בוקרשט

בוקרשט
**Bucureşti**
סמל בוקרשט	דגל בוקרשט
	קולאז' אתרים בעיר בוקרשט
מדינה	רומניה
מחוז	בוקרשט רבתי
חבל ארץ	מונטניה
ראש העיר	ניקושור דן
פרפקט	ג'ורג'יאנה-אלכנדרה וקארו
רשות מחוקקת	מועצת עיריית בוקרשט
תאריך ייסוד	1459
שטח	228 קמ"ר
גובה	70 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	90
‑ הנקודה הנמוכה	60
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	1,716,961 (1 בדצמבר 2021)
‑ במטרופולין	2,272,163 (2011)
‑ צפיפות	8,260 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות	44°25′54.5″N 26°1′0″E / 44.431806°N 26.01667°E
אזור זמן	UTC +2
	www.pmb.ro
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת רומניה רגילה) קלוז' נאפוקה טימישוארה יאשי קונסטנצה קראיובה גאלאץ בראשוב פלוישט אוראדיה אוקראינה מולדובה אוק. בולגריה סרביה הונגריה ס. הים; השחור; בוקרשט (למפת בוקרשט רגילה) בוקרשט

בוקַרשׁט (ברומנית: București; אלפבית פונטי בינלאומי: [bu.ku'reʃtʲ], ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) היא עיר הבירה, והמרכז השלטוני-המדיני, המסחרי, התרבותי, הכלכלי והתעשייתי של רומניה. בתחילתה הייתה העיר בירת נסיכות ולאכיה, (לימים "הממלכה הישנה" של רומניה - הרגאט). בוקרשט שוכנת בדרום-מזרח המדינה, בחבל מונטניה (היא ולאכיה), על גדות נהר הדמבוביצה פחות מ-60 ק"מ מצפון לנהר הדנובה.

בוקרשט היא במקום החמישי לפי מספר תושביה, בין ערי הבירה של ארצות האיחוד האירופי - אחרי ברלין, מדריד, רומא ופריז. במטרופולין של בוקרשט נמנו ב-2011, 2,272,163 תושבים. שטחה: 228 קמ"ר; לפי מספר התושבים במחוז בוקרשט-רבתי המורחב (הכולל גם את "ערי השינה" מסביבה), בוקרשט היא המטרופולין השלישי בגודלו בדרום-מזרח אירופה, אחרי איסטנבול ואתונה.

העיר הוזכרה לראשונה כבר ב-1459. החל מאמצע המאה ה-17 הייתה לבירת נסיכות ולאכיה, ובין 1859–1862 שימשה, יחד עם יאשי שבמולדובה, כבירת "הנסיכויות הרומניות המאוחדות". החל מ-1862 העיר הפכה לבירה היחידה של רומניה. מאז בוקרשט הייתה למרכז חיי התרבות, הדת, האמנות, הכלכלה והמדע של האומה הרומנית ולחלון הראווה שלה כלפי העולם. הסגנון האדריכלי האקלקטי של מרכז העיר ואורח החיים של האליטה הרומנית בעלת היומרות הפרנקופוניות, היקנו לעיר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 את הכינוי "פריז הקטנה", וגם "פריז של מזרח אירופה". חלק מבנייניה ההיסטוריים המרשימים, נבנו בידי אדריכלים צרפתיים או שווייצרים: אולם הקונצרטים הייצוגי "האתנאום", ארמון "בנק החסכונות" (ראו בתצלום משמאל) וכן ארמונות נוספים. לא זו בלבד אלא שמוטיבים ארכיטקטוניים פריזאיים שולבו בחזותה: "שער הניצחון", וכן עיצוב השדרה המרכזית שלה בצורה המאזכרת את ה"שאנז אליזה".

ליחידה המוניציפלית של בוקרשט-רבתי יש מעמד מקביל לזה של מחוז בפני עצמו, והיא מחולקת לשישה סקטורים מנהליים.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של בוקרשט

היסטוריה קדומה

רוב שטחה של העיר, וכן של כל מחוז אילפוב המקיף אותה, כוסו בימי קדם ביערות עבותים. בתקופת הברזל היו בה יישובים של בני שבטים דאקים או גטים, שעמדו בקשרי מסחר עם הערים ומושבות המסחר היווניות והרומאיות שלחופי הים השחור.

מקור שם העיר ותקופת ימי הביניים

לפי אגדה רומנית עתיקה העיר חייבת את שמה לאיכר בשם "בּוּקוּר", המוזכר לרוב כרועה-צאן (ולעיתים כדייג, או כבויאר). לפי גרסה אחרת - שם העיר קשור למילה הרומנית "בּוּקוּרייֶה" (Bucurie), שמובנה "שמחה", ומוצאה, כנראה, מהשפה הדאקית העתיקה. בשפה האלבנית דהיום, היחידה ששרדה מקבוצת השפות התראקיות-איליריות הקדומות (שכללו גם את הדאקית), משמעות המילה "בוּקוּר" (Bukur) היא דווקא - "יפה". ההיסטוריון דימיטריה פאפאזוגלו, מחבר הספר "Istoria fondărei orașului București" ("היסטוריית ייסוד העיר בוקרשט") גורס אחרת: לדבריו, השם נגזר משמו של Bugă (בוגה), שהיה בעל קרקעות בתקופת מירצ'ה השני, עליהן הקימה משפחתו את הכנסייה הראשונה בעיר^[1]. ב-14 באוקטובר 1465 הפך הנסיך השליט "ראדו היפה" את הכנסייה למשכן הקיץ הקבוע של שליטי וולאכיה.

בוקרשט מוזכרת לראשונה בשמה - כמקום מושבו של "האדון השליט" ("דומן" (domn), או "ווייבוד") הוולאכי "ולאד המשפד". האזכור מופיע במסמך מה-20 בספטמבר 1459, בו מאשר השליט מתן מענק לכמה אצילים.

הנסיך המושל הוולאכי "מירצ'ה הרועה" בנה בעיר מכלול מבנים הקרויים "החצר הישנה" (Curtea Veche), ביניהם הארמון וכן "הכנסייה הנסיכותית" (Biserica Domnească); הוא גם בנה את חומותיה הראשונות של העיר.

במאה ה-17

לאחר שיקומה של בוקרשט בימי שלטונו של ראדו מיכניה בסביבות 1620, ואחריו בזמן מאתיי בסאראב ב-1640, המשיכה העיר לגדול ולשגשג. פריחה מיוחדת בתקופת שלום יחסי ידעה בוקרשט בין 1659–1715, מתחילת מלכותו של גאורגה גיקה עד לסוף מלכותו של שטפאן קנטאקוזינו.

ב-1659 בחר השליט גאורגה גיקה בעיר כבירתו וב-1668 העביר גם המיטרופוליט, ראש הכנסייה האורתודוקסית בוולאכיה, את מקום מושבו לבוקרשט. ב-1698 הנסיך קונסטנטין ברנקוביאנו קבע כי בירת הנסיכות תהיה בבוקרשט - לתמיד. בתקופת השליטים שרבאן קנטקוזינו וקונסטנטין ברנקוביאנו חדרו לעיר השפעות מאוחרות של תרבות הרנסאנס האירופי, ונוצר בה סגנון אמנותי מקורי בשם "הסגנון הברנקוביאני" ("stil brâncovenesc"). באותו זמן הוקמה גם המכללה הנסיכותית הראשונה, על שמו של סאבא הקדוש ("ספנטול סאבא", Sfântul Sava‏). ב-1702 הסתיימה בניית ארמון מוגושואיה, ובערך באותו זמן נסלל הרחוב המדופן בעץ "פּוֹדול מוגושואיי" (Podul Mogoşoaiei, "גשר מוגושואיה"), שהפך לימים ל"קאליאה ויקטוריי" (Calea Victoriei, שדרת הניצחון).

תקופת הפאנאריוטים (1716–1822)

מהמאה ה-17 משפחות מהאליטה היוונית של בירת האימפריה העות'מאנית (משפ' קנטקוזינו, גיקה, רוסטי, ועוד) החלו להיות מעורבות בשלטון בנסיכויות הרומניות, והתערבבו עם האצולה המקומית. החל מ-1716 החליטו הסולטאנים העות'מאנים למנות באופן עקבי כשליטי נסיכויות וולאכיה ומולדובה - רק נציגים של המשפחות העשירות מתוך הקהילה היוונית, שהתגוררו ברובע פנאר שבקונסטנטינופול. כך החל עידן המוכר בתולדות רומניה כ"תקופת הפנריוטים", בה גברה ההשפעה הטורקית והיוונית על אורח החיים והתרבות של הרומנים. הראשון שנשלח למשול בבוקרשט, לפי הסדר החדש, היה ניקולאיה מברוקורדט. אוכלוסיית העיר עלתה ל-30,000 תושבים ב-1798 כתוצאה מהגירה אליה של תושבים מכל וולאכיה.

המלחמות הרוסו - טורקיות

במהלך המלחמה בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית בשנים 1768–1774 בוקרשט נפלה פעמיים לידי הרוסים. אחרי הסכם שלום, העות'מאנים חזרו לשלוט בנסיכויות הרומניות. בין 1787–1791, כתוצאה ממלחמה נוספת שהתחוללה, העיר הייתה תחת כיבוש זמני אוסטרי.

ב-1821 העיר הייתה עדה למהומות רבות במהלך מלחמת העצמאות של יוון. היא נכבשת ב-21 מרץ למשך 56 ימים על ידי המנהיג המהפכן הרומני מאולטניה, טודור ולדימירסקו, בן בריתם של היוונים, ואחר כך על ידי הלוחמים היוונים הגולים בעצמם, חברי הארגון "פיליקי אטריה", תחת פיקודו של אלכסנדר איפסילנטי. באוגוסט אותה שנה העות'מאנים נקמו בפעולת תגמול וטבחו בבוקרשט 800 בני אדם. מאורעות אלה תרמו לסיום שלטונם של הפאנאריוטים במתכונת שהתקיימה מאז 1716.

הכיבוש הרוסי (1828–1843): הגנרל קיסליוב, והשליט אלכסנדרו השני גיקה

ב-1828 בוקרשט מצאה עצמה שוב תחת כיבוש רוסי זמני. הממשל הרוסי בבוקרשט, בראשו עמד בין 1829–1843 הגנרל פאבל קיסליוב, ביצע שורה של רפורמות ושיפורים בחיי תושבי העיר: הונהגה בנסיכויות כעין טרום-חוקה שמרנית: "התקנון האורגני". בימי השליט אלכסנדרו דימיטריה גיקא (המוכר כאלכסנדרו השני גיקא, 1834–1842) החלו להתחולל בבירה, וברומניה כולה, תמורות לכיוון מערביזציה - שנגעו ללבוש, לאורחות החיים, לשפה, לתרבות ולמנטליות; תמורות אלה תהיינה ניכרות עוד יותר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. חוץ מהעורק הראשי קיסלף, הקרוי על שם הגנרל הרוסי, נסללה אז דרך ראשית נוספת החוצה את העיר בכיוון דרום-צפון: "קאליה דורובאנצילור" (Calea Dorobanţilor, 'דרך הפרשים'). כן נבנו בעיר כיכרות חדשות - כמו "פיאצה אמזיי" (Piaţa Amzei), "פיאצה ספנטה וינר" (Piaţa Sfânta Vineri) ואחרות. הגן צ'ישמיג'יו (Cismigiu) נחנך רשמית ב-1847.

מהפכת 1848: שוב נוכחות צבאית זרה

ברוח "אביב העמים" באירופה, פרץ גם בבוקרשט מרד בהנהגת צעירים מהפכנים, רובם סטודנטים שלמדו בצרפת, חברים באגודה חשאית בשם "פראצייה" (Frăţia, "האחווה") שהוקמה בהשראת הבונים החופשיים. ב-11 ביוני 1848 השליט ביבסקו אולץ על ידי התושבים להתפטר, ועזב את המדינה. ב-15 ביוני 1848 כ-30,000 איש התכנסו במרחב הפתוח 'פילארט' (הקרוי מאז "שדה החירות" - Câmpia Libertăţii) להיות נוכחים בהשבעת הממשלה הזמנית; השלטון המהפכני, החצוי בין פלגים יריבים, לא החזיק מעמד הרבה זמן. האימפריות השכנות - הן המעצמה הסוברנית העות'מאנית, והן האימפריה הרוסית, שלחו כל אחת כוחות צבאיים לדיכוי ההתקוממות. ב-13 בספטמבר 1848, בגבעת "דיאלול ספירי" בבוקרשט, דיכאו הטורקים את ההתנגדות הצבאית היחידה שבאה מצד קבוצה של מכבי אש. על המדינה ועל בירתה ניחת שוב כיבוש זר, תחילה מעורב - טורקי ורוסי (1848–1852), אחר כך כיבוש רוסי (בין 1853–1854), ובין השנים 1854–1857 אחרי תבוסת רוסיה במלחמת קרים - שליטה צבאית אוסטרית. במשך רוב התקופה הזו שלט בארבו שטירביי בוולאכיה, מי שהיה אחיו של השליט הקודם, ביבסקו.

בוקרשט – בירת רומניה: מאלכסנדרו יואן הראשון (1859–1866) ועד למלך קרול הראשון (1866–1914)

לפי הסכם פריז שסיים את מלחמת קרים, נערכו בחירות באסיפות-העם (הפרלמנטים) של שתי הנסיכויות הרומניות - מולדובה, שבירתה יאשי, ומונטניה (או וואלכיה, "ארץ הרומנים"), שבירתה בוקרשט, לשם בחירתו של נסיך-מושל בכל אחת מהן. הנסיך אלכסנדרו יואן קוזה שלושה שבועות אחרי שנבחר כשליט במולדובה, הוא נבחר ב-24 בינואר 1859 גם בבוקרשט - כשליט נסיכות וואלאכיה. אחרי תקופה קצרה של הסדר ארעי, על פיו היו לנסיכויות הרומניות המאוחדות שתי ערי-בירה (יאשי ובוקרשט), ואחרי שהמדינה אימצה את השם החדש רומניה ב-1861, ב-24 בינואר 1862 הוכרזה בוקרשט כבירתה היחידה של הממלכה. תחת שלטונו של אלכסנדר יואן קוזה הראשון רוצפו מחדש הרחובות בקומפלקס המנזר והמכללה על שם הקדוש סבא ('ספנטול סבא'). ב-1864 הוקמה אוניברסיטת בוקרשט, וכן נסללה מסילת הברזל בין בוקרשט לבין נמל ג'יורג'יו שעל גדת הדנובה. ואולם, ב-22 בפברואר 1866 הודח השליט קוזה מכסאו על ידי שותפי ה"קואליציה המפלצתית" של הליברלים והשמרנים, שהתנגדו לרפורמה האגררית העמוקה שלו, ולסגנון שלטונו הריכוזי מדי. ראשי הקושרים החליטו לחפש בין בתי המלוכה באירופה נסיך זר, שיתעלה מעל הפלגים המקומיים ויוכל למשול בהם, ושיחזק גם את הקשר בין המדינה המאוחדת הצעירה ובין מעצמות היבשת ויעלה את יוקרתה בעולם. ב-1866 נבחר הנסיך קרל אייטל פרידריך מבית הוהנצולרן-זיגמרינגן הגרמני כנסיך המושל, במשאל עם שנערך ברומניה. הוא הוכתר בשם קרול הראשון, שליט רומניה. (כמה שנים אחר כך "שודרג" מעמדה של המדינה לממלכה וקרול הוכר על ידי מעצמות אירופה כמלך רומניה.) ב-1877 השליט החדש עבר גם את "מבחן האש": במהלך מלחמת 1877–1878 בין רוסיה לטורקיה, שבה רומניה לקחה חלק פעיל בלחימה כנגד הטורקים ("מלחמת העצמאות של רומניה"), הפרלמנט הרומני בבוקרשט הכריז על עצמאותה המלאה של המדינה, והתנתקותה מן האימפריה העות'מאנית (ב-9 במאי 1877). בשנות מלכותו הראשונות של קרול הונהגה בבוקרשט תאורה באמצעות גז, הוקמו תחנות הרכבת פילארט (1869) ותחנת צפון (1872, Gara de Nord), קמו נתיבי תחבורה ציבורית מונעת על ידי סוסים, על פסי פלדה (tramvai). נפתחו בתי חרושת חדשים רבים, נבנו בניינים מפוארים פרטיים - כמו הארמון קרצולסקו, מוסדות ומבני מינהל מרשימים, נסללו שדרות לאורך ורוחב הבירה, ועוד. באפריל 1880 נפתח הבנק הממלכתי של רומניה (Banca Naţională) שזכה ב-1885 לבניין חדש ומפואר.

ממלכה ובירתה "פריז של המזרח"

עם הפיכת רומניה לממלכה ב-10 במאי 1881 קצב הבנייה הואץ. בשנת 1883 עבודות תיעול בתוואי נהר הדמבוביצה שחוצה את בוקרשט עצרו את השיטפונות, שהיו בעבר מכה אנדמית בעיר.

אוכלוסיית העיר צמחה באופן משמעותי. האדריכלות הראוותנית ותרבות הקוסמופוליטיות של אותה תקופה היקנו לעיר את הכינוי "פריז של המזרח" (או "פריז הקטנה", "Micul Paris" או "פריז של הבלקנים"), כששדרת הניצחון (Calea Victoriei) מתפקדת כ"שאנז אליזה" או "השדרה החמישית". בניין ידוע בעיר הוא ה"אתנאו הרומני" (Ateneul român), אולם קונצרטים מפואר, והמלון "אתֶנֵה פאלאס" Athenée Palace בן חמש הקומות, שבבנייתו השתמשו לראשונה בבטון מזוין. בשנת 1893 נחנך ארמון קוטרוצ'ן (המשמש כיום כארמון משכנו של נשיא רומניה).

הכתרת קרול הראשון ואליזבטה כמלכי רומניה, ב-10 במאי 1881

בתחילת המאה ה-20, בין 1911 ל-1916 נבנה בניין ה"חוג הצבאי", ארמון מרשים מיועד למפעלי התרבות של הצבא (Cercul militar naţional).

בשנת 1918 אוכלוסיית העיר הגיעה ל-380,000 תושבים. אחרי שנתיים של נייטרליות, כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה נגמרה בהתחלה בכי רע. ב-6 בדצמבר 1916 נכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני, וחצר המלך פרדיננד, שרי הממשלה ושאר מוסדות השלטון, מפקדת הצבא ותושבים רבים עברו ליאשי, במזרח המדינה, בירת השליש משטח המדינה שנותר חופשי (חבל מולדובה). ב-7 במאי 1918 מעצמות המרכז כפו על רומניה את הסכם השלום בבוקרשט, בתנאים כלכליים ופוליטיים מחפירים. די מהר שינוי המצב בזירה הצבאית והגאו-פוליטית הבינלאומית גרם לחזרת רומניה למלחמה בסוף אותה שנה, ולחזרתו של המלך פרדיננד כמנצח ומשחרר הבירה ב-18 בנובמבר 1918. בוקרשט חזרה למעמדה כבירת ממלכת רומניה המאוחדת, "רומניה הגדולה".

בין מלחמות העולם (1919–1940)

אחרי האיחוד עם הממלכה הרומנית של שטחי בסרביה, בוקובינה טרנסילבניה ובאנאט, העיר נהנתה מההתאוששות הכלכלית של השנים 1924–1928. נעשו שוב עבודות בנייה נרחבות, חלקן ב"סגנון הבינלאומי". בגלל הפערים החברתיים הגדולים היא הייתה במה לתנועות מחאה חוזרות של פועלים כמו ב-13 בדצמבר (26 בדצמבר) 1918 כששביתת פועלי הדפוס מסתיימת בטבח של 102 מפגינים בידי כוחות הסדר או בעת השביתה בסדנאות גריביצה של רשות הרכבות.

בתקופה שבין מלחמות העולם פרחו בעיר חיי תרבות ובידור. בשמי בוקרשט זהרו שמות אמנים מפורסמים כמו של המלחין והכנר ג'ורג'ה אנסקו, הפסנתרן דינו ליפאטי, שחקני מיוזיק הול כמו קונסטנטין טנאסה, זמרי שירי עם כדוגמת מריה טנאסה, מבצעי רומנסות ותזמורות צועניות ביניהן זו של הכנר והמלחין גריגוראש דיניקו שעינגו את אוזני מבקרי המועדונים, המסעדות ובתי הקפה האופנתיים.

בשנות מלכותו של קרול השני התווספו לנוף האדריכלי של בוקרשט בניינים חדשים, חלקם בסגנון אר דקו או "נאו-רומני". ביניהם בלטו הארמון המלכותי החדש, המשמש כיום אכסניה למוזיאון לאמנויות של רומניה, בניין האקדמיה הצבאית, שער הניצחון שבנייתו הסתיימה בשנת 1934, הפקולטה למשפטים, הארמון ויקטוריה, ארמון חברת הטלפונים שהיה לשנים רבות הגבוה בין בתי בוקרשט, האצטדיון ANEF, האגף החדש של תחנת הרכבת צפון, מוזיאון הכפר ע"ש דימיטריה גוסטי, והמוזיאון האנטורופולוגי הקרוי היום "של האיכר הרומני". קידוחים לעומק שיפרו את האספקה במים נקיים. הטיית מיימי הנהר ארג'ש ועבודות תברואת האגמים הצפוניים קולנטינה, פלוריאסקה, הרסטראו, טיי, הביאו לידי יצירת השרשרת הנוכחית של פארקים ואגמים סכורים.

הימין הקיצוני עולה לשלטון. ימי מלחמת העולם השנייה

פרוץ מלחמת העולם השנייה מצאה את בוקרשט תחת ה"דיקטטורה המלכותית" של קרול השני (1938–1940). חוקים גזעניים נגד היהודים וכניעה לתכתיביו של סטלין והיטלר לא הצילו את קרול השני מהדחה במהפך ב-6 בספטמבר 1940. אז הוכתר במקומו המלך הצעיר מיכאי בעל סמכויות סמליות יותר, והשלטון עבר לידי הגנרל הימני קיצוני יון אנטונסקו ומשמר הברזל. באוקטובר 1940 ההנהגה הרומנית החדשה, המושרית על ידי האידאולוגיה הנאצית-פאשיסטית עם אלמנטים דתיים מקומיים, הסכימה לכניסת כוחות צבא גרמניים לשטח רומניה, בתור בני ברית. ב-21–22 ינואר 1941 פרץ בבירה מרד הלגיונרים שלא רצו לחלק שוב את השלטון עם אנטונסקו ועם הצבא. מרידתם התלוותה בפרעות נגד היהודים. 120 מבני מיעוט זה נרצחו בבוקרשט אחרי השפלות ועינויים. הגנרל אנטונסקו דיכא את המרד גרש את הלגיונרים אך המשיך בשלטון טוטליטרי ואנטישמי מובהק. בוקרשט ספגה אבדות רבות וניזוקה במהלך המלחמה כתוצאה הפצצות אוויריות. במיוחד ב-4 באפריל 1944 ובעוד כמה התקפות אוויריות כבדות במהלך חודש אפריל של אותה שנה נהרגו בבוקרשט כשלשת אלפים בני אדם. בעקבות הצלחות הכוחות הסובייטים שגרשו מערבה את הגרמנים ואת בני בריתם וחצו את הפרוט לכיוון יאשי, ב-23 באוגוסט 1944 המלך מיכאי יחד חוגים צבאיים ועם קואליציה של מפלגות בורגניות ושמאליות ביצעו מהפך שלטוני: עצרו את המרשל אנטונסקו ואת סגנו מיכאי אנטונסקו ושמו קץ לדיקטטורה. הצבא הרומני תפס את כל העמדות בבירה והארץ והפכה בן לילה לבת בריתן של ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית במסע הנגדי נגד גרמניה. ב-30 באוגוסט 1944 נכנסו לבוקרשט היחידות הראשונות של הצבא הסובייטי.

המעבר לעליית השלטון הקומוניסטי בכפיית ברית המועצות והכיבוש הסובייטי (1944–1947)

בהתחלה נוצר רושם כי חזר המשטר הדמוקרטי הרב-מפלגתי והכלכלה החופשית. מ-31 באוגוסט 1944 הוחזרה למדינה החוקה משנת 1923 וכל המפלגות פרט לתנועות הפשיסטיות חזרו להיות חוקיות. חוקית הייתה כעת גם המפלגה הקומוניסטית. ברית המועצות כפתה על רומניה את השתתפות בני חסותה הקומוניסטים בממשלות הראשונות בהנהגת הגנרלים סנטסקו ורדסקו ולבסוף את השתלטותם המוחלטת על רסן השלטון במסגרת ממשל פטרו גרוזה. החירויות הפוליטיות נשחקו בקצב מהיר. ב-8 בנובמבר 1945 ביום הקדוש מיכאיל דוכאו בבוקרשט באכזריות ההפגנות ההמוניות נגד הקומוניזם ובעד המלך.

ב-19 בנובמבר 1946, באווירה של הפחדה, התקיימו בחירות כלליות שתוצאותיהן זויפו. הודות לזיופים מאסיביים "בלוק המפלגות הדמוקרטיות" (BPD) שבהנהגת המפלגה הקומוניסטית עלה לשלטון. המפלגות הלא קומוניסטיות מצאו עצמן בהדרגה מחוץ לחוק וב-30 בדצמבר 1947 המלך אולץ בכוח להתפטר ולעזוב את הארץ. בוקרשט הפכה למרכז השלטון הקומוניסטי בעידן הרפובליקה העממית הרומנית.

השלטון הקומוניסטי הבלתי אמצעי (1947–1989)

במשך יותר מעשור תושבי בוקרשט התנסו בגלי טרור ממלכתי וטיהורים מהסוג הסטליניסטי. שנת 1948 הביאה איתה הלאמת רוב רובם של העסקים הפרטיים, סגירת בתי הספר הפרטיים, כולל של הקהילות הדתיות. ליד האגם הרסטראו הוקמו פסלי ענק של לנין וסטלין, ונבנה היכל גרנדיוזי שהוקדש למערכת ולהוצאה לאור של ביטאון מפלגת השלטון - "בית הניצוץ" - (Casa Scanteii) - בסגנון בית התרבות בוורשה. אחד מהישגי האדריכלות בשנים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' היה "אולם הארמון" (Sala Palatului), האכסניה לקונגרסים של המפלגה ואירועים גדולים אחרים, ארציים ובינלאומיים. ב-1956 הטלוויזיה הרומנית בבוקרשט פתחה לראשונה את שידוריה.

השנתיים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' והשנים הראשונות של יורשו בראש המדינה, ניקולאה צ'אושסקו, התאפיינו באווירה חופשית יותר. הפתיחות המסוימת למערב וכן רפורמה כלכלית מצומצמת לוותה בגל של פריחה בחיי התרבות בכל המישורים - מוזיקה, שירה, תיאטרון, קולנוע ושאר האמנויות.

החל משנת 1971, שלטון צ'אושסקו התפתח לדיקטטורה משפחתית מלווה בפולחן אישיות כבד, בהשראת המשטרים של מאו טסה טונג בסין וזה של קים איל-סונג בקוריאה הצפונית. השיא הגיע בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים עם קיצוצים קשים באספקת המצרכים הבסיסיים לעם ביחד עם חידוש הדיכוי הפוליטי וביטול חופש הדיבור. במקביל הוטלה צנזורה על כל אפיקי הבידור והתרבות, הוטל חיסכון קיצוני בחשמל עם האפלת רחובות העיר, קיצוב אספקת חשמל לצרכנים וצמצום חמור בהסקת הבתים, גם בשיא בחורף. בנוסף נאסרה הפצת אמצעי מניעה והוטל איסור חמור על ההפלות. התפתח פולחן אישיות של הנשיא ושל אשתו אלנה ודיוקנותיהם התנוססו בכל מקום. בימי צ'אושסקו זכתה בכל זאת בוקרשט בשדה תעופה מודרני באוטופן (Aeroportul Otopeni), בקו רכבת תחתית ובבניין חדש לתיאטרון הלאומי, וכמו כן בבית מלון חדש ומרכזי - המלון "אינטרקונטיננטל". אבל, מעל לכל, בשנות השמונים השקיעו הנשיא ניקולאה צ'אושסקו ואשתו הרבה כסף, מחשבה ומאמץ בבנייה של ארמון ענק ושכונה של הנומנקלטורה על חשבון חלקים גדולים של בוקרשט ההיסטורית שעל גדות הנהר דמבוביצה.

ייתכן שהרעיון צמח אחרי רעידת האדמה הקטסטרופלית מ-4 במרץ 1977. בערב אותו היום התמוטטו כליל מעל ל-30 בניינים גדולים של הבירה ונהרגו 1,424 תושבים, ביניהם הרבה בני האליטה התרבותית של רומניה כמו השחקן והקומיקאי האהוב תומא קרג'יו, זמרת הפופ דוינה באדיה, המשוררים אנטול בקונסקי וורוניקה פורומבקו. מבצע פינוי ההריסות הפך להזדמנות בידי השלטון להפטר מכמה מבתיה בעלי ערך היסטורי ואמנותי של העיר לטובת תוכניות בנייה חדשות. כך קרה למשל עם כנסיית ייני שנמצאה ממול למלון אינטרקונטיננטל. בניינה שנפגע מאוד ברעש פורק לאחר מכן לחלוטין ללא זכר מתוך כוונה תחילה. בהמשך לאותן עבודות פירוק ובנייה שלאחר רעידת האדמה מ-1977, בשנות השמונים נהרסו לחלוטין רחובות רבים ואף רבעים שלמים על בתיהם המצועצעים, על האנדרטאות, המנזרים והכנסיות העתיקות, על מנת לפנות שטח למבנים הגרנדיוזיים של ה"צ'נטרול צ'יביק" ("המרכז האזרחי")^[2]. בלטה במיוחד גולת הכותרת - "בית העם" - שם אופמיסטי של הארמון עצום הממדים החדש של המשפחה הנשיאותית שנבנה לפי שיגיונותיה. בעיר נשארו בכל זאת עדיין כמה אזורים היסטוריים שלמים וללא פגע.

המהפכה בדצמבר 1989 והשלטון הדמוקרטי שלאחריה

בעקבות המרד בעיר טימישוארה ב-16–17 בדצמבר 1989 שסילק את ההנהגה הקומוניסטית המקומית, בעזרת התקשורת ותעשיית השמועות התפשטה אש המהפכה גם לבוקרשט הבירה. אספה המונית שכונסה על ידי צ'אושסקו ב-21 בדצמבר 1989 ברחבה לפני בניין הוועד המרכזי של המפלגה הפכה למפגן מחאה. במהלך ימי המהפכה, מאות נורו למוות מידי יורים אלמונים בתוך אנדרלמוסיה שבה לא ידעו מיהו נגד מי. ב-22 בדצמבר הדיקטטור צ'אושסקו, אשתו ועוד שני מקורבים ברחו במסוק מהבניין המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבוקרשט, ונעצרו זמן מה לאחר מכן, נשפטו במשפט מאולתר קצר והוצאו להורג. אחרי מותם הרוחות נרגעו בהדרגה והוקם בבוקרשט שלטון חדש של החזית להצלה לאומית בראשות יון איליאסקו. בהדרגה תוך מכשולים לא מעטים קמה דמוקרטיה חדשה עם חילופי שלטון כל כמה שנים ורומניה נוּוטה בזהירות, לפי דעות אחדים מוגזמת, אל החזרה לכלכלת השוק. אחרי המהפכה מ-1989 החלו שלטונות המשטר החדש בשיפוצה ושחזורה של בוקרשט העתיקה. לאחר שנת 2000, בעקבות ה"בום" הכלכלי של רומניה, העיר עברה מודרניזציה ואזורים היסטוריים רבים שוקמו לתפארתם הקודמת. מ-1 בינואר 2008 בוקרשט הפכה לאחת הערים החשובות של האיחוד האירופי.^[^{דרוש מקור]}

הסכמים וחוזים שנחתמו בבוקרשט

28 במאי 1812, בסוף המלחמה הרוסית-טורקית, רומניה מאבדת את בסרביה.
3 במרץ 1886, בסוף המלחמה בין סרביה ובולגריה.
10 באוגוסט 1913, בסוף מלחמת הבלקן השנייה (ראו: הסכם בוקרשט).
4 באוגוסט 1916, הסכם הברית בין רומניה וצרפת, אנגליה, רוסיה ואיטליה.
6 במאי 1918, ההסכם בין רומניה ומעצמות המרכז, שלא אושרר.

גאוגרפיה

העיר שוכנת בדרום רומניה, באמצע המישור הרומני או הוולאכי, בין הערים פלוישט וג'ורג'יו, על שתי גדות הנהר דמבוביצה הנשפך לנהר ארג'ש. היא נמצאת בגובה ממוצע של 77–105 מטר, 70 ק"מ מצפון לדנובה ו-280 ק"מ מערבה מהים השחור. בשולי העיר זורם נחל קולנטינה (Colentina). נחל זה יוצר בצפון העיר שרשרת של תשעה אגמים ביניהם פלוראסקה (Floreasca), טיי (Tei) וקולנטינה, כמו הנחל. אגמים אחרים בבוקרשט ובקרבתה הם בּוּפטיה (Buftea), בּוּצ'וּמן (Buciumeni), מוגושואיה (Mogoşoaia), סטראולשט (Străuleşti), הרסטראו, בניאסה (Băneasa), פלומבואיטה (Plumbuita), פונדן (Fundeni), דוברויישט (Dobroieşti), פנטלימון (Pantelimon), מורארילור (Morarilor), טיטאן (Titan) ווֶקֶרֵשט (Văcăreşti).

במרכז העיר ישנו גן הסובב אגם מלאכותי – גן צ'ישמיג'יו. בעיר נמצאים שני גני ענק רחבי ידיים נוספים – פארק הרסטראו סביב האגם שהוזכר לעיל וידוע גם בשם פארק קרול השני ומוזיאון האיכר הרומני (בעבר נקרא: "מוזיאון הכפר" Muzeul Satului); השני הוא הגן הבוטני, הגדול ברומניה והכולל רבבות מיני צמחים.

מציינים בבוקרשט שבע גבעות:

גבעת מיכאי וודא (Dealul Mihai Vodă), הקרוי על שם השליט מיכאי האמיץ;
גבעת הפטריארכיה (Dealul Patriarhiei) עם הכנסייה המטרופוליטנית של בוקרשט ומושב הפטריארך האורתודוקסי של רומניה;
גבעת ראדו ווֹדה (Dealul Radu Vodă) ע"ש הנסיך המולדובני ראדו מיכניה;
גבעת קוטרוצ'ן (Dealul Cotroceni) שם ממוקם ארמון נשיאי רומניה;
גבעת ספיריי (Dealul Spirei);
גבעת וקרשט (Dealul Văcăreşti);
גבעת גאורגה הקדוש (Dealul Sfântul Gheorghe).

עד לאחרונה, אזורי הספר סביב העיר, שאינם בתחומה של בוקרשט אלא במחוז אילפוב, היו שטחים חקלאיים בעיקרם אך לאחר 1989, שנת סילוקו של צ'אושסקו, הוחל במקום בהקמת פרוורים חדשים.

אקלים

האקלים בבוקרשט הוא ממוזג קונטיננטלי. בחודשים יוני, יולי ואוגוסט הטמפרטורה הממוצעת ביום היא C°‏ 20. הטמפרטורות בחורף יורדות תכופות מתחת ל-C°‏ 4. העיר מפורסמת בכך שבחורף פוקדת אותה רוח קרה ביותר. רוח קונטיננטלית זו הקרויה קריבץ Crivăţ נושבת מכיוון צפון-מזרח. מקור הרוח בדרום האורל והיא מביאה כפור וסופות שלג. הטמפרטורה השנתית הממוצעת בעיר היא C°‏ 11. כמות הגשם הממוצעת השנתית בבוקרשט: 579 מ"מ.

אקלים בבוקרשט, בנאסה (1981–2010, שיאים 1929–הווה)
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
שיא טמפרטורה מרבית (C°)	17.1	24.1	29.0	32.2	36.9	39.0	42.6	41.0	38.5	35.2	25.1	18.4	42.6
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	2.8	5.5	11.4	18.0	24.0	27.7	29.8	29.8	24.6	17.9	9.8	3.8	17.1
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	−4.8	−4.0	0.1	4.9	9.6	13.6	15.4	14.9	10.5	5.4	0.6	−3.4	5.2
שיא טמפרטורה מזערית (C°)	−32.2	−29.0	−21.7	−9.5	−1.1	4.5	7.4	5.2	−3.1	−8.0	−19.4	−25.6	−32.2
משקעים ממוצעים (מ"מ)	37	37	44	50	56	83	70	56	64	53	46	48	643
מקור: Pogoda.ru.net (טמפרטורות ממוצעות ומשקעים)^[3]

שיטפונות

הימצאותם של גופי מים מרובים בבוקרשט טמנה מאז ומתמיד בחובה גם את הסכנה שבשיטפונות. בהיסטוריה של העיר היו שיטפונות רבים, ב-1837 הוצפו שבע שכונות. שלושת השיטפונות, שגרמו את הנזקים הגדולים ביותר:

ב-1862 הפשרת שלגים מוקדמת בצירוף גשמים שופעים הביאו להצפה של שלוש שכונות והמים הגיעו לגובה של שלושה מטרים. השלטונות נתנו 135 לאו לכל נפגע.
ב-1864 שוב הוצפו שלוש שכונות והמים הגיעו לגובה של שני מטרים. השלטונות עזרו לנפגעים במזונות ובכסף.
ב-1865 היה השיטפון הגרוע ביותר, המים הגיעו לגובה שלושה מטרים, התחבורה נפגעה מאוד, חלוקת המזון ומי בשתייה התנהלה הקושי ובאיטיות. מספר הנפגעים היה גדול מאוד והעיתונות יצאה בהתקפות על מחדלי השלטונות^[4].

גאולוגיה

העיר שוכנת מדרום לקשת הרי הקרפטים המזרחיים ואזור וראנצ'ה בלב השפלה הרומנית. אזור וראנצ'ה הנמצא כ-130 ק"מ מרחק מבוקרשט הוא בשלב סופי של שטח שעבר הפחתה וכתוצאה מכך נוצר רכס הרי הקרפטים המזרחיים. רעידות אדמה שמוקדן באזור וראנצ'ה היוו סכנה ליישוב לכל אורך ההיסטוריה. במאתיים השנים האחרונות רעידות אדמה חזקות אירעו ב-26 באוקטובר 1802 (זו שכונתה "רעידת האדמה הגדולה"), ב-20 בנובמבר 1829, ב-31 באוגוסט 1894, ב-6 באוקטובר 1908, ב-10 בנובמבר 1940, ב-4 במרץ 1977, וב-30 באוגוסט 1986 (אונצ'סקו ובונז'ר 1997). ההסתברות שרעש אדמה משמעותי ברמה שמעל 7.9 בסולם ריכטר יתרחש מדי מחצית מאה (או כל כמה עשרות שנים) עומדת לדעת המומחים על כ-50%^[5].

ממשל

חלוקה אדמיניסטרטיבית

האזור המוניציפלי בוקרשט (Municipiul Bucuresti) מחולק ל-6 אזורים מינהליים הנקראים סקטורים (sectoare) הכוללים חלוקת-משנה לרבעים (cartiere) כלהלן:

סקטור 1: אביאטורילור (Aviatorilor), אביאציי (Aviaţiei), בניאסה (Băneasa), בוקורשטי נוי (Bucureştii Noi), דמרואיה (Dămăroaia), דומני (Domenii), דורובנץ (Dorobanţi), גארה דה נורד (Gara de Nord), גריביצה (Griviţa), ויקטוריי (Victoriei), פלוריאסקה (Floreasca), פאז'ורה (Pajura), פיפרה (Pipera), פרימברי (Primăverii).
סקטור 2: פנטלימון (Pantelimon), קולנטינה (Colentina), יאנקולוי (Iancului), טי (Tei).
סקטור 3: ויטאן (Vitan), דודשט (Dudeşti), טיטאן (Titan), באלטה אלבה (Balta Albă), צ'נטרול צ'יביק (Centrul Civic).
סקטור 4: ברצ'ן (Berceni), אולטניצי (Olteniţei), וקרשט (Văcăreşti), טימפור נוי (Timpuri Noi).
סקטור 5: ראחובה (Rahova), פרנטאר (Ferentari), קוטרוצ'ן (Cotroceni).
סקטור 6: דרומול-טאבריי (Drumul-Taberei), מיליטאר (Militari), קרנגאש (Crangasi), ג'ולשט (Giuleşti).

לכל סקטור יש בית מועצה ובה 27 חברים ובראשם "ראש מועצה". ראש העיר וראשי מועצות הסקטורים נבחרים על ידי התושבים המקומיים בכל סקטור לתקופת כהונה של 4 שנים. במקביל, יש לעיר הבירה גם מושל (Prefect), זהו פקיד בכיר הממונה על ידי הממשלה - תוארו: פרפקט הבירה, עליו להיות חסר שייכות מפלגתית והוא אמור לייצג מבחינה אדמיניסטרטיבית את הממשלה ברמה המקומית. דמות זו מהווה חוליית קשר בין השלטון המרכזי למוניציפלי ומסייעת ביישום תוכניות הפיתוח הלאומיות ותוכניות הממשלה ברמה המוניציפלית. הפרפקט/ית הנוכחי/ת של בוקרשט היא ג'ורג'טה גאברילה (החל משנת 2012). לאחרונה הוכנה ל"בוקרשט רבתי" "תוכנית אזור פיתוח בוקרשט" הכוללת בתוכה (בנוסף לבוקרשט) גם שטחים ממחוז אילפוב ומעוד מחוזות הסובבים אותה. פרויקט זה הוא אחד מהאזורים המכונים "NUTS-II" על פי הנומנקלטורה של האיחוד האירופי ומשמש הן את האיחוד הן את הממשלה הרומנית לניתוחים סטטיסטיים-תכנוניים ולפיתוח אזורי. (האזור טרם הוגדר כישות מינהלית סוברנית והתוכנית מצויה בשלב ראשוני).

המועצה הכללית של בוקרשט

למועצה הכללית של העיר יש את ההרכב הפוליטי הבא, בהתבסס על תוצאות הבחירות המקומיות ב-2020:

	מפלגה	חברים	הרכב המועצה
	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (PSD)	21
	האיחוד "הצילו את רומניה" (USR)	17
	המפלגה הלאומית ליברלית (PNL)	12
	מפלגת תנועת העם (PMP)	5

דמוגרפיה

אוכלוסיית העיר גדלה משמעותית בשתי המאות האחרונות, עקב העלייה בחשיבות העיר. הגידול נעוץ בחלקו בתהליך העיור שעבר על הרומנים, אשר עד המאה ה-19 היו רובם איכרים שגרו באזורים הכפריים.

שנה	אוכלוסיית העיר
1800	32,000
1859	122,000
1900	282,000
1918	383,000
1930	639,000
1966	1,452,000
2000	2,300,000
2007	2,400,000

תוחלת החיים בבוקרשט בשנת 2015 הייתה בממוצע 77.8 שנים, קצת מעל לממוצע הארצי.

ההרכב האתני של אוכלוסיית בוקרשט היה לפי נתוני המפקד בשנת 1930 כלהלן: רומנים 77.47%, יהודים 10.93%, הונגרים 3.76%, גרמנים 2.22% וכו'. באותה השנה לפי ההשתייכות הדתית, תושבי בוקרשט היו: נוצרים אורתודוקסים 76.08%, יהודים 11.96%, נוצרים רומנו-קתולים 5.69%, נוצרים לותרנים 2.01%, (יוונים-קתולים)נוצרים אוניאטים 1.90%, נוצרים רפורמים (קלביניסטים) 1.14%.

לפני מלחמת העולם השנייה היהודים היו המיעוט הגדול במספר התושבים: 69,885 (10.93%) בשנת 1930. מספרם ירד אחרי אימי השואה (בה נספו כמחצית מיהודי רומניה) וכן עקב ההגירה ההמונית לישראל, מיד עם הקמתה, ולארצות אחרות. ב-2002 נמנו בבוקרשט פחות מ-3,000 יהודים.

גם מספר ההונגרים, בחלקם ממוצא סקלרי, ירד במהלך השנים. אם בשנת 1930 מנו 24,052 נפשות - 3.76% מהתושבים, בשנת 2002 הם מהווים רק 0.36% מאוכלוסיית העיר - 5,834.

עוד מיעוט לאומי ששיעורו באוכלוסיית בוקרשט ירד במהלך השנים בגלל הגירה הם הגרמנים. לפני מלחמת העולם הראשונה הם היוו 8% ממספר התושבים והיו ברובם סכסונים טרנסילבנים, אך כללו גם אוסטרים ופרוסים. בשנת 1977 היו עדיין כ-8,000 ומספרם ירד עד שנת 2002 ל-2,358.

גם הארמנים, מיעוט ותיק ששיחק תפקיד חשוב בחיי הכלכלה והתרבות בבוקרשט ושהיו בשנת 1930 4,748 - 0.74% ממספר התושבים, נותרו בשנת 2002, 815 בלבד.

מימי הביניים ובמיוחד ובתקופת הפנריוטים חיו בבוקרשט יוונים רבים ששיחקו זמן רב תפקיד מוביל בחברה המקומית וחלקם הגדול התבוללו באליטה הרומנית. בשנת 1930 מספר היוונים מנה 4,293 תושבים והיוו 0.67% מאוכלוסיית העיר. ב-1950 נקלטו מיוון פליטים קומוניסטים, אך בינתיים חזרו רובם לארצם בעשורים האחרונים. כעת ישנם אזרחי יוון הבאים לבוקרשט לשם עסקים.

קבוצות אתניות ותיקות אחרות בבוקרשט הן הארומנים הנחשבים לרומנים לכל דבר אך דיברו בעבר דיאלקט מיוחד והיגרו במאות 19–20 בעיקר מיוון ומקדוניה, הבולגרים, רובם אורתודוקסים, אבל גם רומנו-קתולים, שחיים עדיין גם בכמה שכונות של העיר וגם בכמה כפרים בסביבה, וכמו כן האלבנים. בשנת 2002 המיעוט האתני העיקרי בבוקרשט היו הצוענים - 1.4%.

בשנת 2002 ההרכב לפי דתות של אוכלוסיית הבירה היה: 1,850,414 נוצרים אורתודוקסים (96.05%), נוצרים רומנו-קתולים 23,450 (1.21%), מוסלמים 9,488 (0.49%), נוצרים אוניאטים 7,558 (0.39%), נוצרים פנטאקוסטלים 5,452, נוצרים אדבנטיסטים 4,381.

יהודי בוקרשט

ערך מורחב – יהדות בוקרשט

היהודים הראשונים הגיעו לבוקרשט מהאימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-15, בעיקר לאחר גירוש ספרד. במהלך המאה ה-17 הגיעו אליה גם יהודים מפולין ובשנת 1894 היו בבוקרשט 43,000 יהודים. בשנת 1930 מספרם של יהודי בוקרשט היה 69,885 והם היוו 10.93% מאוכלוסיית העיר. בשנת 1940 היו בבוקרשט כ-60,000 יהודים שסבלו רבות בגלל אנטישמיות ורדיפות השלטונות (ראו ערכים מורחבים מרד הלגיונרים, פרעות בוקרשט וה"רומניזציה"). בעיקר בשתי השכונות היהודיות, "וקרשט" ו"דודשט". ב-1956 נמנו בבוקרשט 43,000. במהלך השנים, יהודי בוקרשט, כמו יתר יהודי רומניה, עלו לישראל או היגרו לארצות אחרות וכיום מספר היהודים המקומיים בבוקרשט קטן מאוד, רובם קשישים. אחרי מהפיכת 1989 הגיעו לעיר אנשי עסקים זרים רבים ובהם גם ישראלים, בני עדות שונות (לאו דווקא יוצאי רומניה).

כלכלה

אף על פי שהיא מקום המגורים של רק 9% מאוכלוסיית רומניה, בוקרשט מייצרת כ-21% מהתל"ג של המדינה, שכן היא האזור המפותח והמתועש ביותר ברומניה. המעמד החזק של הלאו הרומני בשערי החליפין הבינלאומיים מקלים על השוואת התוצר הכלכלי של בוקרשט וזה של מדינות האיחוד האירופי. אם נסתכל מנקודת של כושר הקניה, התל"ג לנפש בבוקרשט הוא בערך כמחצית מהממוצע באיחוד האירופי, כמעט כפליים מהממוצע ברומניה (אבל קרוב מאוד לזה שבאזורים עירוניים אחרים ברומניה. על בסיס נתונים אלו אפשר לומר שהתל"ג לנפש הוא בערך $20,300.

תחבורה

בוקרשט מתגאה באחת ממערכות התחבורה הציבורית הגדולות ביותר ברומניה, ואף במרכז אירופה. ישנם שלושה אמצעי תחבורה עיקריים:

הרכבת התחתית של בוקרשט, המופעלת על ידי Metrorex
מערכת תחבורה עילית, המופעלת על ידי RATB ומורכבת מאוטובוסים, חשמליות וטרוליבוסים
רשת מוניות פרטיות

הרכבת התחתית של בוקרשט

הרכבת התחתית מורכבת מחמישה קווים:

M1: Pantelimon-Dristor-Piaţa Unirii-Dristor
M2: Pipera-Piaţa Unirii-IMGB 2
M3: Industriilor-Piaţa Unirii-Pantelimon
M4: Gara de Nord-1 Mai
M5: Râul Doamnei

אורך המסילות הכולל הוא 77.53 ק"מ, ויש 63 תחנות.

כפיתוח עתידי מתוכנן קו נוסף M6, שיחבר את תחנת הרכבת "Gara de Nord" לנמל התעופה הבינלאומי בוקרשט אנרי קואנדה דרך תחנת הרכבת "Gara Baneasa" ושדה התעופה המשמש לטיסות פנימיות בעיקר, "Aeroportul Baneasa".

תחבורה ציבורית ומוניות

מערכת התחבורה הציבורית STB (קיצור של Societatea de Transport București; בעבר נודעה כ-RATB; קיצור של Regia Autonomă de Transport București) מפעילה אוטובוסים, טרוליבוסים ורכבת קלה.

המוניות, המופעלות על ידי מבחר חברות פרטיות, הן גם דרך נוחה וזולה להתנייד ברחבי העיר. עם זאת, ישנן מספר חברות מוניות אמינות פחות (שבהן, למשל, אין כיתוב המציין את התעריף לקילומטר).

נמלי תעופה

טארום, חברת התעופה הלאומית, מציעה מגוון רחב של טיסות מערים רבות בעולם לנמל התעופה הבינלאומי של בוקרשט/אוטופן ע"ש אנרי קואנדה, נמל התעופה העיקרי של העיר.

רכבות

יש רכבות EuroCity ו-EuroNight לבודפשט דרך ארד, כמו גם לבלגרד דרך טימישוארה. הכרטיסים זולים בקנה מידה מערבי. יש רכבות יומיות בין הערים הגדולות והכפרים הסובבים אותן, בהן נוסעים העובדים בתנאים טובים-פחות.

את בוקרשט משרתת גם מערכת רכבות נוסעים המופעלת על ידי ה-CFR - חברת הרכבות הלאומית הרומנית.

אתרים

ארמון הפרלמנט

ארמון הפרלמנט נבנה על ידי הדיקטטור הקומוניסטי ניקולאה צ'אושסקו (בשם הרשמי של "בית הרפובליקה" אך נודע אז יותר בשם "בית העם") והוא בניין המשרדים השני בגודלו בעולם, אחרי הפנטגון.

מוזיאון הכפר

מוזיאון הכפר או בשמו המלא העכשווי המוזיאון הלאומי של הכפר ע"ש דימיטרייה גוסטי, הוקם בשנת 1936. זהו מוזיאון אתנוגרפי פתוח על שטח של 10 הקטרים המכיל 272 מבנים אותנטיים של בתים כפריים וחוות איכרים מכל רחבי רומניה. שופץ לאחרונה בשנת 2005.

שער הניצחון

שער הניצחון של בוקרשט הראשון נבנה בחופזה, לאחר שרומניה זכתה בעצמאות בשנת 1878, כדי שהחיילים המנצחים יוכלו לעבור מתחתיו. שער זמני נוסף נבנה במקום לאחר מלחמת העולם הראשונה. שער הניצחון האחרון והנוכחי נחנך בשנת 1935.

גן צ'ישמיגיו

ערך מורחב – גן צ'ישמיג'יו

גני צ'ישמיגיו נבנו כגנים ציבוריים במרכז בוקרשט בשנת 1847 על בסיס התוכניות של הארכיטקט הגרמני קרל פ. וו. מאייר.

מוזיאון האומנות הלאומי

המוזיאון, הממוקם בארמון המלכותי לשעבר, מכיל אוספים של אומנות רומנית מימי הביניים ומהעת החדשה, כמו גם את אוסף האומנות הבינלאומי של משפחת המלוכה הרומנית. האוסף הרומני המודרני כולל פסלים של קונסטנטין ברנקוזי ודימיטריה פצ'וריא.

מוזיאון האיכר הרומני

המוזיאון מציג אוסף של בדים (בעיקר תלבושות), צלמים, קרמיקה, ומוצרים אחרים שקשורים לחיי האיכרים הרומנים. מוזיאון זה זכה בפרס "המוזיאון האירופי של שנת 1996", וקיבל מלגת שיפוצים.

אתרים נוספים ראויים לציון

הספרייה הרומנית
מוזיאון ההיסטוריה הרומנית
אוספי מוזיאון האומנות
פארק הרסטראו, בו שוכן מוזיאון הכפר
הגנים הבוטניים
כיכר האוניברסיטה
אזור ליפסקאן, כולל הפונדק של מנוק והחצר המלכותית הישנה
מוזיאון זמבקצ'יאן
מוזיאון תאודור פאלאדי
ארמון קרצולסקו
ארמון קוטרוצ'ן
שוק אובור
ארמון סוצו
האופרה הלאומית הרומנית

קתדרלת הישועה של העם הרומני - כנסייה חדשה שהוקמה במרכז העיר והיא הכנסייה האורתודוקסית הגבוהה בעולם

Caru' cu Bere - מסעדה ותיקה ומפורסמת במבנה שמהווה אתר היסטורי ואדריכלי.

קניות

רשתות סופרמרקטים בינלאומיות כמו קאופלנד, לידל, מטרו, סלגרוס, פני מרקט, קרפור, אושאן, קורה, פרופי ומגה אימג' פועלות כולן בבוקרשט. בנוסף לקניונים ומרכזי הקניות הגדולים בבוקרשט כמו קניון בוקרשט, קניון סאן פלאזה, מרכז הקניות אוניריה וקניון קרפור שהוגדל ונחשב לקניון הגדול באירופה.

חינוך

המוסד הראשון להשכלה גבוהה נפתח בבוקרשט ב-1694 - "האקדמיה הנסיכותית סאבא הקדוש", כיום המכללה הלאומית סאבא הקדוש, וב-1864 נפתחה אוניברסיטת בוקרשט. נכון ל-2005 יש בבוקרשט 21 מוסדות להשכלה גבוהה (בהם אוניברסיטת יון מינקו לאדריכלות ותכנון עירוני) ולומדים בהם כ-200,000 סטודנטים.

ערים תאומות

לבוקרשט מספר ערים תואמות:^[6]

עמאן, ירדן
אנקרה, טורקיה
אטלנטה, ארצות הברית
אתונה, יוון
בייג'ינג, סין
קישינב, מולדובה
דמשק, סוריה
קייב, אוקראינה
לאגוס, ניגריה
מוסקבה, רוסיה
ניקוסיה, קפריסין
פרטוריה, דרום אפריקה
סופיה, בולגריה

ראו גם

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של בוקרשט
בוקרשט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
RATB - אתר חברת התחבורה העירונית
בוקרסט (רומניה), דף שער בספרייה הלאומית

מדריכי טיולים

מדריך למטייל בבוקרשט, מתוך הבלוג Check In/Out, נובמבר 2018
שירי הדר, MUST: המקומות שחובה לראות בבוקרשט, באתר ynet, 6 באפריל 2017
איתן לשם, בוקרשט: המלצות לאטרקציות בבירה הישראלית הבלתי רשמית של אירופה, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2018
סוזן פאולר, הניו יורק טיימס, סוף שבוע בבוקרשט: 12 המלצות חמות, באתר הארץ, 3 בינואר 2019
כרמית וייס, ‏לגלות את בוקרשט: מסלולי טיול בעיר וסביבתה, באתר GoTravel

הערות שוליים

^ Istoria fondărei orașului București, עמוד 13 (ברומנית)
^ יגאל אבירן, עבודה עברית - ומי משלים את הפרויקט של צ'אושסקו? ישראלי, חדשות, 27 באפריל 1993
^ "The Climate of Bucharest 1981–2010 (Average Temperatures, Humidity)"
^ Scurt istoric al inundaţiilor în spaţiul românesc în secolele XIII-XXI (ברומנית)
^ F. Wenzel: Reduzierung von Erdbebenschäden – eine Herausforderung für Geo - und Ingenieurwissenschaften, TU-Berlin (הקישור אינו פעיל, 21 בפברואר 2019)
^ Care-i cel mai… înfrățit oraș din România? Care-i cu americanii, care-i cu rușii? Și care-i înfrățit cu Timișoara (ברומנית)

הערים הגדולות של רומניה אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2021^{[אוכלוסין 1]}
^ ROMANIA: Counties and Major Cities
	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה
בוקרשט קלוז'-נאפוקה
	1	בוקרשט	בוקרשט	1,819,419	11	בראילה	בראילה	155,000	טימישוארה יאשי
	2	קלוז'-נאפוקה	קלוז'	324,700	12	ארד	ארד	150,700
	3	טימישוארה	טימיש	308,500	13	סיביו	ארג'ש	145,200
	4	יאשי	יאשי	303,000	14	פיטשט	סיביו	143,800
	5	קונסטנצה	קונסטנצה	269,700	15	בקאו	בקאו	133,800
	6	קראיובה	דולז'	246,400	16	טרגו מורש	מורש	125,700
	7	בראשוב	בראשוב	246,200	17	באיה מארה	מרמורש	115,900
	8	גאלאץ	גאלאץ	227,800	18	בוזאו	בוזאו	102,300
	9	פלוישט	פרחובה	190,700	19	בוטושאן	בוטושאן	96,800
	10	אוראדיה	ביחור	187,000	20	סאטו מארה	סאטו מארה	94,600

[1] Istoria fondărei orașului București, עמוד 13 (ברומנית)

[2] יגאל אבירן, עבודה עברית - ומי משלים את הפרויקט של צ'אושסקו? ישראלי, חדשות, 27 באפריל 1993

[3] "The Climate of Bucharest 1981–2010 (Average Temperatures, Humidity)"

[4] Scurt istoric al inundaţiilor în spaţiul românesc în secolele XIII-XXI (ברומנית)

[5] F. Wenzel: Reduzierung von Erdbebenschäden – eine Herausforderung für Geo - und Ingenieurwissenschaften, TU-Berlin (הקישור אינו פעיל, 21 בפברואר 2019)

[6] Care-i cel mai… înfrățit oraș din România? Care-i cu americanii, care-i cu rușii? Și care-i înfrățit cu Timișoara (ברומנית)

[7] ROMANIA: Counties and Major Cities

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[אוכלוסין 1]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: בוקרשט
מדריך למטייל בוויקימסע: בוקרשט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בוקרשט