תנועת "שירות שווה"

מכתב חיילות המילואים לראש הממשלה מנחם בגין. המכתב פורסם בעיתונות לאחר שלא קיבל מענה, 17.1.1979

אסיה חסון, ראשונת חיילות המילואים שסירבו להתגייס לשירות נוסף. בביתה, דקות אחדות לפני יציאתה לבסיס המשטרה הצבאית בקריה, משם הועברה לכלא. העולם הזה, 20.2.1979

דינה גיל-עד, מראשונות חיילות המילואים שסירבו להתגייס לשירות נוסף. הראשונה שנעצרה. העולם הזה, 20.2.1979

תנועת "שירות שווה" הייתה תנועת מחאה של חיילות מילואים שטלטלה את המדינה בשנים 1978–1980. התנועה החלה עם מחאה ספונטנית אישית של חיילות מילואים בודדות שסירבו להתייצב לשירות מילואים פעיל לאחר שהיו צפויות להשתחרר משירות מילואים בגיל 25. זאת בעקבות חקיקה דתית שהוסכם עליה בהסכמים קואליציוניים, שבהם התחייב ראש הממשלה המיועד מנחם בגין לעגן בחוק שחרור נשים משירות סדיר על סמך הצהרה על דתיות שלא תיבדק אמיתותה. בעקבות המחסור בכוח אדם סדיר שהחל להסתמן עוד לפני החקיקה והיה צפוי לגדול לאחריה, עצרו שלטונות הצבא את שחרור חיילות המילואים, והן נדרשו לשרת 13 שנים נוספות.

רקע

בהסכמים קואליציוניים שנחתמו ב-1977 בין הליכוד בראשות מנחם בגין (43 מנדטים) לאגודת ישראל (אגו"י, 4 מנדטים), חתם ראש הממשלה המיועד על שורה של הבטחות לחקיקה דתית ועל העברת תקציבים למוסדות אגו"י, במטרה להגיע לרוב קואליציוני שיאפשר לו לראשונה להקים ממשלה בראשותו, את ממשלת ישראל השמונה עשרה.

בין ההבטחות לחקיקה דתית הייתה הבטחה לחוקק חוק (תיקון לחוק שירות הביטחון) שיאפשר פטור משירות צבאי לבנות שאינן דתיות על סמך הצהרה שהן דתיות, ללא הוכחות ובהתחייבות שלא תיבדק אמיתות ההצהרה. החוק נועד לפטור משירות צבאי בנות שאינן דתיות, מאחר שבנות דתיות לא חויבו לשירות חובה כבר אז, אלא לשירות לאומי בן שנה אחת. כמו כן נקבע שלא תהיה אכיפה של השירות הלאומי לבנות.

עד אותה תקופה היה נהוג שבחורה המבקשת להשתחרר מטעמי דת או מצפון הייתה חייבת להתייצב בפני ועדה מיוחדת. התיקון הוסיף סעיף של "הווי דתי מסורתי" וקבע כי יבוטלו הוועדות לגבי בנות דתיות ותידרש הצהרה בלבד. זאת בשונה משחרור מטעמי מצפון, שלגביו נשארה הדרישה של התייצבות בפני ועדה (לבנון, 6.2.1979).

בעקבות ההסכמים קואליציוניים החלו גורמים דתיים לפרסם מודעות הפונות לצעירות לפני גיוס, במטרה ליידע על האפשרות החוקית שלא להתגייס ולהציע עזרה כיצד לממש את אפשרות זו.

תגובת צה"ל למחסור הצפוי בכוח אדם הייתה לבטל את הפטור ממילואים לחיילות המילואים. החקיקה המנדטורית קובעת כי נשים שאינן נשואות ישוחררו משירות בגיל 38. עד אותה תקופה פטר צה"ל את רוב חיילות המילואים הרבה קודם לכן, בתום השירות הסדיר או כשנה לאחר מכן, למעט חיילות בתפקידים חיוניים שחויבו לשרת עד גיל 25, הגיל המקסימלי לנשים בשירות מילואים.

העובדה שהשחרור משירות מילואים לנשים בגיל 25 בוטל, לא היה ידוע לחיילות המילואים שהיו צפויות להשתחרר. הן קיבלו צו לשירות מילואים נוסף אף שקודם לכן כבר קיבלו הודעה על שחרור צפוי בגיל 25. צווי הקריאה נמסרו לרוב ללא הסבר, למעט מכתב מקצין הקישור של חיילת המילואים אסיה חסון, שבו נוסף המידע כי השירות יוארך עד גיל 38 (הארכה של 13 שנים). חסון העבירה את המכתב לעיתון הארץ שפרסם את המכתב בעמוד הראשון. בעקבות הפרסום יצרו איתה קשר חיילות מילואים נוספות במצב דומה, שלא ידעו עד אז מה התמונה המלאה ולא קישרו בין הזימון לשירות מילואים נוסף במקום שחרור, לבין החקיקה החדשה. הקשר בין חיילות המילואים נוצר בעזרת חה"כ שולמית אלוני שהייתה ידועה כלוחמת למען זכויות האזרח, ואליה פנו חיילות המילואים בבקשה לעזרה. עם הבנת הקשר בין קבלת זימון לשירות מילואים נוסף במקום מסמך המודיע על שחרור ממילואים, החלה מחאה ספונטנית של חיילות המילואים שהחלה עם אסיה חסון והמשיכה עם חיילות מילואים נוספות, שהודיעו כמוה על סירובן לשתף פעולה עם החוק המעגן את אפלייתן. משם הייתה הדרך קצרה להתארגנות גם של חיילות מילואים נוספות שלא היו צפויות לשחרור קרוב, שמיניסטיות לפני גיוס ואזרחים ואזרחיות נוספים, כתנועה שעם הזמן נבחר לה השם "שירות שווה".

מטרות תנועת שירות שווה

• המטרה המיידית של תנועת שירות שווה הייתה לבטל את העוול שיצר החוק החדש כלפי בנות חילוניות שנדרשו לשרת שנות מילואים רבות נוספות כדי למלא את מקומן של בנות שאינן משרתות שירות סדיר וממילא אינן משרתות במילואים: דרישה לשחרור מיידי של אותן חיילות מילואים שהיו צפויות להשתחרר ושירותן הוארך.
• מטרה נוספת הייתה להחזיר את השחרור בגיל 25 לחיילות מילואים גם בשנים הבאות.
• מטרות נרחבות היו להעלות לסדר היום את החקיקה הדתית הבלתי שוויונית במטרה לבטל אותה בכל הנוגע לשירות צבאי או שירות לאומי לנשים, היוצרת שני מעמדות של נשים: מעמד פריבילגי ומעמד מופלה (לבנון, 6.2.1979; רימון, 18.2.1979).

דרכי פעולה

• אי-התייצבות לשירות מילואים פעיל
• פנייה במכתבים לבעלי תפקידים בצה"ל: קציני קישור, קציני שלישות
• פנייה במכתבים לראש הממשלה, לחברי כנסת ולאישי ציבור: ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון עזר ויצמן, יו"ר ועדת חוץ וביטחון משה ארנס, התנועה לזכויות האזרח בראשות חה"כ שולמית אלוני
• הגשת שאילתות
• פרסום הנושא באמצעי התקשורת
• פרסום פרטי התקשרות. מספרי טלפון פורסמו בתחתית מכתב לראש הממשלה מנחם בגין שנשלח אליו (17.1.1979) ופורסם בעיתונות בהיעדר תגובה מצידו, ובעלונים שחולקו ברחובות
• פתיחת חשבון בנק לאיסוף תרומות. פרטי חשבון הבנק (בנק לאומי) פורסמו בתחתית מכתב לראש הממשלה מנחם בגין שפורסם בעיתונות בהיעדר תגובה מצידו
• הפקת עלונים לציבור וחלוקתם ברחובות
• תמיכה בחיילות המילואים שנעצרו על ידי צה"ל באשמת עריקות (הפגנות לשחרורן, בקשות ממשרד הביטחון לשחררן מהכלא לסופ"ש, ליווי הנעצרות עד בסיס המשטרה הצבאית) (סגל, 20.2.1979)
• הפגנות מול משרד הביטחון בקריה, רחוב קפלן, תל אביב, כולל מיצגים
• החתמת הציבור על עצומות
• הפגנות בירושלים מול הכנסת
• שביתות רעב (רינת לוי, ציפי בנש)

התפשטות המחאה

סירוב ספונטני של חיילות מילואים שהיו צפויות להשתחרר וקיבלו צווי קריאה

סירוב לשרת מעבר לגיל 25 היה תגובה אישית, ספונטנית ופומבית של חיילות מילואים שהיו צפויות להשתחרר ממילואים ולמרות זאת קיבלו צווי קריאה לשירות מילואים נוסף. הסירוב נומק בכך שמשמעות התייצבות לשירות היא שירות צבאי כפול, וכי התייצבות משמעה (א) תמיכה בפועל בחקיקה אי-שוויונית ובלתי דמוקרטית, (ב) הסכמה להיותן אזרחיות מופלות לרעה, ו-(ג) סיוע לצה"ל לשחרר נשים בגיל 18 משירות סדיר (Tiempo, 1980).

פעולות מחאה אישיות: שביתות רעב

חיילות המילואים רינת לוי וציפי בנש פתחו בשביתת רעב מול משכן הכנסת במחאה על "השתמטות בנות משירות בצה"ל בהצהירן על דתיות". רינת לוי הביעה מחאה על ידי שביתת רעב גם בהגיעה לכלא (רימון, 5.7.1979).

סירוב הפגנתי של חיילות מילואים בגילים צעירים יותר, שלא היו אמורות להשתחרר

חיילות מילואים בגילים צעירים יותר הודיעו על אי-כיבוד צווי קריאה למילואים בשל סיבות דומות לאלה של חיילות המילואים שהיו אמורות להשתחרר (לבנון, 6.2.1979).

פנייה לציבור לבקשת עידוד ותמיכה

מנהיגות התנועה פרסמו את מספרי הטלפון שלהן בהודעה בעיתונות שבה פרסמו את המכתב לרוה"מ מנחם בגין, משום שלא השיב עליו, וכן פורסם חשבון בנק לאומי למעוניינים לתרום למאבק. לאחר הפרסום יצרו עימן קשר מאות אנשים, גם גברים רבים, שרצו לתרום או לעודד ולהביע הזדהות (ר' פירוט למטה, סעיף תגובות הציבור).

התארגנות וקביעת השם "שירות שווה"

החלו להתקיים מפגשים של הפעילים והפעילות בבתים הפרטיים שלהם. נקבעו דוברת ונציגים מול גופים תקשורתיים או ממשלתיים: אסיה חסון בשיתוף או לסירוגין עם אליאב צרפתי. מאוחר יותר מוזכרת גם ציפי בנש כדוברת. גזברית: רחל דיאמנט.

התארגנות סטודנטיות המשרתות במילואים

סטודנטיות המשרתות במילואים הקימו ועד פעולה, ששלח למשרד הביטחון ולח"כ שולמית אלוני הודעה כי הן מוחות נגד גיוס למילואים בתקופת הלימודים, אם כי מוכנות להתגייס בחופשות, והוסיפו התייחסות לחוק החדש: "בעקבות החוק האחרון שנחקק בכנסת, המקל על השתמטות בנות רבות מגיוס לצה"ל ולשירות לאומי, חשות אנו בקריאה מוגברת למילואים למשך תקופות ארוכות. החלטנו למחוק בצורה פומבית ולפעול בצורות שונות על מנת למחוק נגד עיוות זה, המורה עלינו כעל אזרחיות מדרגה שנייה. אנו מבקשות את עזרת דעת-הקהל למחוק את אחת החרפות הגדולות שמסלפות את הבסיס הדמוקראטי במדינת ישראל."

יהודית הספל, מיוזמות הפעולה, מסרה כי בקרוב תיערך החתמה המונית על עצומה בקמפוסים באוניברסיטאות, וכי היא וחברותיה אינן מתכוונות לקיים את צווי המילואים שקיבלו לשירות מילואים (טל, 8.1.1979).

אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן: להתנות לימודים באוניברסיטה בשירות צבאי או לאומי

אגודת הסטודנטים בבר-אילן העלו הצעה אשר לפי לא יתקבלו לאוניברסיטת בר-אילן סטודנטיות או סטודנטים שלא תרמו למדינה במסגרת שירות צבעי או לאומי. כן קיימת תוכנית לדרכן את מועצות הסטודנטים במוסדות האקדמיים האחרים להפנות תביעה דומה להנהלות המוסדות שבהם הם לומדים (נבו, 18.2.1979).

תלמידי תיכון ומורים מוחים על חוק הגיוס המפלה בין בנות

עצומה בחתימת מאות תלמידים מבית הספר בליך ברמת גן נשלחה לשרי הממשלה. התלמידים קיימו בהמשך כנס מחאה בבית הספר. מורי בית הספר חתמו על עצומה משלהם. (הארץ, פברואר 1979).

מחאת השמיניסטיות

לאחר משלוח 700 חתימות על עצומה, שנשלחה למשרדי הממשלה, התקיימה הפגנה ביום ו' מול הכניסה לבקו"ם (העולם הזה, 5.7.1978, עמ' 34–35).

היהדות המתקדמת תומכת ב"שירות שווה"

היהדות המתקדמת הכריזה על תמיכה ב"שירות שווה".

תנועת בני עקיבא תומכת ב"שירות שווה" ובגיוס בנות דתיות

בני עקיבא הצהירו על תמיכתם בגיוס בנות דתיות.

החזרת פנקס חבר תנועת החרות

אופירה גראוויס, חברת תנועת החרות, החזירה לראש התנועה מנחם בגין את פנקס החבר שלה. בנימוקיה כתבה בין השאר: "תנועת-החרות נותנת היום יד לאי-קיום העקרונות שעליהם היא נלחמה, ושלמענם יצאה כשליחת הציבור התומך בה. על-ידי קבלת חוק-שירות-ביטחון-בנות הפרה התנועה את העיקרון הרביעי בעקרונותיה... הבטחת זכויות האדם, האזרח, [...] חופש מצפוני, ונגד כל אפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי (העולם הזה, 28.2.1978, עמ' 33).

הקיבוץ הארצי

הקיבוץ הארצי פרסם הודעה בעיתון "על המשמר" לאחר מעצרה של אסיה חסון: "הקיבוץ הארצי תומך במאבקה של אסיה חסון ותובע את שחרורה המיידי. תיפסק האפליה, ויוחל חוק שירות לאומי לכל."

קצינות מילואים

ב-25.2.1978 הוגש לשר הביטחון עזר ויצמן מכתב חתום על ידי 15 קצינות במילואים, שבו קראו לפעול לתיקון העוול בעניין שירות בנות בצה"ל: "אנו נדהמות כיצד נתת ידך למעילה כזאת באמון, הפוגעת בכוחו הצבאי ובחוסנו הצבאי של צה"ל (העולם הזה, 28.2.1972, עמ' 34).

תגובת ראש הממשלה, משרד הביטחון ושלטונות צה"ל

• ראש הממשלה מנחם בגין מעולם לא התייחס באופן פומבי וציבורי לנושא זה: לא התראיין, לא שלח הודעה לתקשורת, לא השיב למכתב שהופנה ישירות אליו על ידי חיילות המילואים, ולא הגיב כאשר המכתב פורסם בעיתון בהיעדר תשובה ממנו.
• חיילות המילואים כונו על ידי השלטונות בכינוי הגנאי "סרבניות" או "סרבניות מילואים". הכינוי אומץ על ידי אמצעי התקשורת.
• גורמים מטעם הצבא פנו להורי חיילות המילואים והודיעו על היות הבנות צפויות להיות מוכרזות כעריקות הצפויות לעונש מאסר של עד שלוש שנים. הפנייה הייתה בכתב או בטלפון ובה התבקשה המשפחה להפעיל את מלוא השפעתה על הבת לטובתה, לטובת המשפחה ולטובת ביטחון המדינה (לבנון, 6.2.1979).
• נשלחו לבתי חיילות המילואים מכתבים מאת צה"ל עם הודעה שאי-התייצבות במשך 30 יום מגדירה את החייל כעריק, והוא צפוי לעונש מאסר עד שלוש שנים.
• גורמים ממשלתיים (ללא שם דובר) מסרו בהודעות לעיתונות שחיילות המילואים התעלמו מצווי המילואים. הודעות אלו עמדו בסתירה לעובדה שחיילות המילואים לא התעלמו אלא שלחו מכתבים לקציני הקישור, לרוה"מ מנחם בגין, להודעות ולראיונות בתקשורת, ולפומביות של ההפגנות שבהן חזרו חיילות המילואים על הודעותיהן המנומקות שלא יתייצבו למילואים.
• סגן שר הביטחון מרדכי ציפורי טען כי כבר כעת 54% מהבנות אינן מתגייסות לצה"ל, וכי עושים מהומה רבה על לא דבר. בסתירה לכך הודיע משרד הביטחון כי 30% מהבנות אינן מתגייסות. משרד הביטחון הודיע כי צפוי שהחקיקה החדשה תביא לשינוי בשני אחוזים בלבד: 32% שאינן מתגייסות. כל זאת בסתירה לפעולות הצבא המעידות על מצוקת כוח אדם בצה"ל: (1) החלטה על ביטול שחרור נשים ממילואים בגיל 25 והעלאת גיל השחרור ל-38, (2) משלוח צווי קריאה לשירות מילואים פעיל לחיילות מילואים מעבר לגיל 26, (3) משלוח צווי קריאה לשירות מילואים פעיל לחיילות מילואים שלא נקראו שנים למילואים. (לבנון, 1979, עמ' 16). ציפורי טען שיש לכבד את החוק מן הסיבה שהתקבל בכנסת (רימון, 18.2.1979).
• שר הביטחון עזר ויצמן החיל את פרטי ההסכם הקואליציוני המעניק הקלה משמעותית בפטור משירות צבאי לבנות, עוד לפני שהחוק חוקק. הנימוק לכך היה כי בסמכות משרד הביטחון לדחות גיוס, בהדגשה כי מדובר בדחייה (עד להעברת החוק) ולא בשחרור מגיוס (מה שיתאפשר סופית לאחר שהחוק יעבור בכנסת) (מרגלית, 8.6.1978).
• שר הביטחון עזר ויצמן טען כי ידאג שרק בנות דתיות באמת תשוחררנה וכי ייערכו בדיקות מדגמיות לצורך בדיקת ההצהרות (לבנון, 6.2.1979).
• למרות האיומים במעצר, במשך חודשים ארוכים לא נעצרה אף חיילת מילואים שלא התייצבה לשירות.
• מעצרה של דינה גיל-עד, ראשונת העצורות, נעשה בידי שני שוטרים לבושי אזרחית שהגיעו למקום עבודתה וביקשו ממנה להצטרף אליהם (לבנון, 6.2.1979). מעצרה התבצע לפני מעצרה של אסיה חסון, אף שחסון הייתה עריקה זמן רב יותר. ייתכן שהסיבה הייתה תגובתה של האם שרה חסון לפנייה טלפונית מטעם צה"ל שבה נאמר שהבת צפויה לשלוש שנות מאסר אם לא תתייצב לשירות, ופנייה לאם להפעיל את השפעתה על הבת. האם בתגובה איימה לפנות לגופים הומניסטיים בינלאומיים העוסקים בזכויות אדם אם הבת תילקח למעצר. הוריה של חסון היו פעילים בתנועה החילונית הישראלית (יצחק חסון היה יו"ר האגודה), שהיו לה קשרים הדוקים עם אגודות הומניסטיות בינלאומיות. לעומת זאת דינה גיל-עד הייתה יתומה מאב. מיחידתה נשלח מכתב מפורט אל האב, שבו הסבר מפורט על העונשים הצפויים לה בחוק. בסיום התבקשו אביה ובני המשפחה כולם להפעיל את מלוא השפעתם על בתם לטובתה, לטובת המשפחה ולטובת ביטחון המדינה. אביה של דינה גיל-עד נפטר חמש שנים קודם לכן.
• מעצרים על פי הסדר: דינה גיל-עד (נעצרה במקום עבודתה), אסיה חסון (הסגירה את עצמה לאחר ששוטרים צבאיים הגיעו לביתה בהיעדרה), ענת פוקס (הסגירה את עצמה), רינת לוי (הסגירה את עצמה, פתחה בשביתת רעב בכלא), ציפי בנש (נעצרה בביתה על ידי שוטרים צבאיים ונשפטה ל-14 יום בכלא). שלוש החתומות על המכתב למנחם בגין (גיל-עד, חסון, פוקס), מראשונות הסרבניות, הורחקו מפעילותן על ידי הושבתן בכלא או ביחידתן לאורך 30 יום.
• שלטונות הצבא שלחו הודעות שחרור לחיילות מילואים אחדות. הידועה ביותר מביניהן הייתה תלמה שילוני, סרבנית מילואים שהתראיינה אצל ירון לונדון בתוכניתו החדשה "עלי כותרת". לונדון הזמין את חסון, שביקשה משילוני להתראיין במקומה. לדברי רחל דיאמנט, פעילה בולטת בתנועת "שירות שווה", השחרור הוענק כדי להשתיק את תלמה שילוני ואחרות (לבנון, 6.2.1979).

תגובות הציבור

כללי

בחודשים הראשונים תגובת הציבור הייתה חצויה במידה מסוימת. מצד אחד הייתה תגובה אוהדת ביותר לסרבניות המילואים ולמחאה בשל המצב שנתפס כמקומם: (א) השתמטות מגיוס לשירות סדיר על חשבון שירות צבאי מתארך של חיילות מילואים, (ב) אי-שוויון מתמשך המעוגן בחוק, (ג) חקיקה המעודדת השתמטות והצהרות שקר; מצד שני לרבים היה קושי לקבל סרבנות לצו קריאה של צה"ל. עם מעצרה של דינה גיל-עד, המעצר הראשון, הורגש שינוי בדעת הקהל, שהפכה להיות אוהדת ביותר כלפי המחאה והסרבניות וללא ביקורת כלפיהן (לבנון, 6.2.1979).

פרסום המכתב לרוה"מ בגין עם מספרי טלפון היה נקודת המפנה שהחל ממנה החלו אוכלוסיות מגוונות בציבור וארגונים שונים ליצור קשר, לעודד ולתמוך. התקשרו חיילות מילואים שהודיעו שלא תתייצבנה ביחידתן בהיקראן למילואים, התקשרו הורים רבים לבנות בכל הגילים והביעו תמיכה במאבק, טלפנו חיילות בשירות סדיר, נשים נשואות בנות גילן של המילואימניקיות ואימהות לילדים קטנים, סטודנטיות, אנשי תקשורת ועוד.

קיבוץ דביר: הבעת שאט נפש

קיבוץ דביר בנגב שלח מברק לשר הביטחון עזר ויצמן: הייתכן כי בנות ששרתו בצה"ל תיכנסנה לכלא ואילו משתמטות תהלכנה חופשי" אנו מביעים שאט-נפש (נמסר על ידי דוד חורש, קיבוץ דביר, 23.2.1979).

אפרים קישון: שירות ברירה

אפרים קישון פרסם מאמר שכותרתו "שירות-ברירה", כשכוונתו לברירה בין "להקריב את השנים היפות ביותר של חייכן [...] או "לצייר X במשבצת "דתית" ולשלוח את הגלויה בחזרה ללשכת הגיוס הסמוכה". עוד נכתב בין השאר: "שרות ברירה צמוד. צמוד לכיסאות של עסקנים. [...] בכל תחומי חיינו מורגשת היטב מדיניות היד החלשה" [...] למה שלא ישרתו ארבע שנים בצה"ל הבנות אשר אינן יודעות להצהיר? [...] רבותינו, אתם העומדים להצביע בהכנעה בעד חוק 'שירות בנות פשל"א, סעיף רמאות-חובה 1978 [...] עמדתו האיתנה של מר בגין בשאלות ביטחוניות מעוררת כבוד. לעניינו חוץ, בלי ספק, חשיבות גדולה מאד. אבל אנחנו חיים בפנים. נא לגלות אותנו" (קישון, 1978).

מאמר מערכת עיתון "הארץ"

עיתון "הארץ" פרסם מאמר מערכת עם מעצרה של דינה גיל-עד: דינה גלעד למילואים – רווחה למשתמטות. "[...] סוד גלוי הוא כי הפטור הזה הוקנה, גם לפני הבחירות לכנסת התשיעית, לבנות רבות אשר הצהרותיהן לא היו מהימנות [...] פני הדברים השתנו כליל מאז הגשימה ממשלת הליכוד את ההבטחה בהסכם הקואליציוני עם אגודת ישראל [...]. חידוש זה קרא דרור לאנוכיותן של אלפי בחורות ופגע באופן קשה בעיקרן של שוויון זכויות וחובות בתחום השירות הצבאי. אין פלא כי בנות רבות מתקוממות נגד [...] האפליה [...] ש[...] נהפכה גם לעיקרון המקודש בחוק. אסור כי חוקי המדינה יתנגשו עם חוש הצדק הטבעי של האזרחים [...] על אחת כמה וכמה [...] בתחום הרגיש במיוחד של השירות בצה"ל. [...] אוי לניצחון הזה של המשטרה הצבאית ושל האגף הקיצוני שבמחנה האורתוכסים [...] כל מה שהדבר מוכיח הוא כי כוח הרשות אומנם מסוגל להכניע את הפרט, מה גם שמדובר בבחורה בודדת [...]. בניצחון זה אין יכולת להתגאות – לא לראש הממשלה, לא לשר הביטחון ולא לסיעות הקואליציה (מאמר מערכת, 18.2.1979).

המגזר הדתי אורתודוקסי

המגזר הדתי אורתודוקסי לא התנגד לסרבנות חיילות המילואים, מכיוון שהדבר תאם את התנגדותם לשירות נשים בצבא. כך למשל ענה הרב ישראל לאו לשאלה אם לדעתו מוצדק החוק שבת שמצהירה על דתיות משתחררת משירות צבאי סדיר, ובמקומה תשרת המילואימניקית עד גיל 38: "אני בעד שחרור כל הבנות בישראל" (העולם הזה, 7.3.1979, עמ' 16).

תגובות חברי כנסת ואישי ציבור

חברת הכנסת שולמית אלוני: תמיכה בחיילות המילואים, הצעת חוק לשירות לאומי חלופי

חברת הכנסת שולמית אלוני הייתה הראשונה שנכנסה לתמונה בסיוע בהפצת הידיעה על ביטול הפטור בגיל 25 והעלאת הגיל ל-38. בהמשך סייעה בהעברת פרטי התקשרות בין חיילות מילואים שפנו אליה, בייעוץ משפטי, במאבק בוועדת החוץ והביטחון לפני העברת החוק, בהגשת שאילתות (למשל שאילתא בנוגע לחיילת המילואים ענת פוקס לשר הביטחון, 15.1.1979), ובהגשת הצעת חוק לשירות תחליפי לשירות בצה"ל, לאחר שהחוק עבר (מרגלית, 8.6.1978).

חבר הכנסת יוסף תמיר: פטור בנות משירות צבאי ללא בדיקה יוחזר להתייעצויות

חבר הכנסת יוסף תמיר מהליברלים השיג הסכמה להחזיר להתייעצויות בסיעות השונות את ההחלטה המעוגנת בהסכם הקואליציוני, לפטור מחובת שירות בצה"ל כל בת שתצהיר כי דתייה, ללא בדיקה (מרגלית, 8.6.1978).

שלמה גרוס ואנשי אגודת ישראל: יארגנו מצעד לתמיכה בתיקון הקואליציוני

שלמה גרוס הודיע כי הוא וחבריו מארגנים מצעד התומך בתיקון הקואליציוני. בינתיים הם מרוצים שהוא מופעל הלכה למעשה עוד בטרם נחקק (מרגלית, 8.6.1978).

שר הפנים יוסף בורג (מפד"ל) יעלה בפגישה עם שר הביטחון עזר ויצמן את בעיית המחסור בשוטרות חיב"ה שנוצרה עקב הפטור מהשירות הצבאי

שר הפנים יוסף בורג מהמפד"ל קבע להיפגש עם עזר ויצמן שר הביטחון בנושאי ביטחון פנים. הוא מתכוון להעלות גם את בעיית השוטרות (חיב"ה, חיילות בשירות המשטרה), שיש מחסור בהן עקב פרשת הפטור מן השירות הצבאי (מרגלית, 18.6.1978).

חבר הכנסת אמנון רובינשטיין: ביזיון הכנסת, פטור זמני משירות צבאי עוד לפני שחוקק החוק אינו פעולה חוקית

חסר הכנסת אמנון רובינשטיין פנה ליועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק בקשר לחוקיות צעדיו של משרד הביטחון הדוחה באופן זמני משירות בצה"ל נערות שהצהירו כי הן דתיות, אף שהוועדות קבעו שהן חייבות בגיוס. הפעלת דחייה כזאת עוד לפני שהכנסת אישרה את התיקון המוצע בחוק מהווה פגיעה בכנסת. ייפגש עם היועצים המשפטיים של משרד הביטחון לשמוע את עמדתם (מרגלית, 8.6.21978; סופרו הפרלמנטרי של הארץ, 12.6.1978).

עליזה בגין

עליזה בגין: "אין סיבה שבתי תתגייס לצה"ל בעוד שבתו של אחר תשתחרר! חוק גיוס בנות הוא דבר רע מאוד. חסרות לנו ידיים עובדות שרק בנות מסוגלות למלא" (לבנון, 6.2.1979).

חבר הכנסת מאיר פעיל: עברתי את הרוביקון

מאיר פעיל: "עברתי את הרוביקון. עתה אני בצד סירוב להתייצב לשירות המילואים, כי זוהי הדרך היחידה לשנות את החוק [...]. ההחלטה לעצור את דינה היא פוליטית [...] (רימון, 18.2.1979).

חבר הכנסת יוסי שריד: הזדהות עם המאבק

יוסי שריד: "באתי [להפגנה מול הקריה, משרד הביטחון, רח' קפלן תל אביב] כדי להזדהות עם מאבקה של דינה [...] אינני אופטימי, כי הממשלה משועבדת לגורמים הדתיים שבתוכה" (רימון, 18.2.1979).

חברת הכנסת אורה נמיר: כיצד בת פטורה משירות יכולה לעבוד עם קהל מעורב נשים-גברים?

חברת הכנסת אורה נמיר הגישה שאילתה לשר המשפטים שמואל תמיר, בין השאר בנוגע לסוגיה כיצד ייתכן שבת פטורה משירות עובדת עם קהל מעורב.

תגובות ארגוני נשים

• נעמת וארגוני נשים נוספים: מאבק למניעת החקיקה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, החקיקה היא איום חמור על מעמדנו כנשים ועל איכות החיים כחברה, עלבון לדורות של לוחמות ועומס לא צודק.
• נעמת וארגוני נשים אחרים נערכו למאבק למניעת החקיקה, וביקשו להופיע לפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת (מרגלית, 8 ביוני 1978).
• נעמת, עם יום האישה הבין-לאומי, מארס 1979: "סכנה חמורה מאיימת עתה על מעמדנו כנשים ועל איכות חיינו כחברה מתקדמת: התיקון לחוק גיוס בנות – הוא עלבון לדורות של לוחמות, משחרר מאחריות לאומית נערות רבות ומטיל עומס לא צודק על צעירות אחרות" (מזכירות נעמת, 1979)

דמויות בולטות ב"שירות שווה"

• סרבניות מילואים, פעילות שנעצרו על ידי המשטרה הצבאית: אסיה חסון, דינה גיל-עד, ענת פוקס, רינת לוי, מזל מלכה, ציפי בנש.
• סרבניות מילואים בולטות נוספות: תלמה שילוני, רחל דיאמנט.
• פעילים ופעילות בולטים נוספים: אורלי דהן, תמי צרפתי (בתה של יפה ירקוני), אליאב צרפתי (בן זוגה, סטודנט לרפואה), אופירה גראוויס, אווה קידר, אביטל גלבע (בתו של אמיר גלבע).

השגת המטרות

• שוחררו משירות מילואים כל סרבניות המילואים שנקראו לשירות מילואים פעיל מעל גיל 25.
• שחרור משירות מילואים פעיל לחיילות מילואים נקבע לגיל 24.
• התנועה העלתה על סדר היום את החקיקה המעגנת חוסר שוויון בחברה הישראלית בהקשר לשירות הצבאי, ואת החקיקה החדשה המעמיקה את חוסר השוויון באופן קיצוני על ידי עידוד בחוק מתן הצהרת שקר כדי לקבל פטור. התנועה הפנתה את תשומת הלב הציבורית לאפליה בין שני סוגי אוכלוסיות החיות זו על חשבון האחרת: (א) בנות דתיות או בנות חילוניות המצהירות הצהרת שקר על דתיות (ב) בנות חילוניות שאינן מצהירות הצהרת שקר. האוכלוסייה הראשונה אינה מחויבת על פי חוק לשרת בצבא סדיר או בשירות לאומי, וממילא גם פטורה משירות מילואים על חשבון האוכלוסייה השנייה, שאינה מצהירה הצהרת שקר על דתיות, ולפיכך מחויבת בשירות חובה סדיר מלא ושירות חובה במילואים עד גיל 38 (או 24 על פי החלטת שלטונות הצבא).

שחרור חיילות המילואים מעל גיל 25 והורדת גיל הפטור ל-24

ב-19.2.1979 לקראת חצות נעצרה חיילת המילואים אסיה חסון, ממנהיגות תנועת "שירות שווה". חסון הייתה חיילת המילואים הראשונה ששיגרה הודעה לקצין הקישור שלא תכבד את צו המילואים שקיבלה מעבר לגיל 25, ומי ששלחה מכתב עם דינה גיל-עד וענת פוקס לראש הממשלה מנחם בגין, שפורסמה בעיתונות עם מספרי הטלפון שלהן, לאחר שלא הגיב למכתבן. אחרי כעשרים שעות בכלא 400 בצריפין הובאה למשפט שבסיומו נקבע כי עליה להתייצב למוחרת לשירות צבאי בן 30 יום; ו-30 ימים בכלא על תנאי למשך חצי שנה. בתמורה להסכמתה להיענות לצו המילואים הוצעו ההישגים האלה: (1) חיילות מילואים לא יזומנו לשירות פעיל מגיל 24 (במקום 25 עד כה), (2) חסון תתייצב לשירות מילואים אחרון זה, אף שכבר עברה את גיל השחרור, אולם לאחריו לא תזומן עוד. פסק הדין נקבע לאחר משא ומתן עם שלמה צידון עורך דינה של אסיה חסון ועם חה"כ שולמית אלוני, שייצגו את עמדותיה. בעת שחרורה מהכלא נמסר לידיה של אסיה חסון צו קריאה ליום המוחרת, 21.2.1979, ובו נדרשה להתייצב לשירות מילואים פעיל בבסיס צבאי בכפר יונה, בסיס שלא היו בו תנאים לניצול כישוריה הצבאיים.

העלאה לסדר היום את החקיקה האי-שוויונית בהקשר לשירות צבאי ולאומי לנשים

במהלך השנים 1978–1980 הסעיר את המדינה נושא אי-השוויון בהקשר לשירות צבאי לנשים בין האוכלוסייה החילונית והדתית. כך למשל הופיעה כתבות ענק מלוות בתצלומים גדולים ב"לאישה" (לבנון, 6.2.1979) וב"העולם הזה" (חנוך, 20.2.1979; 28.2.1979). כתבות בסוגיה זו הופיעו בכל העיתונים במשך תקופה ארוכה, ברבות מהן היו תצלומים ופעמים רבות בעמוד הראשון, ר' למשל כאן וכן ברדיו ישראל ובטלוויזיה הישראלית (חדשות 20.2.1979, בהגשת שרי רז).

במהלך הישיבה ה-166 של הכנסת התשיעית, שהחלה בדברי ברכה לראש הממשלה מנחם בגין לרגל קבלת פרס נובל לשלום, הועלה שוב עניינן של חיילות המילואים באופן שיש בו כדי להעיד על הפרסום הרחב של הנושא: "הודיעו לנו שיותר לא יקראו למילואים נשים מעל גיל 25. אני מודיעה שהודעה זו היא כוזבת וגם אסיה חסון ותלמה שילוני, שסביבן היה הפרסום הגדול, קיבלו מחדש צו להתגייס למילואים אף שעברו את הגיל האמור. פירוש הדבר ששוב העלו את קריאת הנשים למילואים לגיל מבוגר יותר וזאת בשל מחסור בכוח אדם, מפני שיש סוג אנשים במדינת-ישראל שיכולים לחיות כפי שהם רוצים ויש סוג אחר שאינם יכולים לחיות כפי שהם רוצים מפני שהם חייבים לשאת בביטחונם של אלו; שרוצים לחיות כפי שהם רוצים" (פרוטוקול דיון, כנסת ישראל, 13.12.1978עמ' 5).

מטרות שלא הושגו

החקיקה החדשה נתפסה כבלתי דמוקרטית, מנוגדת לעיקרון החוקתי של שוויון, וכהעמקת אי-שוויון בחברה בהקשר לשירות צבאי ולאומי חובה לנשים. אף שהושגו המטרות הראשוניות והמיידיות, אי-השוויון העקרוני בין אוכלוסיית הנשים החילוניות לבין אוכלוסיית הנשים הדתיות לא נפתר. ההצבעה על תיקון חוק שירות ביטחון התקיימה ב-30 ביולי 1978 והוא אושר. יתירה מכך אי-השוויון בהקשר לחובת השירות הצבאי והלאומי העמיק עם השנים באותה דרך. הסכמים קואליציוניים נוספים למען גיבוש למיועד לראשות הממשלה רוב קואליציוני שיאפשר להתגבר על מספר נמוך של מנדטים בבחירות, ויאפשר לו לבנות ממשלה שיעמוד בראשה, כפי שהיה בממשלת בגין הראשונה, הלכו ונוספו הן בהקשר לשירות צבאי של נשים וגם של גברים חילוניים לעומת דתיים, והן בהקשר לכספים המועברים אל למוסדות וארגונים דתיים.

השפעה והשראה

תנועת שירות שווה לא הוצגה כתנועה פמיניסטית או כמאבק לזכויות האישה אלא כתגובה על עוול שמקורו באי-שוויון בחוק. עם זאת הוא היה מאבק שבמרכזו עמדו נשים, ותחילתו הייתה בפעולה בודדת של אישה צעירה אחת שעמדה בנחישות מול המערכת הצבאית והמדינית ופעלה בנחישות ליידע את הציבור, ובעיקר נשים צעירות, חיילות מילואים כמוה.

מאבק המילואימניקיות נתקל בגישה מזלזלת וממעיטה מצד המערכת הגברית המדינית והצבאית. אחד מביטוייה החריפים של גישה זו היה פנייה להורי הנשים. ביטוי ממעיט נוסף היה התעלמותו המוחלטת של ראש הממשלה מנחם בגין מחיילות המילואים שהיו צפויות להיפגע ישירות ולאורך שנים מההסכמים שחתם עליהם, והתעלמותו מאיומי שלוש שנות מאסר שהמערכת בראשותו הפנתה כלפיהן אם יסרבו לשירות הממושך הנוסף שהושת עליהן בשל חקיקה חדשה זו. בגין לא ענה למכתביהן, לא הזמין אותן לפגישה ולא התראיין בנושא.

אף שהמאבק לא הוצג כמאבק פמיניסטי לזכויות האישה, אפשר לראות בו נדבך חשוב במאבק לזכויות נשים, ואף כמאבק האדם הבודד במערכת ובמקבלי ההחלטות, בעלי השליטה והכוח. בעיקר הוא נדבך חשוב במאבק האישה הבודדת להסרת עוול ואי-שוויון מול מערכת גברית, כוחנית, שוביניסטית ואינטרסנטית (ר' לדוגמה מאבק אליס מילר ב-1995), שאף שיש במערכת זו נשים, אין זה נדיר למצוא בה נשים המשתפות פעולה עימה, דוגמת חה"כ גאולה כהן, ליכוד, בעניין החקיקה המדוברת.

ההשפעה על הציבור הרחב הייתה גדולה. ביטוי לכך אפשר לראות בבחירתו של העיתון Tiempo באסיה חסון כאשת השנה. כותרת הכתבה הייתה "ההתחלות של שירות שווה", והיא נחתמה במילים: היוזמה של אסיה חסון הלכה והתפשטה [...]. רינת לוי וציפי בנש הם שמות נוספים העולים כאשר מזכירים את האירועים האלה. אסיה תמשיך להיות סמל כי מעטים נכנסים באמת להיסטוריה (Tiempo, 1980).

מקורות

• אלה, סימה (20.1.1978). אחת מסרבניות הגיוס הסגירה עצמה ונעצרה: אסיה חסון באה לבסיס המשטרה הצבאית עם עשרות מפגינים. ידיעות אחרונות.
• ארז, יעקב (16.2.1979). מעצר הצעירה דינה גיל-עד צעד להרתעת סרבנות-הגיוס. מעריב.
• בן-שלום, צביה (20.2.1979) דיוקן של עריקה. על המשמר.
• דבר (16.2.1979). סרבנית-מילואים-במחאה נעצרה במקום עבודתה: נכלאה לפי חוק המאפשר מעצר 60 ימים עד משפט; היום הפגנה מול משרד הביטחון בת"א.
• דבר (2.5.1980). הפגינו צעירות "שרות שווה". עמ' 4.
• דבר (סופרו הצבאי של "דבר", 21.2.1979). 2 סרבניות גיוס שהסגירו עצמן למשטרה צבאים נשפטו ל-14 ימי מאסר ע"ת. דבר, עמ' 3.
• הארץ (18.2.1979). תלמידי בי"ס 'בליך' מוחים על חוק הגיוס המפלה בין בנות.
• הארץ (סופרו הפרלמנטרי של "הארץ") (12.6.1978). ח"כ רובינשטיין פנה לפרופ' ברק בעניין הפטור הזמני מצה"ל לנערות שהצהירו כי הן דתיות.
• העולם הזה (5.7.1978). הדת – קרדום לחפור בו: השמיניסטיות: מאבק עד הסוף בחוק שיאפשר השתמטות. גל' 2131, עמ' 34–35.
• העולם הזה (5.7.1978). מילכוד המילואים: "תעשי מילואים 30 יום בשנה עד גיל 38? – מצטערים, לא נוכל לקבלך לעבודה!", עמ' 35.
• הארץ (16.2.1979). נעצרה על אי-התייצבות למילואים כמחאה על הפטור לבנות דתיות: דינה גיל-עד, בת 25, נעצרה במקום עבודתה בבנק לאומי.
• העולם הזה (28.2.1979). הלוחמות: בעזרת הכלא והתחבולות לוחם מישרד הביטחון נגד חבורה של נערות אידיאליסטיות – למען החוק המטפח את ההשתמטות.
• העולם הזה (7.3.1979). ראיון מיוחד עם הרב ישראל מאיר לאו: איני יכול להתנגד לכפייה דתית כהלכה! עמ' 16–18.
• חנוך, עמוס (20.2.1979). אסיה נעצרה אתמול, דינה – בשבוע שעבר, ענת מתייצבת היום. כולם שואלים: מי הבאה בתור? העולם הזה, גל' 2164, עמ' 34–35.
• טל, ירח (8.1.1979). סטודנטיות נגד גיוסן למילואים בעת הלימודים. הארץ.
• לבנון, נעמי (6.2.1979). הסרבניות. לאישה, גל' 1663, עמ' 16, 94, 95.
• מזכירות נעמת, י"ז באדר תשל"ט, מארס 1979.
• מעריב (סופרת מעריב) (1.3.1979). תלמידים מרמת-גן שלחו עצומת מחאה על ביצוע חוק גיוס בנות לצה"ל. עמ' 6.
• מרגלית, דן (8.6.1979). יזמה חדשה בליכוד: "צוות מדיני" בהשתתפות המערך. הארץ.
• נבו, יפעת (18.2.1979). הצעה להתנות לימודים באונ' בר-אילן בשרות צבאי או לאומי. הארץ.
• סגל, שעיה (20.2.79). אנשי שירות שווה מפגינים מול משרד הביטחון: כולנו עצירים – הכריזו חבריה של אסיה; נעצרה בחצות על אי התייצבות למילואים. מעריב, עמ' 16.קישון, אפרים, שירות ברירה. 1978. מעריב.
• רימון, רוני (18.2.1979). דינה גיל-עד תתייצב ביחידתה: שוחררה לסוף השבוע בעקבות פגישה של נציגות סרבניות הגיוס ותומכיהן עם סגן שר הביטחון. הארץ.
• רימון, רוני (5.7.1979). רינת לוי: לא אתייצב למילואים. הארץ.
• שיבי, חיים, פרנקל, מרים ובן-שלום, צבייה (מתרחבת פעילות התנועה לשרות-שווה). על המשמר.
• תבורי, אבנר (29.6.1978). ציפורי: אם יעוכב החוק ניאלץ לגייס בנות שקיבלו דחייה: ועדת החינוך והביטחון החלה הדיון על גיוס הבנות לצה"ל. דבר.

• .Tiempo (10.1.1980). Tiempo de mujer 1: Los comienzos de Sherut Shavé (Entrevistó: Iojanán Karl)