לדלג לתוכן

ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף F16C)
F-16 פייטינג פלקון
F-16 Fighting Falcon
מטוסי F-16C בתצורת עליונות אווירית
מטוסי F-16C בתצורת עליונות אווירית
מטוסי F-16C בתצורת עליונות אווירית
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב רב־משימתי
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
יצרן לוקהיד מרטין
ג'נרל דיינמיקס (עד 1993)
טיסת בכורה 20 בינואר 1974
תקופת שירות 17 באוגוסט 1978 – הווה (46 שנים)
צוות טייס אחד בדגמי A, C, E
שני טייסים בדגמי B, D, F ו־I
יחידות שיוצרו יותר מ־4,500
משתמש ראשי חיל האוויר האמריקאי
חיל האוויר הישראלי
משתמשים משניים ראו מפעילות
מחיר F-16A –‏ 15 מיליון דולר אמריקאי
F-16C –‏ 18 מיליון דולר אמריקאי
F-16I סופה –‏ 70 מיליון דולר אמריקאי
F-16V בלוק 70/72 – 63–70 מיליון דולר[1]
ממדים 
אורך 15.06 מטר
גובה 4.88 מטר
מוטת כנפיים 9.96 מטר
שטח כנפיים 27.28 מ"ר
משקל ריק 8,670 ק"ג
משקל המראה מרבי 16,057 ק"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביצועים 
מהירות מרבית בגובה נמוך: 1.2 מאך / 1,482קמ"ש (411 מטר לשנייה),
בגובה רב: 2 מאך / 2,450 קמ"ש (680 מטר לשנייה).
קצב נסיקה 254 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי 4,200 ק"מ עם מכלי דלק
סייג רום 18,000+ מטר
דחף יבש: 76.3 קילו־ניוטון
מבער: 128.9 קילו־ניוטון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חימוש 
תותחים תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 511 פגזים
טילים מגוון טילי אוויר־אוויר, אוויר־קרקע מונחי לייזר, נגד־קורנים ונגד ספינות
פצצות מגוון פצצות ש"כ וחכמות, פצצות מצרר ועוד, קונבנציונליות ולא־קונבנציונליות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנעה 
מנוע פראט אנד ויטני F100-PW-220 טורבו־מניפה בעל מבער אחורי בבלוקי "2",
מנוע ג'נרל אלקטריק F110-GE-100 טורבו־מניפה בעל מבער אחורי בבלוקי "0".
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תרשים
F-16 של חיל האוויר האמריקאי
מטוסי F-16I "סופה" של טייסת הנגב בדרך לתרגיל רד פלאג. המטוסים מצוידים במכלי דלק תצורתיים להארכת טווח הטיסה
F-16A
מטוס F-16A של חיל האוויר הנורווגי
תא הטייס במדמה הטיסה של מטוס הקרב F-16C
מטוס קרב F-16I סופה של חיל האוויר הישראלי מתכונן לביצוע תדלוק אווירי בתרגיל רד פלאג בנבדה, ארצות הברית.
מטוס F-16I של טייסת 119 "העטלף" בתרגיל רד פלאג, 2016.
מטוס F-16I סופה של טייסת 107 ממריא עם מבער אחורי

F-16 פייטינג פלקוןאנגלית: Fighting Falcon – "בז לוחם") הוא מטוס קרב סילוני רב־משימתי אמריקאי מהדור הרביעי, שתוכנן על ידי ג'נרל דיינמיקס. הוא נועד במקור להיות מטוס קרב קל, והתפתח למטוס רב־משימתי מוצלח. ב־1993 מכרה ג'נרל דיינמיקס את עסקי ייצור כלי הטיס ללוקהיד קורפוריישן, כיום חלק מלוקהיד מרטין. יכולותיו הרב־תכליתיות הן הסיבה העיקרית להצלחתו, והוא מיוצא בהיקפים גדולים ונמצא כיום בשירותן של 25 מדינות. תוכנית ה־F-16 היא תוכנית מטוס הקרב המערבית הגדולה ביותר, וכנראה המשמעותית ביותר.

מאז תחילת הייצור ב־1976 יוצרו למעלה מ־4,500 מטוסים ומעל 3,500 עדיין בשימוש. ייצור המטוס נמשך עד היום לייצוא, לאחר שחיל האוויר האמריקאי הפסיק להצטייד בו והחל לרכוש מטוסים מתקדמים יותר.

ה־F-16 נחשב למטוס קרב מעולה לקרבות אוויר צמודים. הוא כולל חידושים כגון חופת בועה, מוט היגוי המותקן בצד, ומושב הנשען לאחור. זהו גם מטוס הקרב האמריקאי הראשון המסוגל לבצע פניות ב־9 ג'י. אף ששמו הרשמי של ה־F-16 הוא "פייטינג פלקון", הוא ידוע בקרב הטייסים האמריקאיים בכינוי "וייפר" (צפע).

ה־F-16 נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בשנת 1980 ומהווה כיום את עמוד השדרה שלו. ה־F-16 בחיל האוויר הישראלי קיבל את הכינויים "נץ 1" ו-"נץ 2" (דגמים A/B), "ברק" (דגמים C/D), "ברק 2" (דגמים CG/DG), ברק 2020 (דגמי C/D ו־CG/DG משודרגים) ו"סופה" (דגם I). למטוס ה־F-16 מורשת קרב עשירה ומוצלחת בחיל האוויר הישראלי, הן בקרבות אוויר והן בתקיפת מטרות קרקע, כולל השמדת שני כורים גרעינייםעיראק ובסוריה).

ה־F-16 החל מסדרת דרישות במחלקת ההגנה של ארצות הברית. המגרעות של ה־F-4 פנטום בקרבות אוויר במלחמת וייטנאם, במיוחד בטווחים קצרים, עיצבו את האפיון ל־F-15 איגל. קבוצה לא רשמית ובעלת השפעה שכונתה "מאפיית מטוס הקרב" ("Fighter Mafia"), בהם מנתח המערכות פייר ספריי, טייס הניסוי צ'ארלס מיירס, טייס הניסוי אוורסט ריצ'וני, ומדריך הטיס לשעבר ג'ון בויד, סברו שה־F-15 היה צעד בכיוון הלא נכון. הם טענו שה־F-15 היה גדול מדי ויקר, ובנוסף, מאחר שהוא תוכנן כמיירט מהיר, הסברה הייתה שהוא יהיה בעל רדיוס פנייה רחב ולכן לא יתאים לקרבות אוויר צמודים. "מאפיית מטוסי הקרב" תמכה במטוס קרב קל יותר בעל כושר תמרון מעולה, שיהיה זול מספיק להפעלה בכמויות גדולות. אפיון זה הפך לתוכנית מטוס קרב קל משקל (LWF – Lightweight Fighter), שראשיתה ב־1971. לאחר מספר שנים של ניסיון עם ה־F-15 וה־F-16, התחוור כי הסברה שהראשון נחות בקרבות אוויר מול ה־F-16 אינה נכונה, וכי ה־F-15 למעשה עולה על ה־F-16 באספקטים משמעותיים ביותר, כגון שני מנועיו שהעניקו שרידות גבוהה בהרבה בשדה הקרב, מכ"ם חזק יותר, יחס דחף/משקל ומוטת כנף גדולה שהפיקו כושר תמרון מעולה שאינו נופל מזה של ה־F-16 (למרות גודלו של ה־F-15), וכן העובדה שה־F-15 אינו מוטס בשיטת 'טוס־על־חוט', ולכן מסוגל לבצע תמרונים "מחוץ למעטפת הטיסה" בתאוצות שמעל 9 ואף 10 ג'י, תמרונים שמחשבי ה־F-16 לרוב פשוט יימנעו מהטייס לבצע. בנוסף, בהשבתת מחשבי המטוס (או השבתת מנוע), ה־F-15 יכול להמשיך לטוס לאור היתירות שלו בבקרת הטיסה בין שליטה מכנית לחשמלית[2], בעוד ה־F-16 יהיה בסכנת התרסקות מיידית לאור הסתמכותו המוחלטת על טכנולוגית טוס-על-חוט[3].

תוכנית ה־LWF אפיינה את המטוס הדרוש במשקל 20,000 ליברות (9,000 ק"ג) – מחצית ממשקל ה־F-15, בעל עלות נמוכה, קטן ממדים, טווח, ויכולת תמרון – מהירות פנייה ותאוצה – על חשבון מהירות גבוהה. סביבת פעולתו האידיאלית נועדה להיות מתחת למאך 1.6 ו־40,000 רגל (12,000 מטר). שתי חברות נבחרו במהלך שלב הקונספט: ג'נרל דיינמיקס עם תכנון ה־YF-16 ונורת'רופ עם תכנון שכונה YF-17 קוברה.

תוכנית ה־LWF ניצבה בפני התנגדות משמעותית מצד חיל האוויר האמריקאי כיוון שפורשה כמתחרה ל־F-15, תוכנית מטוס הקרב העיקרית של חיל האוויר. על־מנת לשכך את ההתנגדות, הוחלף כינויו של המיזם ל"מטוס קרב לקרבות אוויר" (ACF – Air Combat Fighter). בשלב זה חיפשו בלגיה, דנמרק, הולנד ונורווגיה מחליף למטוסי ה־F-104 שלהם, וייסדו את קבוצת תוכנית מטוס הקרב הרב־לאומית (MFPG – Multinational Fighter Program Group) לבחירת מחליף. בין המתמודדים היו ה־F-16, המיראז' F1 מתוצרת דאסו והוויגן (ה־F-15 לא הוצע למכירה אלא שנים לאחר מכן ולמדינות בודדות בלבד כולל ישראל, היות שמדובר היה במטוס הקרב המתקדם ביותר של ארצות הברית). גם הצי האמריקאי חיפש אחר תחליף זול למטוס ה־F-14 טומקט, מיירט הדומה בגודלו ובמחירו ל־F-15, בתוכנית שנקראה VFAX. הקונגרס הנחה את הצי להשתמש במטוס שיזכה בתוכנית ה־ACF.

הטיסה הראשונה של אב־הטיפוס YF-16 נערכה ב־2 בפברואר 1974. זה הונע על ידי מנוע טורבו־מניפה מדגם פראט אנד ויטני F100-PW-100, ששימש גם כמנוע של גרסאות מוקדמות של ה־F-15 איגל של מקדונל דאגלס. ב־13 בינואר 1975 בחר חיל האוויר האמריקאי ב־YF-16 כזוכה בתחרות ה־ACF בשל ביצועיו העדיפים ועלויות רכישה ותחזוקה זולות יותר. הוא השתמש במנוע זהה למנוע ה־F-15, מה שהוזיל את עלויות הפיתוח והייצור של המטוס. הצי האמריקאי בחר שתכנון ה־YF-17 יפותח ל־F/A-18 כיוון שהציע אמינות של שני מנועים, שאז נראתה חיונית לפעולות מעל הים.

המטוס הוצע לחברות נאט"ו, והוצג ב־1975 בסלון האווירי בפריז. מדינות ה־MFPG הסכימו לרכוש 348 מטוסים, כשהרכבתם הסופית תיעשה בבלגיה (SABCA), בהולנד (פוקר) וחלקים שונים על ידי קבלני משנה במדינתם. האמריקאים מכרו מטוסי F-16 כמעט לכל מדינות ברית נאט"ו ואף מכרו אותו למדינות שאינן בברית כגון מצרים או איחוד האמירויות הערביות, כדי להבטיח שינקטו במדינות פרו־אמריקאית. גם ישראל זכתה לכמויות נכבדות של המטוס, שאת חלקן רכשה וחלקן קיבלה במתנה מעודפי חיל האוויר האמריקאי.

מאפיינים תכנוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה־F-16 הוא מטוס קרב טקטי רב־משימתי חד־מנועי. הוא מצויד בתותח M61 וולקן 6־קני המותקן בשורש הכנף השמאלית. ניתן לחמשו במגוון רחב של טילי אוויר־אוויר, כגון: אמראם, סיידוויינדר, ובחיל האוויר הישראלי הוא נושא גם טילי פיתון 4 ופיתון 5 וגם טילי דרבי. ה־F-16 מסוגל לשאת גם טילי אוויר־קרקע כגון: טילים נגד טנקים, מדגמי מאבריק, הארם, שרייק ועוד. בחיל האוויר הישראלי הוא נושא גם טילי אוויר־קרקע מדגם ספייס, ואף פצצות ליזארד משופר. המטוס מסוגל לשאת מגוון פצצות רחב, והוא בעל יכולת נשיאת טילים נגד ספינות כגון הרפון ופינגווין. כבר מראשית תכנונו נועד ה־F-16 להיות מטוס קרב חסכוני שיוכל לבצע משימות מגוונות ולשמור על מוכנות מסביב לשעון. הוא פשוט וקל יותר מקודמיו, אך עושה שימוש באווירודינמיקה ואוויוניקה מתקדמת.

הנדסת אנוש וראות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטייס יושב גבוה בגוף המטוס כשהקשת התומכת בחופה נמצאת מאחוריו, מחוץ לשדה ראייתו. חופת הבועה במטוס מקנה לטייס שדה ראייה חסר הפרעות, תכונה חיונית בקרבות אוויר. המושב מוטה ב־30 מעלות (מושבים במטוסי קרב אחרים מוטים בדרך־כלל בכ־13 מעלות) כדי לסייע לטייס להתמודד טוב יותר בכוחות ג'י גבוהים. מוט ההיגוי מותקן לימין הטייס ולא בין רגליו כפי שנעשה באופן מסורתי, על־מנת לסייע לטייס בתמרון במהלך פניות בג'י גבוה. בנוסף, תצוגה עילית (תע"ל) מציגה מידע חיוני בשדה הראייה של הטייס.

יציבות סטטית שלילית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה־F-16, הוא מטוס בעל יציבות סטטית שלילית. מטוס בעל יציבות סטטית שלילית הוא בעל כושר תמרון גדול יותר, ומסוגל לבצע סטיות חריפות הנדרשות בעת תמרון אווירי. בעזרת מערכת טוס־על־חוט (Fly by wire), יכול מטוס כזה להישאר בטיסה נשלטת כאשר טיסתו מבוקרת על ידי מחשבי הטיסה.

ה־YF-16 היה המטוס הראשון בעולם שהיה במידת מה בעל תכנון לא יציב אווירודינמית. תכונה זו מכונה "אל־יציבות" (relaxed static stability). במהירויות תת־קוליות, נמצא המטוס כל העת על סף יציאה משליטה. נטייה זו מתוקנת כל העת על ידי מערכת בקרת הטיסה (FLight Control System. המחשב נקרא FLCC – FLight Control Computer). בדגמי A ו־B וגם בדגמי C ו־D הנמוכים מבלוק 40, מערכת בקרת הטיסה מבוססת על מחשבים אנלוגיים ובדגמים מאוחרים יותר (בלוק 40 ומעלה) מבוססת המערכת על מחשבי בקרת טיסה דיגיטליים (DFLCC – Digital FLight Control Computer). בטיסה על־קולית, מפגין המטוס יציבות סטטית חיובית עקב כוחות אווירודינמיים המוסטים לאחור בין טיסה תת־קולית לעל־קולית.

ה־F-16 עושה שימוש במערכת טוס־על־חוט (Fly by wire) ממוחשבת ואין בו חיבורים מכניים בין מוט ההיגוי למשטחי הניהוג. בקרת מחשב טיסה היא הכרחית בשל היציבות השלילית האינהרנטית של המטוס, תכונה שמגבירה את יכולת התמרון על חשבון טיסה יציבה.

חסרונם של חיבורים מכניים בין מוט ההיגוי למשטחי הניהוג הוביל לתכונה לא רגילה בתכנון מוט ההיגוי: במקור, הוא תוכנן להיות קבוע במקומו וכלל לא לנוע. מוט ההיגוי מזהה את הלחץ שמפעיל עליו הטייס ומתרגם אותו לפקודות הטסה בעלרוד וגלגול. סידור זה התגלה כבלתי קביל לטיסה מבצעית כיוון שחסר היה לטייס משוב על כמות התנועה שהוא משקיע. פתרון הבעיה – מוט ההגוי שונה למוט עם מהלך קטן (בדיוק רבע אינץ' לכל כיוון).

עיקרי תפקוד מערכת בקרת הטיסה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • במהירויות גבוהות, בשיוט ובתמרונים המערכת מבקרת את טיסת המטוס בציר העלרוד על פי ספרת העומס (G). במהירויות נמוכות מבוקר ציר העלרוד על פי זווית ההתקפה. ציר הגלגול מבוקר על ידי שעור הגלגול.
  • מערכת בקרת הטיסה מגבילה אוטומטית את ספרת העומס ל־9G, אם כי ידועים מקרים רבים בהם הטיס מצליח "לשטות" במערכת ולהכניס את המטוס לתמרון בספרת עומס גבוהה יותר.
  • מערכת בקרת הטיסה שומרת על טיסה מתואמת ללא מעידות (slips) או החלקות (skids).
  • ניתן לעקוף את ההגבלות על ציר העלרוד בצורה ידנית, במקרה ויש צורך בביצוע תמרונים לצורך יציאה מהזדקרות חזקה
  • מערכת בקרת הטיסה המקורית הייתה מורכבת מארבעה (4) ערוצי בקרה זהים. 4 מחשבים, ארבעה חיישני בקרה מכל סוג (שעורי גלגול, סבסוב ועלרוד, מדי G, מדי זווית התקפה והחלקה (החלקה – ערוץ בודד), מדי מהירות וגובה (3 ערוצים בלבד במכלול PSA), מדי לחץ מוט ההגוי ועוד), ארבעה ערוצי פיקוד למפעילים ההידראוליים של ההגאים וכולי. בכל שלב בטיסה המטוס מנוהג לפי פקודות מערוץ אחד בלבד שנבחר על ידי מערכת ניטור ערוצים משוכללת, המבוססת על השוואות בין ארבעת הערוצים, הצבעה על ערוץ חריג והוצאתו "מהמשחק". במטוסי ה־F-16 החדשים יותר מסתפקים בשלשה ערוצי בקרה זהים בלבד.

תכונות אלו הובילו לאימרת טייסי ה־F-16 שלפיה: ”אינך מטיס את ה־F-16; הוא מטיס אותך.”

מערכת טוס־על־חוט הייתה הגורם להמראה הראשונה של ה־F-16 בשלב הניסויים שנערכו למטוס. ב־20 בינואר 1974, שבועיים בלבד לפני טיסת הבכורה המתוכננת, ביצע טייס הניסוי פיל אוסטריכר ריצות מסלול מהירות לבחינת המערכות השונות. באחת הריצות איבד המטוס את יציבותו במהירות גבוהה, עד כדי כך שקצות הכנפיים שפשפו את המסלול. בשלב מסוים החליט הטייס שיהיה בטוח יותר להמריא מאשר להישאר על הקרקע. הוא המריא, עשה הקפה אחת ונחת. בבדיקות לאחר מכן התברר שמערכת הטוס־על־חוט הייתה רגישה מדי, והיא עברה סבב נוסף של בדיקות וכיולים מדויקים.[4]

בתחילה יוצרו שני דגמים של ה־F-16‏: "A" (גרסת קרב חד־מושבי) ו־"B" (מאמן דו־מושבי היכול לשמש גם למטרות קרב). טיסת הבכורה של ה־F-16A נערכה בדצמבר 1976, ומטוס ראשון מסוג זה נמסר לכנף הקרב הטקטית 388 של חיל האוויר האמריקני בינואר 1979. באותו חודש נמסרו המטוסים גם לחיל האוויר הבלגי. ה־F-16 הוא מטוס הקרב האמריקני הראשון שנכנס לשירות בו זמנית בארצות הברית ומחוצה לה. דגם B הוא גרסת מאמן דו־מושבית עם חופה מוארכת המתאימה לטייס שני, מה שמפחית מהמקום הזמין לדלק ולאוויוניקה. בדרך־כלל הטייס החניך יושב במושב הקדמי ומדריכו יושב במושב האחורי.

בשנות השמונים הוכנסו לשירות דגמים מתקדמים יותר של ה־F-16:‏ F-16C חד מושבי ו־F-16D דו־מושבי, בעלי אוויוניקה ומנוע משופרים. שדרוגים הדרגתיים נעשו ל־F-16 לאורך היסטוריית הייצור שלו; שדרוגים משמעותיים כונו "בלוקים". משקלו הריק של ה־F-16 גדל מ־15,600 ליברות (7,100 קילוגרם) ב־F-16A בלוק 10 ל־19,200 ליברות (8,700 קילוגרם) ב־F-16C בלוק 50.

חיל האוויר האמריקני מפעיל כיום בעיקר מטוסי F-16C בלוק 40/42 ובלוק 50/52 בשירות מבצעי, בעוד מרבית מטוסי בלוק 25 ו־30/32 הועברו למשמר האווירי הלאומי ולמילואי חיל האוויר.

דגמים וגרסאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגמי F-16 מסומנים במספרי בלוק עוקבים לציון שדרוג משמעותי. מספרי הבלוקים מתייחסים לגרסאות החד והדו־מושביות כאחד.

ה־F-16A/B צויד בתחילה במכ"ם דפק־דופלר מדגם AN/APG-66 מתוצרת וסטינגהאוס, מנוע טורבו־מניפה מדגם F100-PW-200 פראט אנד ויטני, בעל דחף של 14,670 ליברות-כוח (65.3 קילוניוטון) ו־23,830 ליברות-כוח (106.0 קילוניוטון) עם מבער אחורי. חיל האוויר האמריקני רכש 275 F-16A ו־125 F-16B, כאשר מסירת המטוסים הסתיימה במרץ 1985.

מטוס F-16 בלוק 1 במוזיאון הצבאי המלכותי הבלגי.
מטוס F-16B נץ 017
בלוק 1
בלוק 1 היא הגרסה הראשונה של ה־F-16. ראדום האף שלו צבוע שחור. יוצרו 200 מטוסים מסוגו.
בלוק 5
בבלוק 5 שונה צבע הראדום לאפור לאחר שהתגלה כי ראדום האף השחור של בלוק 1 הפך לסימן היכר בולט שאיפשר להבחין בו ממרחק רב. בנוסף, נקדחו חורי ניקוז בחלק הקדמי של גוף המטוס ובסנפיר הזנב לאחר שהתגלה כי מי גשם יכולים להצטבר בחלקים מסוימים בגוף המטוס של בלוק 1. יוצרו 200 מטוסים מסוגו.
בלוק 10
השינוי העיקרי בבלוק 10 נעשה במבנה המטוס. יוצרו 315 מטוסים מסוגו.
בלוק 15
בלוק 15 היה השינוי המשמעותי הראשון ב־F-16. מטוסי הבלוק 15 כללו הוספת שתי נקודות נשיאה נוספות תחת צידי קדמת כונס האוויר, מכ"ם AN/APG-66 משופר, כושר נשיאה גבוה יותר תחת הכנפיים ומערכת קשר UHF מאובטחת מסוג הב קוויק 2. כדי לעמוד במשקל הנוסף שה־F-16 יאלץ לשאת עם הוספת שתי נקודות הנשיאה, הוגדלו הגאי הגובה ב־30%. 1,000 מטוסי F-16 מבלוק 15 יוצרו בסך הכל, הכמות הגדולה ביותר מבין שלל הגרסאות של ה־F-16. המטוס האחרון מבלוק 15 נמסר לתאילנד ב־1996.
בלוק 15 OCU
החל מ־1985 נמסרו מטוסים מבלוק 15 לתוכנית ההשבחה Operational Capability Upgrade ‏(OCU), במסגרתה הותקנו במטוסים מנועי טורבו־מניפה משופרים מדגם F100-PW-220 בעלי ממשק בקרה ספרתי, נוספה היכולת לשגר את טילי ה־AGM-65 מאבריק, AIM-120 אמראם ו־AGM-119 פינגווין והוכנסו שיפורים בתא הטייס, במערכות הל"א, והאוויוניקה. משקל ההמראה המרבי שלו הוגדל ל־37,500 ליברות (17,000 קילוגרם). 214 מטוסי בלוק 15 עברו את ההשבחה הזאת, כמו גם מספר מטוסים מבלוק 10, רטרואקטיבית.
בלוק 20
בלוק 20 הם 150 מטוסים מבלוק 15 OCU שנמסרו לטאיוואן לאחר ששודרגו ונוספו להם מרבית היכולות של מטוסי ה־F-16C/D בלוק 50/52: יכולת לשגר טילי AGM-45 שרייק, AGM-84 הארפון ו־AGM-88 הארם, וכן לשאת את פוד ה־LANTIRN. המחשבים בבלוק 20 שופרו משמעותית בהשוואה לגרסאות הקודמות.
בלוק 25
ה־F-16C מבלוק 25 טס לראשונה ביוני 1984 ונכנס לשירות חיל האוויר האמריקני בספטמבר. המטוס מצויד במכ"ם AN/APG-68 מתוצרת וסטינגהאוס, בעל יכולת לביצוע תקיפות מדויקות בלילה, ומונע על ידי מנוע טורבו־מניפה מדגם F100-PW-220E מתוצרת פראט אנד ויטני, בעל ממשק בקרה ספרתי. המשמר הלאומי האווירי ופיקוד החינוך והאימונים הם המפעילים היחידים של גרסה זאת, ש־509 מסוגה נמסרו.
מטוס F-16C בלוק 30 של חיל האוויר האמריקאי
מטוס F-16D בלוק 42 של חיל האוויר האמריקאי
מטוס F-16CJ בלוק 52 חמוש של חיל האוויר האמריקני ממריא מבסיסו
בלוק 30/32
הגרסה הראשונה שהייתה חלק ממיזם "מנוע מטוס הקרב החלופי" (Alternative Fighter Engine) שנועדה לאפשר להתקין במטוס את מנועי הפראט אנד ויטני המסורתיים או, לראשונה, את מנוע ה־F110 מתוצרת ג'נרל אלקטריק. בלוקים המסתיימים ב־'0' מונעים על ידי מנועי ג'נרל אלקטריק, ובלוקים המסתיימים ב־'2' מונעים על ידי מנועי פראט אנד ויטני.
מטוסי הבלוק 30 הראשונים נכנסו לשירות ב־1987. הבדלים עיקריים בהשוואה לבלוקים הקודמים כוללים את היכולת לשגר את הטילים נגד קרינה AGM-45 שרייק ו־AGM-88 הארם. החל מבלוק 30D צוידו המטוסים בכונס אוויר מוגדל עבור מנוע ג'נרל אלקטריק בעל דחף מוגדל. מטוסי הבלוק 32 בהם הותקנו מנועי פראט אנד ויטני לא שונו באופן זה. 733 מטוסים יוצרו ונמסרו לשש מדינות. מטוסי בלוק 32H/J, שנמסרו לטייסת האווירובטיקה ת'נדרבירדס של חיל האוויר האמריקני, יוצרו ב־1986 ו־1987 והם ממטוסי ה־F-16 המבצעיים הוותיקים ביותר שבשירות חיל האוויר האמריקני. מטוסי הבלוק 30 שודרגו משמעותית עם הוספת היכולת להטלת פצצות JDAM וחימוש מונחה GPS אחר. גרסה משודרגת זו, במשולב עם פוד ציון המטרה לייטנינג מכונה על ידי הטייסים האמריקניים גרסת F-16C++.
בלוק 40/42 ‏(F-16CG/DG)
בלוק 40/42 היא גרסה משופרת למשימות תקיפה ביום, בלילה ובמזג אוויר גרוע, שנכנסה לשירות ב־1988. מטוסי הבלוק 40/42 מצוידים בפודי LANTIRN הנישאים תחת מנשאים מחוזקים ומוארכים, מכ"ם משופר, ומקלט GPS. החל מ־2002 הוגדל מספר סוגי הנשק שהבלוק 40/42 יכול לשאת וכעת יכולים מטוסים אלו לשאת גם את ה־JDAM ,JSOW ,WCMD ואת ה־EGBU-27 המשופר. 615 מטוסים נמסרו לחמש מדינות.
בלוק 50/52 (F-16CJ/DJ)
בלוק 50/52 נמסר לראשונה בשלהי 1991; המטוס מצויד במערכת INS/GPS משופרת. הוא יכול לשאת נשק מתקדם הכולל AGM-88 הארם, JDAM ,JSOW, ו־WCMD. מטוסי בלוק 50 מונעים על ידי מנוע F-110-GE-129 בעוד מטוסי בלוק 52 מונעים על ידי מנוע F100-PW-229.
F-16 CCIP
מטרתה של תוכנית יישום תצורה משותפת (CCIP – Common Configuration Implementation) היא להתאים את כל מטוסי הבלוק 40/42/50/52 של חיל האוויר האמריקני לתצורת 50/52 לשם אימון ואחזקה פשוטים יותר. התוכנית, שעלותה היא 2 מיליארד דולר, החלה בספטמבר 2001.
בלוק 50/52 פלוס (F-16U)
ה־F-16U היא גרסה שהוזמנה על ידי חיל האוויר הפולני ומכונה שם "ג'סטרזב" (נץ). מטוסים אלו צוידו במערכות האוויוניקה המתקדמות ביותר (לרבות מערכת ההטעיה ALE-50) וניתן לצייד אותם במכלי דלק תצורתיים (CFT). המטוסים נכנסו לשירות ב־2008 והמטוס האחרון נמסר ב־2012. חיל האוויר היווני הזמין גרסה זאת עם מכלי דלק תצורתיים. כל הגרסאות הדו־מושביות של בלוק זה כוללות דבשת לאכלוס מערכות אוויוניקה נוספות. חיל האוויר של הרפובליקה של סינגפור הזמין גרסאות דו־מושביות של הבלוק 52 פלוס. חיל האוויר של פקיסטן הזמין 18 מטוסי בלוק 52 פלוס.
מטוס F-16I סופה של טייסת הנגב מלווה את ה־F-35I אדיר בטיסת הבכורה שלו בחיל האוויר הישראלי
מטוס F-16I סופה של טייסת אבירי הזנב הכתום, מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים, כשעליו טילי אוויר־אוויר, פצצות מונחות לייזר ופודי LANTIRN
מטוס F-16I סופה של טייסת העטלף בתרגיל דגל כחול 2015
מטוס F-16I של טייסת אבירי הזנב הכתום חמוש בטילי אוויר־אוויר

ה־F-16I הוא מטוס F-16 בלוק 52 פלוס דו־מושבי שיוצר עבור חיל האוויר הישראלי, שם הוא מכונה "סופה". כמחצית ממערכות האוויוניקה שלו הוחלפו במערכות מתוצרת ישראל והוא בעל מכלי דלק תצורתיים (CFT) הניתנים לפירוק. המטוס מונע על ידי מנוע פראט אנד ויטני F-100-PW-229 הזהה למנועי ה־F-15I שברשות חיל האוויר הישראלי. מנוע זה בעל דחף מקסימלי של 29,100 ליברות-כוח (129 קילוניוטון), משקלו 1,680 קילוגרם (3,700 ליברות) ויחס הדחף־משקל שלו עומד על 8:1. מהירותו המרבית של ה־F-16I היא מעל שני מאך בגובה רם. מוטת כנפיו 9.45 מטרים (31.0 רגל) ו־10 מטר עם טילים. אורכו 14.93 מטרים (49.0 רגל), גובהו 5.10 מטר. הוא שוקל 10 טון ריק ועם דלק שוקל 12.8 טונות (28,000 ליברות). הוא יכול לשאת חימוש במשקל מספר טונות.

ה־F-16I יכול לשאת חימוש מגוון כולל:

ה־F-16I כולל מערכות אוויוניקה מתקדמות. בהן:

  • מכ"ם APG-68(V)X בעל יכולת מפתח סינתטי (SAR) המאפשר איתור מטרות קרקע בכל מזג־אוויר ביום ובלילה ומשפר את טווח גילוי המטרות ואת ביצועי מעקב המטרות. הוא מאפשר כוונון אוטומטי החוסך את הפעולה הידנית הגוזלת זמן.
  • תק"ע – תצוגת קסדה עילית שפותחה בישראל על ידי אלביט מערכות. התק"ע מוצגת על משקף הקסדה אותה חובשים טייסי ונווטי ה"סופה", עליה מוקרנים נתוני המטוס לנוחות הטייס וכן כוונת. באמצעות הקסדה ניתן לכוון טילים על מטוסי אויב ולשגר אותם, ללא צורך לכוון את הכוונת הרגילה המשועבדת לאף המטוס. יכולת זו מכונה "ירי באמצעות מבט". בנוסף, מצלמה אשר מותקנת על הקסדה מקליטה את אשר הטייס רואה ובכך מאפשרת יכולת תחקור חדשה – "לאן הביט הטייס בזמן הטיסה?"
  • מערכות לוחמה אלקטרונית תוצרת התעשיות הביטחוניות של ישראל וייחודיות לישראל.
  • תקשורת לוויינית – במטוס מותקנים שני מכשירי קשר חדשים תוצרת רפא"ל ואלתא, רדיו UHF בעל יכולות הצפנה חדשות ויכולות תמסור לטווחים רחוקים.

רבות ממערכות האוויוניקה הייחודיות לישראל מותקנות בתא אוויוניקה חיצוני המעוצב בצורה אווירודינמית על מנת לא לפגוע בביצועי המטוס. חלק רב מהמערכות הנ"ל מבוססות על אלה המותקנות על ה־F-15I רעם אך הן מדגמים מתקדמים יותר ובעלי יכולות משופרות.

ה־F-16I נועד למגוון משימות, כולל תקיפה והפצצה בטווחים ארוכים במיוחד. לשם כך נוספו למטוס מכלי דלק פריקים משלושה סוגים:

  • מכלי דלק תצורתיים (CFT) המיוצרים על ידי התעשייה האווירית. מכלים אלו מגדילים ב־50% את כמות הדלק הפנימית של המטוס. מטרתם להאריך משמעותית את טווח הטיסה של המטוס ואת שהותו באוויר מבלי לפגוע בצורה משמעותית בביצועי הטיסה אחרים שלו. המיכלים מותקנים על גב המטוס ומתאימים בצורתם לתוואי צורתו.
  • מכלי דלק כנפִיים – מגדילים את טווח והתמדת המטוס. המכלים אינם ניתנים להשלכה כמו בידון נתיק ,והם מותקנים על תומכות.
  • בידוני דלק נוספים.

ישראל הגישה בקשה להצעות בספטמבר 1997 והעדיפה את ה־F-16I על פני ה־F-15I שהתחרה מולו ביולי 1999. חוזה "Peace Marble V" נחתם ב־14 בינואר 2000 וחוזה נוסף נחתם ב־19 בדצמבר 2001 לאספקת 102 מטוסים.[5] טיסת הבכורה של ה־F-16I נערכה ב־23 בדצמבר 2003, והמטוסים הראשונים נמסרו לחיל האוויר הישראלי ב־19 בפברואר 2004.[6] המטוס רשם טבילת אש מבצעית במלחמת לבנון השנייה וביצע אלפי גיחות הפצצה ותקיפה. ב-6 בספטמבר 2007, ארבעה מטוסי F-16I סופה, ביחד עם ארבעה מטוסי F-15I רעם, תקפו והשמידו כור גרעיני צבאי בסוריה ומנעו ממשטר אסד יכולת לייצר נשק גרעיני. ב־6 באוקטובר 2012 יירטו שני מטוסי F-16I ישראליים כלי טיס בלתי מאויש של חזבאללה ובכך רשמו את ההפלה הראשונה לזכות ה־F-16I.[7] רק מטוס F-16I אחד נפל בפעילות מבצעית, מפגיעת טיל קרקע-אוויר S-200 ב-2018. בסוף מאי 2022 יירטו מטוסי F-16I סופה כלי טיס בלתי מאויש מצרי שחדר לנגב עקב תקלה.[8]

בלוק 60
בלוק 60 מבוסס על ה־F-16C/D, וכולל מכלי דלק תצורתיים ומכ"ם ואוויוניקה משופרים; נמכר רק לאיחוד האמירויות הערביות. מונע על ידי מנוע F110-132 מתוצרת ג'נרל אלקטריק, המשופר יותר מדגם ה־129, ובעל דחף של 32,500 ליברות-כוח (145 קילוניוטון). ההבדל העיקרי בינו לבין בלוקים קודמים הוא מכ"ם ה־AESA APG-80 מתוצרת נורת'רופ גראמן שהותקן בו. הבלוק 60 יכול לשאת את כל מערכות הנשק שהבלוק 50/52 יכול לשאת, ובנוסף יכול לשאת את ה־AIM-132 אסראם ואת ה־AGM-84 SLAM.
בלוק 50/52
ב־2012 הכריזה לוקהיד מרטין על דגם משודרג של ה־F-16 בלוק 50/52 שנקרא "וייפר" ומסומן F-16V, שנועד לשמש כתצורת הבסיס לכל דגמי ה־F-16 החדשים. המטוס כולל מכ"ם AESA חדש ומתקדם, מחשב טיסה חדש עם יכולות משופרות, תא טייס משודרג וכן מערכות אוויוניקה משופרות.
בלוק 70/72
ב־2018 שיפרה לוקהיד מרטין את ה־F-16V לגרסת בלוק 70/72 ומכרה מטוסים מדגם זה לסלובקיה, בחריין, בולגריה ומרוקו.

גרסאות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
F-16/79
גרסת יצוא של ה־F-16A שנועדה להיות מונעת על ידי מנוע J79 מיושן. גרסה זאת תוכננה בעקבות הנחייתו של הנשיא ג'ימי קרטר להפחית את הפצת הנשק בעולם על ידי מכירה של נשק מופחת יכולות בלבד. ברם, היו מספר חריגות מקו זה, ולאחר שמדיניות זו מותנה בהמשך תחת ממשל קרטר ובוטלה תחת הנשיא רונלד רייגן, לא נמכרו לבסוף מטוסים אלו. הגרסה הזאת הוצעה לפקיסטן אך זו דחתה את ההצעה.
F/A-16
גרסה של ה־F-16 שיועדה למשימות סיוע אווירי קרוב. F-16 זה מצויד בתותח GAU-13/A בקוטר 30 מ"מ, שהוא נגזרת ארבע־קנית של תותח ה־GAU-8/A השבע־קני המותקן ב־A-10. עשרים וארבע F-16A/B צוידו בתותח זה. תכנון זה התגלה כבלתי מוצלח והתוכנית בוטלה.גרסה מוזלת זו גם הוצעה לירדן אך לא יצאה אל הפועל לבסוף .
F-16/101
F-16A שהותאם להיות מונע על ידי מנוע טורבו־מניפה מדגם F101 תוצרת ג'נרל אלקטריק, מתוכנית ה־B-1A. ג'נרל אלקטריק ניסתה להתאים את המנוע לשימוש במטוס קרב טקטי, אך הוא מעולם לא נכנס לשימוש ב־F-16. מידע מה־F-16/101 סייע בפיתוח מנוע ה־F110.
F-16ADF
בלוק 15 ששודרג עבור המשמר הלאומי האווירי למשימות ירוט מטוסי קרב (מכאן שמו ADF; מטוס קרב למשימות ירוט). תוכנית השדרוג החלה ב־1989, ובמסגרתה שודרגו 270 מטוסים. האוויוניקה שודרגה (לרבות הוספת מערכת לחקירת זע"ט עם אנטנה "חותכת ציפורים"), וזרקור הותקן מתחת לתא הטייס, לצורך זיהוי חזותי בשעות הלילה. זוהי הגרסה האמריקנית היחידה שחומשה בטילי AIM-7 ספארו. החל מ־1994 החלו להחליף מטוסים אלו במטוסי F-16C חדשים יותר. נכון לשנת 2005, רק המשמר האווירי הלאומי של דקוטה הצפונית מטיס את הגרסה הזאת.
F-16A(R)
מספר מטוסי F-16A של חיל האוויר המלכותי ההולנדי צוידו בפודי צילום טקטיים. למטוסים אלו ניתן הכינוי (F-16A(R.
F-2A/B(FS-X)
נגזרת יפנית של ה־F-16 המיוצרת על ידי מיצובישי, בשיתוף עם לוקהיד מרטין. הוא גדול יותר ומצויד באוויוניקה יפנית בעיקר.
אב הטיפוס של גרסת ה־XL
F-16XL
גרסה בעלת כנף דלתא שהתחרתה בתחילה מול ה־F-15E סטרייק איגל של בואינג בתוכנית מטוס קרב טקטי משופר (Enhanced Tactical Fighter) והפסידה לו, ושימשה בהמשך את נאס"א למחקר אווירונאוטי. אם גרסה זאת הייתה נכנסת ליצור רחב היקף הייתה מכונה F-16E/F (חד/דו מושבי). שני מטוסים מגרסה זאת נבנו בסך הכל, אחד חד־מושבי והשני דו־מושבי.[9]
RF-16C/F-16R
גרסה לצילום אוויר הנושאת את מערכת ה־ATARS.
F-16 MLU
(Mid Life Update, בתרגום חופשי מאנגלית: עדכון אמצע החיים) שדרוג למטוסי ה־F-16A/B לתקן של בלוק 50 עבור חילות האוויר של הולנד, בלגיה, פקיסטן, דנמרק, נורווגיה ופורטוגל. כינויי המטוסים המשודרגים הם F-16AM ו־F-16BM בהתאמה.
F-16N
22 מטוסי בלוק 30 שנמסרו לצי האמריקני לצורך משימות ביום אויב. טייסת VF-126 ובית הספר לנשק מטוסי קרב (מכונה גם טופ גאן) הפעילו אותן מ־NAS מירמר. טייסות החוף המזרחי היו VF-43 ב־NAS אוקיאנה ו־VF-45 ב־NAS קי ווסט. כל טייסת כללה מטוס TF-16N אחד ו־5 מטוסי F-16N, למעט טופ גאן שכללה 7. עקב הלחצים הגבוהים שנגרמו למבנה המטוסים שהועסקו כל העת באימון בקרבות אוויר, כנפי המטוסים הללו החלו להסדק והצי הכריז על פרישתם ב־1994 ושלח אותם ל־AMARC עד 1995. ב־2002 החל הצי האמריקני לקבל 14 מטוסי F-16A/B מ־AMARC שיועדו בתחילה לפקיסטן לפני שהוטל עליה אמברגו. אלו הופעלו על ידי NSAWC N7 ככוח ביום אויב.
TF-16N
ארבעה מטוסים דו־מושביים שנמסרו לצי האמריקני לצורך משימות ביום אויב. מטוס אחד נמסר לכל אחת משלוש טייסות ביום האויב של הצי שצוידו ב־F-16 ולטופגאן.
KF-16
‏140 מטוסים שנבנו בשנות התשעים על ידי קוריאן איירוספייס אינדוסטריז ברישיון מלוקהיד מרטין. יש שתי גרסאות ל־KF-16; שנים עשר מטוסי ה־KF-16 הראשונים נמסרו לחיל האוויר של הרפובליקה של קוריאה ב־1994, והיו מבוססים על ה־F-16C/D בלוק 32. הגרסה השנייה, שהוצגה ב־1994, הייתה נגזרת מתקדמת של ה־F-16C/D בלוק 52. קרוב ל־2,500 חלקים של ה־F-16C/D המקורי הוחלפו בגרסה זאת. כל מטוסי ה־KF-16 מסוגלים לשגר טילים נגד ספינות מסוג הארפון.
F-16 VISTA / MATV / NF-16D
גרסה ניסיונית של ה־F-16 לצורכי ניסויים בניהוג וקטורי. תוכנית ה־VISTA נחשבת למוצלחת, אולם מערכת הניהוג הווקטורי לא שימשה מעולם בדגמי הייצור של ה־F-16.
QF-16
גרסה משודרגת בה אין טייס בתא הטייס – הטייסים נמצאים על הקרקע בדומה למל"ט. טיסת הבכורה התקיימה ב־24 בספטמבר 2013. המטוס המריא מפלורידה, רום הטיסה המרבי היה 15 ק"מ, המהירות המרבית הייתה 1.47 מאך והנחיתה הושלמה בהצלחה. חברת בואינג מבצעת את ההסבות למטוסי F-16 אשר יצאו משרות פעיל והם מיועדים להחליף את מטוסי QF-4, אשר ירדו מהסד"כ עד 2015 וישמשו במקומם בתור מטרות אימונים אוויריות עבור ניסויי מערכות נשק מתקדמות שבפיתוח. קיימים שישה דגמים כאלה לפי בואינג.
F-16 AFTI
עוד מדגמי ה־F-16 שלא זכה לגדולה והיה רק בשלבי טיסות ניסוי בסוף שנות ה־80 של המאה ה־20. לדגם הייתה מערכת ניהוג דיגיטלית וסנפירים נוספים המותקנים מתחת לכונס האוויר שלו. מערכת ניהוג זו העניקה לו כושר תמרון משופר שתאפשר לו להתמודד גם עם מטוסי הקרב של הדור הבא.

שירות מבצעי בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס F-16CJ של חיל האוויר האמריקאי יורה טיל אוויר־קרקע מדגם AGM-65 מאבריק

עקב תפוצתם הרבה, מטוסי F-16 השתתפו בעימותים רבים, בעיקר במזרח התיכון.

בשנת 1981, השתתפו שמונה מטוסי F-16 של חיל האוויר הישראלי במבצע אופרה (תקיפת הכור בעיראק): מטוסי ה־F-16 ביצעו את התקיפה עצמה, בליווי וחיפוי של מטוסי F-15. באותה שנה, השיג חיל האוויר הישראלי את ההפלות הראשונות שביצע מטוס ה־F-16, כשהפיל מסוק מי־8 ומטוס מיג־21 סוריים. שנה לאחר מכן, בזמן מבצע שלום הגליל השתתפו מטוסי F-16 ישראלים בקרבות רבים עם מטוסים סורים, ובכולם הייתה ידם של מטוסי ה־F-16 הישראלים על העליונה. מטוסי F-16 השתתפו גם בתקיפות רבות בשטח לבנון.

במהלך מלחמת אפגניסטן, מטוסי F-16 של חיל האוויר הפקיסטני הפילו מספר מטוסי תקיפת קרקע ותובלה סובייטיים ואפגניים. בעימות בגבול זה גם הופל ה־F-16 הראשון, כאשר מטוס ידיד במבנה שלו הפילו בטעות עקב תקלה בטיל אוויר־אוויר.

במלחמת המפרץ בשנת 1991, ביצעו 249 מטוסי F-16 של חיל האוויר האמריקני מעל ל־13,000 גיחות, יותר מכל מטוס אחר של כוחות הקואליציה, עם חמש אבדות בקרבות, שלוש על ידי טילי קרקע־אוויר (טק"א), אחד עקב פיצוץ טרם עת של פצצה, ואחד עקב אש במנוע. מטוסי ה־F-16 שבו לעיראק ב־1998 כחלק ממבצע שועל במדבר ושוב במלחמת עיראק ב־2003, במשימות סיוע לכוחות קרקע ודיכוי הגנה אווירית.

מטוסי F-16 הופעלו גם על ידי נאט"ו במהלך פעולות שמירת השלום בבוסניה ב־1994–1995 (אחד הופל על ידי טק"א), ב־1999 במבצע כוח מאוחד ביוגוסלביה (במהלכו הופל אחד מאש נ"מ), ועל ידי ארצות הברית באפגניסטן מאז 2001. מטוסי F-16 השתתפו גם במלחמת עיראק ב־2003.

ב־23 במרץ 2014 מטוס F-16 של חיל האוויר הטורקי הפיל מטוס מיג 23 של חיל האוויר הסורי.[10] ב־24 בנובמבר 2015 הפילו מטוסי F-16 של חיל האוויר הטורקי מטוס סוחוי Su-24 של חיל האוויר הרוסי, דבר שגרם למשבר חמור מאוד ביחסים בין רוסיה לטורקיה.

שירות בחיל האוויר הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס F-16A "נץ" מספר 107 שלזכותו 6.5 הפלות וכן הפציץ את הכור בעיראק. זהו מטוס ה־F-16 עם המספר הרב ביותר של הפלות בעולם.
מטוס F-16C "ברק" שלזכותו הפלה אחת, של כטב"ם חזבאללה.
מטוס F-16I של טייסת 253 ממריא לאחר שנגע במסלול (ביצע Touch & Go) בעת טקס קבלת מטוסי ה"סופה" הראשונים בישראל. המטוס הוא מבלוק 50/52 המצויד ומשודרג במערכות ישראליות. בנוסף, ניתן להתקין על מטוס זה מכלי דלק תצורתיים
מטוס F-16I של טייסת אבירי הזנב הכתום מתכונן להמראה כדי לתקוף מטרות במסגרת מבצע עופרת יצוקה
מטוס F-16C ברק 2020: זהו שדרוג מקיף של מטוסי ה־F-16C/D/CG/DG לרמה קרובה לזו של ה־F-16I סופה.
מטוס F-16D ברק 2020 ממריא לגיחת הפצצה במבצע שומר החומות.
  • נץ (F-16A/B) – שירת בשנים 19802016. המטוסים הראשונים שהגיעו היו מבלוק 10 והם שודרגו במהלך השנים על ידי חיל האוויר. הנצים השתתפו באופן מרכזי בהשמדת הכור העיראקי ומלחמת לבנון הראשונה.
  • ברק (F-16C/D) – מטוסי הברק מבלוק 30 (המצויים בשלוש הטייסות בבסיס עזר ויצמן (לשעבר: רמת דוד) ) מכונים "ברק 1", ואילו מטוסי הברק מבלוק 40 (המצויים בשתי הטייסות בבסיס חצור) מכונים "ברק 2". נכון לשנת 2018, כל מטוסי הברק שודרגו לדגם "ברק 2020" בו הותקנו המערכות האוויוניות של דגם ה"סופה" (F-16I) המתקדם.[11]
  • סופה (F-16I) – מטוס ה־F-16 המתקדם ביותר של חיל האוויר, מבלוק 52+, מצויד במערכות אוויוניקה ולוחמה אלקטרונית מתקדמות תוצרת ישראל וכן במכלי דלק תצורתיים המגדילים באופן ניכר את טווח הטיסה של המטוס.

רקורד מבצעי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למטוסי ה־F-16 יש רקורד מבצעי רחב בשורות חיל האוויר הישראלי. מטוסי F-16 ישראלים השתתפו במספר גדול מאוד של מבצעי תקיפה, הפצצה ויירוט כלי טיס עוינים.

מטוסי F-16 הראשונים הגיעו לישראל ביולי 1980 אחרי המהפכה האסלאמית באיראן והפלת משטר השאה הפרו־מערבי. בתגובה לכך מכרה ארצות הברית את מטוסי ה־F-16 שיועדו לאיראן לישראל.

ב־1981 הפציצו שתי רביעיות מטוסי F-16 (המלוות במטוסי F-15) את הכור העיראקי והשמידו את המבנה, בכך מנעו ייצור נשק גרעיני בידי סדאם חוסיין.

באותה שנה רשמו מטוסי F-16 ישראלים את הפלות הבכורה העולמיות של המטוס:

שנה לאחר מכן, בזמן מלחמת לבנון הראשונה השתתפו מטוסי F-16 ישראלים בקרבות רבים עם מטוסים סורים, ובכולם הייתה ידם של מטוסי ה־F-16 הישראלים על העליונה. בפרט, מטוסי F-16 נטלו חלק במבצע ערצב 19 להשמדת סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון. המבצע כלל גם קרבות אוויר גדולים. הוא החל ב־9 ביוני 1982 ונמשך יומיים. מטוסי ה־F-16 של חיל האוויר הישראלי סיימו את הקרב בניצחון מוחץ אחרי שהפילו 44 מטוסי מיג־21 ומיג־23 סורים, ללא אבדות (וללא מטוסים שיורטו) לחיל האוויר הישראלי.[12][13] מטוסי F-16 גם השתתפו בתקיפות רבות בשטח לבנון. מטוס F-16 "נץ" מספר 107 רשם לזכותו 6.5 הפלות,[14] בנוסף להפצצת הכור בעיראק, ובכך הפך למטוס ה־F-16 עם מספר הפלות המטוסים הגבוה בעולם. ב־2015 הועבר לתצוגת קבע במוזיאון חיל האוויר. בין טייסי ה־F-16 הבולטים בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי נמנים זאב רז, אמיר נחומי, אליעזר שקדי ואילן רמון.

מטוסי F-16 השתתפו גם בלחימה בטרור והפציצו מאות מטרות טרור של חזבאללה ואמל בלבנון ושל ארגוני טרור פלסטיניים בשטחי יהודה, שומרון ועזה (בעיקר ברצועת עזה). במלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן נטלו חלק גם מטוסי ה־F-16I החדישים והנ"ל השמידו מאות מטרות טרור והרגו מאות מחבלים. בסוף מלחמת לבנון השנייה הפילו מטוסי F-16 מזל"טים תוצרת איראן של חזבאללה באמצעות טילי פיתון 5. ב-6 בספטמבר 2007, ארבעה מטוסי F-16I סופה, ביחד עם ארבעה מטוסי F-15I רעם, תקפו והשמידו כור גרעיני צבאי בסוריה ומנעו ממשטר אסד יכולת לייצר נשק גרעיני.

מטוסי F-16 נטלו חלק בתקיפות חיל האוויר הישראלי בסוריה נגד מטרות איראניות ומשלוחי נשק לחזבאללה. בעימות האווירי בין ישראל לסוריה ואיראן בפברואר 2018 נפגע מטוס F-16I בעת תקיפת שדה התעופה T-4 בסוריה, והתרסק בשטח ישראל. הטייסים נטשו באמצעות כיסא מפלט: אחד נפצע קשה והשני קל.[15]

מטוסי ה־F-16 נוטלים חלק קבוע במשימות ביטחון שוטף והגנה אווירית, והם הראשונים להיות מוזנקים במקרה של חדירת כלי טיס עוין. במספר אירועים יירטו מטוסי ה־F-16 כלי טיס בלתי מאוישים של ארגוני הטרור חזבאללה וחמאס. ב־6 באוקטובר 2012 יירטו שני מטוסי F-16I ישראליים כלי טיס בלתי מאויש שחדר לתחומה לאחר שהייה של מעל 20 דקות בשטחה האווירי של ישראל. על פי מומחים ופרסום בעיתון הבריטי ה"סאנדיי טיימס", מוערך כי הכטב"מ שחדר למדינת ישראל היה שייך לחזבאללה והיה מדגם שאהד־129.[16][17] ב־25 באפריל 2013 יירטו מטוסי F-16 כלי טיס בלתי מאויש נוסף ליד מפרץ חיפה. ב־20 בספטמבר 2016[18] וב־23 בפברואר 2017[19] יירטו מטוסי F-16 כלי טיס בלתי מאוישים של חמאס. ב-2 ביולי 2022 הפיל מטוס F-16D ברק 2020 מטייסת 109 כלי טיס בלתי מאויש של חזבאללה שחדר למים הכלכליים של ישראל בגבול ישראל-לבנון. שני כלים נוספים הופלו על ידי טילי ים-אוויר מדגם ברק 1 ששוגרו מאח"י אילת (סער 5).[20]

כיום, מהווה ה־F-16 על שלל דגמיו את עמוד השדרה של החיל, כאשר חיל האוויר הישראלי הוא כיום החיל השני בכמות מטוסי ה־F-16 אחרי חיל האוויר האמריקאי. מגמה זו התחזקה משמעותית בעקבות רכישתם וקליטתם (ב־2004) של 102 מטוסי F-16I חדישים (נקראים בארץ "סופה") בעלי מערכות אוויוניקה מתקדמות תוצרת ישראל ומכלי דלק תצורתיים המגדילים את טווח הפעולה שלו באופן ניכר. בתחילת העשור השני של המאה ה־21 שדרג חיל האוויר את כל מטוסי ה"ברק 1" (C\D) וה"ברק 2" (CG\DG) שלו לדגם "ברק 2020" עם מערכות אוויוניקה משופרות ברמה של ה"סופה", ובאמצע העשור השני של המאה ה־21 החל בשדרוג מטוסי ה"סופה" (F-16I) על כלל מערכותיהם.[21]

בשנת 2015 יצאו מהמערך המבצעי מטוסי ה־F-16A/B "נץ" הוותיקים, אך הם המשיכו לפעול במערכי ההדרכה והאימון. ב־2016 הודמם מטוס ה"נץ" האחרון והמטוסים במערך ההדרכה הוחלפו במטוסי M-346 מאסטר ("לביא"). בכך חתם ה"נץ" 36 שנה של שירות בחיל האוויר.[22]

בינואר 2020 ניזוקו 8 מטוסי F-16 בבסיס חצור, כאשר דירים תת־קרקעיים הוצפו בשיטפונות.[23]

בשנת 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל שוגרו מאות טילים וכטבמי"ם לעבר מדינת ישראל נעשה שימוש במטוס ליירוט הטילים והכטב"מים. בנוסף, מטוסי F-16 ביצעו אלפי גיחות תקיפה נגד מטרות טרור ברצועת עזה ולבנון.

ביולי 2024 יצאו מטוסי ה-F-16C החד-מושביים מדגם "ברק 1" משירות.[24]

בעתיד יוחלפו חלק ממטוסי ה־F-16 הישנים על ידי ה־F-35I "אדיר", מטוס קרב רב־משימתי חמקן מהדור החמישי.

חיל האוויר הישראלי חתם על הסכם עם החברה הקנדית Top Aces למכירה 29 מטוסי F-16, ונכון להיום ידוע לפחות על מטוס אחד שנמסר.[25]

טייסות F-16 בחיל האוויר הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסות חיל האוויר הישראלי שמפעילות F-16:

טייסות חיל האוויר הישראלי שהפעילו בעבר F-16:

תפוצת מטוסי ה־F-16 בעולם:
  מדינות שייצרו מטוסי F-16
  מדינות המשתמשות ב־F-16
  מדינות שייצרו נגזרת של ה־F-16 (יפן)
חמישיית מטוסי F-16I במטס חיל האוויר הישראלי לכבוד יום העצמאות ה־67
צוות "Thunderbirds" של חיל האוויר האמריקאי במצג אווירי מעל העיר ניו יורק. ברקע ניתן לראות את גורד השחקים בניין אמפייר סטייט

מפעילות לשעבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • איטליהאיטליה איטליה – בין השנים 2001–2012 חיל האוויר האיטלקי שכר מחיל האוויר של ארצות הברית 30 מטוסי F-16A ו־4 מטוסי F-16B.

מאפיינים (F-16C בלוק 30)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרשים של F-16
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר של ארצות הברית

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיל האוויר הישראליחיל האוויר הישראלי F-16 בשירות חיל האוויר הישראלי
מדיה, תמונות וסרטי וידאו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ https://simpleflying.com/how-much-does-an-f-16-cost/
  2. ^ https://www.f15sim.com/operation/f15_hydro_mech.html
  3. ^ https://www.f-16.net/articles_article13.html
  4. ^ F-16 Origins
  5. ^ אמנון ברזילי, מטוס הקרב החדש – "סופה" F-16I – יגיע לישראל בינואר, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2003
  6. ^ גפליקס פריש, ‏עידן חדש בחיה"א: שני מטוסי F-61i ראשונים נחתו בבסיס רמון, באתר גלובס, 19 בפברואר 2004
  7. ^ יניר יגנהו, גילי כהן, ג'קי חורי, מטוס ללא טייס חדר לישראל מכיוון דרום־מערב והופל מצפון לערד, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2012
  8. ^ הותר לפרסום כלי טיס מצרי חדר לישראל עקב תקלה ויורט, באתר כיפה, מאי 2022.
  9. ^ ניצן סדן, כנפי הקסם: איך קרה שה-F16 הכי גדול ומיוחד גם נכשל בענק?, באתר כלכליסט, 23 במרץ 2019
  10. ^ אף־16 טורקי הפיל מטוס קרב סורי, באתר ynet, 23 במרץ 2014
  11. ^ מאי אפרת, "ברק 2020" ממריא, אתר חיל האוויר, 23 בינואר 2011
  12. ^ Iskra, Alex. "GD/L-M F-16A/B Netz in Israeli Service." Air Combat Information Group (ACIG), 26 September 2003. Retrieved: 16 May 2008
  13. ^ Schow, Jr., Kenneth C., Lt. Col., USAF. “Falcons Against the Jihad: Israeli Airpower and Coercive Diplomacy in Southern Lebanon”. Air University Press,
  14. ^ המטוס הפיל שישה מטוסי אויב בעצמו ומטוס אויב נוסף במשותף עם מטוס אחר, ולכן נרשמה לזכות כל אחד מהם חצי הפלה
  15. ^ מערכת אתר חיל־האוויר, ‏התחממות בצפון: חיל־האוויר תקף מטרות איראניות בסוריה, באתר חיל האוויר הישראלי, 10 בפברואר 2018
  16. ^ דיווח: המטוס של חזבאללה תיעד הכנות לתרגיל צבאי, באתר וואלה, 14 באוקטובר 2012
  17. ^ אמיר בוחבוט‏, החקירה נמשכת: האם המל"ט שיורט יוצר במערב?, באתר וואלה, 8 באוקטובר 2012
  18. ^ יואב זיתון ואליאור לוי, חיל האוויר יירט בהצלחה מזל"ט של חמאס, באתר ynet, 20 בספטמבר 2016
  19. ^ איציק וייס, חיל האוויר יירט מזל"ט חמאס באזור הרצועה, באתר חדשות 0404‏, 23 בפברואר 2017
  20. ^ יואב זיתון, צה"ל יירט 3 כטב"מים של חיזבאללה בדרך לאסדת גז, לראשונה גם עם טילים מסטי"ל, באתר ynet, 2 ביולי 2022.
  21. ^ טל גלעדי, זה הזמן לדבר על ה"סופה", אתר צה"ל, מרץ 2017
  22. ^ חיל־האוויר נפרד ממטוס ה"נץ", באתר חיל האוויר הישראלי, 26 בדצמבר 2016,
    גילי כהן, למכירה: 40 מטוסי קרב שעונים לשם "נץ", באתר הארץ, 27 בדצמבר 2016
  23. ^ אסף גולן, מומחים: ההצפה בבסיס חיל האוויר בחצור היא תקלה שלא הייתה צריכה להתרחש, באתר ישראל היום, 13 בינואר 2020
  24. ^ חיל האוויר נפרד מה"ברק 1" החד מושבי, באתר צה"ל, 18 ביולי 2024.
  25. ^ First contractor-owned F-16s cleared to begin Aggressor training, Janes.com (באנגלית)
  26. ^ Sniper Advanced Targeting Pod