ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת
| מערכה: המאבק היהודי בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל | ||||||||||||||
| תאריכים | 17 ביוני 1946 | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | ליל הגשרים | |||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע כריש | |||||||||||||
| מקום | בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, ארץ ישראל | |||||||||||||
| עילה | התנגדות לשלטון המנדט | |||||||||||||
| תוצאה | נזק כבד לבתי המלאכה של הרכבת, פגיעה במאמץ המלחמתי של המנדט הבריטי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
|
דעות חלוקות לגבי הצלחת המתקפה | ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה בוצעה ביום שלישי, י"ט בסיוון תש"ו (17 ביוני 1946) על ידי אנשי ארגון לח"י במסגרת תנועת המרי העברי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. ההתקפה הסבה נזק כבד לבתי המלאכה של הרכבת. 11 מלוחמי הלח"י נהרגו בפעולה.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוני 1946 חידשה תנועת המרי העברי את פעולותיה בעקבות סירובם של ארנסט בווין וקלמנט אטלי לקבל את המלצת ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל לתת אישורי עלייה ל-100,000 עקורים יהודים. ההתקפות הגיעו לשיאן בליל הגשרים שבוצע ב-16 ביוני 1946 על ידי "ההגנה", ובהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת שבוצעה ב-17 ביוני 1946 על ידי לח"י. שתיהן היו התקפות בקנה מידה גדול שהצליחו מבצעית אך הסתיימו במספר נפגעים גדול. בתגובה לפעולות אלה הוציאו הבריטים ב-29 ביוני 1946 לפועל את תוכניתם לחיסול כוח המגן העברי, מה שנודע ביישוב היהודי בשם "השבת השחורה".
לגבי לח"י הייתה התקפה זו שיא הפעולות מבחינת היקפה ומספר המשתתפים הרב שדרש את ביצועה. לראשונה יצא לח"י לא בחוליות מצומצמות אלא ביחידה צבאית גדולה של 44 לוחמים.
תוכנית הפעולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרת ההתקפה הייתה לשבש את התחבורה בארץ ישראל. אחד מחברי לח"י, ז'ק אלקלעי, היה עובד קבוע בבתי המלאכה והכיר אותם היטב. הוא ידע את חשיבות המטרות השונות והציע את הראויות לחבלה כך שהנזק שייגרם יהיה גדול ככל האפשר, ואלה שתיקונם יארך תקופה ארוכה. הוא ידע גם את סדרי השמירה בבתי המלאכה וסביבתם. אלקלעי הכניס לבתי המלאכה, כפועלים בלתי מקצועיים, את חברי לח"י שהיו אחראים לחוליות החבלה כדי שיידעו היכן נמצאים האובייקטים לפיצוץ.
בתי המלאכה של הרכבת היו מוקפים באתרים חשובים לבריטים. מדרומם שכנו בתי הזיקוק של חברת "של" ומחסני צבא מאוכלסים בחיילים בריטים וחיילי הלגיון הערבי, לידם שכנו שדה תעופה צבאי, משטרת קריית חיים הבריטית ומשטרת שפרעם עם כוח בריטי נייד מצויד במשוריינים. גם דרך הנסיגה הייתה זרועה במחנות צבא והיה ברור שהוא ייכנס לפעולה מיד עם הישמע הפיצוצים. התוכנית הייתה שהלוחמים ייסוגו במשאית משוריינת שלפניה תיסע מונית שאמורה הייתה לבדוק את הדרך ולאותת אחורה אם תיתקל במחסום או בכוח אויב. במקרה זה הייתה אפשרות למפקד הפעולה להורות ללוחמים לרדת מהמשאית ולהתפזר בשטח.
למפקד הפעולה התמנה לוחם לח"י בן עמי יולוביץ שכינויו היה "בועז". לצורך ריכוז הלוחמים נשכרה דירה ריקה בקריית חרושת שליד חיפה, וב-17 ביוני 1946 רוכזו בה הלוחמים ואמצעי הלחימה. מפקד "החטיבה הלוחמת" יעקב בנאי (מזל) הסביר בעזרת תרשימים את פרטי הפעולה. חלק מהלוחמים נועדו לשמש חוליות אבטחה, חסימה ועזרה רפואית. במשתתפים היו גם שבע נשים.
ההתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוליות החסימה הגיעו למקומותיהן בשעה 19:00. תפקידן היה לחסום את כל הדרכים המובילות לבית המלאכה בעת ההתקפה. לשם זה השתמשו במוקשים, סלילי תיל דוקרני ושלטי אזהרה.
בשעה 19:30 עלו הלוחמים על המשאית המכוסה ברזנט ותוך זמן קצר הגיעו לבתי המלאכה. המשאית נעצרה 50 מטר מהשער ושנים מהלוחמים התקרבו לשער. על פי התוכנית הייתה כוונה לכפות על הנוטרים הערבים לאפשר כניסה שקטה מבלי לפגוע בנוטרים. אולם הנוטרים חשדו ומיד פתחו באש ועל כן נעשתה הפריצה בהתקפה ישירה. בחיפוי אש מתת מקלעים ורימונים, התקדם אחד הלוחמים ופרץ את השער בעזרת חומר נפץ והנוטרים הערבים נסו על נפשם[1].
לאחר הכניסה למתחם בתי המלאכה התפצלו הלוחמים לחוליות של חבלנים וחוליות חיפוי. קבוצה של שלוש חוליות נתקלה במחסום ליד קרון משא מאויש ובעת הזזת המחסום נתקלו באש מתוך הקרון ממנו נהרגו שניים מאנשי הלח"י. רימון וצרורות של יריות שיתקו את האש מתוך קרון המשא. ממשרדי ההנהלה של בתי המלאכה נורו פצצות תאורה ורקטות לקריאה לעזרה. אולם בהמשך השתרר שקט והחבלנים עברו ממטרה למטרה - קטרים, גשרי קטרים, מנופים, קומפרסורים ועוד וטמנו שם מטעני חומר נפץ. שרשרת התפוצצויות נשמעו. הפעולה התארכה ונמשכה כחמישים דקות. הבריטים חסמו את האזור והזרימו טנקים דרך השדות לחסימת נתיבי הנסיגה.
במהלך הפעולה פוצצו הלוחמים חור בגדר המתחם ובסוף הפעולה לאחר שנאספו כל הלוחמים החיים נסוגו מהאזור והלכו ברגל כברת דרך אל נקודת המפגש עם המשאית המשוריינת, שם פגשו את חברי חוליות החסימה[2]. בנסיגה לקחו איתם הלוחמים שלושה מחבריהם הפצועים, אך הותירו במקום את גופות שני ההרוגים. כאן היו שתי טעויות שחרצו את גורל הלוחמים:
- המונית שהייתה אמורה לנסוע לפני המשאית ולהתריע על מחסום, לא הגיעה ובכל זאת אושרה הפעולה.
- ריכוז כל הלוחמים במשאית כאשר ברור היה שהבריטים חסמו את דרכי הנסיגה הייתה טעות. נכון יותר היה לבצע את הנסיגה ברגל דרך השדות בחוליות קטנות וחמושות.
המשאית נסעה בכביש המחבר את הקריות עם כפר אתא. בשלב מסוים הורדו שניים מהפצועים מהמשאית כדי שלא יעכבו את הנסיגה הרגלית שתוכננה להמשך. הפצועים חשבו שבכך נחרץ גורלם אולם הם פגשו אנשי "הגנה" שהובילו אותם למקום מסתור בכפר אתא והם הצליחו להתחמק לתל אביב בלי שנתפסו[3]. המשאית התקדמה עם שאר הלוחמים והגיעה למחסום דרכים של 17 חיילים בריטים. המשאית ניסתה לפרוץ את המחסום אך התנגשה בטנק שחסם את הכביש. בטרם עמדו הלוחמים על המתרחש נפתחה עליהם אש תופת מכל הכיוונים. תוך זמן קצר התמלאה המשאית בהרוגים ופצועים. שישה הצליחו להימלט מהמקום בחסות החשיכה, תשעה נהרגו במקום ועשרים ושלושה נפצעו ונשבו על ידי הבריטים.
תוצאות ההתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתקפה הסבה נזק כבד לבתי המלאכה של הרכבת. חלק מהבניין הגדול של בתי המלאכה התמוטט ומכונות וקטרים הועפו באוויר[4]. אולם לא היו נפגעים בנפש מצד הבריטים ועובדי בתי המלאכה. מכונית כבאים של עיריית חיפה שיצאה לסייע בכיבוי האש עלתה על מוקש ושני כבאים נפצעו קל[5]. גרסאות שונות נמסרו לגבי היקף הנזק. הבריטים טענו שהעבודה במקום חודשה יממה אחרי ההתקפה והעריכו שישובו לשגרה עוד באותו שבוע, הודות למכונות שהובאו במקום אלו שניזוקו[6] ושהנזק לא עלה על 10,000 לירות ארץ ישראליות. לעומת זאת, הלח"י טענו שהיקף הנזק מגיע עד מיליון לא"י בהערכה מינימלית, שמבחינה מעשית היה עדיף לייסד בתי מלאכה חדשים במקום אחר מאשר לתקן את בתי המלאכה ההרוסים ושלמכונות שנהרסו אין תחליף וייקח חודשים עד שיוכלו להביא מכונות חדשות מאנגליה. לטענתם, ההרס בבתי המלאכה שיבש את שירות הרכבות והביא לביטול הקו טולכרם - שכם, שבוטל בנימוק של מיעוט נוסעים[7].
מאסר, משפט וגזר הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
העצורים והמתים הובאו לתחנת המשטרה בקריית חיים וממנה הועברו לקישלה בחיפה. תשעת הפצועים הועברו לבית החולים הממשלתי בחיפה והשאר הועברו לכלא עכו. הפצועים הועברו בשלבים לכלא בהתאם לחומרת הפציעות שלהם. 11 ההרוגים נקברו בבית הקברות בחיפה בהלוויה מעוטת משתתפים.
ב-4 ביולי 1946 הובלו העצורים זוגות זוגות למשטרת עכו להקראת כתב האישום נגדם. בהתאם להחלטה שלא לשתף פעולה עם השלטונות הם השתדלו שלא להתעניין בנאמר בכתב האישום וחלקם כלל לא הגיב ולא הסכימו לחתום על הצהרה שכתב האישום הוקרא בפניהם[8]. כתב האישום מכיל חמישה סעיפים אשר העונש על כל אחד מהם הוא מוות על פי התקנות לשעת חירום:
- הטלת פצצות במטרה לגרום נזק
- ירי לעבר שומרי בתי המלאכה
- ירי לעבר כוחות הצבא הבריטי
- זריקת רימונים לעבר כוחות הצבא הבריטי
- נשיאת נשק ופצצות
ב-12 באוגוסט 1946 נפתח בחיפה משפטם של עשרים ושניים מהלוחמים (אחד הפצועים לא היה יכול להגיע בגלל מצבו הרפואי). הגברים הובאו מבית הסוהר בעכו וארבע הנשים, מתוכן שלוש פצועות - מבית הסוהר לנשים בבית לחם. בקהל נכחו חלק מההורים של הנאשמים. הנאשמים כפרו בסמכותו של בית הדין לדון אותם ודרשו לבטל את המשפט ולהעניק להם זכויות של שבויי מלחמה. הם הפריעו כל הזמן למהלך המשפט בשירם את המנון המחתרת. לאחר שמספר ניסיונות לנהל את המשפט נכשלו, כולל הבטחה לאסירים שיינתן לכל אחד מהם לנאום בפני בית המשפט אם ירשו למשפט להתנהל כסדרו, המשפט בוטל והנאשמים הושבו לכלאם. באותו לילה חוקק הנציב העליון חוק אשר התיר לבית הדין הצבאי לשפוט נאשמים שלא בפניהם, אם הם מפריעים למהלך המשפט.
ב-13 באוגוסט הובלו העצורים שוב לבית המשפט ושוב נכשל הניסיון לנהל את המשפט, גם לאחר שהובהר לעצירים שעל פי החוק החדש הם יישפטו שלא בפניהם. המשפט נמשך שלא בנוכחות האסירים וב-15 באוגוסט הגיעו השופטים לכלא עכו לצורך זיהוי הנאשמים. במהלך הזיהוי הנאשמים שרו שירים והתעלמו מבית המשפט. על פי עדות הנאשמים, החיילים והשוטרים שהשתתפו בזיהוי בחרו באופן אקראי מבין הנאשמים ושניים מהנאשמים לא צוינו על ידי מי מהעדים[9]. ב-16 באוגוסט התכנס בית המשפט שוב בכלא עכו להקראת גזר הדין: הגברים נדונו למוות בתלייה והנשים למאסר עולם. אולם לנאשמים אשר היו עסוקים בשירה בכל מהלך הקראת גזר הדין נודע על גזר הדין רק שעות מאוחר יותר.
הגברים הולבשו בבגדים אדומים ממתינים להוצאתם להורג. ארגון לח"י איים בפעולות קשות אם יוצא גזר הדין לפועל. כעבור שבועיים הומר גזר דין המוות במאסר עולם.
בפריצה לכלא עכו ב-4 במאי 1947 נהרגו שניים ממשתתפי ההתקפה על בתי המלאכה. אחד מהם, חיים אפלבוים, כתב בשבתו בכלא עכו על ההתקפה הזאת. חיבורו יצא לאחר מותו בחוברת בשם: ולא חזרנו לבסיס. מספר שנים לאחר מכן, יצא הספר ובכל מאודם, שכלל את הטקסטים שנכתבו על ידי אפלבוים בצירוף צילומים, מכתבים, כרוזים, ידעות עיתונאיות ושירים.
הנצחת הנופלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1970 נחנכה אנדרטה לזכר הנופלים בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת. האנדרטה נמצאת בקריית אתא, סמוך לצומת דשנים, במקום ההתקלות עם הבריטים בו נהרגו תשעה מן הלוחמים. באנדרטה נוסף לאחד עשר הלוחמים שנהרגו בפעולה מונצחים גם שמותיהם של שניים ממשתתפיה שנהרגו בפריצה מכלא עכו ושניים שנפלו במלחמת העצמאות. מדי שנה, בי"ט בסיון, נערכת במקום אזכרה ממלכתית לנופלים.
גרשון ניסים, אחד הלוחמים, ערך אסופת כתבים הנוגעת להתקפה ולהנצחתה והוציאה לאור בהוצאת אברהם בן הר, לוחם נוסף שלקח חלק באירוע.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974, עמ' 314–321, 341-344
- מתי שמואלביץ, בימים אדומים, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978.
- חיים אפלבוים, ובכל מאודם, הוצאת "יאיר", 1989.
- חיים אפלבוים, ולא חזרנו לבסיס: לוחמי חרות ישראל - כתבים, חלק ב', הוצאת "יאיר", עמ' 496–522, 1982.
- גרשון ניסים (צדקיהו) (עורך), ההתקפה על בתי המלאכה של רכבת פלשתינה (א"י) במפרץ חיפה, הוצאת א. בן הר, 2003
- מצגת קרב הגבורה של לח"י נגד הבריטים בפעולת בתי המלאכה של הרכבת - 1946
- ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ההתקפה על בתי המלאכה, עמוד 20
- ^ לוחמי חרות ישראל, עמוד 319
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, הוצאת יאיר, 1997, עמודים 16-17; נתן ילין-מור בספרו לוחמי חרות ישראל, עמוד 319, מתאר את הדברים אחרת. הוא כתב על שעת הפגישה עם המשאית: "הפצועים נשלחו לתחנת עזרה ראשונה. שם ידאגו להסעתם."
- ^ פוצצו בתי המלאכה של הרכבות בחיפה, דבר, 19 ביוני 1946
- ^ פוצצו בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, הבקר, 18 ביוני 1946; ההתקפה על בתי המלאכה, עמוד 40
- ^ הארץ, חודשה העבודה בבתי המלאכה של הרכבת, 20 ביוני 1946
- ^ הנזק בבתי המלאכה, המעש, תמוז תש"ו; ההתקפה על בתי המלאכה, עמוד 72
- ^ ההתקפה על בתי המלאכה, עמודים 67-68
- ^ ההתקפה על בתי המלאכה, עמוד 107
