ג'ון פרנקלין

ג'ון פרנקלין
John Franklin

לידה	16 באפריל 1786 אנגליה
נהרג	11 ביוני 1847 (בגיל 61) צפון קנדה
לאום	בריטי
בן או בת זוג	ג'יין פרנקלין (5 בנובמבר 1828–11 ביוני 1847) Eleanor Anne Porden (19 באוגוסט 1823–1825)
תקופת הפעילות	1818–1847 (כ־29 שנים)
מספר מסעות	אחד כקברניט ספינה, שלושה כראש משלחת
גילויים בולטים	מיפוי כמעט שני שלישים מקו החוף הצפוני של אמריקה הצפונית
אזורים שחקר	אוקיינוס הקרח הצפוני
פרסים והוקרה	עמית החברה המלכותית (20 בפברואר 1823) מדליית הזהב של החברה הגאוגרפית הצרפתית (1829) Knight Bachelor (29 באפריל 1829) עמית החברה הגאוגרפית המלכותית מסדר המושיע
חתימה
דף בפרויקט גוטנברג

תת אדמירל סר ג'ון פרנקלין (באנגלית: John Franklin;‏ 16 באפריל 1786 - 11 ביוני 1847) היה חוקר אנגלי של אזור אוקיינוס הקרח הצפוני, אשר מיפה כמעט שני שלישים מקו החוף הצפוני של אמריקה הצפונית. בין מסעותיו שימש גם כמושל ארץ ון דימן (כיום טסמניה) בשנים 1836–1843. בשנת 1818 פרנקלין פיקד על ספינה אשר ניסתה להגיע אל הקוטב הצפוני בהפלגה ישירה צפונה, עד שהקרח חסם את דרכה. בהמשך עמד פרנקלין בראש שלוש משלחות לאזור ארקטיקה. המשלחת האחרונה שלו נעלמה בזמן מסעה באזור צפון קנדה. פרנקלין וצוותו גוועו ככל הנראה ברעב ו/או קפאו למוות.

ב-2014 הודיע ראש ממשלת קנדה כי שרידי אחת משתי ספינות המשלחת אותרה במעמקי הים באוקיינוס הצפוני. ב-2016 אותרה גם השנייה.

ביוגרפיה

שנותיו המוקדמות

ג'ון פרנקלין נולד בספילסבי (Spilsby) שבלינקולנשייר, אנגליה, כתשיעי מבין שנים עשר אחים ואחיות, ונצר לשושלת ארוכה של ג'נטלמנים כפריים. אחת מאחיותיו הייתה אמה של אמילי טניסון, אשתו של המשורר אלפרד טניסון. אביו של פרנקלין התנגד לעניין אשר בנו גילה במסעות, אבל פרנקלין היה נחוש. לבסוף התרצה האב ואפשר לפרנקלין לצאת למסע ניסיון באוניית סוחר, אשר הפליגה עד לליסבון. מסע הניסיון רק חיזק את נחישותו של הבן, ופרנקלין, בעזרת הצבה שהושגה בסיוע אביו, הצטרף ב-23 באוקטובר 1800 לחיל הים המלכותי. פרנקלין נטל חלק בקרב קופנהגן ב-1801. אחרי הקרב הוא שוחרר זמנית וזאת, לבקשתו ובעזרת הוריו, כדי ליטול חלק במשלחת מחקר לחופי אוסטרליה, בראשה עמד דודו, מתיו פלינדרס. הספינה בה נסעה המשלחת ננטשה ליד סידני, והספינה החלופית עלתה על שרטון. לבסוף פרנקלין חזר לאנגליה ב-1804 דרך קנטון (כיום גואנגג'ואו). בדרכו חזרה, על אונייה של חברת הודו המזרחית הבריטית, נטל פרנקלין חלק בהתכתשות עם הצי הצרפתי במצר מלאקה. פרנקלין חזר לשרת בצי והתקדם במהלך המלחמות הנפוליאוניות לדרגת לוטננט. בין היתר נטל חלק בהסגר הימי על ברסט ובים הצפוני, בקרב טרפלגר ובקרב ניו אורלינס (24 בדצמבר 1814 - 8 בינואר 1815), אשר היה חלק ממלחמת 1812, ובו פרנקלין נפצע. עם תום המלחמות הנפוליאוניות שוחרר פרנקלין מהצי אך המשיך לקבל מחצית ממשכורתו.

פסלו של פרנקלין בספילסבי, עיירת הולדתו

הפלגה ראשונה לאזור הארקטי

לאחר תום המלחמות הנפוליאוניות הפנה הצי הבריטי תשומת לב מיוחדת לאזור הארקטי, בין היתר, כדי לתעל את מרצם של קציני הצי, אשר הפכו לחסרי תעסוקה מלאה. דגש מיוחד הושם על מציאת מעבר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, בין אם דרך הקוטב הצפוני, ובין אם מצפון לקנדה, דרך אשר כונתה המעבר הצפון-מערבי. בשנת 1818 עשה פרנקלין את דרכו לראשונה לאזור הארקטי, עת פיקד על אחת מספינות המשלחת של דייוויד ביוקן (Buchan), אשר ניסתה לעשות דרכה היישר צפונה, אל הקוטב הצפוני, מבריטניה. אותה משלחת נאלצה לחזור עת נתקלה סמוך לשפיצברגן בשדות קרח אשר מנעו את המשך דרכה.

משלחת קופרמיין

פרנקלין עמד בראש משלחת של הצי המלכותי, לצורך מיפוי חופיה הצפוניים של קנדה ומציאת המעבר הצפון-מערבי. המשלחת, אשר קורותיה הפכו בהמשך לפרשה של סבל אנושי רב ומתמשך, סבלה לאורך מסעה הן מהכנות חפוזות, הן מתקציב נמוך, הן מתכנון לקוי והן מביש מזל. בשל התקציב המוגבל היו לפרנקלין רק 19 איש, מהם ארבעה אנגלים, שניים מהם הפכו לימים חוקרי האזור הארקטי בזכות עצמם: ג'ורג' בק (Back) וג'ון ריצ'רדסון (Richardson). כן תוכננה הסתייעות בידי מקומיים, דבר שלא תמיד קרה. בנוסף, במבט לאחור, נראה כי פרנקלין נצמד יתר על המידה להוראות המקוריות שקיבל, וכן כי סבל מחוסר ניסיון בתנאי האזור הארקטי. המשלחת יצאה ב-23 במאי 1819 מאנגליה.

הדרך צפונה

ב-30 באוגוסט 1819 החל המסע ביורק פקטורי (York Factory) אשר בחופו הדרומי מערבי של מפרץ הדסון (כיום במניטובה). את החורף, הקשה במיוחד, עשתה המשלחת בקמברלנד האוז (Cumberland House, כיום בססקצ'ואן), אליו הגיעה ב-23 באוקטובר. בשלב הבא של המסע עברו מסע של 1,379 ק"מ לפורט צ'יפוואיין (Fort Chipewyan), שלחוף ימת את'בסקה (Athabasca), כיום בצפון מזרח אלברטה, תוך תלאות מרובות. משם המשיכו ב-18 ביולי 1820 לפורט פרובידנס (Fort Providence) שעל שפת ימת העבדים הגדולה, תוך עשרה ימים. בהמשך הם קיבלו עזרה, הדרכה ואספקה, אם כי באופן מקוטע, משבט הילידים המקומי אשר כונה 'ילונייף' (Yellowknife). לאחר שבשארית הקיץ, עד 20 באוגוסט, עשו דרכם צפונה, עד הגיעם לתחום האזור שטרם נחקר עד כה, הם בנו צריפי עץ לחניית החורף, אותו עשו בתנאי מחסור, על גדות נהר הקופרמיין (Coppermine), במקום אותו כינה פרנקלין פורט אנטרפרייז (Fort Enterprise). ג'ורג' בק עשה דרכו חזרה לפורט פרובידנס, על מנת להסדיר אספקה לתקופת החורף, ושליחותו, 1,900 ק"מ בחורף הקשה, צלחה. ב-4 ביוני 1821 המשיכה המשלחת במורד הנהר, והגיעה לחוף הארקטי ב-14 ביולי. משם פנו הסיירים מזרחה בסירות קאנו.

הדרך חזרה

עד ה-22 באוגוסט מיפה פרנקלין כ-800 ק"מ של חוף, והחליט לחזור לפורט אנטרפרייז לפני החורף. תחילה שטו בנהר שנקרא בימינו נהר הוד (Hood, אחד מחברי המשלחת. ראו להלן), ואחר כך במסע יבשתי מפרך, בתנאי רעב, הגיעו לקופרמיין ב-26 בספטמבר 1821. בניסיון לחצות את הנהר נהרג אחד מאנשי המשלחת. לבסוף, ב-4 באוקטובר, הצליחו לחצות בסירה מאולתרת. כעת התחלקה המשלחת לשלוש קבוצות: קבוצת חלוץ, בראשות בק, עשתה את הדרך לפורט אנטרפרייז בשישה ימים, לא מצאה אספקה במקום, והמשיכה לפורט פרובידנס, באבדה אדם אחד מחמת רעב. פרנקלין, בקבוצה השנייה, הגיע אחרי שמונה ימים, אך שניים עזבו את המקום בתקווה למצוא סיוע, ונעלמו. קבוצה שלישית כללה את יתר שלושה האנגלים שנותרו מאחור, להם הובטחה עזרה לכשיתאפשר. ארבעה מקבוצתו של פרנקלין, אשר מנתה בתחילה עשרה, בחרו להצטרף לנשארים, אך רק אחד מהם הצליח בכך, והחשד היה כי רצח את האחרים לצורך קניבליזם. בהמשך נראה כי רצח גם את הוד, אחד האנגלים, ולבסוף נהרג על ידי אנגלי אחר. שני השורדים עשו דרכם בשארית כוחותיהם לפורט אנטרפרייז, אליה הגיעו ב-29 באוקטובר 1821, ומצאו שם את פרנקלין ועוד שלושה, במצב של רעב ואפיסת כוחות. עוד שניים מתו ב-1 בנובמבר והנותרים בחיים התקיימו מאכילת חזזיות. ב-7 בנובמבר הגיעו למקום שלושה בני ילונייף, עימם בק יצר קשר. אלה סייעו לשורדים, עד שב-15 לחודש יכלו להמשיך לפורט פרובידנס, אליה הגיעו ב-11 בדצמבר, וליורק פקטורי ביולי 1822. בסיכומו של דבר המשלחת עברה כ-8,900 ק"מ ואיבדה 11 איש.

חזרה ונישואין

פרנקלין חזר לאנגליה באוקטובר 1822. למרות התקלות הרבות בעת המסע, רבתה בבריטניה ההערכה לנחישותו של פרנקלין ולעמידתו מול הקשיים הרבים. הוא הועלה בהיעדרו לדרגת קומנדר ובנובמבר 1822 לדרגת קפטן, וכן התקבל אל החברה המלכותית. לאחר חזרתו עלו דרישות לחקור את נסיבות מותו של הוד, באשר כל הידוע הוא עדויותיהם של שני השורדים. לבסוף האדמירליות הניחה לעניין. ספר שפרנקלין חיבר אודות עלילות מסעו הפך לרב-מכר, עד כדי כך שההוצאה לא עמדה בדרישות, ואפילו עותקים משומשים הפכו למבוקשים. כתוצאה מן הקשיים עליהם כתב וסיפר הוא קיבל את הכינוי 'האיש שאכל את מגפיו'. בשנת 1823 נשא פרנקלין לאישה את המשוררת אלינור אן פורדן (Porden). בתם נולדה שנה מאוחר יותר. אלינור מתה משחפת בשנת 1825. בעת מחלתה שכנעה את ג'ון פרנקלין שלא לוותר על יציאתו בראש משלחת נוספת, והיא הלכה לעולמה זמן קצר לאחר צאתו לדרך.

המשלחת לנהר המקנזי

ב-16 בפברואר 1825 יצא פרנקלין למסע נוסף, זו הפעם לשפכו של הנהר מקנזי, העובר בשטח הטריטוריות הצפון מערביות של ימינו, ומשם לאורך החוף מערבה, וזאת כדי להשלים את הידע החסר אודות החוף הארקטי של צפון אמריקה. באותה העת היו מוכרים רק כ-160 ק"מ ממצר ברינג מזרחה, אזור שפך המקנזי, כ-800 ק"מ משפך הקופרמיין מזרחה, אותו חקר פרנקלין במסעו הקודם, וכן קטע קטן ממפרץ בותיה (Boothia) שבין האי באפין לקנדה היבשתית. במקביל לפרנקלין, היה אמור פרדריק ויליאם ביצ'י (Beechey) לשוט ממצר ברינג מזרחה, והתקווה הייתה כי השניים ייפגשו, שכן פרנקלין היה אמור לנוע לאורך החוף משפך המקנזי מערבה. בנוסף לאלה, ויליאם אדוארד פארי (Parry) אמור היה להפליג אל שפך המקנזי מן האוקיינוס האטלנטי מערבה. בסופו של דבר ביצ'י הגיע עד לפוינט בארו (Point Barrow) שבחופה הצפוני של אלסקה, ואילו דרכו של פארי נחסמה על ידי הקרח צפונה למפרץ בותיה. תחילה פרנקלין הגיע לימת העבדים הגדולה, ומשם יצא למסע בן כ-1,600 ק"מ אל שפכו של נהר המקנזי, אליו הגיע ב-16 באוגוסט 1825, והיה בכך לאירופאי השני (אחרי מקנזי עצמו) המגיע לשפך. בהגיעו לשפך הנהר השאיר ציון בולט ומתחתיו קבר באדמה מכתבים לפארי (שכאמור נחסם הרחק מזרחה משם). לאחר מכן חזר ועשה את החורף לחוף ימת הדובים הגדולה, במקום שכונה פורט פרנקלין (כיום דלין (Délįne) בתחום הטריטוריות הצפון-מערביות). בין היתר, רשם ביומנו כי אנשי המשלחת שיחקו משחק הדומה להוקי קרח של ימינו. ב-22 ביוני 1826 ירדה המשלחת שוב עד לשפך הנהר, ואז התפצלה. חלק אחד, בראשות פרנקלין עשה דרכו מערבה לאורך החוף הארקטי. במקביל, חלק אחר בראשות ג'ון ריצ'רדסון ואדוארד ניקולס קנדול (Kendall), נע לאורך החוף מזרחה, משפך המקנזי לשפך הקופרמיין. ב-16 באוגוסט 1826 החליט פרנקלין לחזור, וזאת בהיותו כ-240 ק"מ מזרחה לפוינט בארו. ב-21 בספטמבר פרנקלין הגיע חזרה לפורט פרנקלין, לשם כבר הגיעו ריצ'רדסון וקנדול, ושם עשה את הסתיו ואת רובו של החורף. ב-20 בפברואר 1827 פרנקלין עזב את המקום לכיוון פורט צ'יפוואיין, ולבסוף הגיע לליברפול ב-1 בספטמבר. המסע הזה היה מוצלח מקודמו בשל הצטיידות מתאימה יותר, תוך היעזרות בחברת מפרץ האדסון. כתוצאה ממסע זה, פרנקלין וריצ'רדסון מיפו יחדיו, לראשונה, יותר מ-3,000 ק"מ של חוף. כעת נותרו כ-500 ק"מ של חוף בלתי ממופים.

שוב באירופה

בשנת 1828 התארס פרנקלין עם ג'יין גריפין (Griffin), שהייתה חברה של אשתו הראשונה, ויחסית לתקופתה, אשה משוחררת ודעתנית. ב-5 בנובמבר בא הזוג בברית הנישואין. ב-29 באפריל 1829 העניק המלך ג'ורג' הרביעי לפרנקלין תואר אבירות, וביולי פרנקלין קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד. באותה שנה היה ג'ון פרנקלין לחוקר הראשון לו הוענקה מדליית זהב (Grande Médaille d'Or des Explorations) של החברה הגאוגרפית הצרפתית (Société de géographie), מדליה המוענקת בדרך כלל אחת לשנה, מאז ועד היום (2015), למי שבמסעותיו הרחיב יותר מכל אדם אחר את הידע הגאוגרפי. פרנקלין פיקד בין 1830 ל-1833 על ספינה שסיירה בעיקר לאורך חופי יוון, אשר באותן שנים לחמה לעצמאותה. בשנים הבאות זכה פרנקלין בתוארי כבוד נוספים. כך, ב-25 בינואר 1836 הוא זכה לתואר אביר מפקד (Knight Commander) של מסדר הגואלפים, אשר הוענק לו על ידי המלך ויליאם הרביעי. בנוסף, זכה בעיטור מטעם 'מסדר המושיע' (Τάγμα του Σωτήρος) היווני.

מושל ארץ ואן דימן

בשנת 1836 מונה פרנקלין, למרות חוסר ניסיונו בתפקידי מינהל, למושל ארץ ואן דימן (כיום טסמניה), אשר הייתה באותה העת מושבת עונשין. בעת שהותו במקום ניסה לערוך רפורמות, ובאופן כללי ניסה לאמץ גישה הומנית ביחס לתושבי המקום. נראה שעקב זאת היו יחסיו של פרנקלין עם הפקידות והחברה הגבוהה המקומית קרירים, אך הוא היה אהוד למדי על התושבים. בעת שהותם במושבה, אימצו פרנקלין ואשתו את מאתינה - ילדה בת ילידים, וכשעזבו, הותירו אותה בבית יתומים, אף על פי שהייתה לה משפחה באי. פרנקלין נקרא חזרה לבריטניה ב-1843. על שמו נקראים נהר פרנקלין, כפר באי, ומעבר ימי במצר בס שבסמוך לו (Franklin Sound).

המשלחת למציאת המעבר הצפון-מערבי 1845

הכנות ויציאה לדרך

הבריטים החליטו על שיגור משלחת מחקר מצוידת היטב לחוף הארקטי של צפון אמריקה, על מנת להשלים את מיפויו. לאחר שג'יימס קלארק רוס דחה את ההצעה לפקד על משלחת זו, הוצע התפקיד לפרנקלין, שנעתר, וב-7 בפברואר 1845 קיבל את הפיקוד. למשלחת יצאו שתי ספינות, אה"מ ארבוס ואה"מ טרור. אלה היו ספינות חסונות במיוחד, ולפיכך נשלחו כבר בעבר להפלגות באוקיינוס הקרח הצפוני ובאוקיינוס הקרח הדרומי. לקראת מסע זה הותקן בהן מנוע קיטור והן צופו בלוחות מתכת לחיזוק. האספקה כללה אלפי קופסאות שימורים, חידוש באותה העת, אשר איפשר לגוון מאוד את תפריט אנשי הצוות. המשלחת, ובה 24 קצינים ועוד 110 אנשי צוות, אשר חמישה מהם שוחררו בדרך, עזבה את אנגליה ב-19 במאי.

הספינות הפליגו דרך סקוטלנד, איי אורקני ודרומה של גרינלנד ונראו לאחרונה בידי אירופאים ב-26 ביולי בלנקסטר סאונד (Lancaster Sound), מעבר מים מצפונו של האי באפין, על ידי אוניית לווייתנים.

אובדן וחיפושים

לאחר שנתיים בהן לא נשמע דבר מן המשלחת, פנתה רעייתו של פרנקלין לאדמירליות בבקשה לנסות לאתרו. כיוון שהמשלחת נשאה אספקה לשלוש שנים, האדמירליות המתינה כשנה בטרם נענתה בחיוב, והציעה פרס של 20,000 פאונד (פאונד דאז שווה כמעט 100 פאונד של 2015) למי שימצא את המשלחת. הפרס, כמו גם השם שעשה לו פרנקלין, הביאו לחיפושים המקיפים ביותר בהיסטוריה עד אז, ואלה היוו מוקד לעניין ציבורי באמצע המאה ה-19. בשלב מסוים, ב-1850, חיפשו אחריו 11 אוניות בריטיות ושתי אמריקניות. כמו כן, מספר אנשי הצוותים שאבדו בדרך בעת החיפושים, עלה בסופו של דבר על מספר אנשי המשלחת. עם זאת, מסעי החיפוש הוסיפו ידע רב אודות האזור הארקטי.

לאחר מספר שנות חיפושים נמצאו ב-1851 קבריהם של שלושה מאנשי המשלחת באי ביצ'י (Beechey), אי קטן אשר נמצא סמוך לקצהו הדרומי מערבי של דבון, וכן שרידי מחנה בו חרפו, ככל הנראה, חברי המשלחת. כיוון שלא נודע עדיין גורלו של פרנקלין עצמו, הוא נחשב כחי על ידי האדמירליות, ואף קודם ב-1852, בהיעדרו, לדרגת תת אדמירל. הד"ר ג'ון ריי (Rae) אשר חקר ב-1854 את חצי האי בותיה, למד משיחות עם אסקימואים כי שתי הספינות נלכדו בקרח, אנשי הצוות ניסו להיחלץ רגלית, והמחסור אליו נקלעו הביא לתופעות של קניבליזם. כן הביא ריי מספר חפצים שללא ספק היו שייכים לאנשי המשלחת. המידע שנתקבל היה רובו מכלי שני, אודות חלק מחברי המשלחת, ואף לא תרם להצלתו של איש. עקב כך, ככל הנראה, זכה ריי רק במחצית הפרס: 10,000 פאונד, ואילו הממשלה הבריטית ראתה את ממצאיו של ד"ר ריי כקיצה של פרשת החיפושים. אולם בעשורים הבאים, לא מעט עקב מאמצי רעייתו של פרנקלין, יצאו עוד משלחות חיפוש. הממצא המשמעותי ביותר היה זה של משלחתו של פרנסיס ליאופולד מקלינטוק (McClintock), אשר מומנה ואורגנה על ידי ליידי פרנקלין עצמה. בשנת 1859, מקלינטוק למד משיחות עם אסקימואים כי ספינה אירופאית התרסקה בקרח בסמוך לאי המלך ויליאם, מדרום מערב לחצי האי בותיה, ואנשיה גוועו מרעב לאחר שעלו לחוף. בהמשך, ב-1860, מצאה המשלחת חפצים שזוהו כשייכים למשלחת של פרנקלין, מסמך שנכתב על ידי פרנקלין, שלד אדם לבוש בבגדים אירופאים וכן סירה ובה עוד שתי גופות.

המכתב

המסמך נמצא על ידי משלחתו של מקלינטוק, בתוך גלעד שהוכן לצורך כך, וכלל טופס דיווח סטנדרטי של האדמירליות, מן ה-28 במאי 1847, ובו נאמר כי הכל בסדר. בשולי אותו טופס נכתבה תוספת מן ה-25 באפריל 1848, ובה נאמר כי הספינות נלכדו בקרח בחורף 1847/1846, למשך כשנה וחצי, עד שננטשו ב-22 באפריל. את החורף הראשון עשו אנשי הצוות באי ביצ'י ואת השני והשלישי באי המלך ויליאם. 24 מאנשי הצוות מתו עד לכתיבת התוספת, כולל פרנקלין, שמת ב-11 ביוני 1847. פרנסיס קרוזייה (Crozier), מפקד ה"טרור", החליפו. בתוספת נכתב כי בכוונת המשלחת לעזוב למחרת, ומגמתה דרומה, לנהר בק (Back), ששפכו מדרום לחצי האי בותיה.

מותו והנצחתו

משלחות מאוחרות יותר מצאו שרידים נוספים של המשלחת, אך איש מחבריה לא נמצא מעולם בחיים. כמו כן, נראה כי לא הגיעו מעולם ליעד עליו נמסר במכתב, נהר בק. בדיקות של הגופות שנמצאו תומכות בעדות כי רעב קיצוני הוביל, ככל הנראה, לקניבליזם. כן נראה כי הרעלת עופרת החמירה את מצב בריאותם של אנשי המשלחת, ומקורה אולי באופן אטימת השימורים. החוקר הראשון אשר שט במעבר הצפון-מערבי לכל אורכו היה רואלד אמונדסן ב-1903. בשנת 2014 נמצאה "ארבוס" במעמקי אוקיינוס הקרח הצפוני. ב-2016 נמצאה גם אה"מ "טרור".

הנצחה

פרט לאתרים שהוזכרו בטסמניה, הונצח שמו של פרנקלין באתרים רבים נוספים, בעיקר בעולם דובר האנגלית. מחוז גדול בקנדה נקרא על שמו בין השנים 1935 ל-1999, עת אורגנה חלוקתו המנהלית מחדש. מחוז זה כלל בין היתר את האי באפין, חצי האי בותיה ועוד. כן נקראו על שמו שני איים, האחד באנטארקטיקה והאחר בגרינלנד. מיצר פרנקלין מפריד בין חצי האי בותיה לאי הנסיך מוויילס. קיימים אתרים נוספים: שכונה בויניפג, רחוב במרכז אדלייד ועוד.

ראו גם

• המשלחת האבודה של פרנקלין

לקריאה נוספת

• Franklin Saga Deaths: A Mystery Solved? National Geographic Magazine, Vol 178, No 3, Sep 1990.
• Beardsley, Martyn. Deadly Wintre: The Life of Sir John Franklin.
• Beattie, Owen, and Geiger, John (1989). Frozen in Time: Unlocking the Secrets of the Franklin Expedition. Saskatoon: Western Producer Prairie Books. ISBN 0-88833-303-X.
• Beattie, Owen and Geiger, John (2004). Frozen In Time: The Fate of the Franklin Expedition (Revised edition)
• Berton, Pierre The Arctic Grail.
• Coleman, E. C. (2006). The Royal Navy in Polar Exploration, Franklin to Scott.
• Cookman, Scott (2001). Ice Blink: The Tragic Fate of Sir John Franklin's Lost Polar Expedition. ISBN 0-471-40420-9
• Hutchinson, Gillian (2009) "Searching for Franklin and the Northwest Passage". ISBN 978-0-948065-84-2.
• Davis, Richard C. (1995) "Sir John Franklin's Journals and Correspondence: The First Arctic Land Expedition, 1819–1822". The Champlain Society, ISBN 0-9693425-4-3
• Davis, Richard C. (1998) "Sir John Franklin's Journals and Correspondence: The Second Arctic Land Expedition, 1825–1827". The Champlain Society, ISBN 0-9693425-9-4
• Joel, C. R. (2011) A Tale of Ambition and Unrealised Hope: John Montagu and Sir John Franklin. ISBN 978-1-921509-82-7
• Owen Beatle and John Geiger (1992) "Buried in ice: The mystery of a lost arctic expedition" ISBN 0-590-43849-2
• Lambert, Andrew (2009) Franklin: Tragic Hero of Polar Navigation. ISBN 978-0-571-23160-7.
• McGoogan, Ken Fatal Passage.
• McGoogan, Ken Lady Franklin's Revenge.
• Mirsky, Jeannette (1970). To the Arctic!: The Story of Northern Exploration from Earliest Times. ISBN 0-226-53179-1.
• Murray, David. (2004). The Arctic Fox: Francis Leopold McClintock, Discoverer of the fate of Franklin. Cork: The Collins Press, ISBN 1-55002-523-6.
• NOVA – Arctic Passage Part 1 – Prisoners of the Ice (TV documentary). See also program transcript.
• Payton, Brian (2009) The Ice Passage ISBN 978-0-385-66532-2
• Poulsom, Neville W. & Myres, J. A. L. (2000). British polar exploration and research : a historical and medallic record with biographies, 1818–1999. London: Savannah.
• Sutton, Ann, and Myron Sutton. Journey into Ice; John Franklin and the Northwest Passage,. Chicago: Rand McNally, 1965.
• Stefánsson, Vilhjálmur (1938). Unsolved Mysteries of the Arctic.
• Woodman, David C. Unraveling the Franklin Mystery: Inuit Testimony.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון פרנקלין בוויקישיתוף

• ג'ון פרנקלין, ברשת החברתית Goodreads
• דני זמרין, אימה בצפון - תעלומת המשלחת של פרנקלין. באתר אותו הים - על ספנות ישראלית ועוד, 6 במרץ 2021.
• דיווחים והתכתבויות אודות מסעותיו של פרנקלין:

Journals and Correspondence of Sir John Franklin

• מספר מאמרים העוסקים במסעו האחרון של פרנקלין:

NOVA's companion website

• ביוגראפיה של פרנקלין באתר קנדי:

Biography at the Dictionary of Canadian Biography Online

• גורלה של משלחתו האחרונה של פרנקלין, עיתונים מן התקופה ועוד:

The Fate of Franklin (Russell Potter)

• מאמר מדעי מ-1996 אודות ממצאים משרידי גופות אנשי המשלחת, אוניברסיטת קלגרי:

Paper from the Universary of Calgary about the discovery of skeletal remains in 1992

• מאמר עיתונאי אודות התוכניות לחיפוש אוניות משלחתו האבודה של פרנקלין:

Ottawa plans search for Franklin ships, Toronto Star, 14 August 2008.

• החיפוש אחר המעבר הצפון-מערבי, באתר ספריית טורונטו:

Search for Franklin from Frozen Ocean: Search for the North-west Passage

• מאמר העוסק באחדים מחברי המשלחת, דן באפשרות של הרעלת עופרת ועוד:

Franklin and Francis Dunn Llanelli's lost Arctic Explorer

• ג'ון פרנקלין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'ון פרנקלין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ג'ון פרנקלין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)