מקדש איראווטסווארה

מקדש איראווטסווארה
ஐராவதேசுவரர் கோயில்
	המקדש המרכזי
אתר מורשת עולמית
	המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2004, לפי קריטריונים 2, 3
שטח האתר	12.65 דונם
שטח אזור החיץ	42.35 דונם
חלק מתוך	המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה
הערות	מקדש זה יחד עם מקדש גנגאיקונדה הם הרחבה של האתר מקדש בריהאדיסוואראר שהוכרז ב-1987
מידע כללי
סוג	מקדש
על שם	שיווה
כתובת	דראסורם
מיקום	דראסורם, טאמיל נאדו, הודו
מדינה	הודו
מייסדים	רג'ארג'ה צ'ולה השני
זרם	הינדואיזם
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1166
תאריך פתיחה רשמי	1166
סגנון אדריכלי	אדריכלות דראווידית (אנ')
מידות
גובה	24 מטר
שטח	1.26 הקטאר
קואורדינטות	10°56′54″N 79°21′24″E / 10.948410°N 79.356708°E
	(למפת הודו רגילה) ניו דלהי מומבאי קולקטה היידראבאד בנגלור אחמדאבאד צ'נאי סוראט פונה ג'איפור לאקנאו קאנפור נאגפור פטנה לודהיאנה טריוונדרום פורט בלייר פקיסטן אפגנ. הרפובליקה העממית; של סין; נפאל בהו. בנג. מיאנמר ת. ס"ל מפרץ; בנגל; הים; הערבי; האוקיינוס ההודי איראווטסווארה

מקדש איראווטסווארה (בטמילית: கங்கைகொண்ட சோழீசுவரர் கோயில்) הוא מקדש הינדי בסגנון אדריכלות דראווידית (אנ'), המוקדש לאל שיווה בעיירה דראסורם (אנ') שבמחוז תנג'אבור (אנ') במדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו. המקדש נבנה במאה ה-12 על ידי רג'ארג'ה השני, קיסר צ'ולה (אנ'), והוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, יחד עם מקדש בריהאדיסוואראר בתנג'אבור (אנ'), ומקדש גנגאיקונדה בגנגאיקונדה צ'ולפורם המכונים יחדיו "המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה".^[2]

מקדש איראווטסווארה הוא אחד מתוך מקבץ של שמונה-עשר מקדשים הינדים גדולים מימי הביניים באזור העיר קומבקונם (אנ'), שבמחוז תנג'אבור.^[3] המקדש מוקדש לשיווה. הוא גם מכבד באדיקות את מסורות הווישנויזם והשאקטיזם של ההינדואיזם, יחד עם האגדות הקשורות לשישים ושלושה הניאנרים (אנ')^[א] - קדושי תנועת הבהקטי של השיוויזם.^[4]

מקדש האבן משלב מבנה מרכבה, וכולל אלוהויות ודיות ופוראנות (אנ'),^[ב] ראשיות כמו אינדרה, אגני (אנ') (אל האש), וארונה (אל השמים והמים), ואיו (אל הרוח), ברהמה, סוריה (אל השמש), וישנו, שבע האימהות (אנ'), האלה דורגה, סראסווטי, סרי דווי (לקשמי), גנגה, יאמונה, סוברהמניה, גנש, קאמה (אנ') (תשוקה), ראטי (אנ') (אלת האהבה) ואחרים. לבת זוגו של שיווה יש מקדש ייעודי שנקרא מקדש פרייה נייאקי אמאן. זהו מקדש מנותק שנמצא מצפון למקדש איראווטסווארה. ייתכן שהיה חלק מהמקדש הראשי כשהחצרות החיצוניות היו שלמות.

נכון לעכשיו, חלקים מהמקדש כמו הגופורם (אנ')^[ג] הרוסים, והמקדש הראשי והמקדשים הנלווים, שהיו פעם חלק ממכלול אחד, הם כיום נפרדים. יש במקדש שני שעוני שמש: שעון שמש של הבוקר ושעון שמש של הערב המפוסלים כגלגלי מרכבה. המקדש ממשיך למשוך כינוסים גדולים של עולי רגל הינדים מדי שנה במהלך חודש מגהא (אנ'), כשחלק מהפסלים, כמו אלה של האלה דורגה ושיווה, הם חלק מפוג'ות (טקסים הינדיים) מיוחדות.^[5]

מיקום

מקדש איראווטסווארה שוכן בעיירה דראסורם (אנ'), כ-4 קילומטרים דרומית-מערבית לעיר קומבקונם (אנ'), כ-310 קילומטרים מדרום-מערב לצ'נאי וכ-90 קילומטרים מהעיר צ'ידמבארם (אנ'). בתנג'אבור (אנ'), כ-40 קילומטרים צפונית-מזרחית, שוכן מקדש בריהאדיסוואראר, ומקדש נוסף, מקדש גנגאיקונדה, נמצא כ-30 קילומטרים דרומית-מערבית ממנו. שלושתם הוקמו בתקופת שושלת צ'ולה ושלושתם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.^[2]

המקדש נמצא על כביש 22 המחבר לטירוצ'יראפאלי, וכביש 36 המחבר לתנג'אבור. העיר הסמוכה צ'ידמבארם מחוברת לערים מרכזיות אחרות ברכבות יומיות ברשת הרכבות ההודית, בשירותי האוטובוסים של טאמיל נאדו ובכבישים הלאומיים 36, 81 ו-245.^[6] נמל התעופה הקרוב ביותר עם שירותים סדירים הוא נמל התעופה הבינלאומי טירוצ'יראפאלי (אנ') (קוד IATA:‏ TRZ), כ-90 קילומטרים משם.

אף על פי שהמקדש שוכן בפנים הארץ, המקדש נמצא ליד הנהר קולידם (אנ'), בתוך הדלתה של הנהר קאוורי (אנ') עם גישה למפרץ בנגל ודרכו לאוקיינוס ההודי.^[7]

מקור שם המקדש

במקדש איראווטסווארה יש מכל מים. למכל זה יש תעלה המביאה את מימיו של הנהר קאוורי, שם מתאספים הינדים מדי שנה לטבילה. המיתולוגיה המקומית מספרת כיצד הפך עורו של איראווטה (אנ'), הפיל הלבן שעליו רוכב אינדרה, לבן ונקי לאחר שטבל במכל זה. אגדה זו מגולפת באבן במקדש הפנימי, והפיל של אינדרה העניק למקדש זה את שמו.^[8]

תיאור

קיסרי שושלת צ'ולה בנו מאות מקדשים הינדים ברחבי האימפריה שלהם. מביניהם ארבעה היו מתחמים עצומים עם וימאנות (אנ')^[ד] בנויות מאבן. מקדש איראווטסווארה הוא אחד מארבעת אלה. שלושת האחרים הם המקדש בתנג'אבור (אנ') שנבנה על ידי רג'ארג'ה הראשון, המקדש שבנה רג'נדרה הראשון בגנגאיקונדה צ'ולפורם, והמקדש בתירובוונם (אנ') שנבנה על ידי הקיסר קולוטונגה השני משושלת צ'ולה בתקופה מאוחרת יותר.

מקדש איראווטסווארה הוא מבנה ריבועי נוסף שהושלם בשנת 1166.^[9] החצר הפנימית ששרדה^[ה] היא כמעט שישה ריבועים צמודים בצלע של 35 מטר, ובסך הכל כ-107 מטרים על 70 מטרים. ה"ננדי מנדאפה^[ו]" והסטמבה (אנ')^[ז] נמצאים מחוץ לחצר המקדש הראשית הזו והם מיושרים עם ציר המזרח-מערב של המקדש הראשי.

המקדש מסווג כ"קראקויל" (Karakkoil), מקדש שעוצב בדמות מרכבות המקדש ששימשו בתהלוכות סביב המקדש במהלך פסטיבלים. קודש הקודשים הוא ריבוע שאורך צלעו 12 מטרים, עם קירות עבים שעליהם מבנה העל של הווימאנה (מגדל המקדש) מתנשא לגובה של 24 מטרים. שביל ההקפה המקובל בהינדואיזם לא הוכן סביב קודש הקודשים, כפי שנמצא במקדש הגדול של תנג'אבור ובמקדש גנגאיקונדה. במקום זאת, שביל זה נמצא בחצר. קודש הקודשים (גרבה-גרייה (אנ'), garbha-griya, מילולית "בית הרחם") מחובר למוקה-מנדאפה דרך הארדה-מנדאפה (סוגי אולמות במקדש ההינדי) הנתמכת על עמודים, ומוקף על ידי שני דווראפאלות (רוחות שומרי הסף) מסיביות. המהא-מנדאפה הוא מלבן שמידותיו 24 על 79 מטרים, עם שש שורות של עמודים בצד ימין (ארבעים ושמונה סה"כ). אלו כוללים תבליטים וגילופים מורכבים. לכיוון מזרח למהא-מנדאפה נמצאת האגרה-מנדאפה המכונה גם רג'אגמבהירן-טירו-מנדפאם על שם הקיסר. אולם זה מעוצב כמו מרכבה על גלגלים עשויים אבן, הנמשכת על ידי סוסי אבן. העיצוב דומה למקדש נריטה-סבהא (אולם ריקודים קהילתי) של מקדש צ'ידמבארם ומקדש השמש בקונארק ליד פורי, במדינת אודישה.

המדרגות המזמרות

לאגרה מנדאפה יש מרפסת ריבועית צמודה של 7 מטר. יש בה מדרגות מגולפות מעוטרות שכיוונם ממזרח למערב. למדרגות יש מעקות מגולפות בצורה מורכבת. כאשר צועדים או דורכים עליהן, הן מייצרות תו מוזיקלי. לכן הן מכונות "המדרגות המזמרות".

פיסול

אגרה-מנדאפה בדמות מרכבה, עם עמודים והשור ננדי מעל.

גלגל המרכבה, ראש הסוס וגופו הרוסים.

במקדש זה יש כמה גילופי אבן מעולים. אף על פי שמקדש זה קטן בהרבה ממקדש בריהאדיסוואראר או ממקדש גנגאיקונדה, הוא מעודן יותר. הגובה והפרופורציות של כל היחידות אלגנטיות כשהפסלים השולטים בארכיטקטורה. הכן של באליפיתה^[ח] צמוד למקדש קטן המכיל את דמותו של גנש.

התבליטים לאורך בסיס המקדש הראשי מספרים את סיפוריהם של שישים ושלושה הניאנרים (אנ'),^[א] קדושי תנועת הבהקטי של השיוויזם.

על הקירות החיצוניים של המקדש הראשי גומחות פיסול, חמש מכל צד, כשהאמצעית גדולה יותר מהאחרות. בגומחות מוצגות דמויותיהם של אלים הינדים שונים, כאשר הגומחה האמצעית בכל צד מראה את שיווה בהיבטים שונים.

מקדשים אחרים

בפינה הדרומית-מערבית של החצר נמצאת מנדאפה ובה ארבעה מקדשים. באחד מהם מוצגת דמותו של יאמה (אנ') (אל השאול). צמוד למקדש זה לוחות אבן גדולים המפוסלים בדמויותיהן של שבע האימהות. הקמת מקדש נפרד לדווי (לקשמי), מעט מאוחר יותר מהמקדש הראשי, מעידה על הופעתו של מקדש אמאן כמרכיב חיוני במתחם המקדש בדרום הודו.^[2]

היסטוריה

המקדש נבנה על ידי רג'ארג'ה השני, קיסר צ'ולה. הוא שלט באימפריה של צ'ולה בין השנים 1146 ל-1172. בירת האימפריה, שהוקמה על ידי קודמיו, הייתה גנגאפורי, המכונה בכתובים מסוימים גם בשם גנגאיקונדה צ'ולפורם, על שם הנהר גנגס הקדוש והאלה המייצגת אותו. רג'ארג'ה השני, לעומת זאת, בילה את מרבית זמנו בעיר הבירה המשנית אייראטלי (Ayirattali), המכונה גם פזהייאריי (Pazhaiyarai) ורג'ארג'אפורי (Rajarajapuri). מתחם עירוני זה כלל את דראסורם, אתר מקדש איראווטסווארה. הוא היה פטרון הספרות הטמילית ומימן הקמת מקדשים הינדים חדשים באימפריה, במקום שיפורים והרחבות כפי שנהגו אביו וסבו. המקדש באייראטלי, אשר זכה לכינוי מקדש איראווטסווארה בכתובים הוא אחד ממקדשים אלו.

מקדש איראווטסווארה היה גדול בהרבה ממה שהוא עכשיו. על פי הכתובות היו בו שבעה רחובות ושבע חצרות, בדומה למקדש סרירנגם. כולם נעלמו, למעט החצר האחת עם המקדש הראשי ששרד. יש חורבות של גופורם וכמה מבנים במרחק מה ממתחם המבקרים הנוכחי המאשרים שהאתר נפגע קשות בשלב כלשהו כמו שאר המקדשים הגדולים והערים השונות מתקופת צ'ולה, כולל הבירה גנגאיקונדה צ'ולפורם.

הסיבות להרס זה אינן ברורות. לדברי וסאנתי, לדברי וסאנתי, מלכי שושלת פנדיה (אנ') שהביסו את הקיסרים משושלת צ'ולה בשלהי של המאה ה-13 "אולי הרסו את העיר גנגאיקונדה צ'ולפורם עד היסוד" כפעולת נקמה על התבוסות הקודמות שלהם.^[10] עם זאת, לא ברור מדוע מקדשים אחרים נהרסו ומקדש זה נשאר, ומדוע, יש כעשרים כתובות מאוחרות יותר שמקורם באימפריות צ'ולה, פנדיה ואימפריית ויג'איאנגר המעידות על מתנות שונות ומענקים למקדש זה, אם בעבר הרסו את המקום הזה. תאוריה חלופית קושרת את ההרס לפשיטות, לביזה ולמלחמות, במיוחד עם הפלישה לעיר הבירה והטריטוריות של השושלת, שהיו בעבר חלק מאימפריות צ'ולה ומדוראי, על ידי צבאות סולטנות דלהי בפיקודו של המפקד המוסלמי מאליק קאפור (אנ') בשנת 1311, ואחריו חוסראו חאן (אנ') בשנת 1314, ומוחמד אבן טוגלאק בשנת 1337.^[11]^[12] בתקופה אחר כך פרצו מלחמות בין המלכים ההינדים לבין הסולטאנים המוסלמים שהחליפו את הסולטנות של דלהי והקימו מדינות חדשות כמו סולטנות מדוראי (אנ') הסמוכה (1335–1378). אימפריית ויג'איאנגר הביסה את סולטנות מדוראי בשנת 1378, ומקדש זה, יחד עם מקדשים אחרים מתקופת צ'ולה, חזרו אז לשליטתם של מלכים הינדים שתיקנו ושיקמו רבים מהם.^[11]

גלריה

השור המיתולוגי ננדי במקדש
שיווה כשמצדדיו ברהמה (משמאל) והאל וישנו
ציורים על הקירות
פסלים שגולפו על הקירות
פרט של מרכבת האבן
הריסות הגופורם הקדמי

לקריאה נוספת

על המקדשים של צ'ולה קיימת ספרות ענפה, והרשימה להלן מכסה רק חלק ממנה. לרשימה מקיפה יותר מומלץ לעיין בערך המקביל בוויקיפדיה באנגלית.

Ayyar, P.V. Jagadisa (1993). South Indian Shrines. New Delhi: Asian Educational Services. ISBN 81-206-0151-3.
S.R. Balasubrahmanyam (1975), Middle Chola Temples, Thomson Press, ISBN 978-9060236079
Stella Kramrisch (1976). The Hindu Temple Volume 1. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-0223-0.
Dehejia, V. (1997). Indian Art. Phaidon: London. ISBN 0-7148-3496-3.
Stella Kramrisch (1979). The Hindu Temple Volume 2. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0224-7.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקדש איראווטסווארה בוויקישיתוף

ביאורים

^ ¹ ² קבוצה של 63 קדושים שחיו בטאמיל נאדו במאות ה-3 עד 8 שהקדישו את חייהם לאל ההינדי שיווה
^ סוגה נרחבת של ספרות הודית על מגוון רחב של נושאים, במיוחד על אגדות ופולקלור מסורתי
^ מגדל כניסה מונומנטלי, בדרך כלל מקושט, במקדשים הינדיים
^ כינוי בדרום הודו למגדל שנבנה מעל לקודש הקודשים. צורתו כשל פירמידה מדורגת
^ מתחם המקדש המקורי היה גדול פי שבע. חלק ניכר ממנו נהרס בסוף המאה ה-13 או בתחילת המאה ה-14.
^ באדריכלות ההינדית, ובמיוחד בארכיטקטורת המקדש ההינדי, מנדאפה הוא אולם גדול המחוזק בשורות עמודים או ביתן לטקסים ציבוריים. בכל מקדש היו כמה סוגי אולמות כאלו כשננדי מנדאפה מכילה את דמותו של השור המיתולוגי ננדי
^ במקדש הינדי הוא עמוד מעוטר שבמיתולוגיה ההינדית, מאמינים שהוא מקשר בין שמים וארץ
^ Balipitha – כן שעליו מניחים מנחות אוכל במקדשים הינדים

הערות שוליים

^ The Airavatesvara temple complex, Darasuram
^ ¹ ² ³ "Great Living Chola Temples". UNESCO World Heritage Centre. 2004.
^ P. V. Jagadisa Ayyar, South Indian Shrines: Illustrated, Asian Educational Services, 1982, ISBN 9788120601512, Page 349
^ Indira Menon (2013). Rhythms in Stone, The Temples of South India. Ambi. p. 118. ISBN 978-81-903591-3-9.
^ Pratapaditya Pal; Stephen P. Huyler; John E. Cort; et al. (2016). Puja and Piety: Hindu, Jain, and Buddhist Art from the Indian Subcontinent. Univ of California Press. p. 65. ISBN 978-0-520-28847-8.
^ "NH wise Details of NH in respect of Stretches entrusted to NHAI" (PDF). Ministry of Road Transport & Highways, Government of India. National Highways Authority of India. p. 2. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
^ Marshall M. Bouton (2014). Agrarian Radicalism in South India. Princeton University Press. pp. 72–78. ISBN 978-1-4008-5784-5. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
^ P. V. Jagadisa Ayyar, South Indian Shrines: Illustrated, Asian Educational Services, 1982, ISBN 9788120601512, Page 351
^ George Michell (2012). Julia A. B. Hegewald and Subrata K. Mitra (ed.). Re-Use-The Art and Politics of Integration and Anxiety. SAGE Publications. pp. 91–93. ISBN 978-81-321-0981-5.
^ S., Vasanthi (2009). "Excavation at Gangaikonda Cholapuram, the imperial capital of Rajendra Chola, and its significance". In Kulke, Hermann; K., Kesavapany; Sakhuja, Vijay (eds.). Nagapattinam to Suvarnadwip: Reflections on the Chola Naval Expeditions to Southeast Asia. Singapore: Institute of south-east Asian Studies. pp. 96–100. ISBN 978-981-230-938-9. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
^ ¹ ² Michael C. Howard (2012). Transnationalism in Ancient and Medieval Societies. McFarland. pp. 93–94. ISBN 978-0-7864-9033-2. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
^ Jamal Malik (2008). Islam in South Asia: A Short History. BRILL Academic. p. 140. ISBN 978-90-04-16859-6. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)

[בהקטי-4] ¹ ² קבוצה של 63 קדושים שחיו בטאמיל נאדו במאות ה-3 עד 8 שהקדישו את חייהם לאל ההינדי שיווה

[6] סוגה נרחבת של ספרות הודית על מגוון רחב של נושאים, במיוחד על אגדות ופולקלור מסורתי

[גופורם-7] מגדל כניסה מונומנטלי, בדרך כלל מקושט, במקדשים הינדיים

[12] כינוי בדרום הודו למגדל שנבנה מעל לקודש הקודשים. צורתו כשל פירמידה מדורגת

[14] מתחם המקדש המקורי היה גדול פי שבע. חלק ניכר ממנו נהרס בסוף המאה ה-13 או בתחילת המאה ה-14.

[מנדאפה-15] באדריכלות ההינדית, ובמיוחד בארכיטקטורת המקדש ההינדי, מנדאפה הוא אולם גדול המחוזק בשורות עמודים או ביתן לטקסים ציבוריים. בכל מקדש היו כמה סוגי אולמות כאלו כשננדי מנדאפה מכילה את דמותו של השור המיתולוגי ננדי

[16] במקדש הינדי הוא עמוד מעוטר שבמיתולוגיה ההינדית, מאמינים שהוא מקשר בין שמים וארץ

[17] Balipitha – כן שעליו מניחים מנחות אוכל במקדשים הינדים

[1] The Airavatesvara temple complex, Darasuram

[unesco-2] ¹ ² ³ "Great Living Chola Temples". UNESCO World Heritage Centre. 2004.

[3] P. V. Jagadisa Ayyar, South Indian Shrines: Illustrated, Asian Educational Services, 1982, ISBN 9788120601512, Page 349

[5] Indira Menon (2013). Rhythms in Stone, The Temples of South India. Ambi. p. 118. ISBN 978-81-903591-3-9.

[8] Pratapaditya Pal; Stephen P. Huyler; John E. Cort; et al. (2016). Puja and Piety: Hindu, Jain, and Buddhist Art from the Indian Subcontinent. Univ of California Press. p. 65. ISBN 978-0-520-28847-8.

[road-9] "NH wise Details of NH in respect of Stretches entrusted to NHAI" (PDF). Ministry of Road Transport & Highways, Government of India. National Highways Authority of India. p. 2. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)

[10] Marshall M. Bouton (2014). Agrarian Radicalism in South India. Princeton University Press. pp. 72–78. ISBN 978-1-4008-5784-5. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)

[11] P. V. Jagadisa Ayyar, South Indian Shrines: Illustrated, Asian Educational Services, 1982, ISBN 9788120601512, Page 351

[michell91-13] George Michell (2012). Julia A. B. Hegewald and Subrata K. Mitra (ed.). Re-Use-The Art and Politics of Integration and Anxiety. SAGE Publications. pp. 91–93. ISBN 978-81-321-0981-5.

[V-18] S., Vasanthi (2009). "Excavation at Gangaikonda Cholapuram, the imperial capital of Rajendra Chola, and its significance". In Kulke, Hermann; K., Kesavapany; Sakhuja, Vijay (eds.). Nagapattinam to Suvarnadwip: Reflections on the Chola Naval Expeditions to Southeast Asia. Singapore: Institute of south-east Asian Studies. pp. 96–100. ISBN 978-981-230-938-9. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)

[Howard2012p93-19] ¹ ² Michael C. Howard (2012). Transnationalism in Ancient and Medieval Societies. McFarland. pp. 93–94. ISBN 978-0-7864-9033-2. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)

[20] Jamal Malik (2008). Islam in South Asia: A Short History. BRILL Academic. p. 140. ISBN 978-90-04-16859-6. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[א]

[4]

[ב]

[ג]

[5]

[6]

[7]

[8]

[ד]

[9]

[ה]

[ו]

[ז]

[ח]

[10]

[11]

[12]