; מאנגלית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ג 1983.
  • מילן קונדרה, הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ה 1985.
  • מילן קונדרה, אהבות מגוחכות; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ז 1987.
  • מילן קונדרה, החיים הם במקום אחר; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן ('מבחר'), תשמ"ט 1989.
  • מילן קונדרה, אלמוות; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"א 1990.
  • אוטה פאוול, צלופחי הזהב; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תש"ן 1990.
  • ייז'י וייל, חיים עם כוכב; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"א 1990.
  • ואצלב האוול, העולם נברא במאמר; תרגום מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ב 1991.
  • בוהומיל הראבאל, שירתתי את מלך אנגליה: רומן; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: עקד–גוונים, תשנ"ג 1993.
  • בוהומיל הראבאל, בדידות רועשת מדי; העיירה שבה נעצר הזמן; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: עקד–גוונים, תשנ"ה 1994.
  • פרידריך דירנמט, ההבטחה והתקלה; מגרמנית: רות בונדי, תל אביב: עקד–גוונים, תשנ"ד 1994.
  • מארק טוויין, הזר המסתורי; מאנגלית: רות בונדי, תל אביב: עקד–גוונים, תשנ"ו 1995.
  • מיכאל ויווג, לחנך נערות צ'כיות: רומן; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: עקד–גוונים, תשנ"ה 1995.
  • יאן וריך, פימפארום: אגדות לא חינוכיות לילדים מבוגרים, מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ו 1996.
  • יאן אוטצ'נאשק, רומיאו, יוליה והחשכה; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ו 1996.
  • קארל צ'אפק, סיפורים מכיס אחד; תרגמה מצ'כית והוסיפה אחרית-דבר: רות בונדי, תל אביב: עם עובד ('קלאסי כיס'), 1997.
  • מיכאל ויווג, השנים הנפלאות בזבל; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשנ"ז 1997. (סאטירה חברתית) (שמו המקורי של הספר הוא "השנים הנפלאות מתחת לכלב", ביטוי שפירושו בצ'כית גם "מתחת לאפס")
  • קראו לו "חבר": עיתון הילדים קמרד מגטו טרזיינשטאט (טרזין) 1943–1944; תרגום מצ'כית, מבוא והערות: רות בונדי, ירושלים: יד ושם, תשנ"ח.
  • ליאו פרוץ, בלילה מתחת לגשר האבן: רומן מפראג העתיקה; מגרמנית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשנ"ט 1998.
  • יאן יאנדאורק, בגוב האריות; תרגום מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשנ"ח 1998.
  • תומי / Tomickovi‏ / Tommy; כתב וצייר: בדז'יך פריטה; תרגמה מצ'כית: רות בונדי, ירושלים: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1999. (עברית, אנגלית וצ'כית)
  • מיכאל ויווג, רושמי אהבת אב; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשנ"ט 1999.
  • בוהומיל הראבאל, תספורת; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תש"ס 1999.
  • אביגדור דגן, שיחות עם יאן מסריק: קשה להיות צ'כי; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תש"ס 2000.
  • בוהומיל הראבאל, שותים ומדברים: מבחר סיפורים; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תש"ס 2000.
  • מיכאל ויווג, רומן לנשים; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשס"ב 2001.
  • קארל צ'אפק, אגדת החתול הגדולה; איורים: יוזף צ'אפק; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשס"ד 2003. (לילדים)
  • בוהומיל הראבאל, חתונות בבית: רומן; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשס"ד 2004.
  • פרידריך דירנמט התקלה: סיפור שעודנו אפשרי; מאנגלית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשס"ה 2005.
  • מרי ג'יין מאפיני, קינה לרודף נשים: פיונה סילק חוקרת: רומן; מאנגלית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשס"ו 2006.
  • פטריק אוז'דניק, אירופיאנה: קיצור תולדות המאה ה-20; מצ'כית: רות בונדי; איורים: יז'י סילבה, תל אביב: חרגול – עם עובד, תשס"ו 2006.
  • קארל צ'אפק, שנת הגנן; איורים: יוסף צ'אפק; מצ'כית: רות בונדי; עריכת תרגום: איתנה גרין-רזניק; סידור ועיצוב הספר: מיכאל גורדון, תל אביב: בבל, תש"ע 2010. (סיפורים)
  • קארל צ'אפק, הסיפורים הגנוזים; מצ'כית: רות בונדי; עריכת תרגום: אירית מילר, תל אביב: בבל; משכל, תשע"א 2012.[20] (במקור: ספר האפוקריפים")
  • קארל צ'אפק, המלחמה בסלמנדרות; מצ'כית: רות בונדי, אור יהודה: מחברות לספרות, תשע"ב 2012. (רומן אלגורי)
  • יאן נרודה ... [ואחרים], בירה ומצבי רוח משתנים: מבחר הסיפור הצ'כי; בחרה, תרגמה והוסיפה מבואות: רות בונדי, תל אביב: חרגול – עם עובד, תשע"ב 2012.[21]

בעריכתה ובהשתתפותה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • רות בונדי, אהד זמורה, רפאל בשן (עורכים), לא על החרב לבדה: הסִפור המופלא על גבורת עם ישראל ונצחונו במלחמת ששת הימים, תל אביב: א' לוין אפשטין, תשכ"ח. (רשימות ומאמרים שנכתבו ערב מלחמת ששת הימים, תוך כדי הקרבות ובעקבות הניצחון במלחמה) ("מהדורת דבר") (הופיע באותה שנה בתרגום לאנגלית)
  • סובלנות – תנועה על-מפלגתית להוקעת האלימות, שבילי סובלנות; העורכת: רות בונדי, מקראה א, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ז.
  • יוסל ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות; רשמה: רות בונדי, אור יהודה: הד ארצי, תשנ"ו 1996 (הופיע בתרגום לאנגלית ב-1997)
  • אוטו וייס, וירא אלוהים כי רע: סיפור מגטו טרזין; איורים: הלגה וייסובה-הושקובה; תרגום מצ'כית, הערות ואחרית דבר: רות בונדי; עריכה: רמי סערי, ירושלים: יד ושם – המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תש"ע 2009.
  • ליאו האס, עבודה במלכוד: גטו טרזיינשטאט, 1941–1942: אלבום ציורים; עורכות: דני זינגר ואניטה סרסי; כתיבה: רות בונדי, דני זינגר, אניטה טרסי, גבעת חיים איחוד: בית טרזין – קרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין, 2009.

בתרגום:

  • Ruth Bondy, Ohad Zmora, Raphael Bashan (edited and compiled), Mission Survival: The People of Israel's Story in Their Own Words, From the Threat of Annihilation to Miraculous Victory; translated from Hebrew by I. I. Taslitt and others, New York: Sabra Books, 1968.
  • Yosl Bergner, What I Meant to Say: Stories and Travels as Told to Ruth Bondy; translated from the Hebrew by Valerie Arnon; drawings by Yosl Bergner, Tel Aviv: Hed Arzi Book Pub., 1997. (אנגלית: עיקר שכחתי)

הוקרה ופרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • נעמי פרידמן, 'יהיה טוב? (על רות בונדי ועל סגנונה העיתונאי)', נעמת (הירחון לאשה ולמשפחה) ינואר-פברואר 1986, 40–43.
  • רחל קרן, 'רות בונדי: מראה שקופה', מסר לעניין דצמבר 2004, 26–27.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: רות בונדי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רות בונדי

מפרי עטה:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראו בספרה האוטוביוגרפי: "שברים שלמים" בפרויקט בן יהודה
  2. ^ מקבלי פניו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16, באתר יד ושם, 11 במאי 2009
  3. ^ הקמתו של בית טרזין, באתר בית טרזין
  4. ^ טל בשן, אבי, רפאל בשן: טל בשן נפרדת, ברשימה אישית יוצאת דופן, מאביה, העיתונאי רפאל בשן, שהלך לעולמו, באתר nrg‏, 12 בינואר 2001.
  5. ^ רות בונדי תורמת את ארכיונה לספרייה הלאומית, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2015
  6. ^ ארכיון רות בונדי, בספרייה הלאומית
  7. ^ רות בונדי, באתר ארכיון העתיד, ‏נלקח ב-26 במאי 2024
  8. ^ רן בוקר, הסופרת והעיתונאית רות בונדי הלכה לעולמה, באתר ynet, 14 בנובמבר 2017
  9. ^ תקוה ויינשטוק, אהבת חיות, מעריב, 18 במאי 1962; י. זמורה, הלו, כאן חיות, דבר, 10 באוגוסט 1962; החיה מול המצלמה, דבר, 31 באוגוסט 1962.
  10. ^ ביקורת: מיכאל אוהד, בית-המרקחת של ד"ר בונדי, דבר, 15 בדצמבר 1961; אביתם, "יהיה טוב", דבר, 23 במרץ 1962.
  11. ^ ביקורת: חיים איזק, דראמה של שליח, דבר, 15 בפברואר 1974; עדית זרטל, מכל הרוחות | סטנדרד חדש לביוגרפיות, דבר, 20 בספטמבר 1974.
  12. ^ ביקורת: חיים איזק, כרוניקות של אופטימיסטית, דבר, 7 במרץ 1975.
  13. ^ נורית ברצקי, כופתאות בונדי, מעריב, 19 ביוני 1985.
  14. ^ אתר למנויים בלבד רונית ורד, להתמזג בתוך נצח עם משמש, חמאה וקינמון, באתר הארץ, 4 ביולי 2019
  15. ^ ראו: דני קרמן, רות בונדי, חתימה טובה, באתר של דני קרמן, יוני 2013.
  16. ^ הספר "שברים שלמים" כולו. זמין לקריאה באמצעות פרויקט בן-יהודה.
  17. ^ ביקורת: בתיה צור, 'החנינה כאופק המבט', בתוך: הנ"ל, מבלי דלג על דף: מבחר מסות ומאמרים; עורכים: פוני בז'זינסקי ואריאל הירשפלד, ירושלים: כתר, 2008, עמ' 199–204 (פורסם במקור ב"הארץ", 13 ביוני 1997).
  18. ^ אתר למנויים בלבד דוד רפ, "רצינות ההומור" של רות בונדי: הקלות הבלתי נסבלת של החיוך, באתר הארץ, 5 בפברואר 2019
  19. ^ ביקורת: חיים נגיד, עיון ראשון | שווייק – בתרגום אמיץ, מעריב, טור 1, 22 בפברואר 1980.
  20. ^ ביקורת: פאר פרידמן, יוליה קמה לתחייה באושר ובעושר, באתר הארץ, 27 באפריל 2012.
  21. ^ ביקורת: יותם שווימר, "בירה ומצבי רוח משתנים": אפרטיף צ'כי, באתר ynet, 3 ביולי 2012.
  22. ^ רות בונדי זכתה בפרס הראיון הטוב ביותר של השנה, דבר, 25 בדצמבר 1964; הפרס על הראיון העתונאי הוענק לרות בונדי, דבר, 1 בינואר 1965. הראיון, שפורסם בגיליון ראש השנה של "דבר השבוע": אצ"ג: דיוקנה של שלהבת, דבר, 4 בספטמבר 1964, המשך.
  23. ^ פרס סוקולוב יוענק השנה לרות בונדי וה. רוזנבלום, דבר, 15 ביוני 1967; הערב – הענקת פרס סוקולוב" לעתונאות, דבר, 30 ביולי 1967; ד"ר ה. רוזנבלום ורות בונדי קיבלו "פרס סוקולוב", דבר, 31 ביולי 1967. וראו דבריה במעמד קבלת הפרס: העולם (העתונאי) בו אנו חיים, דבר, 2 באוגוסט 1967.
  24. ^ רות בונדי בין הזוכים בפרס שווימר, דבר, 20 באפריל 1970; הוענק פרס שווימר לעתונאות, דבר, 26 במאי 1970; רות בונדי, כלת פרס שווימר: המשפחה קודמת לקאריירה, דבר, 28 במאי 1970; תמר אבידר, העתונאיות שזכו בפרס, מעריב, 28 במאי 1970. המאמר: מי שזרק את המילה שלום – שיקום ויודה, דבר, 12 בספטמבר 1969.
  25. ^ רות בונדי ומאיר פעיל זכו בפרס לספרות צבאית ע"ש יצחק שדה, דבר, 2 בספטמבר 1974.
  26. ^ בית דניאל, מרכזי דניאל, לוח אירועים אוקטובר 2021, ‏24 ספטמבר 2021
  27. ^ פארק על שם רות בונדי בפראג, הבלוג של דני קרמן, 30 באוקטובר 2023


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רות_בונדי&oldid=39169402"