תאודורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית

תאודורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית

לידה	דצמבר 1221 איזניק, האימפריה של ניקאה
פטירה	18 באוגוסט 1258 (בגיל 36) איזניק, האימפריה של ניקאה
מדינה	האימפריה הביזנטית
בן או בת זוג	Elena Asenina of Bulgaria
קיסר האימפריה הביזנטית 3 בנובמבר 1254 – 18 באוגוסט 1258 (3 שנים) → יוחנן השלישי יוחנן הרביעי לסקריס, קיסר האימפריה הביזנטית ←

תאודורוס השני דוקאס לסקריס, קיסר האימפריה הביזנטית (ביוונית: Θεόδωρος Δούκας Λάσκαρις; נובמבר 1221/1222 – 16 באוגוסט 1258) היה קיסר ניקאה בין השנים 1254 ל-1258. הוא היה הילד היחיד של הקיסר יוחנן השלישי דוקאס וטאציס והקיסרית אירנה לסקרינה. אמו הייתה בתו הבכורה של תאודורוס הראשון לסקריס, שהקים את האימפריה של ניקאה כמדינה יורשת של האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה לאחר שהצלבנים כבשו את הבירה הביזנטית, קונסטנטינופול, במהלך מסע הצלב הרביעי ב-1204. תאודורוס קיבל חינוך מצוין משני חוקרים ידועים, ניקפורוס בלמידס וגאורגיוס אקרופוליטס. הוא התיידד עם אינטלקטואלים צעירים, במיוחד עם האציל הזוטר, גאורגיוס מוזלון. תאודורוס החל לכתוב חיבורים על נושאים תאולוגיים, היסטוריים ופילוסופיים בצעירותו.

הקיסר יוחנן השלישי חיתן את תאודורוס עם אלנה אסנינה ב-1235, כדי לכרות ברית עם אביה, איוואן אסן השני, קיסר בולגריה, נגד האימפריה הלטינית של קונסטנטינופול. לדברי תאודורוס עצמו, נישואיהם היו מאושרים, ונולדו להם חמישה או שישה ילדים. משנת 1241, תאודורוס שימש כסגנו של אביו באסיה הקטנה במהלך מסעותיו הצבאיים התכופים בחצי האי הבלקני. מסביבות 1242, הוא היה שותף לשלטון של אביו, אך לא הוכתר כקיסר שותף. במהלך תקופה זו, יחסיו עם כמה אריסטוקרטים בולטים, במיוחד תאודורוס פילס ומיכאל פלאיולוגוס, התהוו.

תאודורוס ירש את אביו ב-4 בנובמבר 1254. הוא פיטר פקידים בכירים ומפקדי צבא רבים ממוצא אריסטוקרטי, והחליף אותם בחברים נאמנים, כולל חלקם שהיו ממוצא נמוך. באותה שנה, הוא כרת ברית הגנה עם קאיקאוס השני, הסולטן הסלג'וקי של רום, נגד האימפריה המונגולית. ב-1256, הוא דחה פלישה בולגרית לתראקיה ולמקדוניה ואילץ את מיכאל השני קומננוס דוקאס, שליט אפירוס, לוותר על דיראכיום על חוף הים האדריאטי לניקאה. הוא עשה רפורמה בצבא, וגייס חיילים נוספים מקרב האיכרים הילידים של אסיה הקטנה. בסופו של דבר, מיכאל השני מאפירוס כרת ברית עם סטפן אורוש הראשון, מלך סרביה ומנפרד, מלך סיציליה נגד ניקאה. הגנרלים החדשים שמונו על ידי תאודורוס לא יכלו לעמוד בפני פלישתם המשותפת ב-1257. תאודורוס חלה במחלה קשה ולעיתים רחוקות יכול היה לקחת חלק בממשל המדינה בחודשים האחרונים לחייו. הוא מינה את גאורגיוס מוזלון לעוצר עבור בנו הקטן, יוחנן הרביעי, לפני מותו מאפילפסיה כרונית או סרטן. תוך עשרה ימים, נפל מוזלון קורבן למזימת האצולה, ומיכאל פלאיולוגוס תפס את העוצרות, וכבש את כס המלוכה זמן קצר לאחר מכן.

ראשית חייו

ילדותו

תאודורוס נולד לקיסר יוחנן השלישי דוקאס וטאציס (שלט  1221–1254) ואירנה לסקרינה בארמון הקיסרי בניקאה בסוף 1221 או בתחילת 1222. אירנה הייתה בתו הבכורה של תאודורוס הראשון לסקריס (שלט 1205–1221), מייסד האימפריה של ניקאה. ניקאה הייתה מדינה יורשת של האימפריה הביזנטית, שהוקמה לאחר שהצלבנים הקתולים ("הלטיניים") כבשו את קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי ב-1204. וטאציס היה בעלה השלישי של אירנה. הוא נולד למשפחת אצולה ביזנטית הקשורה לשושלות הקיסרות של קומננוס ואנגלוס, ושימש כמפקד המשמר הקיסרי. אף על פי ששני אחיה של אירנה מתו בטרם עת, תאודורוס לא הכריז על וטאציס כיורש הרשמי שלו. סביר להניח שהוא ציפה שאשתו השלישית, מריה הלטינית מקורטנה, תלד בנים, אבל לא נולדו לו ממנה ילדים. תאודורוס מת בנובמבר 1221. וטאציס היה צריך להביס את אחיו של הקיסר המנוח, אלכסיוס ואיסאאקיוס לסקריס, כדי לתפוס את כס המלכות. ניצחונו עליהם ועל בעלי בריתם הלטיניים בקרב פוימננון בחורף 1223–1224 פתח את הדרך לכיבוש מחדש של שטחים ביזנטיים שאבדו ללטינים באסיה הקטנה.

תאודורוס היה הילד היחיד של הוריו. אמו עברה תאונת רכיבה על סוסים ולא יכלה להביא ילדים לעולם לאחר לידתו. הוא אימץ את שם המשפחה של אמו. הוא "גדל כרגיל לילד מלכותי", על פי דבריו שלו, ככל הנראה מתייחס לגידולו ברובע הנשים של הארמון ולמותרות הסובבת אותו. ילדותו הייתה משמחת והוא "לעיתים קרובות קיבל את הנחמה הגדולה ביותר" מאביו. הוא גם זכר שהוריו לא הענישו אותו כשהמחנך שלו האשים אותו בעבירות.

חינוך

הריסות חומות ניקאה (כיום איזניק בטורקיה)

תאודורוס הופקד כנראה בידי מחנך יסודי בשנת 1228, מכיוון שרוב ילדי האצולה הניקאיים החלו בסביבות גיל שש. כחלק מהשכלתו, שינן טקסטים מהתנ"ך והתפלל שלוש פעמים ביום. הוא יכול היה לצטט מתוך התהילים וממשלי ישו בעל פה עד סוף ימיו. החינוך התיכוני של תיאודור החל בסביבות 1230. הוא תיעב את המורה הראשי שלו (או baioulos) ותיאר אותו כ"פטפטן גדול" ביצירותיו, מבלי להזכיר את שמו. הוא למד דקדוק (כלומר יוונית אטית), שירה, רטוריקה, לוגיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, גאומטריה ומוזיקה במשך שלוש שנים. מחקריו הדקדוקיים העלו את העניין שלו לכל החיים במילים בעלות משמעויות מרובות ובאטימולוגיות. תאודורוס הצעיר נשבה בנאומים של דמוסתנס והרמוגנס מטרסוס. הוא גם העריך מאוד את התאולוג גרגוריוס מנאציאנוס. המורה שלו לעג לו על "התפלספות" והפציר בתיאודור לבלות יותר זמן בלימודים צבאיים ודיפלומטיים. תאודורוס היה צייד נלהב ונגן פולו עם כישורי רכיבה יוצאי דופן.

המשא ומתן על נישואיו של תאודורוס עם אלנה אסנינה החל זמן קצר לאחר קרב קלוקוטניצה, שם אביה של אלנה, איוואן אסן השני, קיסר בולגריה (שלט  1218–1241), הנחיל תבוסה מוחצת לקיסר סלוניקי ושליט אפירוס, תאודורוס קומננוס דוקאס (שלט 1215–1230). הקרב החליש את אפירוס-סלוניקה, יריבתה המערבית של ניקאה לתחיית האימפריה הביזנטית, והפך את בולגריה לכוח הדומיננטי של חצי האי הבלקני. נישואיהם של תאודורוס ואלנה חתמו את הברית של אבותיהם נגד האימפריה הלטינית של קונסטנטינופול ב-1235. באותה שנה, כוחות בולגרים וניקאים הטילו מצור על קונסטנטינופול, אך לא הצליחו לכבוש את העיר. בשנת 1237, איוואן אסן הפך את עמדתו, התחבר עם הלטינים כדי לעצור את ההתפשטות הניקאית בתראקיה, רק כדי לחזור לברית שלו עם ניקאה לפני סוף השנה. המהלכים הטקטיים של חמיו שכנעו את תאודורוס שהוא לא יכול לסמוך באופן מלא על הבולגרים - דעה בה החזיק עד סוף חייו.

תאודורוס לקח שיעורי פילוסופיה ממורה ידוע ביותר, ניקפורוס בלמידס. כיוון שבלמידס היה הגומנוס (אב המנזר) של מנזר באפסוס, תאודורוס השתתף בשיעוריו בזמן ששהה בארמון החורף של אביו בנימפיון הסמוכה. לאריסטוטליות הקנאית של בלמידס הייתה השפעה חזקה על תאודורוס, שהזכיר לעיתים קרובות מושגים אריסטוטליים, כמו פוטנציאל ומציאות, בכתביו. בלמידס הואשם במעילה על ידי אחד מתלמידיו בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-13. אף על פי שהתערבותו של וטאציס הצילה אותו ממאסר, הוא נטש את ההוראה. תאודורוס המשיך לבקר את בלמידס באופן קבוע וניהל עמו התכתבות. מלומד צעיר, גאורגיוס אקרופוליטס, החליף את בלמידס בתור המורה הראשי של תאודורוס. יליד קונסטנטינופול, לאקרופוליטס היה ניסיון ממקור ראשון עם השלטון הלטיני בעיר. הוא השלים את השכלתו של תאודורוס בלוגיקה ומתמטיקה. כהיסטוריון, אקרופוליטס ישלים את הכרוניקה המפורטת ביותר של האימפריה של ניקאה.

אמו של תאודורוס מתה בסוף שנת 1239. וטאציס התחתן בשנית בסוף הקיץ של 1240, ולקח את בתו הבלתי חוקית של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שלט 1220–1250), קונסטנצה, ששמה שונה לאנה. היא הייתה בערך בת עשר ווטאציס פתח רומן שערורייתי עם אחת הנשים האיטלקיות שלה, בשם מרכסינה. היא קיבלה את הזכות לנעול נעלי ארגמן ולרתום את סוסה באבזור ארגמן, כמו קרובי משפחתו הקרובים ביותר של הקיסר.

ימי נערותו

משימות אדמיניסטרטיביות ראשונות

דיוקן מהמאה ה-15 של יוחנן השלישי וטאציס (מתוך המוטיננסיס גר. 122 )

אם וטאציס עקב אחר הנוהג של קודמיו, תאודורוס הוכרז כשליט שותף בעודו ילד. בהיסטוריה שלו, אקרופוליטס הזכיר את תאודורוס כקיסר שותף כשסיפר על אירועים שהתרחשו בין השנים 1235 ל-1237 וב-1242. בהתכתבות שלו, תאודורוס התייחס לעצמו כ"הוד קיסרותי" מסביבות 1242. הוא לא הוכתר במהלך חייו של אביו - הסבר סביר לשלילת הקיסרות המשותפת שלו על ידי שני היסטוריונים ביזנטיים מאוחרים יותר, גאורגיוס פכימרס וניספורוס גרגוראס. סמכותו של תאודורוס הייתה ניכרת: הוא העניק עזבונות ומשכורות והתערב בסכסוכים משפטיים. בעתירתו של בלמידס, הוא הורה לניקפורוס, המטרופוליטן של אפסוס, להחזיר חלקת אדמה שנרכשה לכאורה שלא כדין למנזר של בלמידס. במהלך היעדרותו של אביו, הוא עמד בראש ישיבות המועצה המלכותית והציע מועמדים לתפקידי הכנסייה הפנויים.

יוחנן השלישי וטאציס שוב הטיל מצור על קונסטנטינופול במאי 1241, אך הוא הבין במהירות שאינו יכול לכבוש את העיר. הוא פתח במשא ומתן לשלום, ותאודורוס ליווה את אביו לפגישות עם השליחים הלטיניים. הם חתמו על הפסקת אש לשנתיים ב-24 ביוני. איוואן אסן השני מת באותו חודש ומותו החליש את בולגריה. וטאציס פתח במערכה צבאית נגד בעלות בריתם של הבולגרים, אפירוט בסוף 1241. לפני שיצא למערכה הצבאית, הוא מינה את תאודורוס לסגן שלו באסיה הקטנה. תאודורוס, כמו אביו וסבו, ערך בית דין נודד וביקר ברוב הערים והכפרים של ניקיאה באנטוליה.

בזמן זה, גנרל מונגולי, ביג'ו, פלש לשכנתה המזרחית של ניקאה, סולטנות רום הסלג'וקית, ממזרח וכבש את ארזורום. תאודורוס הודיע לאביו, שצר על סלוניקי, אך וטאציס לא נטש את המצור. התעקשותו זכתה לתגמול כאשר שליט סלוניקה יוחנן קומננוס דוקאס (שלו 1237–1244) ויתר על תואר הקיסר בתמורה לתואר החצר הביזנטית של דספוט מווטאציס. המונגולים פתחו במערכה צבאית חדשה נגד הסלג'וקים והדיחו את הסולטן קאיכוסרו השני (שלט 1237–1246) בקרב קסדה ב-26 ביוני 1243. לאחר שהסלג'וקים הסכימו לשלם מחווה שנתית למונגולים, ניקאה נותרה המדינה האנטולית היחידה ששמרה על עצמאות מלאה. החשש מפני פלישה מונגולית הפך למרכיב קבוע בדיפלומטיה של ניקאה.

וטאציס מינה שוב את תאודורוס בניהול אסיה הקטנה כאשר פתח במערכה צבאית חדשה בתראקיה ב-1246. לאחר שווטאציס כבש את סרס, האזרחים המובילים של סלוניקי לא הסתכנו במצור ממושך. הם פתחו את שערי עירם ועשו כבוד מרצון לווטאציס. מכיוון שרוב הערים המקדוניות הלכו בדוגמה שלהן, וטאציס כמעט הכפיל את שטח האימפריה שלו.

חברים ומבקרים

תאודורוס יצר קשר של ידידות קרובה עם מעגל של אינטלקטואלים צעירים. כולם נולדו לאחר הכיבוש הלטיני של קונסטנטינופול, הם לא חוו את הלם הגלות, בניגוד ל"דור המושפל" של רבים מאבותיהם (כפי שהתייחס אליהם הפטריארך גרמנוס השני מקונסטנטינופול). החברות עם ידידיו עזרה לתאודורוס לעבור את תקופות המלנכוליה שלו, שכנראה נגרמו בגלל חרדה מהחובות הציבוריות שלו. חברו הקרוב ביותר, גאורגיוס מוזלון, היה אציל בפמליה שלו במהלך ילדותם. שלושת האחים מוזלון - גאורגיוס, תאודורוס ואנדרוניקוס - היו, במילותיו של בלמידס, "ממוצא נמוך להפליא", אבל הם היו זמרים ומוזיקאים מוכשרים. רוב אנשי סודו האחרים של תאודורוס, כמו יוסף מסופוטמיטס וקונסטאס הגיותאודוריטס, היו קשורים לפקידים בכירים ולאנשי כנסייה.

חבריו הקניטו לעיתים קרובות את תאודורוס על סגנון החשיבה שלו במהלך דיונים פילוסופיים. הלעג של חבריו הרגיז אותו אבל הערות ביקורתיות של בישופים ואריסטוקרטים היו מסוכנים יותר למוניטין שלו. המטרופוליטן ניקפורוס מאפסוס נזף בו על גאוותו ועל אי שמירה על כללי הצום. מושל סלוניקי, תאודורוס פילס, הפיץ שירי לשון הרע על הרומן לכאורה של תאודורוס עם אישה אלמונית. ההאשמות של פילס הגיעו לאוזניו של בלמידס, ותאודורוס לא הצליח לשכנע את המורה לשעבר שלו בחפותו. בלמידס לא סבל התנהגות מינית בלתי הולמת, והשלים אספקלריה לנסיכים (הוראה), שכותרתה פסל אימפריאלי, והזהיר את תאודורוס ואביו מפני זלזול. מצד שני, תאודורוס לעג לעיתים קרובות לבישופים על התנשאותם העצמית, דיבורם הברברי או הצהרות כפירה בורות, או אפילו על המראה הפיזי שלהם.

לקראת שלטון יחיד

וטאציס ערך הכנות להתקפה חדשה על קונסטנטינופול באביב 1252, אבל שליט אפירוס, מיכאל השני קומננוס דוקאס (שלט  1230–1266/1268), פלש לשטח ניקאי במקדוניה. וטאציס מינה את תאודורוס למשנה למלך באסיה הקטנה ופתח בהתקפת נגד נגד מיכאל השני, והכריח אותו לחזור לאפירוס. אלנה מבולגריה מתה באופן בלתי צפוי מסיבות לא ידועות לפני סוף אוגוסט. תאודורוס התאבל על אשתו יותר מארבעים הימים המקובלים. הוא נטש את הצום ולבש שחור רק בהוראת אביו. מותה של אשתו העצים את המלנכוליה של תאודורוס. הוא התבודד בארמון והקדיש את זמנו ללימודים פילוסופיים וכתיבה. הוא חידש את ביקוריו הקבועים בעיירות אסיה הקטנה רק בשנת 1253.

בתחילת 1253, בנו ויורשו של הקיסר פרידריך השני, קונרד (שלט 1250–1254), אילץ את רוב קרובי משפחתה של פילגשו של אביו, ביאנקה לנצ'ה, לצאת לגלות. הם ברחו לניקאה וביקשו מקלט מבתה של ביאנקה, הקיסרית קונסטנצה-אנה. מאחר שאביו שהה בתראקיה, התקבלו הגולים על ידי תאודורוס. קונרד שינה את דעתו ושלח את ברטולד מהוהנבורג המלומד, מחותן של בני הזוג לנצ'יה, לניקאה כדי להתחיל איתם משא ומתן. בזמן שהמתין לשובו של אביו מתראקיה, ניהל תאודורוס שיחות פילוסופיות עם הוהנבורג. חקר הפילוסופים היוונים העתיקים התגבר באירופה, והוהנבורג ביקש מתאודורוס יצירות פילוסופיות יווניות. בקשה זו חיזקה את גאוותו של תאודורוס במורשת הקדומה של היוונים, והוא החליט לפרסם יצירות משלו.

וטאציס חזר לניקאה בחורף 1253. בתחילת 1254, הוא חלה בפתאומיות ולעולם לא החלים לחלוטין. מחלתו הפכה את תאודורוס לשליט בפועל של האימפריה. וטאציס עדיין היה בחיים כשהידיעות על הכנות המונגולים לפלישה חדשה לאסיה הקטנה הגיעו לניקאה.

שלטונו

היפרפירון של תיאודור השני הוציא במהלך שנת מלכותו הראשונה, מתאר אותו לצד מריה הבתולה

עלייתו לשלטון

יוחנן השלישי וטאציס מת בניקאה ב-4 בנובמבר 1254, והותיר לתאודורוס אימפריה פורחת. תאודורוס זכה לשבחים כקיסר, אך הוא לא הוכתר כי כס הפטריארך היה פנוי. בנאום הלוויה שלו בקבורתו של וטאציס, הביע אקרופוליטס את תקוותו שתאודורוס יוביל את הניקאים לגרש את הלטינים מקונסטנטינופול, תוך השוואה עם "עמוד האש" של ספר שמות, שהנחה את בני ישראל. תאודורוס לא יכול היה להסתכן בפתיחת מתקפה נגד קונסטנטינופול, משום שהאימפריה שלו הייתה מוקפת בכוחות עוינים.

תאודורוס אסר על אלמנתו של אביו, אנה-קונסטנצה, לחזור למולדתה הסיציליאנית. המעשה הזה הכעיס את אחיה, מנפרד (שלט 1258–1266), שלאחרונה תפס את השלטון בממלכת סיציליה. תאודורוס קיים פגישה עם הסולטן הסלג'וקי מרום, קאיקאוס השני (שלט  1246–1262), בפילדלפיה. הם חתמו על ברית הגנה נגד המונגולים. קאיקאוס הכיר בבכירותם של המונגולים, אך לא ביקר בבית המלוכה של מונגקה חאן הגדול כדי לחלוק לו כבוד.

תאודורוס רצה להפוך את בלמידס לפטריארך החדש, אך המורה הוותיק שלו סירב. המועמד הבא שלו, נזיר בעל רקע אריסטוקרטי, ארסניוס אוטוריאנוס, נענה להצעה. הפטריארך החדש הכתיר ומשח את תאודורוס לקיסר - בחג המולד 1254. לפי מקורות עוינים לארסניוס, הוא היה המועמד היחיד של תאודורוס לכס הפטריארכלי אף על פי שהמסורת דרשה הצגת שלושה מועמדים בפני האלקטורים. מינויו הבלתי סדיר של ארסניוס, לכאורה, יגרום לסכסוך המכונה "הפילוג הארסני", שנמשך בין 1265 ל-1310. ארסניוס היה תמיד תומך נאמן של תאודורוס וציית לפקודותיו.

תאודורוס לא סמך על האריסטוקרטים וכתב על "פרשיות אהבה אסורות ועלילות מאוד לא צודקות", מבלי לנקוב בשמות מתנגדיו, במכתב שהופנה לגאורגיוס מוזלון בדצמבר 1254. ההיסטוריון מייקל אנגולד מציע כי ייתכן שמדיניותו הדומה של הקיסר פרידריך השני העניקה השראה ל"עמדה האוטוקרטית יותר של תאודורוס כלפי האצולה שלו". תאודורוס מינה את גאורגיוס מוזלון להיות ה-megas domestikos החדש (או גנרל) של הצבא הנייד. אחיו של גאורגיוס, אנדרוניקוס, הוגדר כ-Protovestiarios החדש (מפקד שומרי הארמון הקיסרי). תאודורוס גם הפגין את חסדו כלפי גנרל ממוצא משותף, קונסטנטינוס מרגריטס. הוא הציע משרות לכמה אריסטוקרטים שהורחקו בתקופת שלטונו של אביו. הוא החזיר את דודי אמו, מיכאל ומנואל לסקריס, מגלותם והפך את שני בני משפחת נסטונגוס המרדנית, גאורגיוס ואיסאאקיוס, לגנרלים. המינויים שלו פגעו ברוב האריסטוקרטים.

מלחמות עם בולגריה

הצאר הבולגרי הצעיר, מיכאיל אסן השני (שלט 1246–1256/1257), ניצל את מותו של וטאציס כדי לכבוש מחדש את האדמות שתפס מבולגריה לאחר 1241. מיכאיל פלש למקדוניה ותראקיה בדצמבר 1254 או בינואר 1255. רוב חילות המצב של ניקאה במבצרים המקומיים היו קטנים, והבולגרים המקומיים תמכו בפולשים. הבולגרים תפסו במהירות את רוב המבצרים התראקים. שתי עיירות מקדוניות, ולס וסקופיה, נכנעו גם הן. מועצת מלחמה שזומנה בחיפזון קיבלה את הצעתו של גאורגיוס מוזלון להתקפת נגד מיידית. תאודורוס החליט להוביל את המערכה בעצמו, והפקיד את מוזלון בניהול אסיה הקטנה בפברואר 1255. התקפת הפתע שלו אילצה את הפולשים לסגת מתראקיה, והוא הורה לשני אריסטוקרטים ניקאים, אלקסיוס סטרטגופולוס ודמטריוס טורניקס, לרדוף אחרי הבולגרים. שני הגנרלים הובילו את חייליהם על פני מעברי הרי הרודופי בחשש מתמיד ממארב. כששמעו במפתיע את קולות הקרניים של רועים ורועי חזירים, הם נסוגו בבהלה, ונטשו את מטענם. הפיאסקו הכעיס את תאודורוס, והוא הורה להם למהר למחנה שלו באדריאנופול, אך שני המפקדים לא צייתו.

עריק בולגרי בשירות ניקאי, דרגוטאס, החליף צד והטיל מצור על מלניק בקיץ. תאודורוס יצא בחיפזון מאדריאנופול כדי להוביל כוחות סיוע לעיר. הבולגרים הציבו לו מארב לאורך מעבר רופל, אך הוא נמנע מכך ודרגוטאס נטש את המצור עם הגעתו של תאודורוס. ממלניק הלך תאודורוס לסלוניקי ופיטר את יריבו הוותיק, פילס, מתפקיד המושל. תאודורוס סגר את המטבעה המקומית, כי הוא רצה להקים מערכת ריכוזית של מינהל פיננסי באסיה הקטנה, עם אוצר חדש באסטריציון בחוף האסייתי של הלספונט. הוא פלש למקדוניה ואילץ את חיל המצב הבולגרי בולס להיכנע, אך הבצורת מנעה ממנו להמשיך במערכה הצבאית על פני אובצ'ה פולה הצחיח. הוא נסע לסרס, שם אישר את ההרשאות הפיסקליות של הערים המקדוניות. הוא גם הורה על מעצרו של קונסטנטין קבאסילס, הארכיבישוף של אוכריד, בהנחה שקבסילאס הוא תומך נאמן של מיכאל השני מאפירוס.

דיווח על פלישה מונגולית לאסיה הקטנה אילץ את תאודורוס לעזוב את מקדוניה בסוף הסתיו של 1255. לאחר שהדיווח הוכח ככוזב, הוא פתח במתקפה נגד מבצר צפאינה. הוא נאלץ לנטוש את המערכה, כי צבאו לא יכול היה לעבור את מעברי ההרים הצרים והקפואים. הוא חזר לאנטוליה בסביבות סוף השנה. הוא הרעיף על מקורביו כיבודים ומתנות. הוא הפך את מנואל לסקריס וקונסטנטינוס מרגריטס למפקדים העליונים של חייליו בתראקיה והטיל על גאורגיוס מוזלון ליישם רפורמות צבאיות. במקביל, הוא פנה נגד בני משפחות האצולה הוותיקות שהוא לא אמון בהן. קונסטנטינוס סטרטגופולוס ותאודורוס פילס - שני אריסטוקרטים שפגעו בו - עוורו. אלכסיוס סטרטגופולוס וארבעת הבנים של אלכסיוס ראול נכלאו. בן דודו של תאודורוס, מיכאל פלאיולוגוס, ברח לסלג'וקים כדי להימלט מהכלא. תאודורוס ניצל את זכותם של הקיסרים לשלוט בנישואי אצולה כדי לכונן קשרים משפחתיים בין אהוביו מהאצולה הזוטרה לבין האצולה הישנה. גאורגיוס מוזלון התחתן עם אחייניתו של פלאיולוגוס, תאודורה קנטקוזינה פלאיולוגינה, אנדרוניקוס מוזלון התחתן עם בתו של אלכסיוס ראול.

תאודורוס החליט לחדש את המשא ומתן על איחוד כנסיות בין הכנסיות הניקאיות האורתודוקסיות והקתוליות עם האפיפיור אלכסנדר הרביעי (כיהן 1254–1261) ושלחו שליחים לרומא באפריל או מאי 1256. דעות שונות על תהלוכת רוח הקודש תמיד היו גורם חשוב לפילוג בין שתי הכנסיות. תאולוגים אורתודוקסים טענו שרוח הקודש יצאה מהאב בלבד, אך תאולוגים קתולים קבעו שרוח הקודש יצאה מהאב והבן. תאודורוס הזמין את בלמידס לסכם את העמדה האורתודוקסית. בלמידס אימץ גישה פייסנית, והגיע למסקנה שהצהרה על תהלוכת רוח הקודש מהאב דרך הבן תואמת לחלוטין את התנ"ך ויצירותיהם של אבות הכנסייה. תאודורוס לא קיבל את השקפתו של המורה שלו והתעקש על הדוקטרינה האורתודוקסית המסורתית.

מיכאיל אסן השני, קיסר בולגריה שיגר פושטים קומנים כדי לבזוז את תראקיה בתחילת 1256. אף על פי שתאודורוס הורה ללסקריס ולמרגריטס לאמץ אסטרטגיית הגנה, הם רדפו אחרי הקומנים, אך הפולשים הנחילו תבוסה קשה לחייליהם. תאודורוס אסף צבא חדש, שהתאגד חלקית בקרב האיכרים האנטוליים, וחצה את ההלספונט. הוא שלח חיילים, כולל פרשים קומנים בשירותו, נגד הפולשים והם הביסו את כוחות האויב בשני קרבות בתראקיה. הוא נכנס למשא ומתן לשלום עם מיכאיל השני בתיווכו של רוסטיסלב מיכאילוביץ', דוכס מקסו (שלט 1254–1262). מיכאיל השני נישא לאחרונה לבתו של רוסטיסלב, ואשתו של רוסטיסלב, אנה מהונגריה, הייתה בת דודתו של תאודורוס. רוסטיסלב הגיע לתראקיה כדי להגיע להסכם עם תאודורוס. אקרופוליטס ניסח אמנה על השבת הגבולות לפני המלחמה בין ניקאה לבולגריה. רוסטיסלב קיבל את זה וחתם על הסכם השלום מטעם מיכאיל השני ב-29 ביוני. האמנה קבעה שמיכאיל השני מוותר על צפאינה לניקאים, אך חיל המצב הבולגרי לא נסוג מיד מהמבצר. תאודורוס השתכנע שרוסטיסלב רימה אותו והורה להצליף בפומבי באקרופוליטס. מעשהו התגלה כבלתי זהיר, משום שהבולגרים ויתרו על המבצר בתחילת ספטמבר. תאודורוס שלח את גאורגיוס מוזלון לאקרופוליטס כדי להשיג פיוס.

הסכם השלום עורר זעם רב בבולגריה, ואיפשר לבן דודו של מיכאיל השני, קאלימאן (שלט 1256), להעליל עלילה ולהדיח את הצאר. קלימאן תפס את כס המלכות, אך הוא מעולם לא זכה לתמיכת הצבא. לאחר שקאלימאן נפל קורבן למזימה חדשה, רוסטיסלב מיכאילוביץ' וגיסו של מיכאיל השני, מיצו (שלט 1256–1257), הגיש תביעה לכס המלכות. רוב הבויארים (האצילים) העדיפו מועמד שלישי, אחד מתוכם, קונסטנטין טיך (שלט 1257–1277), אף על פי שהוא לא היה קשור לשושלת אסן השלטת.

התרחבות

הריסות הביצור הביזנטי מסביב לדיראצ'יום (כיום דורס באלבניה)

מלחמתו של תאודורוס נגד בולגריה הביאה להתקרבות בין אפירוס לסרביה. מיכאל השני מאפירוס כרת ברית רשמית עם סטפן אורוש הראשון, מלך סרביה (שלט 1243–1276). הוא גם שלח מתנות למנהיגים האלבנים שהודו בעליונות הניקאית כדי לזכות בתמיכתם. בתו של תאודורוס, מריה ובנו ויורשו של מיכאל השני, ניקפורוס (שלט 1266/68–1296/98), התארסו בתקופת שלטונו של וטאציס. לאחר שעשה שלום עם הבולגרים, תאודורוס הורה למיכאל השני לשלוח את ניקפורוס לסלוניקי להתחתן עם מריה. ניקפורוס היה מלווה באמו, תאודורה פטרליפאינה. ה לקח אותה למעצר, ורק איפשר לה לחזור לאפירוס אחרי שמיכאל השני מסר לו את סרוויה ודיראכיום. החזקה של שתי העיירות הבטיחה את השליטה הניקאית בדרך ויה אגנטיה, אך מיכאל השני נשאר עוין לתאודורוס.

תיאודור קיבל את הלגאט האפיפיורי, הבישוף קונסטנטינוס מאורביטו, בסלוניקי. המשא ומתן שלהם על איחוד הכנסייה ומועצה אקומנית חדשה - אספה כללית של בישופים אורתודוקסים וקתולים - הוכיח את עצמו כחסר תועלת, כי הרשאת הלגאט לעשות ויתורים הייתה מוגבלת ותאודורוס לא היה מוכן לעשות ויתורים תאולוגיים. הוא גם שמר על הזכות לכנס את הבישופים האורתודוקסים לסינוד כדי לדון בתנאי האיחוד. תאודורוס ניהל התכתבות עם הכס הקדוש, אך הוא לא יזם איתו משא ומתן חדש.

המונגולים פלשו לאסיה הקטנה והביסו את קאיקאוס השני ב-14 באוקטובר 1256. תאודורוס מיהר לחזור לאנטוליה כדי לפקח על ההכנות להגנתה. קאיקאוס ביקש מקלט בניקאה והמונגולים מינו את אחיו, קיליג' ארסלן הרביעי (שלט 1246/49–1266), בתור הסולטן החדש של רום. תאודורוס אסף את חייליו במישורים ליד מגנזיה. השליט המונגולי של פרס, האילחאן Hülagü (שלט 1256–1265), שלח משלחת לתאודורוס להתחיל במשא ומתן על עתידו של קייקאוס. הולאגו הסכים להסיג את צבאו מרום והורה לחלק את הסולטנות בין קאיקאוס לקילי' ארסלאן באביב 1257. לפני שעזב לרום, ויתר קאיקאוס לניקאה על ארבעה מבצרים בעמק נהר הליקוס בתמורה לקבוצה של 300 חיילי עזר. הישגיו גרמו לתאודורוס להיות בטוח בעצמו. הוא הצהיר בגאווה שהאימפריה שלו כללה שטחים עד דיראכיום בים האדריאטי וכף קרמביס בים השחור. הצלחתו במהלך המלחמה נגד בולגריה שכנעה אותו שעליו לגייס חיילים מקרב האיכרים האנטוליים. במכתב לבלמידס, הוא הצהיר כי ה"הלנים" הילידים היו אמינים יותר משכירי חרב זרים.

מחלה ומוות

האימפריה הביזנטית המשוקמת בתחילת שלטונו של מיכאל השמיני פלאיולוגוס (1265) – רוב השטחים האירופיים נתפסו על ידי אביו של תאודורוס בין השנים 1246 ו-1254

תאודורוס חלה קשות בנובמבר 1257. גאורגיוס פכימרס, שהיה אז בן שש עשרה, איבחן את מחלתו כאפילפסיה, והזכיר שתאודורוס איבד את הכרתו לעיתים קרובות ו"קרס ארצה". פכימרס תיאר גם את המינויים יוצאי הדופן של תאודורוס ואת ניסיונותיו לכרות בריתות נישואים בין אריסטוקרטים ופשוטי העם כסימפטומים למחלתו. אקרופוליטס הבחין רק בירידה קיצונית במשקל, שצמצמה את כל גופו של תאודורוס לשלד; בלמידס תיאר את מחלתו של תאודורוס כ"מכת מדינה ומחלה מוזרה", והזכיר גם את המלנכוליה והפוביות של תאודורוס. תאודורוס עצמו כתב על כאב ושיתוק בלתי נסבל בזרועות. היסטוריונים מודרניים של מחלות לא הסכימו על האבחנה של מחלתו של תאודורוס. ההיסטוריון הרפואי ג'ון לסקרטוס והנוירולוג Panaghiotis Zis טוענים שהאבחנה של פכימרס הייתה נכונה, ומגיעים למסקנה שתאודורוס פיתח פרכוס טוני-קלוני בסוף שנות העשרים לחייו. ההיסטוריון דונלד מ' ניקול מציע שמחלתו של תאודורוס "הפכה אותו לטרף של מצבי הרוח שלו, והוא פיצה על עצבנותו במזג אוטוקרטי ועיקש". ההיסטוריון הרפואי ג'ורג'יוס מקריס מסיק במחקרו משנת 1995 על אפילפסיה באימפריה הביזנטית שתאודורוס לא סבל מאפילפסיה. ההיסטוריון דימיטר אנג'לוב, שאינו מקבל את האבחנה של פכימרס, מציע שהתסמינים של תאודורוס - התקפים ואובדן שיווי המשקל - מצביעים על כך שהוא חלה בסרטן המוח, עמוד השדרה או הריאות.

מחלתו של תאודורוס מנעה ממנו לפקד על חייליו באופן אישי. מפקדי הצבא במקדוניה, רובם ממוצא צנוע, שמונו לאחרונה על ידי תאודורוס, לא יכלו למנוע מהאפירוטים, האלבנים והסרבים לפשוט על שטחי ניקאה. סטפן אורוש ניצח את הכוחות הניקאים ליד פרילפ. גיסתו של מיכאל השני, מריה פטרליפאינה, התכתבה עם מפקדו של תאודורוס, קונסטנטינוס שאבארון, וגרמה לו להאמין שהיא משתוקקת להינשא לו, אבל שאבארון נלכד במהלך פגישתם. צבא האיכרים האנטוליים שנאסף זה עתה של תאודורוס הועבר לאדסה. מיכאל פלאיולוגוס, שהורשה לחזור מגלותו, הנהיג צבא חדש למקדוניה. הוא הביס את האפירוטים, אבל ה הורה לו לחזור במקום לצעוד לפרילפ. הנסיגה של פלאיולוגוס אפשרה למיכאל השני לתפוס את פרילפ וללכוד את אקרופוליטס, שהיה המושל שלה. מיכאל השני תכנן לפתוח במתקפה נגד סלוניקי, אך מנפרד מסיציליה חידש את תביעת קודמיו לשטחים ביזנטיים בבלקן ופלש לאפירוס ממערב. מיכאל השני, שלא רצה לנטוש את תוכניתו, כרת ברית עם מנפרד שגירש את חיל המצב הניקאי מדיראכיום וממבצרים אחרים בים האדריאטי עד סוף פברואר 1258.

קונסטנטין טיך, קיסר בולגריה דחה את אשתו הראשונה ותבע את ידה של בתו הבכורה של תאודורוס, אירנה. הוא ידע שנישואיו לאירנה, שהייתה נגדתו של הצאר איוואן אסן השני, יכולה לחזק את טענתו לשלוט. תאודורוס רצה לאשר את הסכם השלום שלו עם בולגריה וקיבל את הצעתו של קונסטנטין טיך. אירנה נסעה לבולגריה כדי להתחתן עם קונסטנטין טיך.

תאודורוס כמעט ולא עזב את ארמונו במגנסיה בחודשים האחרונים לחייו. הוא היה משוכנע שהכישוף גרם למחלתו והאשים את אנשי החצר שלו בהטלת לחשים עליו, ושלחו רבים מהם למשפט. אחותו של מיכאל פלאיולוגוס, מריה-מרתה, הייתה הקורבן המפורסם ביותר של הפרנויה של תאודורוס. תאודורוס אילץ את בתה, תאודורה, להינשא לבסיליוס קבלריוס הקשיש, אך הנישואים מעולם לא מומשו. לאחר שקבלריוס ייחס את האימפוטנציה לכישופים של חמותו, תאודורוס הכניס אותה לשק מלא בחתולים שקרעו את בשרה. היא שוחררה רק כי תאודורוס נבהל לפתע, מפחד מהקסמים שלה. כמו כן, מחשש לנקמה של אחיה, תאודורוס כלא את מיכאל פלאיולוגוס באשמת הרעלה, אך עד מהרה שחרר אותו לחופשי. הקיסר הגוסס מינה את בנו בן השבע, יוחנן (שלט 1254–1261), כיורש היחיד שלו, ומינה את גאורגיוס מוזלון לעוצר עד שיוחנן יגיע לבגרות. תאודורוס הפך לנזיר, אבל הוא שמר על שם הטבילה שלו. הוא מת בארמון הקיסרי במגנסיה ב-16 באוגוסט 1258. הוא נקבר ליד אביו במנזר סוסנדרה בהר סיפילוס. קברו והמנזר נהרסו לאחר הכיבוש הטורקי של האזור במהלך המאה ה-14.

האריסטוקרטים נשבעו אמונים למוזלון על ערש דווי של תאודורוס, אך עד מהרה החלו לקשור נגדו. תוך עשרה ימים נרצח מוזלון, ומיכאל פלאיולוגוס קיבל על עצמו את העוצרות של הילד-קיסר, יוחנן הרביעי לסקריס. פלאיולוגוס שכנע את האריסטוקרטים שאימפריה הנשלטת על ידי נער לא יכולה להתנגד להתקפות האויב, והוא הוכרז כקיסר שותף בתור מיכאל השמיני (שלט 1259–1282) לפני סוף השנה. כשמיכ ל השמיני ויוחנן הרביעי הוכתרו יחד בתחילת 1259, הפטריארך שם את הכתר ראשון על ראשו של מיכאל השמיני. לאחר שחתם הסכם עם ג'נובה נגד האימפריה הלטינית, הוא שיגר את אלכסיוס סטרטגופולוס לרגל אחר ההגנות של קונסטנטינופול. תוך ניצול היעדרו של עיקר הצבא הלטיני, סטרטגופולוס כבש את קונסטנטינופול בהתקפת פתע ב-25 ביולי 1261. מיכאל השמיני הוכתר בפעם השנייה, לבדו, באיה סופיה. הילד יוחנן הרביעי עוור ב-25 בדצמבר 1261, מה שמנע ממנו לשלוט. כדי להדגיש שמשפחת לסקריס איבדה את מעמדה הקיסרי, מיכאל השמיני חיתן את שלוש אחיותיו של יוחנן לאצילים זוטרים איטלקים ובולגרים.

יצירותיו

כאיש ספר המוקדש ללימודים פילוסופיים ותאולוגיים, תאודורוס הפך את חצרו למרכז לחוקרים בעלי שם זמן קצר לאחר עלייתו לכס המלכות. הוא הורה להעמיד לרשות כל מי שרוצה לקרוא אותם ספרים שהוא ואביו אספו בספריות עירוניות. במהלך חייו של אביו החל לכתוב חיבורים בנושאים פילוסופיים, תאולוגיים והיסטוריים, אך החליט להכין מהדורות כתבי יד של יצירותיו רק לאחר פגישתו עם ברתולד מהוהנבורג ב-1253. הם נאספו בארבעה קודקסים, אך רק שלושה שרדו.

סאטירת המורה של תאודורוס, שנכתבה ככל הנראה בשנת 1240, היא יצירתו המוקדמת ביותר שקיימת. הסאטירה מוקדשת למורה הראשי שלו, ומציגה אותו כאדם חסר השכלה וגסות רוח, שלמד קסמים בזמן שהותו בבולגריה. הוא גם כתב אנקומיה בשבחם של אזרחי ניקאה, אביו ואקרופוליטס. יצירותיו התאולוגיות של תאודורוס - כולל ההרצאה הראשונה שלו נגד הלטינים, או, על תהלוכת רוח הקודש, והחיבור שלו על השילוש - מדגימות את דבקותו בתאולוגיה האורתודוקסית. קנון התפלה הגדול של תאודורוס לגברתנו, קאנון מתחנן למריה הבתולה, הוא יצירתו הידועה ביותר. הוא הלחין אותו חודשים ספורים לפני מותו והוא עדיין מושר בטקסים אורתודוקסיים.

משפחתו

תאודורוס ואלנה לא הגיעו לגיל הנישואין המינימלי - ארבע עשרה לבנים ושתים עשרה לבנות - לפני שהתחתנו, אבל נישואים מוקדמים כל כך לא היו ייחודיים בקרב בני אצולה ופשוטי העם. החתונה התקיימה בלמסקוס בתחילת 1235. שנים מאוחר יותר תאודורוס תיאר את אלנה כפרח נעוריו והצהיר ש"קשר האהבה שאין דומה לו" גרם להם להיות "מאושרים יותר מכל האנשים". היא ילדה ארבע או חמש בנות ובן אחד. ילדיהם היו:

• אירנה, שנישאה לקונסטנטין טיק מבולגריה, הייתה האויב הבלתי ניתן לשלום של הקיסר מיכאל השמיני עד מותה בסביבות 1270.
• מריה, שנישאה לניקפורוס הראשון מאפירוס, נפטר בין תחילת 1257 ל-1265.
• תאודורה נישאה על ידי מיכאל השמיני לאציל ממוראה, "Maïos Débélikourtos", על פי פכימרס וניספורוס גרגוראס. ההיסטוריון אלברט פיילר מזהה אותו כמתיוס ממונס שהחזיק בברונות של וליגוסטי בנסיכות אכאיה.
• יודוקסיה נישאה לראשונה לרוזן גוליילמו-פייטרו מוונטימיליה, שמת בסביבות שנת 1280. בעלה השני, רוג'ר ארנאו, רוזן פאלארס, נפטר בשנת 1288. לאלמנה אודוקסיה הייתה רומן אהבה עם האדמירל האראגוני ברנאט דה סריה. היא מתה בשנת 1309.
• בויאר בולגרי, דספוט יאקוב סוויטוסלאב, התחתן עם אחרת מבנותיו של תאודורוס, לפי פכימרס. ייתכן שהיא הייתה בתו הבלתי חוקית של תיאודור, כי היסטוריונים ביזנטיים אחרים לא הזכירו אותה. פכימרס לא מזכיר את שמה.
• בנו היחיד של תאודורוס, יוחנן, שרד את המום שלו, אבל הוא בילה את שארית חייו בכלא. הוא מת בסביבות שנת 1309.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תאודורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית בוויקישיתוף