גאולה כהן

גאולה כהן
	גאולה כהן, 1990
לידה	25 בדצמבר 1925; ח' בטבת תרפ"ו; תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה	18 בדצמבר 2019 (בגיל 93); כ"א בכסלו ה'תש"ף; מבשרת ציון, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
מפלגה	תנועת החרות, הליכוד, התחיה
סיעה	הליכוד, התחיה
בן זוג	עמנואל הנגבי
	21 בינואר 1974 – 13 ביולי 1992; (18 שנים)
כנסות	8 - 12
	סגנית שר המדע והטכנולוגיה; יו"ר ועדת העלייה והקליטה;
	סגנית שר המדע והטכנולוגיה; יו"ר ועדת העלייה והקליטה;
פרסים והוקרה
	פרס ישראל (2003); יקיר ירושלים (2007) ;

גאולה כהן (25 בדצמבר 1925 – 18 בדצמבר 2019) הייתה פוליטיקאית ישראלית וחברת הכנסת, אשר החלה את פעילותה במסגרת הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

קורות חיים

כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, אחת מעשרת ילדיהם של מרים ויוסף כהן. אביה עלה עם משפחתו מתימן ב-1908 כשהיה בן שבע. היה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל וייסד את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אימה הייתה דור שמיני בארץ ישראל, בת למשפחה ממוצא מרוקאי וטורקי שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אימה אחות בתל חי, כשהתחולל שם הקרב שבו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.

כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור" ובסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, שממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל. באוניברסיטה העברית בירושלים למדה מדעי היהדות, מדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות ומקרא. היא הייתה בעלת תואר שני.

פעילות במחתרות

ב-1942 התגייסה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י. שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית" בזכות בקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית.

ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור בידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב, עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר על החזקת אמצעי לחימה ושנתיים מאסר על החזקת משדר בלי רישיון, לריצוי באופן חופף^[1]^[2]. תחילה נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר, הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שלא צלח. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן"), שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה^[4] למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד, ובעזרת שמלה חומה ונעליים של נורית יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ואחר כך חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה עורכת העיתון "חזית הנוער" של לח"י.

בשנת 1948 הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה לכנסת^[5]. בעקבות הפילוג בלח"י במרץ 1949 הצטרפה ל"איגוד החינוכי לחרות ישראל" של ישראל אלדד והייתה חברה במערכת הירחון סולם של לח"י. בשנת 1951 זכתה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית^[6]. ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית^[^{דרוש מקור]}^[7].

כחברת כנסת

בשנת 1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במקום ה-35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת השמינית מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה-17 ברשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ונבחרה לכנסת.

בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את התחיה. בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת העלייה והקליטה של הכנסת.

כהן פעלה ליישום עקרונות הציונות, על פי תפיסתה:

עלייה וקיבוץ גלויות: כהן נאבקה להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא יזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות הפגנתיות בירושלים לרגל ימי הולדת של אסירי ציון, כביטוי הזדהות עם מאבקם של יהודים אלה). כיו"ר ועדת העלייה והקליטה נאבקה גאולה כהן למען עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. בספטמבר 1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם של יהודי אתיופיה במחנות באדיס אבבה, נסעה לאתיופיה כסגנית שר המדע והטכנולוגיה נפגשה שם עם שרי הממשלה ותרמה תרומה חשובה ל"מבצע שלמה", שהחל חודשים לאחר מכן.
התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסור יובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. התנגדה לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העיקרון של "שלום תמורת שלום", וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה^[^{דרוש מקור]} שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי אוטונומיה זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית^[^{דרוש מקור]}. מעשה שהמחיש את התנגדותה היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דייוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה.

בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. תחום אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה דעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון, כי הן שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל, חותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ומלהתמודד לכנסת בכלל. היא פעלה, על בסיס טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.

בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל^[8].

בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל העשרים וארבע. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כחברת הכנסת עד 1992.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה, לא עברה "התחיה" את אחוז החסימה. לאחר הבחירות חזרה כהן לליכוד. בפרימרייז לרשימת הליכוד לכנסת ה-14 הגיעה למקום ה-22 ברשימה הארצית, ושובצה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת.

לאחר הקריירה הפוליטית

בדצמבר 1994, לאחר סדרת אירועי טרור באזור חברון, עברה להתגורר חלקית בקריית ארבע כדי לתמוך במתיישבים ולחזק אותם^[7].

בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'.

בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל לשנת ה'תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים".

בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014)^[9].

ב-28 באוגוסט 2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים^[10]. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה יחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3, ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי").

ב-18 בדצמבר 2019 הלכה לעולמה, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-94^[11]. הובאה למנוחות^[12] בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים. הותירה את בנה, צחי הנגבי.

חיים אישיים

בשנת 1947 נישאה ללוחם לח"י עמנואל הנגבי. לשניים נולדו שני בנים – יאיר וצחי. יאיר היה אוטיסט ונפטר בגיל 20^[13]. צחי הנגבי, היה לחבר כנסת, שר וראש המטה לביטחון לאומי. בני הזוג נפרדו בשנת 1962.

הנצחה

רחובות על שמה נקראו בנתניה, בקריית ים, בחוות יאיר וברמלה.

ספריה

אחד שהפר את הדממה: עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969(הספר בקטלוג ULI)
מיפגש היסטורי: מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. תל אביב: יאיר, תשמ"ו 1986
סיפורה של לוחמת, מהדורה שלישית (מהדורה ראשונה ב-1962 בהוצאת קרני). תל אביב: המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995^[14]
שרה ואבשלום אנשי ניל"י, גאולה כהן בריאיון עם רבקה אהרנסון, עיצוב – סטודיו דוד הראל, בית מורשת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך והתרבות, מנהל התרבות, תשס"ח, 2007, ירושלים
אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008
ר' אריה לוין – אבי האסירים (כתבה וערכה), בית מורשת אורי צבי גרינברג, ירושלים, תשע"ג, 2012

עריכותיה

כמו יומן: הגיונות והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948 (ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן), בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים. (עם א"צ גרינברג)
לכל שירייך אני כנור: 40 לאחוד ירושלים, ביחד עם צבי צמרת ואבי בניהו, מו"ל לא ידוע, ירושלים, תשס"ז, 2007
זאב סולטנוביץ', בסוד חזון הגיון ומעש: פרקי חייו של זאב ז'בוטינסקי, עריכה משותפת עם יהודה אורן, בית מורשת אצ"ג, ירושלים, תשע"א, 2011
אמא, אבא. סיפור חייהם של יוסף ומרים כהן. עריכה משותפת עם אהרן כהן, הוצאה עצמית, ירושלים, תשנ"ו, 1996

ספרים שנכתבו אודותיה

ספייב אסף אליעזר, נשים במחתרת נשים בחזית: מקומן של נשים במחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י תוך התמקדות בייחודיותה של גאולה כהן במחתרת לח"י, נכתב כעבודת גמר במסגרת כיתת המצוינות במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, יצא בהוצאה עצמית, תשע"ו 2016 – עבודה זו זכתה בפרס מכון ז'בוטינסקי, בפרס החברה ההיסטורית הישראלית לשנת 2016, ובפרס הנשיא^[15].

קישורים חיצוניים

גאולה כהן, דף שער בספרייה הלאומית
גאולה כהן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
גאולה כהן, באתר הכנסת
גאולה כהן, באתר כנסת פתוחה
דוד תדהר (עורך), "גאולה כהן-הנגבי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1939
כהן גאולה-"אילנה", אתר העמותה למורשת לוחמי חירות ישראל
גאולה כהן, באתר פרס ישראל
גאולה כהן | הדון קישוטית האחרונה בפוליטיקה הישראלית: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
אביבה לורי (מץ), אני אשה נורמלית, מעריב, 23 בספטמבר 1988
איתן אלחדז, אין לה כוח להיות עייפה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 13 באוגוסט 2008
עפרה לקס, יומני גאולה – תרבות ופנאי (ספר), באתר ערוץ 7, 3 ביולי 2008
שרי מקובר-בליקוב, "גבר מנהיג מלחמות, אישה מנהיגה פוליטית", באתר nrg‏, 19 בינואר 2013
הביוגרפיה של גאולה כהן בערוץ הביוגרפיות הישראליות, באתר וואלה (הקישור אינו פעיל, 25 ביוני 2017)
חיים אתגר, ‏אנשים: כל מה שרציתם על גאולה כהן, באתר ‏מאקו‏, 30 בדצמבר 2013
אילת סנדרס, עדי שרצר ורובי ריזל, ‏ריאיון עם גב' גאולה כהן, ישראלים ‏6, 2014, עמ' 5–29
גאולה כהן: "עדיין קיים בי רצון לשנות את העולם", באתר ישראל היום, 11 באפריל 2014
גאולה כהן בורחת מהכלא, באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י, 30 בנובמבר 2019
ירון דרוקמן וענבר טויזר, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן הלכה לעולמה בגיל 93, באתר ynet, 19 בדצמבר 2019

הערות שוליים

^ תפיסתה מתוארת בספרו של יצחק חסון, ראש מחלקת המודיעין של לח"י, כמחדל ביצועי של יצחק שמיר ("מיכאל"), מפקד לח"י, שלא שעה לידיעות שהועברו לו על רכב של המשטרה הבריטית שאנטנות על גגו, המשוטט הלוך ושוב ברחוב השומר בתל אביב; "הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של לח"י (מחלקה ו'), עמוד 154
^ גאולה כהן נידונה ל-7 שנות מאסר, המשקיף, 7 ביוני 1946.
^ גאולה כהן, התחפשתי כערביה וברחתי מהכלא, מעריב, 24 בספטמבר 1961
^ התוכנית המדוקדקת והצלחתה בזכות שיתוף פעולה מוקפד של כל הגורמים, שפעלו במדויק על פי התוכנית, וכן התוצאות, שחלקן היו מצערות בעיני מתכנן הפעולה, מתוארות בפירוט בספרו של יצחק חסון "הזקן ואני", עמ' 155-161^[3].
גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני, 1961, פרק 33
^ https://www.idi.org.il/media/6801/כנסת-1-רשימת-לוחמים.pdf ט"ו – רשימת לוחמים], באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
^ פרס ע"ש ביאליק לסטודנטים מצטיינים, דבר, 12 ביוני 1951
^ ¹ ² קורות חיים באתר פרס ישראל
^ גאולה כהן, באתר הכנסת
^ טקס הדלקת המשואות תשע"ד, ערב יום העצמאות 2014 ביוטיוב
^ גאולה כהן חוגגת 90: הנשיא: לא חדלת מלהיות גאולה, באתר ערוץ 7, 28 באוגוסט 2016
^ ירון דרוקמן וענבר טויזר, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן הלכה לעולמה בגיל 93, באתר ynet, 18 בדצמבר 2019
^ ההספדים במסע ההלויה - אתר ערוץ 7
^ מיכל מירון-שקד, צחי אוהב את אמא גאולה, מעריב, 6 באוגוסט 1979
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 835–836: לאחר שקרא את ספרה, כתב דוד בן-גוריון ב-20.1.1962 מכתב נרגש לגאולה כהן, אותו סיים במשפט "קדוש העט, שכתב ספר זה".
^ מקבלי הפרסים בשנים האחרונות – 2016, באתר מכון ז'בוטינסקי בישראל

[1] תפיסתה מתוארת בספרו של יצחק חסון, ראש מחלקת המודיעין של לח"י, כמחדל ביצועי של יצחק שמיר ("מיכאל"), מפקד לח"י, שלא שעה לידיעות שהועברו לו על רכב של המשטרה הבריטית שאנטנות על גגו, המשוטט הלוך ושוב ברחוב השומר בתל אביב; "הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של לח"י (מחלקה ו'), עמוד 154

[2] גאולה כהן נידונה ל-7 שנות מאסר, המשקיף, 7 ביוני 1946.

[3] גאולה כהן, התחפשתי כערביה וברחתי מהכלא, מעריב, 24 בספטמבר 1961

[4] התוכנית המדוקדקת והצלחתה בזכות שיתוף פעולה מוקפד של כל הגורמים, שפעלו במדויק על פי התוכנית, וכן התוצאות, שחלקן היו מצערות בעיני מתכנן הפעולה, מתוארות בפירוט בספרו של יצחק חסון "הזקן ואני", עמ' 155-161^[3].
גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני, 1961, פרק 33

[5] ttps://www.idi.org.il/media/6801/כנסת-1-רשימת-לוחמים.pdf ט"ו – רשימת לוחמים], באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

[6] פרס ע"ש ביאליק לסטודנטים מצטיינים, דבר, 12 ביוני 1951

[פרס_ישראל-7] ¹ ² קורות חיים באתר פרס ישראל

[8] גאולה כהן, באתר הכנסת

[9] טקס הדלקת המשואות תשע"ד, ערב יום העצמאות 2014 ביוטיוב

[10] גאולה כהן חוגגת 90: הנשיא: לא חדלת מלהיות גאולה, באתר ערוץ 7, 28 באוגוסט 2016

[11] ירון דרוקמן וענבר טויזר, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן הלכה לעולמה בגיל 93, באתר ynet, 18 בדצמבר 2019

[12] ההספדים במסע ההלויה - אתר ערוץ 7

[13] מיכל מירון-שקד, צחי אוהב את אמא גאולה, מעריב, 6 באוגוסט 1979

[14] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 835–836: לאחר שקרא את ספרה, כתב דוד בן-גוריון ב-20.1.1962 מכתב נרגש לגאולה כהן, אותו סיים במשפט "קדוש העט, שכתב ספר זה".

[15] מקבלי הפרסים בשנים האחרונות – 2016, באתר מכון ז'בוטינסקי בישראל

[1]

[2]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[3]

יושבי ראש ועדת הקליטה, העלייה והתפוצות של הכנסת
יושבי ראש ועדת העלייה והקליטה (1977-1999)	גאולה כהן • רוני מילוא • עוזי ברעם • מרים גלזר-תעסה • מיכאל קליינר • עמנואל זיסמן • נעמי בלומנטל
יושבי ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות (החל מ-1999)	נעמי בלומנטל • צבי הנדל • קולט אביטל • מיכאל נודלמן • ליה שמטוב • דני דנון • יואל רזבוזוב • אברהם נגוסה • דוד ביטן • עודד פורר

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: גאולה כהן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גאולה כהן