קווארי
 קווארי
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| תת־מחלקה: | כיסאים |
| על־סדרה: | כיסאים אוסטרלים |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| תת־משפחה: | דסיורים |
| סוג: | קווארי |
| מין: | קווארי |
| שם מדעי | |
 Dasyuroides byrneiספנסר, 1896 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
הקווארי (שם מדעי: Dasyuroides byrnei; קרוי גם חולדת כיס זנב-מברשת), הוא מין של טורף כיס קטן דמוי חולדה ממשפחת נמיות הכיס, האנדמי ליבשת אוסטרליה ומהווה מין יחיד בסוגו. הוא תואר מדעית בשנת 1896 על ידי הביולוג הבריטי וולטר בולדווין ספנסר, וקרוב מבחינה גנטית וחיצונית לסוג מולגרה. בעבר היה מקובל לפצל את הקווארי ל-2 תת-מינים, אולם חלוקה זו אינה קיימת עוד.
אנטומיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקווארי הוא בין טורפי הכיס הגדולים במשפחת נמיות הכיס לאחר הדסיור המנומר, נמיית הכיס והשד הטסמני: אורכו הכולל 24–32 ס"מ (ראש וגוף 13–18 ס"מ, זנב 11–14 ס"מ) ומשקלו 70–140 גרם; בכך הוא מתקרב לגודלה של חולדה מצויה. הזכרים גדולים יותר מהנקבות.
הפרווה של הקווארי רכה וצפופה ומורכבת משערות קצרות; היא דלילה יחסית באזור הראש ובפרט באוזניים. הפרווה בהירה בדרך כלל עם צבע אפרפר-צהבהב, אך לעיתים היא עשויה להיות אפורה כהה עם גוון חום דהוי. הבטן, המפשעה, הגרון, הסנטר והגפיים של הקווארי בצבע לבן בוהק, וסביב העיניים יש לו טבעות לבנות בולטות. האוזניים, החוטם וכפות הרגליים בצבע ורדרד, ועל החרטום יש לעיתים פס שחרחר דהוי.
לקווארי מבנה גוף גוצי ושמנמן, ראש רחב וחרטום מחודד. האוזניים הדקיקות שלו גדולות ורחבות ולהן צורה משולשת. יש לו עיניים גדולות, שחורות ובולטות, וחוטם קטנטן וריבועי המוקף בשפם דקיק וארוך במיוחד. הירכיים שלו גדולות ורחבות, והרגליים האחוריות ארוכות באופן ניכר מהקדמיות ומקנות לו תנוחה שפופה; לרגליים הקדמיות חמש אצבעות לעומת ארבע אצבעות ברגליים האחוריות. השיניים והטפרים שלו קצרים וחדים.
סימן ההיכר הבולט של הקווארי הוא זנבו העבה והייחודי; חציו הקדמי של הזנב בצבע צהבהב, בעוד שחציו האחורי מתאפיין בציצת שיער שחורה דמוית מברשת, אשר גדולה אף יותר משל מיני המולגרה.
תפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקווארי אנדמי לאוסטרליה, בה הוא מצוי באזור מצומצם יחסית בדרום קווינסלנד וצפון אוסטרליה הדרומית. התפוצה הגאוגרפית שלו היא בעיקר באזור הגאוגרפי המכונה ארץ הערוצים (Channel Country), וכן בדרום שפלת עשב-מיטשל ומזרח מדבר סימפסון המקיפים את ארץ הערוצים. דיווחים של זואולוגים משנות ה-60 של המאה ה-20, מצביעים על כך שטווח התפוצה שלו השתרע בעבר על כל החלק המזרחי של אגן אגם אייר, ובחלקים נרחבים של מדבר סימפסון כולל בטריטוריה הצפונית. שרידים ומאובנים של הקווארי מצביעים על כך שהתפוצה ההיסטורית שלו הייתה רחבה ביותר והשתרעה עד לרכס פלינדרס ומישור נולבור לאורך החופים של דרום אוסטרליה.
הקווארי שוכן בבית גידול המכונה גיבר (gibber) שהוא סוג של מדבר המכוסה בסלעים וחלוקי נחל וקשור באופן הדוק למניפת סחף הנוצרת מזרימת נחלים. בתוך הגיבר, הקווארי מצוי בעיקר בטלאים של מרעה, תלוליות חול קטנות ואדמה רכה או ביצתית לאורך ערוצי הנחל שבהם הוא יכול לחפור מאורות ולמצוא את מזונו בנקל; בתקופות בצורת, הקווארים מתקבצים בטלאים הנזכרים. מלבד הגיבר, ניתן למצוא את הקווארי גם בערבות עשב צחיחות למחצה.
אקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקווארי הוא בעל חיים פעיל לילה המתחיל את פעילותו זמן קצר לאחר רדת החשיכה, אך מדי פעם נראה גם בשעות המוקדמות של הבוקר. הפעילות שלו מוכתבת על מחזורי אור וחושך בדומה למכרסמים. בתקופות בצורת או בטמפרטורות קרות במיוחד, הקווארי נופל לעיתים קרובות למצב זמני של נמנום ומטבוליזם מואט (Torpor) על מנת לחסוך באנרגיה; גם בתקופות רגילות, הקווארי נכנס למצב זה לפרקים קצרים במהלך השינה בשעות היום אשר נמשכים כ-4 שעות. לעומת טורפי כיס זעירים אחרים כמו הנינגאווי והפלניגל, הקווארי פחות מושפע מהטמפרטורות הקרירות הרגילות בשעות הלילה, ושומר על רמת פעילות גבוהה עד עלות השחר.
הקווארי יונק קרקעי מובהק, אף שהוא יכול לטפס ללא קושי על עצים באמצעות טפריו החדים. הוא יונק מתחפר אשר מבלה את שעות המנוחה שלו במאורה שנחפרה על ידו או להשתלט על מאורה נטושה שנחפרה בעבר על ידי בעל חיים אחר (במיוחד מאורות של בילבי ענק); הוא עשוי לתפוס גם עד 5 מאורות במקביל. המאורה של הקווארי כוללת כניסות ויציאות מרובות שיאפשרו לו להימלט במקרה הצורך, ובמרכזה הוא נוהג לבנות מעלים ועשב קן לשינה. אף שהקווארי הוא יונק סוליטרי הפעיל בגפו, התנהגותו יוצאת דופן יחסית לטורפי כיס אחרים בכך שהוא נוהג לעיתים לישון במשותף עם קווארים אחרים. טיפוח נצפה בעיקר אצל קווארים צעירים, ורק לעיתים רחוקות אצל בוגרים. הקווארי הוא יונק זריז, ובעת הצורך מסוגל לזנק לגובה של 43 ס"מ.
תזונתו של הקווארי מבוססת אך ורק על מזון מהחי. התזונה העיקרית מורכבת מחסרי חוליות למיניהם (חיפושיות, תולעים, עכבישאים, ונמליים), אך גם מכרסמים ועופות קטנים, ביצים, לטאות (בעיקר חרדוניים), ולעיתים אף פגרים. השיניים החדות שלו טוחנות את המזון עד דק. הקווארי מותאם לחיים במדבר בכך שהוא אינו זקוק כלל לשתות מים, ומקבל את הלחות הנדרשת לו ממזונו. הקווארי מאתר את טרפו באמצעות חוש הריח, כאשר טרף זעיר נלקט ישירות עם הפה, וטרף גדול יותר נתפס בעזרת הגפיים הקדמיות הקצרות. טרף זעיר יאכל על ידי הקווארי במקום, בעוד שטרף גדול יגרר על ידו למחסה.
_-_NHMI.jpg)
הקווארי הוא בעל חיים טריטוריאלי אשר חי בסביבת מחיה קבועה המשתרעת על מספר קילומטרים; עם זאת, שטחו חופף לזה של קווארים מאותו הזוויג לעיתים קרובות. הקווארי מתקשר עם בני מינו במגוון אמצעים. הוא מסמן את השטח שלו באמצעות צואה, שתן, וסימון מבלוטות הריח בחזה, ועל מנת להשאיר חותם ריח קבוע, הוא נוהג להתרחץ בחול תוך שפשוף בלוטות הריח. התקשורת החזותית והקולית מתבטאת בכך שבתגובה לאיום הקווארי פוער את פיו בעמדת מגננה תוך כדי השמעת קולות רועשים. כאשר הקווארי נסער הוא מזיז בעצבנות את זנבו מצד לצד בדומה לחתור. הזכרים אגרסיביים זה כלפי זה, אך פציעות כתוצאה ממאבקים נגרמות רק לעיתים רחוקות. האויבים העיקריים של הקווארי הם השועל האדום וחתול הבית שהובאו על ידי האדם ליבשת, ובמידה פחותה גם דינגו, נמיית כיס, ומיני ינשופיים.
הקווארי הוא ככל הנראה יונק מונוגמי, כאשר הזכר והנקבה חולקים סביבת מחיה משותפת. הם מתרבים בדרך כלל בסביבות אפריל שאז יש מזון בשפע, אולם בוגרים שחזקים יותר יכולים להתרבות גם בסוף דצמבר; כתוצאה מכך, הנקבה עשויה להמליט פעמיים בשנה. ההריון של הקווארית נמשך 30–36 ימים, ולאחר מכן היא ממליטה שגר של 3–7 צאצאים. לאחר הלידה, הם נשארים בכיס של האם כחודש, ולאחר מכן מתרגלים בהדרגה לצאת ממנו לפרקים קצרים. בגיל 55 ימים, הקווארים עוזבים סופית את הכיס ונישאים על גבה של האם או שוהים בקן שבנתה. בחודשיים הראשונים לחייהם, הקווארים עדיין עיוורים, ועיניהם נפקחות בגיל 74 ימים. בגיל 3 חודשים הקווארים הצעירים נוהגים כבר להשתובב ולהאבק זה עם זה, ובחלוף 100 יום מלידתם הם מסוגלים לאכול מזון מוצק והופכים לעצמאיים. הקווארי מגיע לבגרות לאחר 7–9 חודשים אך מתרבה רק בגיל שנתיים. קניבליזם הוא תופעה נפוצה אצל נקבת הקווארי כאשר היא מתקשה להשיג את מזונה, והדבר תורם לשיעור הגמילה הנמוך של הצאצאים.
תוחלת החיים של הקווארי היא 3–6 שנים, ובממוצע 4 שנים.
מצב שימור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקווארי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), לאור ירידה מתמדת במספריו, איומים רבים על בית הגידול ותנודות קיצוניות במספריו כתוצאה מתנאי האקלים. בעתיד, המין צפוי להיות מושפע לרעה מההתחממות הגלובלית בדמות התכווצות בית הגידול אשר מצומצם בלאו הכי. האוכלוסייה של הקווארי צנחה באזורים שבהם ישנה רעייה איטנסיבית של בעלי חיים מבויתים כבקר וצאן, והוא נעלם כתוצאה מכך באזורים מסוימים.
על כך יש להוסיף את האיומים הישירים מצד השועל האדום וחתול הבית שהובאו על ידי האדם ליבשת, וכן את ההשפעה המזיקה של הארנבון המצוי, ארנבת אירופאית, חולדה ארוכת-שיער והארבה אשר פוגעים בצורה קשה בפלורה המקומית וגורמים בעקיפין לצמצום המיקרופאונה האוסטרלית (מכרסמים קטנים וחרקים) אשר ניזונת מהצומח ומשמשת כטרף לקווארי.
הקווארי נחשב למין מאוים בחוק האוסטרלי, ומצוי במספר אזורים מוגנים. האוכלוסייה העולמית של הקווארי נאמדת בפחות מ-10,000 בוגרים ומושפעת מתנאי האקלים: כמות משקעים גבוהה תוביל לעלייה מהירה במספרים, ובצורת תוביל לצניחה חדה.
