קבוצת המונומנטים במהאבליפורם

קבוצת המונומנטים במהאבליפורם
Group of Monuments at Mahabalipuram

קולאז' של מונומנטים
קולאז' של מונומנטים
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 1, 2, 3 ו-6
מידע כללי
סוג	temple complex
כתובת	מהאבליפורם
מדינה
מייסדים	שושלת פלאווה
קואורדינטות	12°37′00″N 80°11′30″E
asi.nic.in/mahabalipuram/
(למפת הודו מוגדלת)   ניו דלהי מומבאי קולקטה היידראבאד בנגלור אחמדאבאד צ'נאי סוראט פונה ג'איפור לאקנאו קאנפור נאגפור פטנה לודהיאנה טריוונדרום פורט בלייר פקיסטן אפגנ. הרפובליקה העממית של סין נפאל בהו. בנג. מיאנמר ת. ס"ל מפרץ בנגל הים הערבי האוקיינוס ההודי מהאבליפורם (למפת הודו רגילה)   ניו דלהי מומבאי קולקטה היידראבאד בנגלור אחמדאבאד צ'נאי סוראט פונה ג'איפור לאקנאו קאנפור נאגפור פטנה לודהיאנה טריוונדרום פורט בלייר פקיסטן אפגנ. הרפובליקה העממית של סין נפאל בהו. בנג. מיאנמר ת. ס"ל מפרץ בנגל הים הערבי האוקיינוס ההודי מהאבליפורם (למפת טאמיל נאדו רגילה)   צ'נאי מהאבליפורם (למפת טאמיל נאדו מוגדלת)   צ'נאי מהאבליפורם

קבוצת המונומנטים במהאבָּליפּוּרָם (באנגלית: Group of Monuments at Mahabalipuram) היא אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו, הכוללת מונומנטים דתיים מהמאות השביעית והשמינית בעיירה מהאבליפורם (כיום ממאלאפורם), במדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו. עיירת הנופש מהאבליפורם שוכנת על חוף קורומנדל (החוף המזרחי של הודו) במפרץ בנגל, כ-60 קילומטרים דרומית לצ'נאי.

באתר 40 מונומנטים עתיקים ומקדשים הינדים, כולל אחד מתבליטי הסלע הגלויים הגדולים בעולם: אגדת ירידת הגנגס מהשמיים או החזרה בתשובה של ארג'ונה. הקבוצה מכילה מספר קטגוריות של מונומנטים: מקדשי ראתה עם מרכבות תהלוכות מונוליתיות, שנבנו בין השנים 630–668; מנדאפה ויהארות (מקדשי מערות) עם כתובות חקוקות של נרטיבים מהכתבים של המהאבהארטה והשיוויזם, השאקטיזם והווישנויזם במספר שפות וסוגי כתב הודיים; תבליטי סלע (בעיקר תבליטים שטוחים); מקדשים חצובים בסלע שנבנו בין השנים 695–722, וחפירות ארכאולוגיות המתוארכות למאה ה-6 ומוקדם יותר.

המונומנטים נבנו בתקופת שושלת פלאווה. הם כונו "שבע הפגודות" בפרסומים רבים מתקופת הקולוניאליזם, ונקראים בספרות העכשווית גם בשמות "מקדשי ממאלאפורם" (Mamallapuram temples) או "מקדשי מהאבליפורם" (Mahabalipuram temples). האתר, ששוחזר לאחר 1960, מנוהל על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו (בראשי תיבות ASI).

מיקום ומינוח

מקדשי מהאבליפורם נמצאים במדינת טאמיל נאדו שבדרום-מזרח הודו, כ-60 קילומטרים דרומית-מערבית לצ'נאי שבחוף קורומנדל. ניתן להגיע אל המונומנטים ב"כביש החוף המזרחי" בן ארבעת הנתיבים, המחבר בין צ'נאי לקניאקומרי, או ב"כביש רג'יב גנדי סלאי", המחבר את צ'נאי למהאבליפורם (כבישים ממלכתיים 49 ו-A‏49). נמל התעופה הקרוב ביותר נמצא בצ'נאי (נמל התעופה הבינלאומי של צ'נאי ). העיר מחוברת לשאר הודו באמצעות רשת רכבות.

מהאבליפורם ידועה בכמה שמות, כולל ממאלאפורם (Mamallapuram). משמעות המילה ממאלה היא "מתאבק גדול", והיא מתייחסת למלך נרסימאוורמן הראשון הראשון מהמאה ה-7. שמות אחרים שנמצאו בטקסטים היסטוריים כוללים ממאלאפתנה (Mamallapattana), מווליפורם (Mavalipuram), מווליווארם (Mavalivaram), מווליפורה (Mavellipore), מווליפורם (Mavvellipooram) ומהאבליפור (Mahabalipur), אשר כולם מתייחסים ל"עיר המתאבק הגדול" או "עיר המהאבלי". האחרון קשור למהאבלי המיתולוגי, מלך השדים שהובס על ידי הננס ומאנה (אווטאר של וישנו). על פי נגסוואמי, השם נגזר מהמילה הטמילית mallal (שגשוג) ומשקף את היותה מרכז כלכלי עתיק לדרום הודו ודרום-מזרח אסיה. תאוריה זו נתמכת בחלקה בטקסט טמילי מהמאה ה-8 שנכתב על ידי משורר תנועת הבהקטי המוקדמת תירומנגאי אלוואר , שם קרויה ממאלאפורם "קדאל מאלאי".

העיירה נודעה בשם "שבע פגודות" על ידי מלחים אירופאים שנחתו על החוף, לאחר שראו את המגדלים של שבעה מקדשים הינדים. כתובות מהמאה השביעית מתייחסות למקום כאל "ממאלאפורם" או גרסאות קרובות; "מהאבליפורם" מופיע רק לאחר המאה ה-16, ושימש בספרות של תקופת הקולוניאליזם (יחד עם הכינוי "שבע פגודות"). ממשלת טאמיל נאדו אימצה את ממאלאפורם כשם הרשמי של האתר והעיירה בשנת 1957, והכריזה על המונומנטים ועל אזור החוף אזור תיירותי מיוחד ואתר בריאות בשנת 1964.

היסטוריה

גלויה פרסומית משנת 1911 של חלק משבע הפגודות

אף על פי שההיסטוריה העתיקה של מהאבליפורם אינה ברורה, עדויות נומיסמטיות ואפיגרפיות והמקדשים במקום מרמזים שהיה זה מקום משמעותי לפני בניית המונומטים. משערים כי זהו נמל הים סופאטמה המוזכר ביומן המסע הימי מהמאה הראשונה המכונה פריפלוס של הים האריתריאי או נמל מלנג' המוזכר בכתב היד גאוגרפיקה של תלמי מהמאה השנייה.

ב"אוונטיסונדרי קאתה" (Avantisundari Katha) שלו, משבח דנדין , מלומד שכתב בסנסקריט במאות ה-7–8, שהתגורר בטאמיל נאדו והיה קשור לחצר שושלת פלאווה, אמנים על תיקון פסל וישנו בממאלאפורם. עם זאת, יש החולקים על כך שדנדין היה מחבר טקסט זה. הטקסט בסנסקריט מימי הביניים מזכיר את המונומנטים של ממאלאפורם, מסורת מוקדמת של תיקונים, והחשיבות של וישנויזם.

תצלום של מקדש החוף משנת 1921

כאשר מרקו פולו (1271–1295) הגיע להודו בדרכו חזרה לוונציה מדרום-מזרח אסיה, הוא הזכיר (אך לא ביקר) את "שבע הפגודות", והשם נקשר למקדשי החוף של מהאבליפורם בפרסומים של סוחרים אירופאים מאות שנים אחר כך. הוא הופיע באטלס הקטלאני של אברהם קרסקס ב-1375 בשמות "Setemelti" ו-"Santhome", מפה גסה של אסיה אך מדויקת במיקומם היחסי של שני הנמלים; הראשון הוא ממאלאפורם והשני מיילאפור (כיום חלק מצ'נאי). הנוסע הוונציאני גספרו בלבי מזכיר את "שבע הפגודות" ו"שמונה גבעות נעימות" בשנת 1582, שנגסוואמי משער שהוא מתייחס למונומנטים. על פי פטר שאלק, בלבי כינה אותה "שבע הפגודות של סין" (פרשנות מחודשת לקריאתו של הנרי יול על בלבי, שראה את בלבי כבלתי אמין, ואחריה תיקון סלקטיבי שכנראה התכוון לממאלאפורם).

כיוון שיש כיום פחות משבעה מגדלים, עורר השם "שבע הפגודות" ויכוחים וספקולציות. הצונאמי בדצמבר 2004 חשף לזמן קצר את חוף הים ליד סלובנקופם (Saluvankuppam, כיום צפונית למהאבליפורם), וחשף כתובות ומבנים. בדרינראיאנן, לשעבר המנכ"ל של הסקר הארכאולוגי של הודו, אמר בדו"ח של ה-BBC כי הם מתוארכים למאה ה-9 וייתכן שהושמדו על ידי צונאמי מהמאה ה-13. הצונאמי חשף גם מבנים גדולים על קרקעית הים כקילומטר מהחוף, שהארכאולוגים משערים שהם האתר הקדום של מהאבליפורם. על פי מאמר ב-Science, הצונאמי חשף סלעים עם "ראש מפוסל של פיל וסוס בדהרתו", "גומחה קטנה עם פסל של אלוהות; סלע אחר עם אריה רובץ" ואיקונוגרפיה דתית הינדית אחרת. ארכאולוגים ימיים וצוותי צלילה מתחת למים חקרו אתר שממזרח למקדש החוף, אחד המונומנטים, לאחר הצונאמי של 2004. המחקר חשף חורבות של קירות שנפלו, מספר רב של גושי סלע מלבניים ומבנים אחרים במקביל לחוף, וארבעים המונומנטים ששרדו.

דיווחים מודרניים

מלחים וסוחרים אירופאים, שהיו חלוצים בסחר עם אסיה לאחר המאה ה-16, הזכירו את האתר. דיווחים מוקדמים, כמו אלה של ניקולאו מנוצ'י (1653–1708) (שמעולם לא ביקר באתר, אך ראה את המונומנטים מרחוק ושמע עליהם) יצרו קשר בין עיצובים של פגודות בודהיסטיות סיניות ובורמזיות לבין המקדשים ההינדים, והניחו שהמקדשים נבנו על ידי הסינים. על פי "דיווח חדש על איי הודו המזרחית" (New Account of the East Indies) של אנתוני המילטון משנת 1727, היה האתר מרכז עלייה לרגל, והפסל החיצוני שלו היה "מגונה וגס" בדומה להופעה בתיאטרון דרורי ליין בלונדון. הסופר הצרפתי פייר סונרה היה ביקורתי כלפי הגזענות האירופית כלפי ההודים, ושיער שמקדשי מהאבליפורם עתיקים מאוד.

רישומים מהמאה ה-19 של (בכיוון השעון) אלוהים הינדים במנדלה, פסל אריה, כניסה למקדש מערה ותבליט סלע.

הסקירה הספרותית של ויליאם צ'יימברס בשנת 1788 על מהאבליפורם הביאה את המונומנטים לידיעת חוקרים אירופים. צ'יימברס ראיין את התושבים המקומיים וקשר את האמנות המונומנטלית שראה לטקסטים הינדים, וכינה אותה מדהימה ואקספרסיבית בפרטי הנרטיב. סדרת מחקרים מהמאה ה-19, כמו אלה של הרופא האנגלי בנג'מין בבינגטון וההיסטוריון האמריקאי ויליאם אליוט (William Yandell Elliott‏; 1896–1979), הכילה איורים של המונומנטים ושחזור של הכתובות. עם זאת, כמה סיפורים וספקולציות בספרות המערבית המשיכו להיות יוצאי דופן. פרנסיס וילפורד העלה בשנת 1809 השערה שהמונומנטים נבנו בשנת 450 לפני הספירה, וקשר אותן לכתביו של קיקרו (המאה ה-1 לפנה"ס) על הודים שאולי בנו שלוש ערי מקדש הודיות קדומות (כולל מהאבליפורם).

דיווחים מהמאה התשע עשרה מציינים אזכורים מקומיים של "ראשי מבנים מוזהבים של הרבה פגודות" עם הזריחה, שזקנים דיברו עליהם אך לא ניתן היה לראותם עוד. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עמד אתר מהאבליפורם במוקד ספרי התיירות והספקולציות של התקופה הקולוניאלית. חלקים של מונומנטים רבים היו מכוסים בחול, וכמעט שלא נעשה דבר לשימור האתר. לאחר עצמאות הודו, פיתחה ממשלת טאמיל נאדו את המונומנטים של ממאלאפורם ואזור החוף כאתר ארכאולוגי, תיירותי ועלייה לרגל על ידי שיפור רשת הדרכים והתשתית העירונית. בשנת 1984 הוכרז האתר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

קבוצת המונומנטים הייתה נושא למחקר ארכאולוגי מאז 1990, וחפירות הניבו תגליות בלתי צפויות. לדברי ג'ון מאר (John Ralston Marr), מומחה בריטי להיסטוריה ולתרבות של טאמיל נאדו, הניב האתר "מאגר מים בצורת אפסיס, שקצהו המעוקל מיושר דרומה לכיוון החלק האמצעי של מקדש החוף" ,שיחד עם הפסל החצוב של אננטסאיאנה (וישנו השוכב) ככל הנראה קדמו למקדש.

הבנייה בתקופת שושלת פלאווה

ממאלאפורם התבלטה בתקופת שלטון סימהאווישנו, מלך שושלת פלאווה בסוף המאה ה-6, תקופה של תחרות פוליטית עם שושלת פנדיה, שושלת צ'ארה ושושלת צ'ולה, ותסיסה רוחנית עם עלייתם של משוררים-מלומדים מתנועת הבהקטי מהמאה ה-6 עד המאה ה-8: האלוורים מהווישנויזם והניאנרים מהשיוויזם. הארכיטקטורה של ממאלאפורם קשורה לבנו של סימהאווישנו, מהנדרוורמן הראשון, מלך שושלת פלאווה (600–630 לספירה), שהיה פטרון האומנויות. בנו של מהנדרוורמן, נרסימאוורמן הראשון, מלך שושלת פלאווה , התבסס על פעולות אביו ורוב החוקרים מייחסים לו רבים מהמונומנטים. לאחר הפסקה קצרה, נמשכו בניית המקדשים והמונומנטים בתקופת שלטונו של רג'אסימה (או נרסימאוורמן השני, מלך שושלת פלאווה ; 690–728).

מפה של מהאבליפורם מ-1808. במרכז, הגבעה הראשית עם מקדשי המערות; מקדש החוף נמצא ליד הבליטה על החוף, והמונומנטים האחרים נמצאים במרחק של כמה קילומטרים מהגבעה הראשית.

הארכאולוג הבריטי אלברט לונגהרסט (Albert Longhurst‏; 1876–1955) חילק את אדריכלות פלאווה, כולל מבנים שלה שנמצאו במהאבליפורם, לארבעה סגנונות כרונולוגיים: מאהנדרה (Mahendra‏; 610–640), מאמאלה (Mamalla‏; 640–670, נרסימאוורמן הראשון), רג'אסימה (Rajasimha‏; 674–800) וננדיוורמן (Nandivarman‏; 800–900). הארכאולוג ההודי ק. ר. סריניווסן (1910–1992) חילק את האדריכלות לשלושה סגנונות ושלבי בנייה, וכינה את התקופה השלישית בסגנון פרמסווארה (Paramesvara).

כרונולוגיה זו הייתה נושא למחלוקת בין החוקרים. כמה חוקרים, כמו מרילין הירש (Marilyn Hirsh) בשנת 1987, אמרו כי המקדשים הקדומים ביותר ניתנים לאיתור לשנת 600 (תחת המשורר המלך מהנדרוורמן הראשון). אחרים, כמו נגסוואמי בשנת 1962, אמרו כי המלך רג'אסימה (690–728) היה הפטרון האפשרי של מונומנטים רבים; כתובות מקדשים רבות מכילות את אחד משמותיו ואת הכתיב המובהק שלו.

עדויות המתוארכות לכמה מהמונומנטים ממאלאפורם לתחילת המאה השביעית כוללות את כתובת מנדגפאטו של מהנדרוורמן הראשון. בכתובת נכתב כי הוא "קומם מקדש מבלי להשתמש בעץ ולא בסיד (טיט) או בלבנים או מתכות", והמקדש הוקדש ל"ברהמה, וישנו ושיווה". זה היה המקדש ההינדי הראשון החצוב בסלע שנבנה בתקופת שושלת פלאווה, ומהנדרוורמן הראשון וצאצאיו הקימו כנראה מקדשים נוספים. על פי מייט וחוקרים אחרים, הכתובת מרמזת כי לעם הטאמילי הייתה מסורת של בניית מקדשים המבוססת על החומרים שהוזכרו שקדמו למאה ה-6. הכתובת של מנדגפאטו אינה בודדה, וכתובות נוספות של מהנדרוורמן הראשון המתייחסות למקדשי מערות התגלו ברחבי ממלכתו. עדויות נוספות הן בצורה של מקדשי מערות (כמו מערות אונדוואל ) שקדמו למקדשי המערות של ממאלאפורם, דבר המצביע על כך שבעלי מלאכה הודים החלו לחקור את אדריכלות המערות לפני תקופת פלאווה. המונומטים בממאלאפורם מתוארכות בדרך כלל על ידי חוקרים למאות ה-7 וה-8.

תיאור

תצלום של קבוצת חמשת מקדשי - ה"ראתה" משנת 1913

המונומנטים הם שילוב של דת, תרבות ואגדה הקשורות לפנתיאון הדתי ההינדי. הם ביטויים באמצעות גושי סלע או בתוך גושי סלע, בקנה מידה גדול, המשלבים טבע ופיסול. באתר יש כארבעים מונומנטים, בדרגות השלמה שונות, המסווגות לחמש קבוצות:

• "ראתה" – מקדשים בצורת מרכבה
• "מנדאפה" – מקדשים במערות
• "תבליטי סלע"
• מבני מקדש
• חפירות

ישנם עשרה מקדשי ראתה עיקריים, עשר מנדאפות, שני תבליטי סלע ושלושה מבני מקדשים. התוכנית המונומנטלית מבוססת על ריבועים ומעגלים, או ריבועים מוצמדים (המייצרים מלבן). בתבליטים, בפסלים ובארכיטקטורה משולבים שיוויזם, וישנויזם ושאקטיזם, כאשר כל מונומנט מוקדש לאל או דמות במיתולוגיה ההינדית. המונומנטים הם מקור לכתובות רבות בסנסקריט מהמאות ה-7 וה-8, המספקות תובנה להיסטוריה, לתרבות, לממשל ולדת מימי הביניים של דרום הודו.

מקדשי ראתה

מקדשי הראתה, בדרום מהאבליפורם, מגולפים בצורת מרכבות. אמניהם השתמשו בגושי דיוריט וגרניט בחול, וגילפו אגדות באבן. הידועים ביותר הם חמשת המבנים המונוליתיים הבולטים מעל החוף, המכונים חמשת הראתה או פנדאבה ראתה על בסיס המהאבהארטה. הפנדאבים היו חמישה אחים ולהם אישה משותפת, דרופדי. אף שהסמליות וקיבוץ המקדשים הובילו לשמות פופולריים אלה, הם אינם ראתה אמיתיים ואינם מוקדשים לפנדאבים. הם מקדשים המוקדשים לאלוהויות ולמושגים של מסורות הקשורות בשיווה, וישנו ושאקטי (האלה דורגה). ראתות אלה מתוארכות למאה השביעית.

קבוצת חמשת-הראתה נמצאת על ציר צפון-דרום עם דהרמארג'ה ראתה בדרום, ואחריה בהימה ראתה, ארג'ונה ראתה ודרופדי ראתה. שני המקדשים האחרונים חולקים פלטפורמה משותפת. יש פסל אריה ממערב לפלטפורמה של ארג'ונה-דרופאדי, פסל שור רובץ במזרח ופסל פיל עומד בדרום-מערב. נקולה סהאדבה ראתה נמצאים צפונית-מערבית לבהימה ראתה ודרומית-מערבית לארג'ונה ראתה, מאחורי פסל הפיל. ציר החתך של נקולה וסהדבה ראטה נמצא במרכז הקבוצה. לכל המקדשים כניסה מערבית למעט נקולה סהאדבה ראתה, עם כניסה דרומית.

• 
  "פנצ'ה ראתה" כפי שהוא נשקף מצפון-מערב
• 
  מבט מדרום-מזרח
• 
  הגג של בהימה ראתה
• 
  פסל שור מהמאה השביעית ליד ראתה

למקדשי הראתה יש אלמנטים משותפים. כל אחד מהם נמצא על בסיס מעוצב, עם או בלי גאנות . לפי ג'ורג' מישל, מעל הבסיס הזה "הקירות מתחלקים בקצב למספר בליטות ושקעים בין פילסטרים" (מייצרים גומחות). פסלים נמצאים בתוך הגומחות, ובפסלים החשובים יותר יש מקארות בזיזים. מעליהם מזחילה (קצה הגג הבולט מעבר לקיר), מעוטרים לעיתים בפנים אנושיות. יצירות נוספו עד למעקה. המפלס העליון חוזר (ברמה מופחתת) על העיצוב במפלס התחתון או היה מכוסה בגגות מעוקלים.

דהרמארג'ה ראתה

דהארמארג'ה ראטה מבחוץ

לדהרמהרג'ה ראתה יש תוכנית ריבועית במסגרת מלבנית (8.15 מטר x 6.30 מטרים), וגובהו 10.87 מטרים. יש לו מרפסת פתוחה הנתמכת על ידי עמודים. המגדל הפירמידלי של המקדש מורכב מווימאנה (מגדל המקדש) של ריבועים הולכים ומתכווצים, המכוסה בשיקרה מתומנת. ישנן עדויות לכך שהיה (או נועד להיות לו) קישוט. בבסיס עמודיו יש אריות רובצים. יש בו שלושה מפלסים; הנמוך ביותר הוא מוצק (כנראה מעולם לא גולף), ובשני העליונים יש מקדשים. שני המפלסים העליונים מחוברים באמצעות מדרגות שנחצבו באבן. במפלס האמצעי יש שני מקדשים, ובקומה העליונה יש אחד. על קירות הראתה יש גילופים וכתובות, האחת שמזכירה את נרסימאוורמן הראשון. בצד המערבי של הקומה העליונה יש את ייצוג של סומסקנדה . האנטבלטורה משלבת את החילוני עם האלוהי, כשפרצופים אנושיים מציצים מקשתות הגוואקשה (צורת קשת) של המרכבה. מוטיב המציין נירוואנה מגולף מתחת לכרכוב.

רישומים של פנים המקדש שנעשו בשנת 1880

במפלס הראשון, הצדדים כוללים ארבעה עמודים; לשניים האחרים שני עמודים ושני פילסטרים. בכל פינה שתי גומחות, כשדמויות מגולפות מנופפות כנראה לקהל. האלוהויות הן :ארדהאנרישוורה (חצי שיווה, חצי פרוואטי), האריהארה (חצי וישנו, חצי שיווה), ברהמה, סקאנדה, בהאירבה (שיווה) ושתי צורות בלתי ברורות אחרות של שיווה. במפלס העליון-בינוני יש גילופים של היבטים של שיווה ווישנו, דבר המצביע על כך שהאומנים העריצו את שתי המסורות ההינדיות. במפלס זה כלולים נטארג'ה , וינאדהארה (שיווה עם וינה) (כלי נגינה), גנגאדהארה (שיווה מוריד את נהר הגנגס מהשמיים כדי לשרת את האדם), ורישבנטיקה (שיווה עם ננדי, השור המיתולוגי), קנקלמורטי, צ'נדסה ווישנו. במפלס העליון יש גילופים של דקשינמורטי (שיווה כגורו או כמורה), סוריה (אל השמש) וצ'נדרה (אלת הירח).

הפאנל של סומסקנדה משמעותי מכיוון שהוא מתוארך למקדש בראשית המאה השביעית. זה שונה מאלו שנוצרו בתקופת רג'אסימה, ודומה לאלו שנוצרו בתקופת שושלת פלאווה המוקדמת.

בהימה ראתה

בהימה ראתה היא המסיבית ביותר מבין חמשת ה"ראתות".

בהימה ראתה (ליד דהרמארג'ה ראתה) הוא מקדש מסיבי ובעל גג הדומה לחבית מקומרת, המזכיר עבודות נגרות. אורכו 14 מטרים, רוחבו וגובהו 7.6 מטרים. פנים המקדש שלא הושלם נועד כנראה להכיל וישנו שוכב (אננטסיאנה). בניגוד לשאר הראתות, אין במקדש כתובות או פסלים. הווימאנה (המגדל) שלו מגולפת בצורה מורכבת משני צידי הגג. לקרניז שבעה זוגות של גוואקשה (צורת קשת). מעליו חצובים שני סוגים מתחלפים של אדיקלות (מקדש קטן): בסגנונות סלאס וקוטה ויוצרים שלוש עשרה וימאנות קטנות. מעל מפלס זה חמש גריוואס (קומת תאורה) שנחצבו במקדש, כמו גומחה שלצידה פילסטרים קטנים. השניים מכל צד הם באותו הגודל, והאמצעי גדול יותר.

על פי רמאסוואמי, לראתה יש תוכנית ריבועית משובצת עד לאנטבלטורה המשלבת את הגריווה והשיקרה בצורה של מעגל. בצדו הארוך ארבעה עמודים עגולים ושני פילסטרים מעוגלים, כאשר הבסיס מעוצב כאריות רובצים. בצד הצפוני והדרומי יש לכל אחד שני עמודים מרובעים ומסיביים. בגג יש קווי סדקים, שייתכן שנגרמו על ידי אלמנטים מבניים או מאות שנים של בליה (כדוגמת ברקים).

ארג'ונה ראתה ודרופדי ראתה

תבליטים על ארג'ונה ראתה

דרופדי ראתה

ארג'ונה ראתה, במקדש הסמוך לבהימה ראתה, גם הוא לא הושלם. אחד המונומנטים הגדולים ביותר, הוא קטן פי שישה משטחו של דהרמרג'ה ראתה. לראתה הריבועית, הדו-מפלסית, יש מקדש אחד והוא משקף את הדהרמארג'ה ראתה; העיטור והמבנה של כרכוב, דומים. עם זאת, השיקרה שלו היא משושה. קירות הראתה נחצבו לפאנלים עם ארבעה עשר פסלים. ארבעה הם דווראפאלה (רוחות שומרי הסף) (וישנו, רישי עם סטודנט, סקאנדה או אינדרה - ושיווה עם ננדי השור המיתולוגי), והשאר בני אדם בשלבי חיים שונים. לארג'ונה ראתה יש פסלי אריה וננדי משני צדדיו בינו לבין דרופדי ראתה הסמוך, אך הכיוון שלהם מרמז כי הראתה לא הוקדש לשיווה. לדברי סוזן הנטינגטון, ייתכן והמקדש הוקדש לאייאפן . השיקרה שלו עגולה. המונומנט נראה מוזר מהצד, בין השאר משום שהעמודים המקוריים שלו הוחלפו במודרניים שאינם תואמים את המרקם (או הסגנון) של המקור. פסל פיל ניצב צפונית-מערבית לארג'ונה ראתה.

דרופדי ראתה הוא מבנה אבן בגודל 3.4 על 3.4 מטרים מצפון לארג'ונה ראתה, והם חולקים פלטפורמה משותפת. מוקדש לדורגה (שדמותה מגולפת על הקיר האחורי), הוא דומה לבקתת עץ ובעל גג מעוקל. יש מבנה מגולף עם אריות ופילים מתחלפים, אבל פסל אלת המקדש חסר. עיצובו הוא מקדש הינדי פשוט בסגנון נגארה. בראתה יש תבליטים של דורגה; שלושה תבליטים נמצאים על הקירות החיצוניים, ואחד על קיר פנימי. דורגה הפונה מזרחה הוא צורת מהישהאסוראמרדיני שלה, הנלחמת בשד עם ראש של תאו. איתה מתוארים במקום אחר מאמינים, מקארות (יצורי ים מיתיים) וגאנות (גמדים מיתיים, קומיים).

נקולה סהאדבה ראתה והפיל העומד שלו

נקולה סהאדבה ראתה

נקולה סהאדבה ראתה הבלתי גמור הוא מקדש בצורת אפסיס, עיצוב הינדי נדיר יחסית שנמצא באיהולה ובמקומות אחרים בהודו. גובהו של המקדש בן שתי הקומות בסגנון וסארה הוא 4.9 מטרים ואורכו 5.5 מטרים. יש לו אדיקולות (מקדשים קטנים) בסגנונות סלאס וקוטה כמו האחרים, אך הוא ייחודי בכך שיש לו גם פנג'רות (אדיקולה בצורת אפסיס). האלוהות שאולי הוקדשה לו מיוחסת לסקאנדה, ברהמה, אייאפן או אינדרה. מצפון-מזרח לראתה נמצאים פסל פיל עומד וארג'ונה ראתה.

מקדשי ראתה אחרים

גנשה ראתה, כנראה מודל לגופורם שנמצא במקדשים טאמיליים מאוחרים יותר

מונומנטים אחרים של ראתה במהאבליפורם כוללים את גנשה ראתה של סוף המאה השביעית, המיוחס לפרמסווארה-ורמן הראשון (נכדו של מהאמלה). כקילומטר אחד מקבוצת פאנצ'ה ראתה, הוא צמוד מצפון לתבליט השטוח של ירידת הגנגס לעולם ודרומית למונומנט כדורי החמאה של קרישנה. גנשה ראתה הוא דו קומתי, יחסית ללא פגיעה, בדומה לבהימה ראתה, אורכו 5.8 מטרים, רוחבו 3.43 מטרים וגובהו 8.5 מטרים. בקומה הראשונה יש חמש וימאנות קטנות; בקומה השנייה יש ארבע, עם דפוסים חוזרים. על הגג יש תשעה קישוטים דמויי כד, ובקצה אחד יש טרישולה (קישוט הדומה לקלשון משולש שיניים) בחלקו העליון (בדומה לצלב על כנסייה). חזית המקדש כוללת שני עמודים ושני פילסטרים. בסיסי העמודים מעוצבים בצורת אריות רובצים והעמודים האמצעיים מפוסלים ומעליהם כותרת מחורצת. בצידי המנדאפה של הכניסה, שני דווראפאלה (רוחות שומרי הסף) עומדים עם ראשים מוטים ומסבירי פנים. על קיר המקדש יש כתובת המצביעה על מקורו מהמאה השביעית. פסל גנש נמצא ב"קודש הקודשים" (גרבה-גרייה , garbha-griya, מילולית "בית הרחם"), אך רמאסוואמי כתב שייתכן שזה היה תוספת מאוחרת יותר.

במערב העיירה, ישנן שני מקדשי ראתה המוקדשים לפידארי ווליאנקוטאי ראתה (מונומנטים לא גמורים, דו קומתיים). אחד ממקדשי הראתה פידארי ומקדש הווליאנקוטאי ראתה מתאפיינים באדריכלות בסגנון נגארה מצפון הודו, ומקדש הראתה פידארי השני הוא בסגנון אדריכלות דראווידית של דרום הודו.

מקדשי מערות

מערת טרימורטי בצפון ממאלאפורם

מקדש שיווה

מנדאפה הוא מונח בסנסקריט למבואה ריבועית בדרך כלל, אולם עמודים או ביתן. זה היה מקום לאנשים להתכנס חברתית, בדרך כלל לפולחנים וטקסי מעבר. תאים או מקדשים היו כלולים לעיתים קרובות ויוצרים וויהארה (מנזר). מנדאפות מתייחסות גם למקדשי מערות חצובים או מקדשים, שנבנו על פי אותו מושג, ובממאלאפורם מנדאפות רבות המתוארכות למאות ה-7 וה-8.

מקדשי מערות של ממאלאפורם לא הושלמו, מה שהפך אותם למקור מידע משמעותי אודות האופן בו נחפרו ונבנו מונומנטים של מערות בהודו של המאה השביעית. מקטעי המערות עולה כי בעלי מלאכה עבדו עם אדריכלים לסימון האכסדרה, וחתכו חריצים עמוקים בסלע ליצירת בליטות מחוספסות עם שוליים. לאחר מכן נותקו הסלעים התלויים והם חזרו על התהליך. לאחר החפירה עברו אומנים אחרים כדי ללטש את הסלעים ולהתחיל ליצור עיצובים, מוטיבים, אפריזים ואיקונוגרפיה הינדית. תהליך ייצור מקדשי המערות החצובים השפיע על מבני מקדשים הינדים מאוחרים יותר.

וראהא

הכניסה למערת וראהא

מערת וראהא נחפרה מקיר אנכי על החזית המערבית של גבעת ממאלאפורם הראשית. הארכיטקטורה שלה פשוטה; מקדש מערה הקשור לווישנויזם, היא ידועה בארבעת הפאנלים שלה המתארים אגדות הינדיות: אגדת ואמנה-טריוויקרמה, אגדת וראהא, אגדת דורגה ואגדת גג'אלקשמי. סריניוואסן וחוקרים אחרים מתוארכים את המערה למאה השביעית.

חזית המקדש מורכבת משני עמודים ושני פילסטרים שקועים כ-46 סנטימטרים בחזית הסלע. הפלטפורמה עם העמודים מובילה למנדאפה ולקודש הקודשים מאחור. בבסיס העמוד יש אומא מעוצבת (שכבת הגנה) ואדישתנה . בסיסי העמודים בצורת לוטוס (פדמה פיתה) שעליהם ריבועים שצלעם 61 סנטימטרים. על כל ריבוע רובץ יאלי , עם פני אריה. ראשיהם מתמזגים לעמודים מתומנים (קאל), המתחדדים וזורמים לצורת כד (קלאסה) שטוח מתומן וכותרות מעוטרות. הפלקה (phalaka, לוח שטוח) העליונה היא ריבוע. הקפוטה (kapota, סוג של אפריז) שלמעלה מעוטרת בשש קשתות גוואקשה. מעל הקפוטה גג בסגנון עגלה, ועליו קישוטים.

בקיר האחורי של המערה יש מקדש ריבועי הבולט לתוך הסלע, מעט מעל הרצפה. משני צדי קודש הקודשים הקיר מבצבץ פנימה ויוצר שתי גומחות שקועות. בפינות נמצאים פילסטרים עם דווראפאלה (רוחות שומרי הסף) מעוצבות חלקית, ובמרישים העליונים יש גאנות , ואפריזים של חמסות.

פאנל מוואראהא

תבליט נוסף

הפאנל הצפוני של הקיר הפנימי של המערה מתאר את אגדת וראהא , המספרת כיצד וראהא, האווטאר של וישנו בדמות חזיר בר מציל את בהומי (האלה המייצגת את כדור הארץ) ממימי פאטלה . זהו תיאור יוצא דופן; וראהא פונה ימינה במקום לשמאל האופייני ומחזיק את (ומביט בחיבה על) בהומי שהציל במקום שהיא תשלשל מחטיו. היא יושבת ליד ברכו המורמת, והשד שיצר את המים הכאוטיים נרמס על ידי וראהא. שאר הדמויות בפאנל כוללות את ברהמה, החכם הוודי נראדה , סוריה (אל השמש), צ'נדרה (אלת הירח) ואחרים באגדה. על פי אליס בונר, הפאנל הוא מלבן; הדמויות האלוהיות (למעט בהומי) מפוסלות בתוך ריבוע, והיוגים האנושיים ודמויות הקשורות לפרקריטי מסודרים מחוץ למעגל מנדלה.

הפאנל הדרומי של המנדאפה מספר על אגדת ומאנה (אווטאר של וישנו) - טריוויקרמה. גלגול הנשמות הענק של האוואטר של וישנו כגמד לוקח את הצעד העצום השלישי כדי לכסות את השמים בעוד באלי יושב למטה, נדהם. בפאנל דמויות אחרות מהאגדה, כמו ברהמה ושיווה (יושבים על לוטוסים כעדים). התיאור של האגדה שוב יוצא דופן, משום שחלק הוומאנה של האגדה לא מוצג (בניגוד למקדשים הינדים אחרים מימי הביניים בהודו).

פאנל גג'אלקשמי הוא ריבוע, עם מערך גאומטרי של דמויותיו.

על הקיר האחורי של הגומחה שמצפון לקודש הקודשים מתוארת אגדת גג'אלקשמי, והגומחה הדרומית מציגה את אגדת דורגה. פאנל דורגה מסמל את מסורת שאקטי והיא נקראת "ויג'איה סרי", אלת הניצחון. דורגה, המפוסלת עם ארבע זרועות, עומדת על לוטוס. לוחם מוצג בקרבתה, מוכן להקריב את עצמו, ומאמין אחר על ברך אחת מעריץ אותה. עוד בפאנל, גאנות מפוחדות נמלטות, אריה – הווהאנה (בהמת הרכיבה המיתולוגית) שלה - ואנטילופה, איקונוגרפיה מימי הביניים הנפוצה בדרום הודו. הגג'אלקשמי (לקשמי כשמשני צדדיה פילים) מוצגת יושבת באסאנה יוגה על לוטוס, מחזיקה שני ניצני לוטוס. דורגה, מכוסה תכשיטים, עונדת צמד פטרה קונדלה - אחד מחמישה סוגים של עגילי זהב - המסמל את הקשר שלה לעושר. בסמוך לה אפסארות (רוחות נשיות של עננים ומים) המחזיקות כדי מים ושני ראשי פיל גדולים; האחד מרים קנקן מים, והשני מטה את הכד לריסוס מים. לדברי אליס בונר, הדמויות בפאנל גג'אלקשמי הריבועי מסודרות במנדלה מעגלית.

קוטיקל

קוטיקל היא מערה פשוטה מוקדמת עם שני פילסטרים בחזית. לפניה שקעים, המצביעים על מוקה מנדאפה מבנית (אולם מרכזי). בתוך מקדש מערת קוטיקל נמצאת ארדה-מנדאפה מלבנית (חצי אולם) וקודש הקודשים (גרבה גרייה) ריבועי. בחלק הקדמי של קודש הקודשים יש פיתוחים ותכונות הדומות למקדש בנוי.

משני צדדי דלת קודש הקודשים יש פסלי דווראפאלה (פסלים השומרים על הדלת) נשיים. אחת הנשים הלוחמות נושאת חרב ביד ימין ומגן משמאל; השנייה, בתנוחת טריבהנגה, אוחזת בתחתית קשת עם הבוהן של כף רגלה המורמת ותופסת את החלק העליון בידה. שתיהן עונדות עגילים התלויים מתנוכי אוזניהן כמעט עד לכתפיהן. מהשימוש בשומרים ממין נקבה משערים כי האלוהות בקודש הקודשים הייתה כנראה דורגה, אלת הלוחמים ההינדית. בקודש הקודשים מצויים אבן ירח (לוח אבן חצי עגול מגולף), אדישתנה (בסיס), בהיטי (קיר חלקי) וגוואקשה (צורת קשת). בעמוד אחד יש כתובת באלף-בית של גרנתה שמתעותק כ"סרי ואמנקוסה". מכיוון שאף מלך או פקיד פלאווה לא ידוע בשם זה, זה כנראה מסמל שהמקדש נבנה על ידי פטרון (על פי רמאסוואמי, אולי בן טלוגו ). סריניווסן מתוארך את המערה לתקופת המאהנדרה המוקדמת.

דהרמארג'ה

הכניסה למערת מקדש דהרמארג'ה

מקדש מערת דהרמארג'ה, הידוע גם בשם מקדש מערת אטיינטקמה, נמצא בצד הדרומי של גבעת ממאלאפורם ליד מערת מהישהאסוראמרדיני. יש בה חזית, מוקה-מנדאפה וארדה-מנדאפה כמו מערת קוטיקל. עמודים דקים בני ארבע פאות יוצרים מקום לשתי המנדאפות. הארדה-מנדאפה שלה מוגבהת כשמונה סנטימטרים מעל המוקה-מנדאפה. בחזית יש שני עמודים ושני פילסטרים, כמו גם בחלל המפריד בין שתי המנדאפות.

האולם הפנימי מוביל לשלושה תאי מקדש המשתפים אדישתנה (בסיס) משותפת. לאדישתנה ארבעה עיצובים: דפוס נמוך יותר (אופנה), דפוס אנכי (ג'גתי), עיצוב בן שלוש פאות (טריפטה-קומודה) וסרט תחתון (קמפה). בקודש הקדשים המרכזי, הגדול ביותר המוקדש לשיווה לינגה, יש שני פסלי דווראפאלה גברים. אף על פי שהתאים בצדדים הוקדשו לווישנו ולברהמה (על בסיס איקונוגרפיה), הדמויות חסרות כעת.

במקדש כתובת בסנסקריט בת ארבע עשרה שורות באלף-בית של גרנתה עם אפיתט. רמאסוואמי מייחס את המערה למלך רג'אסימה (סוף המאה השביעית או תחילת המאה ה-8), אך סריניווסן והולצ'ש מתארכים אותה למלך פרמסווארה-ורמן הראשון מהמאה ה-7; חוקרים אחרים מתארכים אותה על סמך סגנונה לתקופת המהאנדרה.

רמאנוג'ה

סביבת רמאנוג'ה

הכניסה למערה

אחד ממקדשי המערות המתוחכמים והשלמים ביותר, לרמאנוג'ה היו שלושה תאים. היא נחפרה במרכז גבעת ממאלאפורם הראשית, בצדה המזרחי. המקדש שופץ חלקית מאות שנים לאחר הקמתו למקדש עבור הפילוסוף והתאולוג ההינדי רמנוג'ה . בעלי המלאכה המאוחרים הוסיפו את ששת העמודים החצובים בצורה גסה, בחזית, כנראה כדי להאריך את המנדאפה.

מערת רמאנוג'ה מורכבת מארדה-מנדאפה מלבנית המסומנת בשורת עמודים. בצד חזיתו שתי וימנות עם פלטפורמת סלע ריבועית. אלמנטים אדריכליים מסורתיים רבים של מקדש הינדי נמצאים כאן. בפנים, החפירה הראשית מתחילה באדישתנה, שורה של שני עמודים ושני פילסטרים היוצרים את חזיתו. מאחוריה מנדאפה מלבנית עם שלושה מקדשים ריבועיים. המקדשים הצדדיים הוצבו במקור כשני מטרים מאחורי המרכזי, אך שלושתם חלקו בסיס מוגבה משותף. בכניסה למקדשים היו דווראפאלה (רוחות שומרי הסף), שעכשיו חסרים במידה רבה. כמו מקדשים הינדים אחרים, זה היה מבנה פתוח ללא עדויות למשקופים. בקיר האחורי של המקדש המרכזי יש פאנל ריבועי בצלע של מטר וחצי שכלל תבליט שטוח של סומסקנדה, שחלק גדול ממנו נמחק. אין עדויות לפאנלים במקדשים הצדדיים. בתקרות שלושת התאים יש שרידי טיח וראיות לכך שהם אולי צוירו. הקירות המפרידים בין שלושת המקדשים הוסרו על ידי אומנים מאוחרים יותר.

שלושת התאים הוקדשו לברהמה, שיווה (התא המרכזי) ווישנו, או לשלוש צורות לא ברורות של שיווה. הפאנל הדרומי במנדאפה הראשית הכיל כנראה תבליט של דורגה. אף תבליט לא שרד; רק שרידים קלושים ניתנים לזיהוי, מכיוון שרוב תבליטי הקיר הוסרו בסיתות. על הרצפה שבין שני עמודי החזית יש כתובת בסנסקריט באלף-בית של גרנתה המשבחת את רודרה (אחד הייצוגים של שיווה), עדות לכך שבמקור המקדש נקשר לשיוויזם. גופן הכתובת המקושטת והאפיתט מתוארכים למאה השביעית ולפרמסווארה-ורמן הראשון.

קונרי

המנדאפה של קונרי, המוקדשת לשיווה, כוללת חמישה תאים (מקדשים) המחוברים לאולם הראשי שלה, והיא נקראת על שם מאגר המים קונרי-פאלם שבחזית. החזית שלה מגולפת בצד המערבי של הגבעה הראשית בממאלאפורם, וכוללת אנטבלטורה. בקרניז שלה עשר קשתות מגולפות. במקדש שתי שורות של ארבעה עמודים ושני פילסטרים. השורה הקדמית פשוטה במידה ניכרת מהשורה ליד המקדשים, שעמודיה מגולפים בצורה מורכבת. הפילסטרים הם בני ארבע פאות והעמודים גליליים.

בחמשת המקדשים חמישה זוגות של דווראפאלה (פסלי שומרי הדלת). זוגות אלה נבדלים, ולכל הדמויות יש סימני שחיקה או נזק. כל אחד מהם חובש יאגנופוויטה (חוט מקודש) על חזהו. הזוג הצפוני ביותר הוא הפגוע ביותר; דמות אחת נראית נשית. הזוג השני, מדרום, נוטה מעט ויש לו קרניים דמויי טרישולה (קלשון בן שלוש שיניים) מעל כתריהם (אולי סמלי לננדי). לזוג השלישי יש גם קרני טרישולה; הזוג הרביעי נראה מלכותי, עם כתרים חרוטיים וזרי פרחים כיאגנופוויטה. הזוג החמישי נראה כועס, עם חטים קטנים דמויי ניבים. חמשת התאים הכמעט ריבועיים ריקים. חוקרים פירשו את זוגות הדווראפאלה כחמישה היבטים של שיווה: Sadyojata (יצירה), Vamadeva (שימור), Aghora (פירוק וחידוש נעורים), Tatpuruṣa (מסתיר חסד) ו-Ishana (חושף חסד). לפי סריניווסן, המנדאפה כנראה מתוארכת לתקופת שלטונו של נרסימאוורמן הראשון הראשון.

קרישנה

עמודים ותבליטים שטוחים

קרישנה מחזיק את הר גוברדנה

המנדאפה של קרישנה היא מערה מתוחכמת, עם פאנלים גדולים המתארים את המיתולוגיה ההינדית ואת תרבות טאמיל נאדו מהמאה ה-7. המקדש נמצא בסמוך לתבליט השטוח של ירידת הגנגס מהשמיים. חזיתו מורכבת מארבעה יאלי, דמויות מיתולוגיות דמויות אריה בבסיס עמודים, ושני פילסטרים. מאחוריהם שורה נוספת של עמודים. קירות אולם העמודים מתארים את חיי הכפר השזורים בסיפור קרישנה. בחלק אחד קרישנה מחזיק את הר גוברדנה, שמתחתיו אנשים, בקר ובעלי חיים אחרים. בחלק אחר, צעיר אוחז בידיו של אהובתו ומושך אותה לכיוון אליו הוא הולך; אף על פי שהיא מתנגדת מעט, היא מוכנה. לאחר מכן מתאר הפאנל נערה חולבת הנושאת ערמות של מכלי חלב וצרור של מזון לבקר על ראשה. בסמוך אליה גבר חולב פרה. לפרה יש עגל, אותו היא מלקקת בלשון קשתית. מעל, קרישנה מנגן בחליל בזמן שאנשים ובעלי חיים מאזינים בקשב רב.

איור מ-1816 מאוסף קולין מקנזי של תבליט ה"קרישנה מנדאפה", המתאר את חיי היומיום בהודו של המאה השביעית ושני היבטים של אגדות קרישנה: הניגון בחליל והרמת הר גוברדנה. בין השנים 1790 עד 1820 שילם מקנזי לאומנים הודים אנונימיים כדי לצייר אלפי רישומים של חורבות מקדשים, כתובות ויצירות אמנות.

אטירנאצ'נדה

מקדש מערת אטירנאצ'נדה (Atiranachanda) מהמאה השביעית נמצא בכפר סלובנקופם (Saluvankuppam, כיום צפונית למהאבליפורם). יש לו חזית קטנה, עם שני עמודים מתומנים עם בסיסים ריבועיים ושני פילסטרים בני ארבע פאות. מאחורי החזית נמצאת הארדה-מנדאפה וקודש הקודשים קטן ריבועי. לפני החזית יש שגם ומגרעת ריקים, ככל הנראה תוספות מאוחרות יותר למנדאפה שכבר לא קיימת.

הכניסה לקודש הקודשים מוגנת על ידי שני דווראפאלה (רוחות שומרי הסף) בדמות שיווה. בפנים יש שיווה לינגה שחורה, מלוטשת, בת 16 פאות בסגנון טנטרה. בתחתית דווראפאלה אחד יש תעלה שנחצבה מאוחר יותר לניקוז מנחות מים מעל הלינגה. על הקיר האחורי של הקודש קיים פאנל תבליט סומסקנדה ריבועי של שיווה, פרוואטי וסקאנדה התינוק בחיקה של פרוואטי. שני פאנלים נוספים של סומסקנדה נמצאים על קירות אולם הארדה-מנדאפה.

בהמשך לפני מקדש המערה, בחול, יש לינגה גבוהה ומלוטשת. היא אינה חלק ממקדש המערה, וכנראה היא השריד היחיד למקדש שעמד בפני עצמו. מול הלינגה נמצא סלע עם תבליט סלע שאקטי בגודל מטר על שני מטרים של אגדת מהישהאסוראמרדיני דורגה (דורגה הנלחמת בשד בעל ראש התאו). הפאנל, השונה מאחרים שנמצאו ברבים מהמונומנטים, מתאר את האלה הרוכבת על אריה רודפת אחרי צבא שדים שהונהג על ידי השד מהישאסורה המסוגל לשנות צורה. המקדש מכיל כתובת סנסקריט זהה בן 16 שורות בשני סוגי כתב: אלפבית גרנתה הדרומי ההודי על הקיר הדרומי וכתב הנגארי הצפוני של הודו. הכתובות מכילות הקדשה לשיווה, פרוואטי וסקאנדה, והמקדש והתבליטים תוארכו לראשית המאה ה-8.

אדיווראהא

מקדש מערת אדיווראהא, הידוע גם בשם מקדש מהא וראהא וישנו, עדיין בשימוש. הוא ידוע בפסלים המתייחסים לאגדות ההינדיות אודות וראהא (וישנויזם), דורגה (שאקטיזם), גנגאדהארה (שיוויזם), האריהארה (מיזוג בין וישנויזם ושיוויזם) וגג'אלקשמי (וישנויזם). מערת המקדש נמצאת בקצה הצפוני של גבעת ממאלאפורם הראשית, בצדה המערבי. בדומה למנדאפה של וראהא, שתיהן תוארכו לתקופת נראסימאוורמן הראשון של המאה השביעית. אף על פי שיש בה כתובות מאוחרות יותר המקדשות את המקדש, סגנונה מעיד על כך שהיא נבנתה קודם לכן. כתובת האווטארה המפורסמת שנמצאה במקדש זה, המהללת את הבודהה כאווטארה התשיעית של וישנו, מתוארכת לאמצע המאה השביעית.

אף על פי שהפאנלים במנדאפה של אדיווראהא של אגדות גג'אלקשמי ודורגה מהישהאסוראמרדיני הם בעלי אותה איכות (או דומה) למקדש וראהא, אך פאנלים של אגדת וראהא ואגדת ואמנה-טריוויקרמה נעדרים מאדיווראהא. בצד הצפוני יש פסל וישנו עומד עם שני מאמינים, ובצד הדרומי פסל האריהארה (חצי וישנו, חצי שיווה). פסל וישנו חולק את הצד של גג'אלקשמי, והאריהארה חולק את הצד של דורגה. בקודש הקודשים הראשי של המקדש יש תבליט של וראהא שפעם היה צבוע. תבליטים אחרים במקדש כוללים את אדיסשה (מלך הנחשים), שיווה גנגאדהארה וברהמה. בחזית יש ארבעה עמודי יאלי ושני פילסטרים בצד אחד של אולם הקהילה הראשי והמאורך. בפנים שני פילסטרים, ובמקדש יש קודש קודשים אחד. יש בו כתובות בטמילית, בסנסקריט ובטלוגו.

מהישהאסוראמרדיני

מבט אווירי על המקדש

הכניסה

פאנל מהישהאמרדיני

פאנל אננטסאיי

מערת מהישהאסוראמרדיני, המכונה גם מהישהאמרדיני מנדאפה, נמצאת בקצה הדרומי של האתר (המכונה מקומית יאמאפורי). המערה נחפרה על הצלע המזרחית של סלע על גבעת ממאלאפורם הראשית, מעליו חורבות מקדש אולקקנסווארה. על פי רמאסוואמי, המקדש אינו גמור, אך מה שנחצב מייצג את השיא באמנות הטאמלית של חציבת מקדשי סלע. במערה פאנלים רבים, והנרטיב שלהם עוקב אחר המסופר במרקנדיה פוראנה .

חזית המנדאפה המלבנית מזוהה על ידי ארבעה עמודים ושני פילסטרים. אחד מעמודי התווך המקוריים שלו הועבר למקדש אדיווראהא הסמוך, והוחלף בעמוד רגיל שאינו מתאים. חלקים של עמוד אחר ניזוקו. אריות הן חלק מארכיטקטורת העמודים במקום היאלי שנמצאו במקדשי מערות ממאלאפורם אחרים, התואמים את נושא הדורגה של המקדש. באופן ייחודי, יצירות האמנות הפנימיות של המקדש הושלמו לפני פרטי חזיתו, תקרתו או רצפתו. העמוד הדרומי והפילסטר הם היחידים שהושלמו. המקדש הוא דוגמה לבנייה במקביל של אומנים רבים.

במנדאפה יש שלושה תאי מקדש המחוברים לאולם מרכזי טרפזי. מפלס הרצפה של המקדשים הצדדיים גבוה בערך ב-30 סנטימטרים מהמקדש המרכזי. במקדש המרכזי נמצא תבליט סלע גדול של סומסקנדה, כאשר שיווה יושב בתנוחת יוגה של סוקהאסאנה (רגלים מצולבות) ופרוואטי לידו עם סקאנדה התינוק. מאחוריהם עומדים ברהמה, וישנו וסוריה.

על הקיר הצפוני של אולם המקדש נמצא תבליט הסלע של אגדת מהישהאסוראמרדיני, אחד התבליטים המגולפים המורכבים ביותר במונומנטים של ממאלאפורם. על הקיר הדרומי של האולם גילוף הנרטיב של אננטסאי וישנו (וישנו השוכב) עם מאדהו וקייטבה (שני שדים שנולדו משעוות האוזן של וישנו). שני התבליטים סימטריים.

פנצ'אפנדווה מנדאפם

במרחק קצר דרומית לתבליט השטוח של "החזרה בתשובה של ארג'ונה" נמצא פנצ'אפנדווה מנדאפם, מקדש המערה הגדול ביותר (שלא הושלם) שנחפר בממאלאפורם. המקדש קרוי על שם על שם דמויות מהמהאבהארטה. בחזיתו יש שישה עמודים, אחד מהם שוחזר, ושני פילסטרים. שורה נוספת של עמודים עוקבת אחר הארדה מנדאפה, ואולמות צדדיים עמוקים ובלתי גמורים במידה רבה מכילים גם הם עמודים. עדויות לעבודה בעיצומה מצביעות על כך שהמערה נועדה להכיל שביל הליכה סביב קודש הקודשים ותבליטי קיר גדולים.

מערות אחרות

אתר ממאלאפורם כולל מספר מקדשי מערות לא גמורים אחרים. בהם מקדש טרימורטי, המוקדש לברהמה, שיווה ווישנו. מקדש פוליפודאר (Pulipudar) ומערות סמוכות ליד מאגר קונירפאלאם, ומערת הטיגריס, המכונה גם יאלי מנדאפה, המוקדשת ללקשמי (אלת השגשוג, אחד הייצוגים של דורגה).

מקדשים בנויים

המקדשים הבנויים בממאלאפורם נבנו מאבני גזית, בניגוד למקדשים שנחצבו בסלע (מקדשי מערות) או מתוך הסלע (מקדשי ראתה). הדוגמאות ששרדו, שמספרן נמוך יותר והן מייצגות שלב, סגנון ותחכום שונה מזו של המונומנטים האחרים, הן כמה מהדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות המקדש ההינדי הטאמילי מימי הביניים המוקדמים. מקדשים אלה (כמו מונומנטים אחרים בממאלאפורם) הוקדשו לשיווה, וישנו ודורגה, אם כי שרדה בעיקר איקונוגרפיה של שיווה.

מקדש החוף

מתחם מקדש החוף

מתחם מקדש החוף נמצא ליד חוף ממאלאפורם ומכאן שמו המודרני. הוא מורכב ממקדש גדול, שני מקדשים קטנים יותר ומקדשים מינוריים רבים, אולמות פתוחים, שערים ואלמנטים אחרים, שרובם קבורים בחול. המקדש הראשי נמצא בתוך מבנה בן שתי קומות מוקף חומה עם פסלי הווהאנה (בהמת הרכיבה) של שיווה, השור המיתולוגי ננדי. המקדש מתנשא לגובה של 18 מטרים ויושב על פלטפורמה ריבועית שצלעה 15 מטרים. זהו מגדל הבנוי כפירמידה מדורגת, המסודר בחמישה מפלסים עם איקונוגרפיה של שיווה. המקדש כולל שביל סביב קודש הקודשים שלו וגג בצורת קמרון חבית מעל לפתחו. פילסטרים על הקיר החיצוני מחלקים אותו למפרצים. המקדש תלול וגבוה יותר מארג'ונה ראתה ודהרמארג'ה ראתה, עם עיצוב דומה בו מבנה העל חוזר על צורת המפלס התחתון בצורה ריבועית מתכווצת. המגדל מסתיים בשיקרה מתומנת ובגימור בצורת כד (קאלסה).

יש מקדש קטן בחצר הקדמית המקורית של המקדש הגדול יותר. שני המקדשים האחרים במתחם נמצאים מאחורי המקדש הראשי, פונים זה לזה ומכונים ראג'אסימסווארה (Rajasimhesvara) וקשטרייאסימסווארה (Kshatriyasimhesvara). במקדש הראשי יש פסלי וישנו ודורגה. קירות המקדש האחוריים מגולפים בפאנלים עם תבליט של סומסקנדה המתארים את שיווה, פרוואטי וסקאנדה התינוק.

מרבית פסלי הננדי היו הרוסים ופוזרו ברחבי מתחם המקדש הראשי. מאמצי השיקום של המאה העשרים החליפו אותם בהתאם לרישומים, תיאורי המקדש בטקסטים מימי הביניים וחפירות אשר אוששו את ההשערה ששורי הננדי הוצבו בהיקף המקדש. [108]

מקדשי השיווה תוארכו לראשית המאה ה-8 והם מיוחסים לתקופת שלטונו של רג'אסימה (או נרסימאוורמן השני, מלך שושלת פלאווה ; 690–728). מקדש וישנו, עם פסל וישנו השוכב שהתגלה לאחר חפירות, תוארך למאה ה-7.

• 
  פאנל סומסקנדה
• 
  תבליט של זוג
• 
  מאגר מים, ננדי ושני מקדשים ששרדו
• 
  דורגה מגולפת בלוח ריבועי על אריה
• 
  פסלי הננדי בהיקף המקדש

מקדש אולקקנסווארה

תצלום מ-1921 מקדש אולקקנסווארה על גבי מקדש מערת מהישהמרדיני

ליתוגרפיה משנת 1839 לפני שהמקדש הפך למגדלור

מקדש אולקקנסווארה (Olakkanesvara) ממוקם על הסלע מעל מקדש מערת מהישהאסוראמרדיני. הוא ידוע גם כמגדלור העתיק בגלל השינוי שעשו בו הבריטים. המקדש, שנבנה בתחילת המאה ה-8 מבלוקים חתוכים של גרניט אפור נזקף לזכותו של המלך רג'אסימה. הוא ניזוק קשות, ומבנה העל שלו חסר. מה שנותר הוא בניין ריבועי שהכניסה המערבית שלו מוקפת בדווראפאלה (רוחות שומרי הסף). קירות המקדש מתארים את אגדת הרוואננוגרה (Ravananugraha) מהראמאיאנה ותבליט של דקשינמורטי (שיווה כמורה ליוגה). שמו מודרני, על בסיס כמות השמן (אולוק) שנשרף כל יום על ידי התושבים המקומיים כדי לשמר את להבת המקדש פעילה.

מקדש מוקונדנאיאנר

במקדש מוקונדנאיאנר (Mukundanayanar) יש אדריכלות דמוית ראתה. מצפון לגבעה הראשית בממאלאפורם, היא תוארכה לראשית המאה ה-8 ויוחסה למלך רג'אסימה. המקדש, בעיצוב ריבועי פשוט, מכוון לכיוון מזרח והחזית שלו נתמכת על ידי שני עמודים דקים, מחורצים, עגולים. קודש הקודשים מוקף בקירות גרניט, וקירותיו החיצוניים מכוסים בעמודי פילסטרים. האומנים עיצבו את הגג כך שהוא דומה לקורות עץ, ובפינות יש קוטות ריבועיות (ביתנים קטנים) בעלי גג כיפה. מבנה העל מחולק לריבועים, מעליו כיפה מתומנת. החלק הפנימי של מבנה העל נחתך ליצירת שיקרה מעל גרבה-גרייה (קודש הקודשים). יש פאנל ריבועי בקודש הקודשים, אך התבליט חסר.

תבליטים על גבי סלעים

תבליטים מגולפים על סלעים או גושי סלע. אלה כוללים את קיר המנדאפה של קרישנה, שם התווסף מבנה על מול התבליט. תבליט הסלע הידוע ביותר במהאבליפורם הוא ירידת הגנגס (הידוע גם כ"החזרה בתשובה של ארג'ונה" או "החזרה בתשובה של בהגיראתה"), תבליט הסלע הגדול באוויר הפתוח.

תבליט החזרה בתשובה של ארג'ונה

"ירידת הגנגס" (מהשמיים) נחשבת לאחת מיצירות התבליט הגדולות בעולם. התבליט, המבוסס על המיתולוגיה הינדית, מגולף על שני גושי סלע באורך 27 מטרים ובגובה 9 מטרים.

ישנן שתי פרשנויות עיקריות: המאמץ שנדרש להבאת נהר הגנגס מהשמים לארץ, ואגדת קיראטארג'וניה (Kirātārjunīya, המאבק של ארג'ונה בשיווה המחופש לקיראטה, צייד איש ההרים) והפרק מהמהאבהארטה על מאמציו של ארג'ונה להשיג את הנשק שהוא זקוק לו כדי לעזור לניצחון טוב על הרוע. חלק מהפאנל מציג את העזרה שקיבל משיווה להביס את האסורה . כלולים בפאנל וישנו, שיווה, אלים ואלות אחרים, חכמים, בני אדם, בעלי חיים, זוחלים וציפורים.

על פי פרשנות אחרת, בהגיראתה הסגפן מתפלל שהגנגס יובא ארצה. שיווה מקבל את הנהר, אליו כל החיים שואפים בשלווה ובצמא. תאוריה זו לא התקבלה באופן אוניברסלי מכיוון שדמויות מרכזיות חסרות או אינן עולות בקנה אחד עם אגדותיהן. היעדרו של חזיר מכל הפאנל גורם לספק שמדובר בסיפור יחיד, אם כי הוכח שיש בתבליט את סצנת החזרה בתשובה של ארג'ונה ואת סצנת ירידת הגנגס. תבליט הגרניט, מתחילת המאה השביעית או אמצעיתה, נחשבים על ידי העיתון הנפוץ The Hindu כ"אחד מפלאי אמנות הפיסול של הודו".

"ירידת הגנגס", המכונה גם "החזרה בתשובה של ארג'ונה", הוא אחד מתבליטי הסלע הגדולים באסיה המתאר כמה מיתוסים הינדים.

מונומנטים סלעיים אחרים

סלע כדור החמאה

כדור החמאה של קרישנה

באר החמאה

כדור החמאה של קרישנה (הידוע גם כ"ואן איירי קל", וגם כ"כדור החמאה הענק של קרישנה") הוא סלע גרניט ענק שמונח בשיפוע על מדרון סלע בעיירת הנופש ההיסטורית ממאלאפורם שבמדינת טאמיל נאדו בהודו. בגלל אשליה אופטית נראה שהוא כמעט ואינו נוגע בסלע שמתחתיו.

באר החמאה

באר השוכנת 40 מטרים צפונית לכדור החמאה של קרישנה, שנחפרה עמוק לתוך הסלע הסחוף.

השפעה

האדריכלות של המקדשים החצובים בסלע, ובמיוחד הראתה, הפכה למודל למקדשים בדרום הודו. מאפיינים אדריכליים, במיוחד הפסלים, אומצו באופן נרחב במקדשים בדרום הודו, בקמבודיה, בווייטנאם ובג'אווה. צאצאי הפסלים של המקדשים הם בעלי מלאכה במהאבליפורם כיום.

שימור

לאחר עיכוב של כ-40 שנה, בוצעה תוכנית אב לייפוי מהאבליפורם בשנת 2003. משרד התיירות והתרבות של הודו מממן את פרויקט פיתוח משולב בעלות של עשרות מיליוני רופיות של פרויקט ממאלאפורם. האזור סביב האנדרטאות נוקה ונוספו גדרות, מדשאות, שבילים, פארקים והורחקו רוכלים ופולשים. במהלך מופע אור-קולי, המונומנטים מוארים בלילה. הסקר הארכאולוגי של הודו הכין את המדשאות והמסלולים סביב המונומנטים, ותאגיד השיכון והפיתוח העירוני (HUDCO) תכנן פארקים משני צידי הדרכים המובילות למקדש החוף ולחמשת הראתה. מתוכנן שביל מאחורי מקדש החוף לחמשת הראתה ושימור מונומנטים נוספים.

לקריאה נוספת

• Prasanna Kumar Acharya (2010). An encyclopaedia of Hindu architecture. Oxford University Press (Republished by Motilal Banarsidass). ISBN 978-81-7536-534-6.
• Prasanna Kumar Acharya (1997). A Dictionary of Hindu Architecture: Treating of Sanskrit Architectural Terms with Illustrative Quotations. Oxford University Press (Reprinted in 1997 by Motilal Banarsidass). ISBN 978-81-7536-113-3.
• Vinayak Bharne; Krupali Krusche (2014). Rediscovering the Hindu Temple: The Sacred Architecture and Urbanism of India. Cambridge Scholars Publishing. ISBN 978-1-4438-6734-4.
• Alice Boner (1990). Principles of Composition in Hindu Sculpture: Cave Temple Period. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-0705-1.
• Alice Boner; Sadāśiva Rath Śarmā (2005). Silpa Prakasa. Brill Academic (Reprinted by Motilal Banarsidass). ISBN 978-8120820524.
• A.K. Coomaraswamy; Michael W. Meister (1995). Essays in Architectural Theory. Indira Gandhi National Centre for the Arts. ISBN 978-0-19-563805-9.
• Dehejia, V. (1997). Indian Art. Phaidon: London. ISBN 0-7148-3496-3.
• Adam Hardy (1995), Indian Temple Architecture: Form and Transformation, Abhinav Publications, ISBN 978-81-7017-312-0
• Adam Hardy (2007). The Temple Architecture of India. Wiley. ISBN 978-0470028278.
• Adam Hardy (2015). Theory and Practice of Temple Architecture in Medieval India: Bhoja's Samarāṅgaṇasūtradhāra and the Bhojpur Line Drawings. Indira Gandhi National Centre for the Arts. ISBN 978-93-81406-41-0.
• Harle, J.C., The Art and Architecture of the Indian Subcontinent, 2nd edn. 1994, Yale University Press Pelican History of Art, ISBN 0300062176
• Monica Juneja (2001). Architecture in Medieval India: Forms, Contexts, Histories. Orient Blackswan. ISBN 978-8178242286.
• Stella Kramrisch (1976). The Hindu Temple Volume 1. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0223-0.
• Stella Kramrisch (1979). The Hindu Temple Volume 2. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0224-7.
• Michael W. Meister; Madhusudan Dhaky (1986). Encyclopaedia of Indian temple architecture. American Institute of Indian Studies. ISBN 978-0-8122-7992-4.
• George Michell (1988). The Hindu Temple: An Introduction to Its Meaning and Forms. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-53230-1.
• George Michell. Hindu Art and Architecture. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-20337-8.
• T. A. Gopinatha Rao (1993). Elements of Hindu iconography. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-0878-2.
• Ajay J. Sinha (2000). Imagining Architects: Creativity in the Religious Monuments of India. University of Delaware Press. ISBN 978-0-87413-684-5.
• Burton Stein (1978). South Indian Temples. Vikas. ISBN 978-0706904499.
• Burton Stein (1989). The New Cambridge History of India: Vijayanagara. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-26693-2.
• Burton Stein; David Arnold (2010). A History of India. John Wiley & Sons. ISBN 978-1-4443-2351-1.
• Kapila Vatsyayan (1997). The Square and the Circle of the Indian Arts. Abhinav Publications. ISBN 978-81-7017-362-5.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של קבוצת המונומנטים במהאבליפורם (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא קבוצת המונומנטים במהאבליפורם בוויקישיתוף

• Group of Monuments at Mahabalipuram, UNESCO List
• Mahabalipuram: Ancient History, RC Dola (2015)
• Group of Monuments Mahabalipuram (1984), Tamil Nadu, ASI India