קבורה זמנית במלחמות ישראל
קבורת חללים זמנית במלחמות ישראל התקיימה בחמש מלחמות על ארץ ישראל: מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומלחמת חרבות ברזל; כשבשתיים האחרונות נעשתה גם קבורה זמנית של אזרחים ישראלים.
הקבורה הזמנית במלחמת העצמאות נערכה כי נסיבותיה לא אפשרו לעיתים קבורת קבע ומשום שטרם התפתחו סדרי הקבורה הצבאית ביישוב ובמדינת ישראל. בארבע המלחמות האחרות לא אפשר מצב החירום קבורה צבאית מסודרת של חללי צה"ל כבימי שגרה. לאחר שוך הקרבות בארבע המלחמות, הוכרזו חלק מהקברים הזמניים לקבועים ואילו מהיתר הועברו גופות החללים למקומות קבורה קבועים.
מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרוץ מלחמת העצמאות טרם התגבשו סדרי הקבורה הצבאית ביישוב. על כן נקברו חללי הקרבות בחלקי הארץ השונים ללא מדיניות אחידה ויד מכוונת. בחלק מהמקומות הוקצו לחללי המערכה חלקות קבורה נפרדות - "חלקות קדושים" - בבתי הקברות האזרחיים. היה זה לפי מנהג שהחל כבר במהלך המאורעות בשנות השלושים. במקומות אחרים החלו לקבור את החללים באתרי קבורה חדשים שאותרו לצורך כך. בין אלו היו ראש פינה, צפת, כפר תבור, דגניה א', בן שמן, קריית ענבים (בית קברות של חטיבת הראל), נען (שבו נקברו חללי חטיבה 7 בקרבות לטרון) ונגבה.
לקראת תום המלחמה ויסוד הרבנות הצבאית והמחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון הוחל בגיבוש מדיניות מסודרת להקמת בתי קברות צבאיים, אשר מצאה את ביטויה בחוק בתי קברות צבאיים, שנחקק ב-1950. אז הוכרזו חלק מאתרי הקבורה המלחמתיים וחלקות הקדושים כבתי קברות צבאיים קבועים. מקצתם, הקטנים יותר, פונו כליל. כך, החללים שנקברו בבן שמן ובנען הועברו מהם לבית הקברות הצבאי נחלת יצחק שבתל אביב. פונה גם אתר הקבורה שהוקם בכפר תבור. כארבעים חללי המלחמה נקברו ב-1951 בבית הקברות הצבאי החדש בקריית שאול.
בנובמבר 1949 נפתח בירושלים בית הקברות הצבאי בהר הרצל. אז הועברו אליו בהלוויה המונית 323 חללים של המלחמה. בהם היו כל חללי מחלקת הל"ה, שארונותיהם הועברו מהחלקה שבה נקברו בכפר עציון לאחר נפילתם. יחד עמם נקברו בהר הרצל חללים משדות הקרב של גוש עציון, לטרון, גבעת הרדאר ונווה יעקב, שרובם לא זכו לפני כן לקבורה מסודרת ושרידיהם נאספו משדות הקרב על ידי הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, ואנשיו. עד 1953 נערכו בהר הרצל עוד 13 הלוויות המוניות ל-663 חללים מהמלחמה, שהועברו ממקומות קבורתם המקוריים בירושלים (ראו להלן) ובחלקים אחרים של הארץ.
ירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצב הקבורה בירושלים בימי המלחמה היה החמור ביותר ביישוב, לחיילים ולאזרחים גם יחד. בית הקברות היהודי העירוני נמצא בהר הזיתים, כשלושה קילומטרים ממזרח לשכונות היהודיות בעיר. מראשית המלחמה סבלו מסעות ההלוויות אליו מהתנכלות בעת מעברם בשכונות הערביות ובמיוחד במהלך טקסי ההלוויה עצמם. בשל ההתנכלויות נערכה הקבורה בהר הזיתים בליווי צבאי בריטי, שחייליו נאלצו בדרך כלל לפתוח באש כנגד הערבים התוקפים. הקבורה בהר הזיתים צומצמה על ידי הבריטים לשני מועדים בשבוע עד שפסקה כליל בשל ההתקפות הערביות העזות בשלהי פברואר 1948. באותו מועד נותרו יהודי העיר ללא בית קברות פעיל.
הצורך לקבור את קרבנות הפיגוע ברחוב בן-יהודה ב-22 בפברואר חידד עוד יותר את הצורך באיתור אתר קבורה חלופי ליהודי העיר. כצעד של יאוש הוצע לקבור את המתים בגן ברחוב המלך ג'ורג' בעיר, דבר שלא נעשה לבסוף. לאחר חיפושים רבים אותר שטח מתאים בחוות ניסיונות חקלאית בריטית בצפון העיר. במקום נוסד בית הקברות סנהדריה. הוא פעל במשך 11 שבועות מפברואר ועד מאי 1948, אך מיד לאחר תום המנדט הבריטי נאלצו יהודי ירושלים להפסיק את השימוש בו. היה זה לאחר שהלגיון הערבי תפס שטחים שולטים על בית הקברות - בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת - וירה מהם על האתר (במהלך ארבעת שבועות ההפוגה הראשונה שוב נערכו בו הלוויות). במקביל עלה מספר החללים בעיר שנזקקו לקבורה לאחר שהלגיון החל להפגיז אותה בתותחים.
ב-23 במאי 1948 יצא קצין הנדסה של "ההגנה" לחפש אתר חלופי לבית קברות. בעמק הסמוך לשכונת נחלאות (גן סאקר) הלך ונבנה באותו עת מסלול טיסה למטוסי חיל האוויר. בסיוע הפועלים שעבדו במקום איתר הקצין בשוליים המערביים של העמק מחצבה נטושה. היא הייתה מלאה בפסולת אבן ולפיכך ניתן היה לרוקן ולהכשיר אותה במהירות כבור קבורה. בנוסף היה האתר מוגן על ידי הרכס שמעליו מפני אש ערבית מכיוון דרום-מערב. השימוש במחצבה לקבורה החל מיד בעזרת הפועלים שבנו את מסלול הטיסה. הקבורה בה הוגדרה כזמנית והיה מדובר למעשה בקבר אחים. לכן הוחלט לקבור שם את כל הנפטרים בתוך ארונות, הגם שהדבר לא היה נהוג על פי ההלכה. הארונות הונחו בבור המחצבה בשתי קומות וכוסו במעטה דק של עפר ואדמה. המקום כונה בית הקברות שייח' באדר (על שם הכפר הערבי ששכן בסמוך).
כ-1,050 חללים ונפטרים נקברו במחצבה בשיח' באדר. בשלהי המלחמה, כשהתברר שלא יהיה לעיר פתרון קבורה קבוע בקרוב, החלה שם קבורת שדה רגילה בחלקה שמדרום למחצבה. זו נמשכה עד נובמבר 1951.
בקיץ 1950 החלה העברת כל ארונות החללים והנפטרים מהמחצבה בשיח' באדר.[1] ארונות 229 חיילים הועברו בשלוש הלוויות לקבורת קבע בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. כמו כן הועברו מהמחצבה כ-800 ארונות של אזרחים לקבורת קבע בבית הקברות העירוני החדש שנפתח בהר המנוחות. בחלקה הדרומית בשייח' באדר נותרו קבורים בקברים רגילים 2,400 אזרחים.
במהלך השנים 1951–1953 הועברו מבית הקברות סנהדריה ארונותיהם של למעלה ממאה חיילים. הם נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בשש הלוויות המוניות.
מלחמת סיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרוס מלחמת סיני החליטה הרבנות הצבאית לקבור את חללי המלחמה בבתי קברות ארעיים, שכן תנאי המלחמה לא איפשרו קיום הלוויות צבאיות מסודרות בבתי הקברות הצבאיים הקבועים. לצורך כך אותרו שטחים לשני בתי קברות ארעיים בקרבת הגבול עם מצרים. האחד הוקם ליד קיבוץ בארי שבנגב המערבי, על גבי גבעה המוכרת בקיבוץ כ"גבעת שולה".[2] בית הקברות הארעי האחר הוקם בשלח שליד ניצנה. בשלח נקברו בסופו של דבר 83 חללים ובבארי נקברו עשרות. כמו כן נקברו 11 חללים באילת; מרביתם היו חיילי חטיבה 9, שנעה במלחמה לאורך חופו המזרחי של חצי האי סיני עד לשארם א-שייח'.
קבורת החללים הארעית נעשתה בארונות. בבתי הקברות הארעיים תוחמה כל חלקת קבר בלבנים לבנות. בראשה הוצב שלט עץ פשוט שעליו הופיע סמל צה"ל ונרשמו שם החלל, מספרו האישי והמילים "נפל בקרב".
משמעותה של הקבורה הארעית הייתה בין היתר שהחללים הובאו לקבורה ללא נוכחות בני משפחתם. העיד חייל הרבנות הצבאית[3]:
אנחנו והרבנים הצבאיים היינו הולכים אחרי כל חייל וחייל, אחרי כל ארון וארון, והיינו במקום אבא ובמקום אמא. הרב הצבאי אמר קדיש, ואזכרה, ואל מלא רחמים, ואחר כך היינו חוזרים והולכים אחרי עוד אחד. ואחר כך אחרי עוד אחד. שעות על שעות ליווינו את החיילים, אחד אחרי השני.
בדצמבר 1956, במלאת שלושים לנפילת חללי מלחמת סיני, נערכו בשלושת אתרי הקבורה הזמניים טקסי אזכרה.[4] בטקס בבארי הבטיח הרב הצבאי הראשי שלמה גורן כי הקבורה בשלושת האתרים היא ארעית וכי החללים יועברו משם לקבורה באתרים לפי רצון משפחותיהם. גם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במאי 1957 נערכו טקסי זיכרון בשלושת האתרים.
בהתאם להלכה היהודית הועברו החללים מהאתרים הזמניים לקבורת קבע לקראת מלאת שנה לנפילתם. מקום קבורת הקבע שלהם נבחר על ידי בני משפחותיהם. העברתם מהנגב לבתי הקברות הצבאיים והחלקות הצבאיות הקבועים ברחבי ישראל החלה בספטמבר 1957.[5] התהליך הגיע לשיאו בשלוש הלוויות צבאיות המוניות:
- 54 חללים נטמנו בהר הרצל בירושלים ב-23 באוקטובר 1957, במעמד קהל גדול ובנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשת נשיא המדינה רחל ינאית בן-צבי והרמטכ"ל משה דיין.[6]
- 21 חללים נקברו בחיפה ב-30 באוקטובר. מאות תושבים השתתפו בטקס ונכחו בו שר המשפטים פנחס רוזן וראש העירייה אבא חושי.[7]
- 32 חללים נטמנו בקריית שאול ב-6 בנובמבר. בהלוויה נכחו למעלה מאלף איש ובהם שר הפנים ישראל בר-יהודה ואלוף פיקוד המרכז צבי צור.[8]
תהליך פירוק בתי הקברות הארעיים והעברת החללים הושלם בסוף ינואר 1958, עת הועברו 11 החללים שבאילת לקבורת קבע.
מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם במלחמת ששת הימים ערכה הרבנות הצבאית קבורה ארעית של חיילים. אתר בית הקברות בבארי נוצל פעם נוספת: נקברו בו 293 חיילים שנפלו במלחמה ברצועת עזה ובסיני. חללי חזית הצפון וצפון השומרון נקברו ארעית בבתי הקברות הצבאיים בעפולה (140 חללים) ובנהריה. כ-180 חללים מהקרב על ירושלים נקברו ארעית בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
לאחר המלחמה נקבע כי בית הקברות בבארי יפונה כולו, ואילו בשלושת האתרים האחרים יוכלו בני משפחות החללים לבחור להותיר את קבריהם במקומם או להעבירם לקבורת קבע באתר אחר. בולטת העובדה שלבקשת בני משפחותיהם הושארו בהר הרצל קברי כ-150 מתוך 182 חללי הקרב על ירושלים.
ב-4 ביולי נערך טקס רב רושם בבית הקברות בבארי, במלאת שלושים לנפילת חללי המלחמה, בנוכחות קהל של כ-5,000 איש, רובם בני המשפחות השכולות. בטקס נכחו אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מפקדי שלוש האוגדות שלחמו בסיני - האלופים ישראל טל, אברהם יפה ואריאל שרון, ראש אגף כח אדם האלוף שמואל איל והרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן.[9] למחרת, ב-5 ביולי 1967, נערך טקס אזכרה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בנוכחות קהל אלפים. בטקס נשאו דברים ראש הממשלה לוי אשכול, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס והרב גורן.[10] ב-10 ביולי השתתפו כעשרת אלפים איש וביניהם אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר באזכרה שנערכה בבית הקברות הצבאי בעפולה.[11]
ב-2 במאי 1968, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נערכה אזכרה המונית נוספת בבית הקברות בבארי בנוכחות שר הביטחון משה דיין, אלוף פיקוד הדרום גביש ושלושת מפקדי האוגדות שלחמו בסיני.[12]
העברת החללים לקבורת קבע במאות יישובים ברחבי הארץ החלה במאי 1968, ימים אחדים לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.[13] נערכה שורה של הלוויות קבוצתיות (הרשימה שלהלן אינה מלאה):
- ב-7 במאי הועברו 89 חללים מאתר בארי לבית הקברות בהר הרצל בירושלים. הם נקברו שם לצד חללי הקרבות בירושלים.[14]
- ב-9 במאי הובאו 13 חללים לקבורת קבע בבאר שבע.[15]
- ב-14 במאי הועברו 87 חללים מאתר בארי לבית הקברות הצבאי בקרית שאול.[16]
- ב-22 במאי נקברו בנתניה 11 חללים.[17]
- ב-23 במאי נקברו בקבורת קבע בחדרה תשעה חללים. באותו יום נערכו הלוויות קבוצתיות לחללים גם בהרצליה, רעננה, כפר סבא ונהריה.[18]
- ב-19 ביוני נקברו בחיפה בקבורת קבע 39 חללים.[19]
- ב-18 ביולי נקברו בעפולה תשעה חללים.[20]
ההלוויות נערכו בנוכחות נציגי הממשלה וצה"ל והשתתף בהן קהל אלפים. בהלוויה בהר הרצל השתתף ראש הממשלה לוי אשכול. בעת הלוויה זו נגרמה עגמת נפש למשפחות השכולות: עקב מספרם הרב של החללים שנקברו שם בו זמנית הוצב סביב החלקה משמר חיילים, שמנע מבני המשפחות השכולות לגשת אל הקברים עד לאחר סתימת הגולל עליהם. מחסום זה גרם להתמרמרות רבה. לבסוף הוא נפרץ, חלק מבני המשפחות נהרו לתוך החלקה והשתררו בה מהומה וצפיפות שהכבידו על סתימת הגולל, העיבו על הטקס וגרמו סבל נוסף לאבלים.[21]
מלחמת יום הכיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספרם הרב של החללים שנפלו במלחמת יום הכיפורים חייב היערכות נרחבת לקבורתם הארעית. בימי המלחמה סגרה הרבנות הצבאית את בסיס הקבע שלה והקצתה כמעט את כל חייליה לפעולות זיהוי וקבורה.[22]
בחזית הדרום נקברו בשבועות הראשונים למלחמה למעלה מאלף חללים. אתר בארי נוצל בפעם השלישית ונקברו בו 460 חללים. מלבדו נקברו חללים מחזית זו גם באתרים ארעיים בבאר שבע (206 חללים) ובמשמר הנגב. בחזית הצפון נקברו החללים בנהריה (400 חללים) ובעפולה (221 חללים) וכן באתר ארעי שנפתח ליד היישובים לוחמי הגטאות ושבי ציון בגליל המערבי (146 חללים). נערכה קבורה ארעית גם בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. בסך הכל נקברו ארעית במלחמה זו 1,850 חללי צה"ל.[23] מספר חללים בחזית הדרום נקברו במעוזי התעלה על ידי חבריהם לנשק תוך כדי הלחימה. גופותיהם הועברו משם לישראל חודשים ולעיתים שנים לאחר תום המלחמה. הקבורה הארעית נמשכה עד 28 באוקטובר 1973, ואז שב צה"ל לקבור את החללים בבתי הקברות הצבאיים הקבועים.[24]
ב-7 בנובמבר 1973 ובימים שלאחריו נערכו אזכרות לנופלים בשבעת בתי הקברות הארעיים במלאת שלושים לנפילתם. בין המשתתפים באזכרות היו רעיית נשיא המדינה נינה קציר, אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן, אלוף פיקוד המרכז יונה אפרת, האלוף רפאל איתן והרב הצבאי הראשי מרדכי פירון וכן אנשי ציבור רבים.[25]
מבצע ההעברה לקבורת קבע של החללים בקיץ 1974 היה הגדול בתולדות המדינה. הוא תוכנן והוצא לפועל בקפדנות והופקו בו הלקחים מניסיון העבר. הוא נמשך שישה שבועות, מ-6 באוגוסט ועד 15 בספטמבר. החללים הועברו לקבורת קבע ב-224 בתי קברות קבועים וחלקות צבאיות ברחבי הארץ. מדי יום נערכו עד 100 הלוויות. במקום הלוויות המוניות כבעבר נערכו באתר אחד לכל היותר שתי הלוויות במקביל מדי שעה וחצי. באופן זה ניתן לקרובי החללים לגשת אל ארונותיהם ואל חלקות הקבר ללא הפרעה. בהלוויות השתתפו מאות אלפי אזרחים.[26]
באתר בית הקברות הארעי בבארי הוצבה אנדרטה לזכר הנופלים שנקברו שם.
מאז מלחמת יום הכיפורים לא נקברו חללי צה"ל בקבורה זמנית.
מלחמת חרבות ברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות מספר הנרצחים האזרחים הגבוה במתקפת הפתע בתחילת המלחמה, המשרד לשירותי דת אישר קבורה זמנית לנרצחים תושבי עוטף עזה בבית העלמין ירקון.[27] בהמשך המלחמה החלה העברתם לקבורה קבועה.[28]
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לצבא ולביטחון: המשטרה הצבאית; הרבנות הצבאית; הג"א; הפרקליטות הצבאית, תל אביב: רביבים, 1982.
- מירון בנבנשתי, עיר המנוחות: בתי העלמין של ירושלים, ירושלים: כתר, 1990.
- רמי יזרעאל, "לתולדותיהם ולאופיים של בתי הקברות הצבאיים בישראל", אריאל מס' 26 (171–172), עמ' 83–94.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בתי הקברות היהודיים בירושלים בתקופת מלחמת השחרור, באתר אהבת ירושלים
- הודעה על הלווית חללים מבארי בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, 1968
- סרטון חדשות על העברת נופלי מלחמת ששת הימים לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, 1968, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- בית השיטה במלחמת יום הכיפורים (לרבות תמונה מבית הקברות הארעי במשמר הנגב)
- רותי קדוש, האבל מצלצל פעמיים: המשפחות שנאלצו לקבור יקיריהן בשנית, באתר nrg, 15 באפריל 2013
- אנדרטה לנופלים בבית הקברות הארעי בבארי, באתר "יזכור"
- ידיעות עיתונות מאתר עיתונות יהודית היסטורית:
- מלחמת העצמאות:
- מתי יושם קץ לחילול כבוד המתים?, מעריב, 10 בנובמבר 1950
- מלחמת סיני:
- יועלה זכר חללי מבצע סיני, מעריב, 1 באפריל 1957
- 3 חללי סיני - למנוחות בשמיר ובאילת-השחר, על המשמר, 1 בנובמבר 1957
- מלחמת ששת הימים:
- בני משפחות עלו לקברי חללים, דבר, 16 ביוני 1967
- רפי לאופרט, טקסי אזכרה לחללי צה"ל, מעריב, 23 באוגוסט 1967
- ארבעה חללים מבארי לדימונה, על המשמר, 12 במאי 1968
- ארבעה מחללי מלחמת ששת הימים למנוחות בדימונה, דבר, 12 במאי 1968
- האחים בן-חורין שנפלו במלחמה - למנוחות, דבר, 14 במאי 1968
- רס"ר משה מיימון למנוחות, דבר, 19 במאי 1968
- 4 חללי ששת הימים למנוחות, הצפה, 21 ביוני 1968
- מלחמת יום הכיפורים:
- 1854 חיילי צה"ל נפלו מראשית המלחמה, דבר, 7 בנובמבר 1973
- צפירה בת דקה תסמל תחילת יום הזיכרון, דבר, 15 באפריל 1974
- מלחמת העצמאות:
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ארונות החללים מוצאים משיך באדר, חרות, 16 באוגוסט 1950
החלה העברת הגוויות בירושלים, על המשמר, 17 באוגוסט 1950 - ^ מקור: אתר קיבוץ בארי.
- ^ צה"ל בחילו, כרך 16, עמ' 99.
- ^ אזכרה לחללי מערכת סיני בבית הקברות הצבאי בבארי, הצופה, 11 בדצמבר 1956
אזכרה לחללי סיני, שערים, 11 בדצמבר 1956
שלום בן-עמי, חללי סיני ב"שלח", שערים, 16 בדצמבר 1956
רבקה גובר, אזכרה באילת, דבר, 26 בדצמבר 1956 - ^ חללי סיני יועברו ממקומות הקבורה הארעיים, שערים, 17 בספטמבר 1957
3 חללי צבא ישראל למנוחות בנתניה, חרות, 19 בספטמבר 1957 - ^ 54 חללי סיני הובאו למנוחות בהר הרצל, דבר, 24 באוקטובר 1957, המשך
- ^ 21 חללי סיני יובאו היום לקבורה בחיפה, קול העם, 30 באוקטובר 1957
21 מחללי מערכת סיני הובאו למנוחות בחיפה, למרחב, 31 באוקטובר 1957 - ^ חללי סיני, בני ת"א הובאו למנוחות, למרחב, 7 בנובמבר 1957
32 חללי סיני מת"א והסביבה הובאו למנוחות בקרית שאול, דבר, 7 בנובמבר 1957 - ^ שלמה גבעון, במלאת שלושים, מעריב, 5 ביולי 1967
- ^ אזכרה לחללי המערכה בהר הרצל בירושלים, דבר, 6 ביולי 1967
אלי לנדאו, חובשי הכומתות האדומות הרכינו ראשיהם שנית, מעריב, 6 ביולי 1967 - ^ איתכם באבלכם הכבד, בבלוג "נעמוש / הרמה הסורית / מלחמת ששת הימים", 23 במאי 2017.
- ^ תושבי המדינה התייחדו עם זכר חללי מערכות ישראל, דבר, 3 במאי 1968
זכרם של חללי מערכות ישראל הועלה ביום הזכרון, הצופה, 3 במאי 1968 - ^ חללי מלחמת ששת הימים יועברו בקרוב לקבורות קבע, על המשמר, 3 במאי 1968
- ^ 89 מחללי ששת הימים הובאו למנוחות בהר הרצל, דבר, 8 במאי 1968
- ^ חללי המלחמה הובאו לקבורות בבאר-שבע, על המשמר, 10 במאי 1968
- ^ מקור: הודעת המחלקה להנצחת החייל על ההלוויה
חללי המלחמה הועברו למנוחת עולם בקרית-שאול, מעריב, 15 במאי 1968 - ^ עשרות מחללי המלחמה הובאו למנוחת-עולמים בישוביהם, על המשמר, 23 במאי 1968
- ^ 27 מחללי מלחמת ששת הימים הובאו למנוחות, דבר, 24 במאי 1968
חללי המלחמה - למנוחות, מעריב, 24 במאי 1968
חללי מלחמת 6 הימים נטמנו בשרון ובנהריה, על המשמר, 24 במאי 1968 - ^ 43 חללים - לקבורת קבע, על המשמר, 20 ביוני 1968
- ^ 9 חללי מלחמה - למנוחות בעפולה, על המשמר, 19 ביולי 1968
תשעה חיילים הובאו לקבורת קבע בעפולה, דבר, 19 ביולי 1968 - ^ צבי לביא, גינוני-טכס גרמו למהומה בעת קבורתם של 89 חללי המלחמה, מעריב, 8 במאי 1968
- ^ צה"ל בחילו, כרך 16, עמ' 113–114
- ^ חללים נוספים של המלחמה שנקברו בהמשך היו אלו שנפלו לאחר הפסקת האש ב-24 באוקטובר 1973 וכן נעדרים רבים, שגופותיהם אותרו לאחר אותו מועד - לעיתים שנים לאחר מכן.
- ^ הרצל שפיר, מלחמת יום הכיפורים: מבט שונה: האירועים שקדמו והובילו למלחמה, מהלך המלחמה, תוצאותיה והשלכותיה, 1967-1977, בן שמן: מודן, 2020, עמ' 333.
- ^ טקסי אזכרה ל-860 נופלים נערכו בנהריה ובקיבוץ בארי, דבר, 9 בנובמבר 1973
התייחדות עם חללי צה"ל בבאר שבע ובלוחמי הגטאות, דבר, 12 בנובמבר 1973
טקסי אזכרה לחללי המלחמה ייערכו היום, דבר, 29 בנובמבר 1973
נערכו אזכרות לחללי מלחמה שמקום קבורתם לא נודע, דבר, 30 בנובמבר 1973 - ^ החלה הבאת חללי המלחמה לקבורת קבע ביישוביהם, דבר, 7 באוגוסט 1974 המשך
דן ארקין, בטקס צבאי מלא, בהשתתפות אלפים הובאו חללי המלחמה לקבורת-קבע, מעריב, 7 באוגוסט 1974
יעקב ארז, אחרוני החללים של מלחמת יום הכיפורים מובאים היום למנוחת עולמים, מעריב, 15 בספטמבר 1974 - ^ בגלל המלחמה: תתאפשר קבורה זמנית לנרצחים תושבי עוטף עזה בבית העלמין ירקון, באתר מאקו, 16 באוקטובר 2023
- ^ איציק זוארץ, שחר צמח מבארי שנרצח ב-7 באוקטובר יהיה הראשון להיקבר בקיבוץ, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 1 במאי 2024