קרב השריון ב-14 באוקטובר (מלחמת יום הכיפורים)
 | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המצרית במלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 14 באוקטובר 1973 | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מתקפת הנגד של 8 באוקטובר | |||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע אבירי לב | |||||||||||||||||||||
| מקום | מדבר סיני, בקרבת תעלת סואץ | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי, בלימת המתקפה המצרית | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
 קרב השריון ב-14 באוקטובר | ||||||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||||||
קרב השריון של 14 באוקטובר 1973 (י"ח בתשרי תשל"ד) היה קרב שריון גדול בין צבא מצרים ובין צה"ל שהתרחש ביומה התשיעי של מלחמת יום הכיפורים לכל אורך החזית היבשתית במערב חצי האי סיני. הקרב החל במתקפה מצרית מתוכננת בשישה מוקדים עיקריים, של כוחות שריון, חיל רגלים, ארטילריה, הפצצות אוויריות ופשיטות מוסקות של קומנדו. כוחות צה"ל, שנערכו להתקפה בעוד מועד, הדפו אותה בכל גזרות הלחימה תוך הסבת אבדות כבדות לכוחות המצריים. הניצחון הישראלי היווה נקודת מפנה במערכה בחזית המצרית, ואפשר את פתיחת מבצע אבירי לב - צליחת הכוחות הישראלים לגדה המערבית של תעלת סואץ.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים צלח הצבא המצרי את תעלת סואץ ביצע מתקפה מתוכננת מוצלחת (שהחלה ב-6 באוקטובר 1973), שבמהלכה הקים מספר רב של ראשי גשר וכבש חלקים ממערב סיני. יומיים לאחר תחילת המתקפה ניסה צה"ל להדוף את הכוח המצרי הגדול שהתבסס במערב סיני וביצע מתקפת נגד אוגדתית. מתקפה זו נכשלה והסבה לצה"ל אבדות כבדות. לאחר המתקפה של צה"ל התבסס צבא מצרים עוד יותר בסיני ותפס מספר מאחזים על ציר החת"ם המרוחק 8-12 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ.
לאחר שגם ב-9 באוקטובר נכשלה התקפה של חטיבה 421 על מתחם "חמוטל" (השולט על צומת בגזרה המרכזית), החליטו שני הצדדים על עצירת הפעולות ההתקפיות והתארגנות מחדש להמשך הלחימה. המטכ"ל הישראלי סבר שאין לנסות ולפרוץ דרך מערכי ההגנה הצפופים של המצרים אלא להיערך ממזרח לציר החת"ם ולצבור כוח להמשך הקרבות. במקביל גם במפקדת הצבא המצרי עלה חשש שיוזמה התקפית מצרית נוספת תשנה את המגמה החיובית במלחמה מבחינת מצרים. לאחר ימי המלחמה הראשונים החליט סאדאת (בניגוד לדעת מפקדי הצבא) לצאת למתקפה מחודשת, ככל הנראה גם במטרה לסייע בחזית הסורית, שהייתה במצב קשה במלחמתה בחזית רמת הגולן.
ב-12 באוקטובר הציע הרמטכ"ל דוד אלעזר, בדיון בפני ראש הממשלה גולדה מאיר ובכירים נוספים, לצאת למחרת למבצע של צליחת תעלת סואץ. תוך כדי הדיון התקבל בו מידע מ"המוסד" על תוכנית מצרית לצאת במתקפה נרחבת בסיני ב-13 או ב-14 באוקטובר. ראש "המוסד", צבי זמיר, שבעברו היה מפקד פיקוד הדרום, הציע לדחות את תוכנית הצליחה ביומיים, ולהכין מלכודת לכוחות המצריים שיתקפו בסיני, והצעתו התקבלה.[6]
שדה הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברוב חלקיה של הגדה המזרחית של תעלת סואץ הקרקע היא חולית. בחלק המרכזי-צפוני היא עבירה לנגמ"שים ולטנקים אך קשה מאוד עד בלתי אפשרית למעבר זחל"מים.[7][8] חלקים גדולים מהשטח הם מישוריים או בעלי מבנה גבעי מתון ביותר. בחלקה הצפוני הייתה הקרקע ביצתית ולמעט צירים בודדים, התנועה ברכב כלשהו הייתה קשה מאוד עד בלתי אפשרית.[9] בחלקה הדרומי של הגדה המזרחית, במרחק של כ-20 קילומטר מזרחה מצוי רכס הררי ובו שני מעברים הכרחיים שכיוונם הוא מזרח-מערב. הצפוני הוא מעבר הגידי והדרומי הוא מעבר המיתלה. רכס הררי זה ממשיך דרומה עד אזור ראס סודר וכונה "קו המעברים". בחלקה המרכזי והצפוני של הגזרה לא קיים מכשול טבעי המונע מכוחות ממונעים להגיע לעומק צפון סיני.
צירי תנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1973 היו קיימים בגזרה שלושה כבישים עיקריים בכיוון צפון-דרום
- ציר לכסיקון - הציר הסמוך ביותר לקו המים של תעלת סואץ שלאורכו נפרשו מעוזי קו בר-לב
- ציר החת"ם (חיל תותחנים) - ציר המרוחק 8-12 ק"מ ממזרח לתעלה
- ציר בלוזה-טסה-ראס סודר המרוחק כ-30-35 ק"מ ממזרח לתעלה (מכונה לעיתים "כביש הרוחב")
כבישים אלו חוברו על ידי מספר כבישים שכיוונם מזרח-מערב
- כביש החוף הצפוני המוביל מאל עריש לבלוזה ומשם לקנטרה (ציר עלקת במפת קוד סיריוס)
- מרפידים לטסה ומשם, יוצאים צירים מזרחה בכיוון אסמאעיליה (ציר טליסמן במפת קוד סיריוס), ולדרום מזרח בכיוון דוורסואר הנמצאת בין האגם המר הקטן והאגם המר הגדול (ציר עכביש במפת קוד סיריוס)
- מביר תמדה דרך מעבר הגידי אל קצהו הדרומי של האגם המר הגדול
- מנח'ל דרך מעבר המיתלה אל מצפון לעיר סואץ
סדר הכוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוח הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוחות השריון בחזית כולה כללו על פי המקורות הישראלים 750 טנקים[10] ועל פי המקורות המצרים, 900 טנקים.[11] ונפרשו (מצפון לדרום):
- כוח ששון, מדרום לבלוזה ומול גזרת קנטרה, מנה שתי חטיבות ממוכנות:
- אוגדה 162 בפיקוד אברהם אדן וסגנו דב תמרי:
- אוגדה 143 בפיקוד אריאל שרון כללה שלוש חטיבות שריון:
- אוגדה 252 בפיקוד קלמן מגן שהחליף את אברהם מנדלר שנהרג ב-13 באוקטובר מאש מצרית.
- חטיבה 8 בפיקוד אריה דיין (בירו)
- חטיבה 164 בפיקוד אברהם ברעם
- חטיבה 401 בפיקוד דן שומרון
- חטיבה 35 (צנחנים) בפיקוד עוזי יאירי
הכוח המצרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוח המצרי בגדה המזרחית של תעלת סואץ מנה 780 טנקים.[12] בגדה המערבית היוו הדיוויזיות המשוריינות 4 ו-21 ככוח עתודה שמנה 330 טנקים (דיוויזיה 21 לארמייה השנייה ודיוויזיה 4 לארמייה השלישית).[13]
- בגזרת הארמייה השנייה
- חטיבת חי"ר עצמאית 135, בפיקוד קולונל מוסטפא אל-עבאסי,[14] שפעלה מצפון לקנטרה.
- דיוויזיית חי"ר 18, בפיקוד פואד עזיז ע'אלי, פעלה בגזרת קנטרה וכללה שלוש חטיבות אורגניות:
- חטיבת חי"ר 90
- חטיבת חי"ר 134
- חטיבת חי"ר 136
- חטיבת שריון 15 תגברה את דיוויזיה 18.[15]
- הדיוויזיה המצרית השנייה בפיקוד בריגדיר גנרל (עמיד) חסן אבו סעדה,[16] פעלה בגזרת גשר פירדאן וכללה שלוש חטיבות אורגניות:
- חטיבת חי"ר 4
- חטיבת חי"ר 117
- חטיבת חי"ר 120
- חטיבת שריון 24 (מדיוויזיה ממוכנת 23) תגברה את הדיוויזיה המצרית השנייה.
- דיוויזיית חי"ר 16, בפיקוד בריגדיר גנרל עבד ראב אל-נבי חאפז, פעלה בגזרת דוורסואר וכללה שלוש חטיבות:
- חטיבת חי"ר ממוכנת 3
- חטיבת חי"ר 16
- חטיבת חי"ר 112
- דיוויזיית שריון 21, בפיקוד בריגדיר גנרל איברהים עוראבי, כללה שלוש חטיבות:
- חטיבת שריון 1
- חטיבת שריון 14
- חטיבה ממוכנת 18
- דיוויזיה ממוכנת 23, בפיקוד בריגדיר גנרל אחמד עבוד א-זומר, כללה שלוש חטיבות:
- חטיבת שריון 24[דרושה הבהרה]
- חטיבה ממוכנת 116
- חטיבה ממוכנת 118
- בגזרת הארמייה השלישית
- חטיבה עצמאית אמפיבית 130, בפיקוד קולונל מחמוד שועייב
- הדיוויזיה המצרית השביעית, בפיקוד בריגדיר גנרל אחמד בדאווי סעיד אחמד, כללה שתי חטיבות:
- חטיבה ממוכנת 2
- חטיבה ממוכנת 11
- דיוויזיית חי"ר 19, בפיקוד בריגדיר גנרל יוסוף עפיפי מוחמד
- דיוויזיית שריון 4, בפיקוד בריגדיר גנרל מוחמד עבד אל-עזיז קביל, כללה שתי חטיבות:
- חטיבת שריון 3
- חטיבת שריון עצמאית 25
- דיוויזיה ממוכנת 6, בפיקוד בריגדיר גנרל מוחמד עבול פתח מוהרם, כללה שלוש חטיבות:
- חטיבת שריון 22
- חטיבה ממוכנת 113
- חטיבה ממוכנת 1
- חמש יחידות קומנדו (צעיקה) בפיקוד מייג'ור גנרל נביל שוקרי
ההמתנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשבוע שבין 9 ו-14 באוקטובר, התרחשו בסיני רק קרבות מקומיים. אוגדת שרון ניסתה אומנם להגיע לקו המים בכוחות קטנים, אך ההוראה של הרמטכ"ל הייתה להסיג אותם מיד. המצרים מצידם, נקטו בטקטיקה של ניסיונות התקדמות זוחלת. בלילות 9 ו-10 באוקטובר התקדם חי"ר מצרי בהסתר הליל והתחפר בסמוך לעמדות השריון הישראלי. עם שחר תקפו המצרים בחיפוי ארטילריה וטילי סאגר. הכוחות הישראלים בלמו התקפות אלו באמצעות ארטילריה ושימוש מושכל בשריון והסבו אבדות ניכרות לחי"ר המצרי. למרות כישלון התקפות אלו, גברה ההערכה בקרב הפיקוד הישראלי לתעוזה ולדבקות במטרה של החייל המצרי.[17]
הפיקוד הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]גישת הפיקוד הישראלי גרסה כי המצרים פועלים על פי הדוקטרינה הסובייטית-מצרית הטוענת כי את ההתקפה יש לבצע על ידי שתי דיוויזיות שריון.[18] עד עתה חצו את תעלת סואץ אל סיני רק דיוויזיות חי"ר ודיוויזיות ממוכנות (בכולן נכללו גם חטיבות טנקים) ולפי דוקטרינה זו היה על המצרים להעביר לסיני גם את הדיוויזיות המשוריינות ה-4 וה-21. אולם בחלוף הימים התברר כי המצרים אינם מזדרזים להעבירן לגדה המזרחית של תעלת סואץ.
באותם ימים קשים לישראל בהם כוחו של צה"ל נשחק והלך, שקלו במטכ"ל להסיג את הכוחות אחורה אל אזור "קו המעברים" (מעבר המיתלה ומעבר הגידי המרוחקים כ-30 ק"מ מתעלת סואץ). במקביל, הוחל בתכנון צליחת תעלת סואץ. חיל האוויר תמך בתוכנית הצליחה בשל חששו משחיקה בכוחו שתביא לנטרול יכולתו ההתקפית וראה בצליחה ובהשמדת בסיסי הטילים מהקרקע פתרון הכרחי מבחינתו. בתחילה סברו בר-לב ואלעזר כי ניתן לבצע ניסיון צליחה רק לאחר שלמצרים ייגרמו אבדות משמעותיות בכוח השריון שלהם.[19] גם סגן הרמטכ"ל ישראל טל התנגד בתוקף לצליחה בשל קרב ההבקעה הצפוי שהיה לדעתו כרוך באבדות כבדות והעדיף לנהל קרבות שריון בגדה המזרחית של התעלה. בר-לב ואלעזר נטו לתמוך בתוכנית הצליחה, אך העבירו את ההחלטה לשר הביטחון משה דיין וזה העדיף להעביר את הדיון להכרעת ראש הממשלה. עד שהתקיים הדיון כבר רבו הסימנים להתקפה מצרית קרבה לאחר שב-13 באוקטובר החלו לעבור שתי הדיוויזיות המשוריינות שמנו כ-600 טנקים לעבר סיני. בכך התייתר הדיון בלשכת גולדה מאיר והיה מוסכם על כל המפקדים הישראלים כי יש להמתין להתקפה המצרית.[20]
לכשנתרבו הסימנים כי ההתקפה המצרית קרבה ובאה, אחד המשמעותיים ביניהם היה ידיעה מהסוכן "סלקט" ("פיקס" במקום אחר), התווה בר-לב, מפקד חזית הדרום, את תוכנית הקרב הישראלית. המטרה הייתה למשוך את השריון המצרי אל השטח הישראלי ולהשאירו חשוף, מחוץ למטריית טילי הנ"מ וחיפוי מערכי החי"ר המחופרים. על פי התכנית הישראלית, לאחר בלימת המתקפה המצרית על צה"ל לעבור מיידית להכנות לצליחה.
פרישת הכוחות הייתה כדלקמן: כוח ששון יצחקי, אוגדת שרון ואוגדת קלמן מגן יהוו את הקו הראשון מול ההתקפה, בשעה שאוגדת אדן תהיה מכונסת באזור טסה כעתודה פיקודית להתקפת נגד עיקרית ותתכונן לצליחה. את גזרתה תתפוש חטיבה 274 וכוחות נוספים מאוגדות שכנות תחת פיקוד דב תמרי. גם באוגדת שרון הוקצתה חטיבה לעתודה ולמתקפות נגד בגזרת אוגדות שרון ומגן.[21] המפקדים הישראלים צפו כי המצרים ירכזו את כוחותיהם לשני מאמצים ארמיונים. מאמץ מרוכז של הארמייה השנייה בכיוון רפידים וטסה ומאמץ מרוכז של הארמייה השלישית לכיוון המעברים. במקרה כזה, הייתה למצרים עדיפות מספרית בנקודות הפריצה שכן 750 הטנקים של צה"ל היו פרושים לאורך כל החזית. כמו כן, היה חשש כי המצרים ינחיתו כוחות קומנדו מוסקים בעורף הכוחות הישראלים.[22]
הפיקוד המצרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכנית המלחמה המצרית גרסה כי בשלב השני תתקיים "עצירה אופרטיבית" שמטרתה הייתה לחזק את היאחזות המצרים בגדה המזרחית של תעלת סואץ תוך שבירת התקפות הנגד של צה"ל. השלב השלישי כונה "פיתוח המתקפה מזרחה".[23] כבר בערב ב-8 באוקטובר עלתה שאלת ההתקדמות לכיוון קו המעברים. באותו שלב הייתה תמימות דעים בין הנשיא סאדאת, שר ההגנה אחמד איסמעיל עלי והרמטכ"ל סעד א-שאזלי בנושא זה; שלושתם התנגדו למהלך. סאדאת בשל רצונו להיצמד למטרותיו הפוליטיות של היאחזות בסיני (ללא מתן חשיבות להיקף השטח הנשלט) וגרימת אבדות גדולות ככל האפשר לצה"ל, אחמד איסמעיל בשל שמרנותו ונאמנותו לסאדאת ושאזלי בשל חששו מיציאה מטווח מטריית ההגנה של סוללות טילי הנ"מ המצריות, דבר שלדעתו היה עלול, ברמה גדולה של ודאות, לחשוף את כוחות הקרקע המצריים לתקיפות של חיל האוויר הישראלי.[24] אמנם היו קצינים בכירים מצריים שלחצו על אחמד איסמעיל להמשיך בהתקדמות מזרחה בטענה שכך לא יינתן לצה"ל זמן להתארגן מחדש ולהשיב לעצמו את היוזמה אך איסמעיל דחה אותם בעקבות הנחיה מפורשת של סאדאת לעצור את הכוחות. סאדאת היה מעוניין בהפוגה כדי להשיג בפסק זמן זה הישגים מדיניים על ידי מגעים עם המעצמות[25] שאזלי טוען כי גם הוא וגם מפקדי הארמיות התנגדו להתקדמות וכי דיוויזיות 4 ו-21 הושארו ממערב לתעלה כיוון שהיוו עתודה ניידת לבלימת ניסיון הבקעה ישראלי שהיה ברור לו כי יגיע, רק לא היה ברור לו היכן. הוא אף מתאר את תגובת מפקד הארמייה השנייה, סעד מאמון, ב-12 באוקטובר, כשקיבל את תוכנית ההתקפה. לטענתו, הודיע לו מאמון כי הוא מתפטר כיוון שהפקודות הן בלתי אפשריות (תגובה זו הייתה בגדר התרסה, מאמון לא התפטר).[26]
אולם, ב-11 באוקטובר חדר צה"ל לשטח סוריה וכבר באותו יום החל לחץ סורי, מגובה בלחץ סובייטי, כלפי סאדאת, לבצע פעולה התקפית בסיני שתחייב את ישראל להסיט כוחות לחזית הדרומית ובכך להקל את הלחץ על סוריה. במקביל, ראש הממשלה הסובייטי, אלכסיי קוסיגין, עמד להגיע לקהיר והמצרים חששו כי יכפה עליהם הפסקת אש בתנאים שלא היו אופטימליים מבחינתם ועל כן הוציאו לפועל את ההתקפה המתוכננת.[27]
המתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-06:30 בבוקר 14 באוקטובר, החלה הרעשה ארטילרית מצרית לאורך כל החזית במשולב עם הפצצה אווירית על בלוזה ומתחם "הברגה" (בחלקה הדרומי של הגזרה הצפונית). במקביל, החלו כוחות שריון מצריים גדולים, מלווים בכוחות חי"ר, לנוע לעבר הקו שהוחזק בידי צה"ל. שעת ההתקפה העניקה לכוחות צה"ל יתרון בכך שהשמש הזורחת הייתה בגבם ובעיני המצרים.
הגזרה הצפונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חטיבה 15 המצרית, שסופחה לדיוויזיה 18 והייתה מצוידת בטנקי T-62,[28] תקפה בשני ראשים ממזרח לקנטרה. מאמץ הפריצה הצפוני היה בכיוון בלוזה ורומני ונתקל בחטיבה 204 והפריצה הדרומית נתקלה בקו הגנה של חטיבה 11. עד לשעה 08:45 נבלמו שני ניסיונות הפריצה והמצרים איבדו 40 טנקים כשלכוח הישראלי לא היו אבדות.
בשעה 07:00 תקפה חטיבה 24 המצרית בשני ראשים מול אוגדה 162.[29] מולה ניצבה חטיבה 274 של טירנים בפיקוד יואל גונן. חטיבה זו טרם התנסתה בלחימה ותפסה את קו ההגנה רק בשחר אותו יום. את גל ההתקפה הראשון בלמה חטיבה 274 בעצמה אך תוך אבדות משמעותיות. 15 טנקים ישראלים נפגעו (כולל טנק מפקד החטיבה). שני מפקדי גדודים היו בין הנפגעים. על גזרת אוגדה 162 פיקד סגן מפקד האוגדה, דב תמרי, בשעה שמפקד האוגדה, אברהם אדן, היה בעתודה מדרום לטסה למטרת התקפת נגד אוגדתית. גל התקיפה השני החל ב-09:30 ואז כבר הגיעו לסייע לחטיבה 274 גם גדודים מחטיבה 500 ומחטיבה 460 שקודמו מאזור ההיערכות בטסה. גם ההתקפה המצרית השנייה נהדפה. בסך הכל איבדו המצרים בקרב זה כ-40 טנקים.[30]
הגזרה המרכזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיוויזיה 21, שעברה את התעלה מזרחה, תקפה בכיוון טסה וביר גפגפה (רפידים) בכוח של שתי חטיבות שריון; חטיבה 1 וחטיבה 14. חטיבה ממוכנת נשארה בעתודה ולא הייתה מעורבת בקרב (החטיבה חצתה את תעלת סואץ רק בערב 14 באוקטובר). הכוחות המצרים נתקלו באוגדה 143 (בפיקוד אריאל שרון). חטיבה 14 המצרית, שעד ההתקפה סופחה לדיוויזיה 16 שנטלה חלק בצליחה, תקפה באגף הצפוני מול חטיבה 421. זו נערכה כשגדוד אחד בלם בחזית וגדוד אחר נפרש וירה מהאגף הצפוני (הגדוד השלישי שימש כעתודה ואף עסק באימון לקראת הצליחה). המצרים איבדו כ-90 טנקים בשני ניסיונות תקיפה מול שני טנקים שאבדו לישראלים.[31] חטיבה 1 המצרית, לה הייתה זו טבילת אש ראשונה, תקפה באגף הדרומי מול חטיבה 14 הישראלית ומול חטיבה 600 המוקטנת. חטיבה 14 הישראלית נערכה עם שני גדודים בחזית וגדוד שנפרש באגף הדרומי.[32] הטנקים הישראלים תפסו עמדות שולטות אך על ידי ניצול הגבעות באזור הצליחו המצרים להגיע עד לטווחים של 100 מטר מהשריון הישראלי אך שם נבלמו.[33] המצרים איבדו בקרב זה 58 טנקים לעומת 3 טנקים ישראלים שנפגעו מטילי נ"ט.[34] כמו כן, פגעו כוחות מאולתרים (כוח בפיקוד אמציה חן) וטנקים מחטיבה 600 בכ-100 חיילי קומנדו מצריים שהונחתו ממסוקים בעומק השטח הישראלי בלילה שלפני ההתקפה.[35]
הגזרה הדרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באזור הציר שמחבר בין דרום האגם המר הקטן ובין מעבר הגידי, תקפה ב-08:00 חטיבת השריון המצרית 25. מולה עמדה חטיבה 164 מוקטנת (50 טנקים) בפיקוד אברהם ברעם. הקרב התנהל מטווחים ארוכים והושמדו בו 5 טנקים מצריים. גל התקיפה המצרי השני היה ב-12:00 ובו נעשה ניסיון איגוף. גם את ההתקפה הזו הדף הכוח הישראלי והשמיד 15 טנקים מצריים.
באזור הציר המחבר את העיר סואץ ומעבר המיתלה, תקפה חטיבת השריון המצרית 3 מתוגברת בגדוד חי"ר.
ערך מורחב – קרב ואדי מבעוק
התקיפה המצרית בוצעה דרך ואדי מבעוק והצליחה להתקדם בהסתר עד סמוך ל"כביש הרוחב" (כביש בלוזה-ראס סודר). מול תקיפה זו עמד גדוד טנקים 46 מחטיבה 401 (מתוגבר בפלוגת טנקים מגדוד 104 של חטיבה 164), גדוד חרמ"ש 89 מחטיבה 8 וגדוד 202 מחטיבת הצנחנים. שני גדודי החי"ר תוגברו במחלקות טנקים, תול"רים ותותחי 20 מ"מ. הכוח הישראלי, שנעזר בגיחות הפצצה רבות של חיל האוויר הישראלי, הצליח לבלום את הטור המצרי והשמיד כ-50 טנקים מצרים. במקביל, הדף גדוד 202, בסיוע רחב היקף של חיל האוויר והארטילריה הישראלית, התקפה של כ-60 טנקים של חטיבת השריון המצרית 22 המתוגברת בחי"ר שיצאה מדרום לעיר סואץ בשני טורים שביצעו איגוף דרומי. הטור הצפוני נהדף פעמיים (הפעם השנייה בשעה 11:00), בעוד שהטור הדרומי, שנע דרך עיון מוסה, לא הצליח להגיע לידי תקיפה אמיתית וכוח של 8 נגמ"שים מצרים נלכד לאחר ששהה בשטח הישראלי במשך יומיים. בהתקפה זו הושמדו כ-30 טנקים מצרים וכ-120 חיילים מצרים נשבו.
תוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-250 טנקים אבדו למצרים בקרב. בנוסף, ביצעו הישראלים בגזרה הצפונית מתקפת נגד מקומית וחידשו את הקשר עם מעוז בודפשט.[36] ההתקפה המצרית נוהלה באופן גרוע וסבלה מטקטיקה חסרת דמיון ומסכמתיות.
בר-לב הודיע באותו ערב לראש הממשלה, גולדה מאיר, הודעה קצרה שאמרה: "היה זה יום טוב. כוחותינו חזרו לעצמם, וכן גם המצרים". חיים הרצוג תיאר את הקרב במילים: "כאלפיים טנקים הוטלו למערכה משני הצדדים, בקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה (מלבד קרב קורסק במלחמת העולם השנייה)".[33]
בצד המצרי איבדו המצרים את מפקד הארמייה השנייה, סעד מאמון, שלקה בלבו בתחילת יום הקרב והוחלף. הרמטכ"ל המצרי שדיבר בפני מפקדים לאחר הקרב טען כי טילי הנ"ט הישראלים (מסוג ס.ס. 11 (אנ')) הכריעו את הקרב לטובת צה"ל.[37][38] היה זה הניצחון הישראלי הקרקעי הראשון במלחמה מול המצרים. מקרב זה ואילך עלה המורל בקרב חיילי צה"ל והמצרים הסתגרו יותר ויותר בראשי הגשר שלהם.
לצורך המתקפה, העבירו המצרים כוחות רבים אל צידה המזרחי של התעלה, מה שגרם להידלדלות הכוח המצרי בצדה המערבי של התעלה. הידלדלות זו יצרה תורפה מצרית בצידה המערבי של התעלה, ולצורך ניצול תורפה זו החליט המטכ"ל של צה"ל להורות על צליחה למערב התעלה, שהחלה להתבצע אור ל-16 באוקטובר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עודד מגידו, חזרנו לעצמנו, קרבות השריון בשריון בחזית הדרום ב-14 באוקטובר 1973, מחלקת היסטוריה, 2023
- יהודה ואלך ואריה יצחקי (עורכים) אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שלישי, הוצאת כרטא, 1983, מפות 103-101
- דני אשר, לשבור את הקונספציה, מערכות, 2003.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דורון אלמוג, קרב ה-14 באוקטובר בגזרת ואדי מבעוק, מערכות 266, נובמבר 1978, עמ' 20-27
- אברהם אילון, יום ה-14 באוקטובר 1973 - מדוע "נמחק מן ההיסטוריה" בספר זכרונותיו של סאדאת?, מערכות 266, נובמבר 1978, עמ' 9-19
- בנייה ריין, מלחמה נחושה או הפגנת סרק?, מערכות 415, 2007
- אל"ם (במיל') פסח מלובני, השריון שהכריע במלחמת יום הכיפורים בראייה ערבית, שריון 44, ספטמבר 2013, עמ' 165-156, באתר "יד לשריון"
- בלימת מתקפת הנגד המצרית, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- תיאור הקרב של חטיבה 421, אתר חטיבה 421
- תיאור הקרב של חטיבה 14 הישראלית, אתר חטיבה 14
- דני אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 167-163), באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002
(דף הקטלוג של המאמר) - דני אשר, המתקפה המשוריינת המצרית ב-14 באוקטובר, באתר "במה להיסטוריה צבאית", 19 בפברואר 2014
- שי לוי, קרב השריון האכזרי ששינה את פני מלחמת יום כיפור, באתר מאקו, 4 ביולי 2013
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ A Critical Review of the 1973 Arab-Israeli War
- ^ شاهد على العصر- سعد الدين الشاذلي - الجزء الثامن
- ^ Operation Valiant: Turning Of The Tide In The Sinai 1973 Arab-Israeli War
- ^ 1 2 על פי דני אשר, (המתקפה המשוריינת המצרית ב-14 באוקטובר, באתר "במה להיסטוריה צבאית", הערת שוליים מס' 9), יש להעדיף את סברת עמנואל ולד, בספרו "קללת הכלים השבורים", עמ' 109, כי המצרים איבדו בקרב כ-150 טנקים והישראלים איבדו בקרב 12 טנקים.
- ^ The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory
- ^ אהרן לברן, הידיעה שמנעה מפלה והובילה למהפך ולניצחון בחזית הדרום, מבט מל"מ 79, ספטמבר 2017, עמ' 30;
ר"מ, "פעם כאשר מותר יהיה לספר..." - המוסד ומלחמת יום הכיפורים, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים - מחלקת ההיסטוריה, 2023, עמ' 91–95 - ^ עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 51
- ^ אברהם אדן מעיד על פריסות זחלים של טנקים בדיונות. אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 93
- ^ השימוש בלשון עבר הוא מאחר שבתמונות הלוויין משנות ה-2000 נראה בבירור כי השטח משמש לעיבוד חקלאי
- ^ אברהם אילון, יום ה-14 באוקטובר 1973 - מדוע "נמחק מן ההיסטוריה" בספר זכרונותיו של סאדאת?, מערכות 266, נובמבר 1978, עמ' 9-19
- ^ שאזלי, "חציית התעלה", הוצאת מערכות, 1980, עמ' 177
- ^ שאזלי, עמ' 177
- ^ שאזלי, עמ' 179
- ^ לגבי שמות המפקדים המצרים, ראו מקור בדף השיחה:מתקפת הנגד של 8 באוקטובר#סדר הכוחות המצריים
- ^ Gawrych, עמ' 44
- ^ שאזלי, חציית התעלה, עמ' 172, הוצאת מערכות, 1980
- ^ חיים הרצוג, מלחמת יום-הדין, הוצאת עידנים, 1975, עמ' 182-183
- ^ חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 206
- ^ הרצוג, עמ' 184
- ^ אדן עמ' 169
- ^ אדן, עמ' 170
- ^ אדן, שם
- ^ שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, סדרת "מרכז כובד", הוצאת מערכות, 1986, עמ' 59-51
- ^ "The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory", p. 53-54, Gawrych, Dr. George W. (1996). The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory. Combat Studies Institute, U.S. Army Command and General Staff College הערה: על מנת להגיע לאתר ובו הפרק מהספר, עליכם לפתוח את האתר בחלון חדש, אחרת הקישור לא יעבוד.
- ^ Gawrych, p. 54
- ^ שאזלי, עמ'176, עמ' 179
- ^ אברהם אילון, יום ה-14 באוקטובר 1973
- ^ הרצוג, עמ' 186
- ^ זהות החטיבה המצרית על פי אטלס כרטא, העשור השלישי, מפה 101. על פי אדן, עמ' 172, מדובר בחטיבה 15 המצרית
- ^ אדן, עמ' 172-173
- ^ הפרישה החטיבתית - ע"פ אדן, עמ' 172. לטענתו, השמידה חטיבה 421 רק 40 טנקים מצריים ולא 90.
- ^ הפרישה החטיבתית ע"פ אדן, עמ' 172. לטענתו, אבידות המצרים היו גם כאן 40 טנקים.
- ^ 1 2 הרצוג, עמ' 187
- ^ הרצוג, שם (הרצוג נוקב במספר של 93 טנקים מצריים מושמדים בחטיבה 1 המצרית, מספר שנראה מופרך לאור גודל היחידה ולאור מקורות אחרים)
- ^ נתוני אבידות המצרים על פי גוריץ' (Gawrych), הרכב הכוח הישראלי - על פי אטלס כרטא, העשור השלישי שעל פיו, נשארו בשטח הקרב 40 טנקים מושמדים של חטיבה 1 המצרית
- ^ הרצוג, שם (המספר המדויק לטענת הרצוג של טנקים שאבדו למצרים הוא 264)
- ^ הרצוג, עמ' 189
- ^ המצרים אף טוענים כי ישראל השתמשה בטילי טאו שהגיעו ברכבת האווירית, אלא שאין לטענה זו כל סימוכין במקורות ישראלים
