אירנה האתונאית
.jpg) | |||||||
| ציור של אירנה בפאלה ד'אורו בוונציה | |||||||
| לידה |
752 אתונה, האימפריה הביזנטית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 באוגוסט 803 (בגיל 51 בערך) לסבוס, האימפריה הביזנטית | ||||||
| מדינה |
האימפריה הביזנטית | ||||||
| מקום קבורה |
כנסיית השליחים הקדושים | ||||||
| בן או בת זוג |
לאון הרביעי הכוזרי, קיסר האימפריה הביזנטית (18 בדצמבר 768–?) | ||||||
| |||||||
  | |||||||
אירנה האתונאית הייתה קיסרית ביזנטית, אלמנתו של הקיסר לאון הרביעי ואמו של קונסטנטינוס השישי. אירנה עלתה לשלטון לראשונה בשנת 780 עם מותו של בעלה לאון, ובמשך עשר שנים שלטה כעוצרת וממלאת מקום בנה קונסטנטינוס, שהיה ילד צעיר במות אביו. ב-790 הדיח קונסטנטינוס את אמו, אירנה, מהשלטון, ושלט כשליט יחיד. שלטונו של קונסטנטינוס הסתיים באוגוסט 797 כאשר אירנה ביצעה הפיכה כנגדו ותפסה את השלטון, ובפקודתה הוא עוור והוגלה. אירנה המשיכה לשלוט בבלעדיות כקיסרית עד להפיכה נגדה באוקטובר 802.[1]
ילדותה ושנים ראשונות בחצר הביזנטית (750/755–775)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעט מאוד ידוע על אירנה לפני שהיא הגיעה לחצר המלכות. ההיסטוריון הביזנטי בן התקופה, תאופאנס, מתעד שאירנה הגיעה מאתונה לביזנטיון באחד בנובמבר 769, התארסה עם לאון בשלושה בנובמבר, ובשבעה-עשר בדצמבר נישאה וקיבלה את התואר "קיסרית" (Basilissa).[2] בשעת הנישואין לאון ואירנה עוד היו בנערותם,[3] ושלושה עשר חודשים לאחר הנישואין אירנה ילדה. כיוון שלאון היה כמעט בן עשרים בחתונה, אפשר להניח שאירנה הייתה לפחות בת ארבע-עשרה, ולכן כנראה היא נולדה בין 750 ל-755.[4] אירנה באה ממשפחת סרנדרפיכיס היוונית (sarandapechys), אך לא ידוע דבר על הוריה מלבד טענתה של אירנה שהיא יתומה.[5] הבחירה באירנה כשידוך ללאון נבעה כנראה מתוך רצון לחזק את האחיזה הביזנטית במחוז היווני הלס על ידי קשרי נישואין עם משפחת אצולה מקומית, ועל ידי כך גם לקדם את התנצרותם של השבטים הסלבים במחוז.[6] ביום 14 בינואר 771 אירנה ילדה את בנה קונסטנטינוס השישי,[7] ובאוגוסט 775 הקיסר קונסטנטינוס החמישי, קיסר האימפריה הביזנטית נפטר, ולאון, בנו של קונסטנטינוס החמישי, עלה לשלטון.[8]
אשתו של לאון ותקופת העוצרות (775–790)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארבע-עשרה באפריל 776 לאון הכתיר את בנו קונסטנטינוס השישי לקיסר-שותף -[9] תופעה נפוצה בביזנטיון, בה הכתיר האב את בנו, יורש העצר, בעודו ילד לקיסר, כדי להבטיח שאכן הוא יעלה לשלטון בבוא העת.[10] שלטונו של לאון נמשך עד לפטירתו בשנת 780, כנראה מתוצאה של חבישת כתר אשר גרם לזיהום בראשו והביא למותו (אם כי נסיבות מותו עדיין נתונות במחלוקת).[11] עם מותו של לאון ב-780 התמנתה אירנה להיות העוצרת בשמו של קונסטנטינוס הקטן, שהיה בן תשע בלבד[12].
עם הפיכתה לעוצרת ניצבו בפני אירנה אתגרים רבים. מיד לאחר מותו של לאון התרחש ניסיון הפיכה מצד אחיו למחצה, אך הוא סוכל, והקושרים נענשו והוגלו.[13] כדי לבסס את שלטונה, אירנה השאירה בעמדות מפתח רבים מנושאי המשרות ששירתו בתקופתו של בעלה המנוח לאון,[14] אך גם העלתה לתפקידים בכירים סריסים רבים מאנשי שלומה.[12] בשנת 781 ניסתה אירנה להשיא את קונסטנטינוס לבתו של קרל הגדול, רוטרודיס (אנ'),[15] אך השידוך בין רוטרודיס לבין קונסטנטינוס השישי עלה על שרטון.
איקונוקלאזם ואיקונופיליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת העוצרות של אירנה ידועה בעיקר במהפכה הדתית שחוללה בשאלת האיקונות. איקונות הן תמונות של קדושים נוצריים, דרכן המאמין יוצר חיבור רוחני לדמות הקדוש. האיקונות הוצאו מחוץ לחוק ב-726 על ידי סבו של לאון הרביעי, לאון השלישי,[16] שהנהיג מדיניות של רדיפת המאמינים באיקונות, המכונה איקונוקלאזם (ניתוץ האיקונות).[17] האיקונוקלאזם יצר ניתוק וסכסוך בין הכנסייה הביזנטית לכנסיות של רומא וירושלים,[18] ולכן כשאירנה הפכה לעוצרת, הכנסייה הביזנטית הייתה מובדלת משאר העולם הנוצרי ומפולגת בתוך עצמה.[19]
בקיץ 784, הפטריארך של קונסטנטינופול, פאול, נפל למשכב; זמן קצר לפני מותו, הוא הודה בפני אירנה, שלמרות עמדתו הרשמית הוא מתנגד לאיקונוקלאזם, וביקש ממנה לכנס וועידה כנסייתית בינלאומית, שתכיר מחדש בלגיטימיות של העמדה האיקונופילית (האוהדת את האיקונות).[20] בדצמבר 784 אירנה מינתה את מקורבה, תארסיוס, לפטריארך של קונסטנטינופול[21], וניסתה לארגן וועידה כנסייתית שתוכננה לספטמבר 786, שמטרתה הייתה לבטל את העמדה הרשמית האיקונוקלסטית.[22] כינוס הוועדה עלה על שרטון, כאשר חיילים אשר האמינו באיקונוקלאזם איימו על חייו של הפטריארך,[22] ועל כן אירנה מינתה מפקדי צבא חדשים הנאמנים לה, ובמאי 787 שלחה הזמנות לכינוס שני של הוועידה בניקיאה שבאסיה הקטנה.[23] הוועידה שהתכנסה, המכונה הוועידה האויקומנית השביעית, גינתה את האיקונוקלאזם והתירה מחדש את האיקונות.[24]
לאחר הוועידה הכנסייתית, יחסי החוץ של אירנה עם קרל הגדול השתנו לרעה בעקבות כיבושיו של קרל בדרום איטליה.[25] בעקבות זאת, אירנה ביטלה את אירוסי בנה קונסטנטינוס עם בתו של קרל, רוטרודיוס, ובנובמבר 788 קונסטנטינוס התחתן עם אישה בשם מריה.[25] זאת ועוד, אירנה שלחה כוחות צבאיים כנגד קרל ב-789, אך הצבא הביזנטי נחל תבוסה.[25] תבוסה זאת של אירנה, ובנוסף הפסדים צבאיים שהיא נחלה מול הבולגרים והערבים, הכינו את הקרקע לעלייתו לשלטון של קונסטנטינוס השישי.[26]
שלטונו של קונסטנטינוס השישי (790–797)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-790 קונסטנטינוס כבר היה בן תשע-עשרה ובשל לשלטון, והוא "נמרץ ומאוד מוכשר"[27], כדברי תאופאנס. הוא ניסה להדיח סריס בכיר המקורב לאירנה, אך נכשל;[27] עם זאת, ניסיון זה יצר תגובה חזקה בקרב חיילים רבים שתמכו בו, ובתגובה נשבעו אמונים לו בלבד, ולא לאמו.[28] אירנה חששה ממלחמת אזרחים, ולכן פרשה מהשלטון, ובאוקטובר 790 קונסטנטינוס הוכר כשליט היחיד של ביזנטיון.[28] עם עלייתו לשלטון יחיד, קונסטנטינוס היגלה את סריסי החצר, ואת אמו אירנה כלא בארמון אלתריוס (Ελευθέριος)[14] עד לינואר 792.[29]
בשנת 791 קונסטנטינוס הפסיד בקרבות מול הבולגרים והערבים,[29] ובנוסף נחל תבוסה משפילה לבולגרים ביולי 792.[30] בעקבות תבוסות אלו קונסטנטינוס נאלץ להתמודד עם מרידות צבאיות.[30] גם בחייו האישיים קונסטנטינוס לא רווה נחת – הוא מאס באשתו מריה, ובינואר 795 כפה עליה להיות נזירה ודה פקטו התגרש ממנה, ללא כל בסיס חוקי למעשיו.[31]
בספטמבר 795 הוא התחתן מחדש, אך מכיוון שגירושיו ממריה לא היו מבוססים כדבעי, אנשי כנסייה רבים התנגדו לנישואין אלו וראו בהם ניאוף.[32] על רקע החולשה של קונסטנטינוס, ב-796 אירנה שיחדה אנשי צבא רבים שיעברו לצידה.[33] באוגוסט 797 קונסטנטינוס הבין שאין לו עוד תומכים בחצר והוא בסכנה, על כן ניסה להימלט אך נתפס, וב-19 באוגוסט אירנה ציוותה לעוור אותו.[34]
שלטון היחיד של אירנה ומותה (797–803)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-797 אירנה הפכה לשליטה היחידה של ביזנטיון. היא הטביעה מטבעות הנושאים את דיוקנה,[35] וחוקקה חוקים חדשים.[36] אירנה ניסתה לשקם את יחסי החוץ של ביזנטיון, וב-798 שלחה משלחות שלום לפרנקים ולערבים. הערבים לא היו מעוניינים בהפסקת אש, אך קרל הגדול קיבל את הצעת השלום.[37] במאי 799 חלתה אירנה, והסיכוי למותה יצר מאבק ירושה בין שני סריסים בכירים, סטוורקיוס (Σταυράκιος) ואאטיוס (Ἀέτιος), שניסו לקדם כל אחד את מקורביו כיורשי הכס לאחר מותה.[38] המאבק בין השניים הגיע לקיצו עם מותו של סטוורקיוס ביוני 799 והחלמתה של אירנה, אך עדיין אירנה איבדה שליטה על אאטיוס, שהמשיך לקדם מקורבים לו לתפקידי מפתח.[38]
על רקע הפולמוס סביב היורש של אירנה לאור בריאותה הלקויה, התרחשו ניסיונות חיתון בין אירנה ובין קרל הגדול, שבשנת 800 הוכתר לקיסר הרומאים על ידי האפיפיור לאו השלישי. אין הוכחה מהמקורות ההיסטוריים על כך שאירנה יזמה הצעה שכזאת. הרמז היחיד לכך הוא טקסט לטיני קצר, שמתאר משלחת ביזנטית שהגיעה לחצר הפרנקית והציעה "למסור את האימפריה לקרל",[38] מסר שאפשר לפרשו בדרכים שונות. לעומת זאת, מהצד של קרל הגיעה משלחת פרנקית לביזנטיון ב-802, שדנה באפשרות הנישואין בין השניים.[39] אאטיוס, שצבר כוח רב, הודאג מהנישואין האפשריים בין קרל לאירנה ומכך שאירנה לא הכריזה על יורש, ולכן שיכנע את שר האוצר, ניקופורוס (Νικηφόρος), למרוד.[40] באוקטובר 802 ניקופורוס ביצע הפיכה והוכתר לקיסר,[41] ובנובמבר 802 אירנה הוגלתה לאי לסבוס, עד לפטירתה שמונה חודשים אחר כך ב-803.[42]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אירנה האתונאית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אירנה האתונאית, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אירנה האתונאית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Kriszta Kotsis, “Defining Female Authority in Eighth-Century Byzantium: The Numismatic Images of the Empress Irene (797-802)”, Journal of Late Antiquity 5 (Spring 2012), p. 186.
- ^ Judith Herrin, Women in Purple: Rulers of Medieval Byzantium (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2001) p. 52 and p .59.
- ^ Judith Herrin, Unrivalled Influence: Women and Empire in Byzantium (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2013) p. 197.
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 57
- ^ Herrin, Women in Purple, p.55
- ^ Herrin, Women in Purple, pp. 56-57
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 65
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 67
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 69
- ^ Herrin, Unrivalled Influence, p. 195
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 75
- ^ 1 2 Herrin, Unrivalled Influence, p. 198
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 76
- ^ 1 2 Herrin, Unrivalled Influence, p. 199
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 78
- ^ Carolyn L. Connor, Women of Byzantium (New Haven and London: Yale University Press, 2004) p. 160
- ^ לימור וחן, ראשיתה של אירופה כרך ב, עמ' 138.
- ^ Herrin, Unrivalled Influence, p. 197
- ^ Herrin, Unrivalled Influence, p. 197.
- ^ Herrin, Women in Purple, pp. 83-84
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 84
- ^ 1 2 Herrin, Women in Purple, p. 86
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 87
- ^ לימור וחן, ראשיתה של אירופה כרך ב, עמ' 140
- ^ 1 2 3 Herrin, Women in Purple, p. 91
- ^ 92-Herrin, Women in Purple, p. 91
- ^ 1 2 Herrin, Women in Purple, p. 92
- ^ 1 2 Herrin, Women in Purple, p. 93
- ^ 1 2 Herrin, Women in Purple, p. 94
- ^ 1 2 Herrin, Women in Purple, p. 95
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 96, כדי להתגרש היה צורך באקט קיצוני שיצדיק את הגירושין, לדוגמה ניסיון רצח או ניאוף וכו'.
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 97
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 98
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 99
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 100
- ^ Herrin, Unrivalled Influence, p. 200
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 114
- ^ 1 2 3 Herrin, Women in Purple, p. 117
- ^ איינהרד, חיי קרל הגדול. מלטינית: יצחק חן (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005) עמ' 69 הערה 151
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 126
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 126
- ^ Herrin, Women in Purple, p. 127
