מנשייה (יפו)
 | |
| שכונת מנשיה, 1935 | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר |
 תל אביב-יפו |
| תאריך ייסוד | שנות ה-70 של המאה ה-19 |
| קואורדינטות | 32°03′42″N 34°45′43″E / 32.06158333°N 34.7619°E |
|
(למפת תל אביב רגילה)   מנשייה  | |
  | |
מַנְשִׁייה (בערבית: المنشية) היה רובע מעורב[1] בצפונה של יפו שנהרס בחלקו במלחמת העצמאות ונהרס כמעט במלואו במהלך ארוך שנים שראשיתו מיד לאחר סיום המערכה במרחב תל אביב ויפו במלחמת העצמאות וסופו בשנות ה-60 ושנות ה-70.[2] השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור ומספר אתרים נוספים כגון מסוף כרמלית ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.
למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)[3]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית "נשה" שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.
ראשית ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות יפו הייתה ברחבי מנשייה - חצר שמרלינג, מתחם אמזלאג ובתוכו בית אהרן שלוש הראשון, מחוץ ליפו העתיקה, בית החולים שער ציון, לימים שכונת יפה נוף החרדית במערב מנשייה.
משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב הפיזי העירוני שבצפון יפו - רובע מנשייה, בקרב דוברי העברית, כנווה שלום יפו.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי העות'מאנים והמנדט
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנשייה הוקמה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19[4] בצפון מערב יפו כאחיותיה עג'מי וג'בליה בדרום העיר ושכונת אלנוזהא במזרחה כתוצאה מהתפשטות יפו מחוץ לחומותיה הנהרסות והמתפוררות. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא ממערב לשכונת שבזי ומדרום לשכונת כרם התימנים שהוקמו כעשר שנים אחריה.[5] מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1891 בנה השלטון העות'מאני בשכונה את תחנת הרכבת יפו שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של מסילת הרכבת יפו–ירושלים. בשנת 1898 הוקמה על החוף במערב הרובע השכונה החרדית יפה נוף ובבית יעקב פסקל, הקונסול האוסטרו-הונגרי, נחנך משכנו החדש של בית החולים היהודי היחיד באזור, שער ציון.
בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעיתים תקריות בשכונה בין יהודים לערבים. פרעות תרפ"א החלו ב-1 במאי 1921 בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה.
משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו, בקרב דוברי העברית, כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית).[6] הערבים הכירו את שני החלקים, הצפוני והדרומי כמנשייה. יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. כלומר, נווה שלום ומנשייה חלקו את אותו המרחב הפיזי ורק שמן השונה בפי האוכלוסיות הערבית והיהודית הבדיל ביניהן וכך מעידות גם שתי המפות האחת המנדטורית מ-1918 והשנייה מטעם חברת הכשרת היישוב מ-1923. קו הגבול שסורטט על ידי הבריטים בין יפו לתל אביב בשנת 1921, לא קיבל ביטוי פיזי עד מלחמת העצמאות. ושכונות רבות נחצו על ידי גבול זה. ולמרות זאת, מסוף שנות ה-20 לפי אור אלכסנדרוביץ' חל מהפך עמוק בדימוי הציבורי היהודי של המרחב המשותף נווה שלום/מנשייה שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. לטענתו, במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים ברשת הרחובות, ובמעמדות חברתיים כלכליים, התקבלה בתודעה של היישוב חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב (בגבולות הסרטוט הבריטי) לבין רקמה עירונית ערבית שנקראה בשם "מנשייה". חלוקה זאת גרמה לטענתו לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה.[7]
מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לאחר אישור תוכנית החלוקה של האו"ם ב–29 בנובמבר 1947, לפיה "מנשייה ואבו כביר הוצאו מתחום המובלעת (של יפו שנועדה להיות ערבית) ונותרו בשטח המדינה היהודית"[8] התרוקן האזור ממרבית תושביו הערבים והיהודים והפך לזירת מלחמת התשה יומיומית. מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח מסגד חסן בק, צלפו הערבים בעוברים ושבים ברחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה. הלחימה הגיעה לשיאה בכיבוש מנשייה בידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 כשבמקביל להתקפה משודרת תעמולה מטעם האצ"ל ברדיו המקומי, בערבית, המבטיחה לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין אם לא תעזוב את השכונה.[9] בלחץ הבריטים הועברה מנשייה מידי האצ"ל לידי כוחות "ההגנה" שהשלימו במבצע חמץ את כיבוש יפו בסוף אפריל 1948. יפו נכנעה ב-13 במאי 1948 24 שעות לפני הכרזת מדינת ישראל. בשבועות הראשונים לאחר סיום המערכה נותרה השכונה ריקה מתושבים, כשחלק קטן מהמבנים והתשתיות הרוס כתוצאה ממתקפת האצ"ל, שבציר הפריצה שלו לכיוון הים עבר מבית לבית תוך קדיחה של פרצות בקירות הבתים, ומבנים רבים אחרים מוזנחים. השכונה לא הופגזה לא מהאוויר ולא מהיבשה.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלוף שבועות מעטים מסיום הלחימה במרחב תל אביב ויפו במאי 1948 נכנסו עולים חדשים למבנים הנטושים, והיא הפכה לשכונת עוני צפופה. נוכח אי–הוודאות בדבר האפשרות שהערבים ישובו ליפו בהתאם למתווה ברנדוט להשבת הפליטים לבתיהם, והחשש פן יפלשו למקום עוד תושבים יהודים וינציחו בכך את השכונה בתור שכונת עוני, החליטו ראש העיר, ישראל רוקח והמהנדס העירוני, דוד שיפמן ללא ידיעת מועצת עיריית תל–אביב והממשלה ליזום את הריסתה המיידית, חרף מחאת פולשים רבים שפונו מבתיהם לצורך פעולות ההריסה בהתראה קצרה. פעולת ההריסה, שהיא שהסבה לשכונה את הנזק העיקרי ולא הלחימה, התפרסה על פני חצי שנה לפחות עד ינואר 1949 ופסקה לאחר שהממשלה סירבה להשתתף במימונה.
לאחר איחוד תל אביב ויפו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תל אביב ויפו אוחדו ב-1949. בשנות ה-50 וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה (שנחשבה גם היא באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).
במקום השכונה הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית אחוזות החוף. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת בית הטקסטיל שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-1979 הוקם מלון דן פנורמה וב-1999 הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.
לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.
ממנשייה נותרו שלושה מבנים: מסגד חסן בק, הבניין בו ממוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח (בית גידי) בפארק צ'ארלס קלור ובית מוזנח ברחוב המרד 77 שניצל עקב הפיכתו לאתר הנצחה לאצ"ל. שכונת מנשייה הונצחה לפני שנהרסה במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "לופו", "ניני" ו"מלכת הכביש".
במאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנים רבים בתחנת הרכבת יפו וסביבתה, בצידה הדרומי של השכונה, שרדו מאחר שעם הקמת צה"ל, הפך מתחם התחנה לבסיס צבאי. הבסיס ננטש בשנות ה-80 והמבנים בו הוזנחו. בחלק הדרומי של המתחם הוקם מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל. בתחילת שנות האלפיים פנה ראש העירייה, רון חולדאי, לצה"ל בבקשה שיעביר את המתחם לרשות עיריית תל אביב, לצורך שיקום ופיתוח האזור[10].
ביוני 2002 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב, תוכנית עקרונית חדשה למתחם מנשיה ואזור תחנת הרכבת, הכוללת שטחים לטובת בנייה למגורים, שימור מבנים היסטוריים ופיתוח לתיירות[11].
בנובמבר 2005 החלה עיריית תל אביב, באמצעות החברה העירונית עזרה ובצרון, בשיקום מתחם תחנת הרכבת יפו[12], ובמסגרתו הוסב המתחם (כ-20 דונם) למוקד תרבות, בילוי ופנאי, באמצעות זכיין[13]. בשנים הראשונות לאחר השקתו זכה "מתחם התחנה" להצלחה רבה[14], אולם בהמשך הייתה ירידה בפופולריות שלו, עסקים רבים נסגרו והתפוסה ירדה. באוגוסט 2020, המתחם חזר לרשות עיריית תל אביב, ומאז הוא מנוהל על ידי חברת אתרים העירונית[15].
בספטמבר 2019, אושרה סופית עסקה עם בעלי הדולפינריום, במסגרתה קיבלה קרקע סמוך למסגד חסן בק, תמורת פינוי הדולפינריום[16]. במקום נבנה מגדל מגורים ובית מלון[17].
ביוני 2021, אושרה להפקדה תוכנית בנייה חדשה למנשייה ומתחם התחנה. התוכנית כוללת בנייה של 640 יחידות דיור, 670 חדרי מלון ושטחים מסחריים, רובם בשטח מגרש החנייה בחזית מתחם התחנה ובשטח מוזיאון צה"ל שנסגר ב-2019[18].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אור אלכסנדרוביץ', הריסה אזרחית: ההריסה המתוכננת של שכונת מנשייה ביפו, 1948-1949
- אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום , תיאוריה וביקורת 41, קיץ 2013
- נחום כהן, "אגדה אורבנית" 2012, דורון ספרים
- רוטברד, שרון, 2005. עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל
- מיכאל יעקובסון: סיבוב במלון דן פנורמה תל אביב, באתר 'חלון אחורי', 10 במאי 2017
- נועה שיינדלינג, רוחות הרפאים של מנשייה שבות לפקוד אותה, באתר "העוקץ", 6 ביוני 2017
- מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלות והיסטורית על מלון דייוויד אינטרקונטיננטל תל אביב, באתר 'חלון אחורי', 19 בינואר 2024
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום , תיאוריה וביקורת 41, קיץ 2013
- ^ בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים
- ^ וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987
- ^ במאמרו של אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום , תיאוריה וביקורת 41, הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'
- ^ שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53
- ^ דני רכט, שכונת קרטון (חארת' אל טאנאק), באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
- ^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013
- ^ ארנון גולן, מלחמת העצמאות ויצירתה של תל אביב-יפו: שינוי מרחבי דרסטי ותוצאותיו, בתוך תל אביב-יפו מפרבר גנים לעיר עולם מאה השנים הראשונות, עורך ברוך קיפניס, 2009, עמ' 90
- ^ רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל
- ^ רון פז, מתחם הרכבת במנשיה: שימור בזווית שיווקית, באתר גלובס, 9 ביולי 2006
- ^ שרון קדמי, ת"א: המקומית אישרה תוכנית עקרונית למתחם מנשיה, באתר גלובס, 23 ביוני 2002
- ^ ענת ג'ורג'י, תחנת הרכבת הראשונה של תל אביב תיהפך לאתר בילוי עוד כשנה וחצי, באתר הארץ, 27 באפריל 2006
- ^ נועם דביר, המתחם החדש של תל אביב: תחנת הרכבת במנשיה, באתר הארץ, 29 באפריל 2010
- ^ מיכל מרגלית, מתחם התחנה בת"א: עלייה בדמי שכירות, 85% תפוסה, באתר גלובס, 7 בפברואר 2011
- ^
גילי מלניצקי, התחנה שהושקעו בה 25 מיליון שקל - אבל מעטים עצרו בה, באתר TheMarker, 11 בפברואר 2021
- ^ יעל דראל, אושרה עסקת הדולפינריום השנויה במחלוקת: היזמים ישלמו 320 מיליון שקל, באתר TheMarker, 23 בספטמבר 2019
- ^ הילה ציאון, תל אביב: 29 עסקאות יוקרה בפרויקט מנדרין אוריינטל ליד הדולפינריום, באתר ynet, 8 ביוני 2021
- ^ גיא נרדי, רובע חדש בין נווה צדק ויפו: אושרה להפקדה תוכנית הבנייה במנשייה, באתר גלובס, 13 ביוני 2021
