לדלג לתוכן

פרשת ילדי תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משפחה יהודית במחנה הפליטים "חאשד" ליד עדן בתימן, דצמבר 1949
ילדה יוצאת לוב נושאת את אחיה במחנה עולים בבית ליד, 1950

פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, כשני שלישים מהם מיהדות תימן, בין השנים 1948–1954. ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו, אולם רבים מן ההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם, ביוזמה מקומית או באופן ממוסד.

חלק גדול מהילדים נעלמו על רקע עליית עולי תימן שהתרחשה במחצית 1949. ישראל, שנוסדה שנה קודם לכן, קלטה אז עשרות אלפי עולים מתימן באופן חפוז ומאולתר, בשל תנאי המחיה הקשים במחנות המעבר בתימן. אחוז גבוה מבין הילדים והתינוקות שהגיעו היו במצב בריאותי גרוע וחלקם סבל מתת-תזונה. בישראל התקיימו תנאים קשים, של צנע ומחסור בתשתיות רפואיות ולוגיסטיות. אלה, יחד עם קשיי שפה וזיהוי, הביאו לכך שלעיתים נותק קשר בין ילדים ואף מבוגרים לבין משפחתם, בזמן שאושפזו בבתי חולים. העדר חקיקה ראויה, נורמות מעקב אדמיניסטרטיבי, קשיי שפה ויחס מתנשא של חלק מצוותי הרפואה, הובילו במקרים רבים, לקבורה ללא ידיעת ההורים. נוספו על כך בעיות של עומס ואי סדרים ברישום הרפואי וברישומי הקבורה[1].

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים, שעל רקע פרשות קודמות כפרשת מקוב ותימני כנרת, יחס הממסד למועמדי העלייה במחנה חאשד בעדן והחינוך האחיד במעברות שהוליד כפייה אנטי-דתית לא הייתה משוללת יסוד, בנוגע ליחס מפלה על בסיס עדתי, וגזעני מצד הממסד והחברה. צווים להתייצבות בלשכת הגיוס, שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי והוצגו כהוכחה כי הילדים עודם בחיים. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה ממשלת ישראל ב-1967, על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקוד ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ב-1995 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות יהודה כהן, שבהמשך הוחלף בידי יעקב קדמי. הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב-2001. כל הוועדות קבעו, כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו. נגד הוועדות נטען שהן אימצו בקלות רבה מדי מסמכים ועדויות על פטירת הילדים. למרות חקירתן של שלוש וועדות חקירה ועמותות פרטיות בנושא, עד היום לא התגלה אף לא מקרה אחד מובהק שבו מי מהילדים המדוברים נלקח לאימוץ ללא ידיעת הוריו, או ללא שנעשו מאמצים ניכרים למצוא את הוריו.

342 תלונות על ילדים שנעלמו הוצגו בוועדת בהלול-מינקובסקי. ועדת שלגי דנה ב-505 מקרי היעלמות (301 תלונות נוספו ל-342 התלונות שהונחו בפני ועדת החקירה הראשונה) ובפני ועדת קדמי, הוצגו כ-800 מקרי היעלמות (כ-450 תלונות נוספו ל-505 התלונות שהונחו בפני ועדת החקירה השנייה). לפי ועדת קדמי, כשני שלישים מהתלונות התייחסו לילדים ממוצא תימני, רובם של שליש הילדים הנותר בתלונות היו יהודים שעלו ממדינות במזרח התיכון, וכ-30 ילדים היו ממוצא אירופאי או אמריקאי. בשנים מאוחרות יותר התגלו מקרים נוספים של ילדים ממוצא אשכנזי[2].

ארבע תאוריות מרכזיות נשמעו בעניין גורל הילדים. האחת היא חטיפה ממסדית שאורגנה "מגבוה", כדי לספק ילדים לזוגות אשכנזים אזרחי ישראל או תושבי חוץ. בשנות ה-90 עמדה תאוריה זו בבסיסה של פרשת עוזי משולם. תלמידיו של משולם טענו בזכות תיאוריה אחרת, לפיה הילדים אינם אמנם בחיים אולם הם הועברו לחו"ל לשם ניסויים[3]. סברה זו נבדקה על ידי ועדת קדמי ונפסלה. תאוריה שלישית גורסת כי אכן היו מקרים של אימוצים בלתי חוקיים ללא ידיעת ההורים, אבל אין מדובר בתוכנית ממסדית אלא בתופעה שנוהלה בערוצים מקבילים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ומתוך אווירה תרבותית שראתה באימוצים כאלה סיוע לילד שהגיע ממשפחה נחשלת. לפי תאוריה רביעית, המכונה "ממסדית", לא היו דברים מעולם. רוב הילדים מתו, למעט מקרים בודדים שנבעו מטעויות אנוש ובלבול, שנבעו מהנסיבות שתוארו לעיל. כך הסיקו שלוש ועדות החקירה. ועדת החקירה הממלכתית מצאה 69 מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו. משכך, לגבי מקרים אלו עדיין קיימת גם האפשרות של "מסירה מזדמנת לאימוץ" (היינו, מקרה מצומצם של התיאוריה השלישית).

בפברואר 2021 החליטה ממשלת ישראל להביע צער על האירועים ולהקצות פיצויים בסך של 150–200 אלף ש"ח למשפחות של 1,050 הילדים שוועדות החקירה קבעו כי נסיבות פטירתם לא נמסרו למשפחות בזמן אמת או שמקום קבורתם לא אותר.

ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודים תימנים ממתינים לטיסה לישראל בשדה התעופה בעדן
נציגי הסוכנות היהודית פוגשים בעולים מתימן עם הגעתם לשדה התעופה לוד, 1949

העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם, שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלהי מלחמת העצמאות ובעיצומה של תקופת הצנע, ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. היה מחסור חמור במקומות מגורים ובשירותי בריאות. רוב העולים נשלחו לגור במעברות ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

מצוקה במחנות המעבר ומצבם הבריאותי של העולים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע "על כנפי נשרים", שהגיע לשיאו בחודשי יוני-ספטמבר 1949. בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה, אולם שינויים פוליטיים בתימן והתקבצות הפליטים אילצו את הממשלה ואת הג'וינט לארגן מבצע הצלה ועליה בהול. כבר בשלב הראשון של המבצע שהחל בדצמבר 1948 הגיעו ממחנה חאשד לישראל בין 700 ל-950 יתומים, מהורה אחד או משניהם.

מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר 1949 היו בו מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות[4]. המצב במחנה היה קשה והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות."[4] תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון, במים זורמים ותרופות, וכן מתנאי סניטציה קשים. המחנות עמדו בפני קריסה והוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

קשה במיוחד היה מצבם הבריאותי של תינוקות, ילדים וזקנים. לפי ד"ר שטרנברג רבים מהילדים נראו כשלדים ומשקלם של ילדים בני שנה היה 4–5 ק"ג, "עור ועצמות ופני זקנים"[5]. בן-גוריון כתב ביומנו בעניין ""ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן"[6]. לפי ד"ר דב לויטן, 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית, וכן בשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה"[7].

חלק מהילדים הגיעו לבית החולים דג'אני ביפו ישירות משדה התעופה בלוד. הם היו במצב קשה של תת-תזונה ותחלואה, וללא רישומים. רבים מהם מתו ונקברו בחלקה של ילדי תימן בבית העלמין בחולון[8].

קליטת העולים במחנות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם הגדול של עולי תימן שמרו על אורח חיים דתי. לאחר שהגיעו לישראל הם שוכנו בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי - ראש העין, בית ליד (פרדסיה), ועין שמר. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר בעתלית. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. בד בבד עם הקמת המחנות, גויס והוכשר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950, ושוכניהם הועברו למעברות, שבהן חיו ההורים והילדים יחד. דבר זה השפיע על דפוסי היעלמות של תינוקות שהיו שונים מעט בתקופת המחנות ובתקופת המעברות[9]. עולים שוכנו גם במחנות העולים שער העלייה (בחיפה) ובבאר יעקב.

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, והיה צורך להשתמש בשם שלישי[10]. לדבריו, כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק ומדבקה עם שמו הוצמדה לידו הימנית. הרופא במקום החליט אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים[10].

בתי תינוקות ובתי חולים לטיפול בילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלואה בקרב תינוקות וילדים במחנות ותנאי הטיפול בילדים מהווים חלק מרכזי בפרשה. בסמוך למחנות פעלו בתי חולים מקומיים לטיפול בעולים שפעלו בתנאים קשים[11]. ד"ר ג'ורג מנדל, מי שהיה אז רופא צעיר שעלה מדרום אפריקה, תיאר את התנאים הקשים בבית החולים הזמני במחנה ראש העין. לדבריו, ילדים ותינוקות היו במצב של התייבשות או תת-תזונה ורבים חלו במלריה, טיפוס הבטן, שחפת ומחלות נוספות. בהמשך חלו ילדים גם עקב תנאי התברואה הירודים[12].

ההורים גרו באוהלים ובמבנים זמניים. בשל מצבם הבריאותי של התינוקות ותנאי המגורים במחנות, הוחלט להקים בהם בתי תינוקות שבהם שוכנו עד 50 תינוקות בחדר אחד. הדבר הגביר את סיכויי ההידבקות[12]. בין הסגל של בתי התינוקות (שרובו מקרב יוצאי אירופה) לבין המשפחות, היו קשיי תקשורת שהותירו משקעים. היו מקרים של היעדרות הורים בגלל הנסיבות הקשות של אותה תקופה, והדבר עשוי היה ליצור תחושה אצל המטפלות שהמשפחה נטשה את התינוק ושיש למצוא לו סידור חלופי[11].

במקרה של מחסור במקום, או במקרים קשים, הועברו התינוקות, כמו חולים אחרים, לבתי חולים אחרים. במחנה בית ליד ובמחנה עין שמר הוקמו בתי חולים שתופעלו על ידי "השירות הרפואי לעולה" של הסוכנות (שר"ל), וילדים פונו בדרך כלל לבתי החולים הממשלתי בחיפה (כיום רמב"ם) ולבית החולים העמק בעפולה. במחנה בראש העין הופעל בית חולים מקומי כשלוחה של בית החולים הדסה בירושלים, ובמקרה הצורך הועברו תינוקות לבתי החולים הממשלתיים תל השומר וסרפנד (אסף הרופא כיום), וכן לבית החולים דג'ני ביפו (כיום וולפסון). חולים במחלות מידבקות, לרבות אסכרה, ודפטריה שיתוק ילדים ושחפת, הועברו לבתי חולים ממשלתיים בפרדס כץ ובדיר עמר (איתנים). העברה לאשפוז בבתי החולים הממשלתיים נעשתה על פי החלטת הסגל בבית התינוקות או בית החולים המקומי, ואשפוז התינוק התברר להורים בדרך כלל רק בדיעבד כשלא נמצא התינוק בבית התינוקות[11]. לדברי מנדל, לעיתים קרובות היה צורך דחוף להעביר תינוק, ולא ניתן היה לחכות להורים, בשל קושי לטפל בו או חשש להדבקת ילדים נוספים. לדבריו: "השיטה למצוא הורים לא הייתה משוכללת. היה איזה רמקול במשרד של הסוכנות והיו צועקים את השם של אב. לדוגמה: יחיא יחיא, או אברהם יחיא! הייה ממש בלאגן שלם. והיו שמות דומים."[12]

היעלמות ילדים שנשלחו לבתי תינוקות ולבתי חולים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחות, תינוק ואם במחנה עין שמר, 1950

ברבות מעדויות העולים מתוארים מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבתי תינוקות, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. נטען שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין[דרוש מקור]. לחלק מההורים לא הראו את הקברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי נתיחה שלאחר המוות, ולא ניתנה תעודת פטירה[דרוש מקור]. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. באחד המקרים העידה אם שכאשר באה להיניק את בנה נאמר לה כי הוא חלה והועבר לבית חולים בחיפה. לאחר שחוללה מהומה ורופא הכה אותה, הראתה לה אחות את בנה בבית התינוקות[13]. כמה בני משפחה מסרו עדויות שאינן מכלי ראשון, על ילדים שהוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שהם נפטרו, בעקבות מחאה נמרצת[14].

מתוך 745 מקרי העלמות שהובאו בפני וועדת החקירה הממלכתית, צוין מקום היעלמות לגבי 735 תינוקות. לפי עדות המשפחות כ-200 תינוקות נעלמו מבתי תינוקות שפעלו במחנות העולים, ומרבית התינוקות האחרים נעלמו מבתי החולים בתקופת המחנות והמעברות. מתוך התינוקות שנעלמו בבתי חולים כ-220 נעלמו בתקופת המחנות, וכ-240 בתקופת המעברות[15]. במקום אחר מחלקת הוועדה 745 מקרי היעלמות עם מספרים מעט שונים:[16]

סוג מקום העלמות 1950-1948 (מחנות) 1951-1954 (מעברות) סך הכול אחרים (ללא נתונים מספקים)
בתי תינוקות 160 17 177
בתי חולים 243 244 487
סך הכול 403 261 664 81

העיתונאי שאול בן חיים הציע בשנת 1954 הסבר לכך שילדים רבים שנסעו לבתי החולים אבדו להורים. לדבריו, נהגי אמבולנס נהגו למלא את המכונית בילדים חולים. בתי החולים היו מלאים חולים ופצועים. אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, נסע הנהג לבתי חולים נוספים בניסיון לאשפזו שם. ייתכן שהנהג לא מסר תמיד באופן מסודר היכן הילדים, הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות. אפשרות נוספת היא שהמטפלת לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג[10].

גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד, ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו[10].

המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר, שלפיהן ילדים רבים שנרשמו כנפטרים למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ. הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת והוקמו שלוש ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים או קשורים זה לזה, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו אך ללא הסבר ברור להשתלשלות האירועים עד מותם. בחלק מהמקרים לא הצליחו הוועדות לקבוע מה עלה בגורל הילדים. הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב עוזי משולם.

הטענות העיקריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950

עדויותיהם של אחדים מאנשי הממסד באותן שנים עולות בקנה אחד עם עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם (חלקם לא היו חולים אלא בריאים), ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו, ללא הסבר למות הילד או היעלמותו.

הורי הילדים שנעלמו באופן מסתורי וללא כל קצה של חוט לידיעה מה עלה בגורלם, הגישו תלונות שברובן היו מאפיינים משותפים:

  • כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש.
  • רוב הנעלמים היו ילדיהם של עולים באותן שנים ששהו פחות משנה בישראל.
  • רוב הנעלמים היו בני עדות המזרח, כאשר המספר הגדול ביותר של תלונות הוא בקרב עולי תימן.
  • רוב הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי חולים, או שהם נעלמו בעודם במקום אחר אבל עם הצגת טענה לפיה הם "נשלחו לבתי חולים", כאשר בפועל הדבר לא בהכרח נכון.
  • כאשר ניסו לברר מה עלה בגורל ילדיהם קיבלו רוב ההורים הסבר בעל פה שעל פיו ילדיהם נפטרו. כששאלו בדבר ההלוויה של הילד, נאמר להם שהיא כבר התקיימה שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות לקו בחסר שהוסיף לערפול הנושא, ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודת פטירה המעידה על מוות שאירע והוכח כיאות.
  • צווים להתייצבות בלשכת הגיוס הגיעו בדואר לבתי חלק מההורים שילדיהם נעלמו, בהגיע הילדים לגיל המתאים.

בשנת 1985, העיד בוועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:

היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. [...] רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.

— פרוטוקול הישיבה, 31 בדצמבר 1985

דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה, אמר שפאר סיפר לו לפני הישיבה כי העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהם, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.

אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהן העבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה[17]. חלק מהאחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורם של אנשים מחו"ל במחנות. בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר:

קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.

— שושי זייד, הילד איננו: פרשת ילדי תימן, ירושלים: הוצאת גפן, 2001

גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה[18].

בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1948–1954, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון: ”רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים” (עדות ב-7 ביולי 1997). בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב: ”אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין” (ספרו ילדי אימוצים, 1955). בספר "בהיקלט עם" כתב ד"ר אברהם שטרנברג, שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצו בירושלים, בתל אביב ובצפת. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ[19]. אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח"[20].

התייחסויות ראשונות לפרשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1949 היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה[21]. בשנת 1950 שלח ארגון "התאחדות התימנים" מכתבים בנושא אל שר המשטרה בכור-שלום שטרית. במכתב, שנשלח ב-8 במאי 1950, נאמר:

מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.

ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-21 באפריל 1950:

קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים.

— גנזך המדינה 74/13/3637

מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה אך הסתירו מידע רב. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".[דרוש מקור]

בינואר 1950 נעלם תינוק בן 7 חודשים, משה בן סלים, שהוריו שהו במחנה העולים בבית-ליד. במרץ 1950 החלה חקירת משטרה על היעלמות זו, שכללה תשאול במחנות העולים ובבית החולים בחודשים מרץ ואפריל של אותה שנה. מסקנת המשטרה הייתה שהתינוק הבריא לאחר שאושפז. הוא נשלח בטעות למחנה עין שמר ושם נעלם עקב אי-סדרים ברישום החולים במחלקות הרפואה במחנות אלו[22]. בספטמבר 1950 תיאר בקצרה העיתון 'דבר' את היעלמו. הכתב מציין כי "אין זה מקרה ראשון שהילדים אשר נשלחו מהמחנה לבתי חולים נעלמו בדרכם חזרה"[23]. אחד ממכתבי התגובות תהה "הרי התינוק איננו חבילת חפצים הנעלמת בנמל! ... מי אחראי לשערורייה זו שילדים נשלחים אפילו לא כצרור דואר רשום?"[24].

במרץ 1950 דווח בעיתון "דבר" על אישה ובנה התינוק, מעולי תימן, שבעלה ואביו מחפש אותם. בדיווח נאמר כי ידוע על מקרים דומים נוספים[25]. ועדת החקירה הממלכתית העלתה כי האם ובנה נפטרו זמן קצר לאחר עלייתם[26].

הדיון הראשון במליאת הכנסת בפרשה זו התקיים ב-20 בנובמבר 1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ מאיר וילנר ממק"י על השתיקה סביב הפרשה ואמר כי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".

למרות זאת, תינוקות וילדים המשיכו להיעלם. לפי ועדת קדמי בשנים 54–1951 נעלמו כ-260 תינוקות ברחבי הארץ.

ב-1952 נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר[27]. שר המשטרה ושר הבריאות התכתבו בעניין.

ועדות בדיקה ופעילות ציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, שבה והייתה פרשת ילדי תימן נושא לדיון ציבורי אחת לכמה שנים. שלוש ועדות הוקמו לחקירת הנושא וכן פעלו עמותות וחוקרים לשפוך אור על הפרשה[28].

חקירה של הוועד הציבורי למען ילדי תימן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966, לאחר שמשפחות ילדים נעדרים קיבלו צווי גיוס עבורם, החלה לפעול קבוצה בשם הוועד הציבורי למען ילדי תימן או "ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים". השתתפו בה פסיכולוגים, רבנים וראשי רשויות. חברי הקבוצה ערכו בתל אביב מפגש התרמה וגייסו את החוקר עמי חובב. חובב, בן למשפחה מיהדות תימן שהיה קצין מודיעין בדק כ-200 מקרים. חקירתו ארכה כ-5 חודשים ובמהלכה הגיע למסקנה כי הילדים נפטרו וכי אין קשר בין היעלמות הילדים לממסד. לדבריו הוא הגיש את הממצאים לטוב צדוק, ראש הוועד הציבורי למען ילדי תימן, וזה סמך ידיו על הממצאים[29].

ועדת בהלול-מינקובסקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בינואר 1967 הוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, ועדת בהלול-מינקובסקי. בראש הוועדה עמדו יוסף בהלול, פרקליט מחוז חיפה והצפון, ורב־פקד ראובן מינקובסקי מהמטה הארצי של המשטרה. תפקיד הוועדה היה לברר את הטענות בדבר היעלמם של תינוקות ממחנות העולים בשנים 1949–1951 וגורלם[30].

לדברי העיתונאי עמוס כרמלי בטרם עבודת הוועדה הוערך כי קיימים בין עשרה למאה נעדרים. בכתב המינוי הודגש כי על חברי ועדת החקירה לעמוד בקשר עם נציגי הוועדה הציבורית (ראו להלן). שניים מבין חברי הוועדה הציבורית, יועצה המשפטי ה. קהן והחוקר עמי חובב הצטרפו לוועדה כנציגים. לרשותה הוועדה 4 חוקרים קבועים, ולאחר שהתברר כי החקירה ומסתעפת הצטרפו אליה חוקרי משטרה נוספים[30].

הוועדה לקחה מסמכים מארכיבים של הסוכנות היהודית, משרד הסעד, משרד הבריאות, בתי־חולים ועוד. היא פנתה לציבור באמצעות העיתונות והרדיו למסור לה ידיעות הנוגעות להעלמות הילדים. אנשיה חיפשו חומרים ומסמכים גם בשישה מחנות עולים שבהם גרו עולי תימן. הוועדה ראיינה עשרות מנהלים ועובדים וגבתה עדות מ-399 הורים מתלוננים ולכל תלונה נפתח תיק. לטענת כרמלי הקושי העיקרי של הוועדה היה 17 השנים שחלפו מאז התרחשות האירועים. מרבית המוסדות שבהם שהו העולים התחסלו וחלק מהארכיונים הושמדו או נמצאו חסרים עקב העברתם למקומות אחרים[30]. בין היתר הגיעה הוועדה, אל י. אריכא, יהודי דתי יוצא תימן שהיה אחד האחראים על מחנה העולים בעין שמר. הוא סיפר לוועדה על תחלואה קשה במחנה שכתוצאה ממנה נפטרו רבים מהילדים. היות שלא היה מנגנון קבורה במחנה הוא ארגן חברה קדישא פרטית. הוא קיבל חלקת אדמה וקבר בה נפטרים. הוא רשם את הקבורה בפנקס שנשמר בבית[30].

באוגוסט 1968 פרסמה הוועדה את מסקנותיה בדו"ח של 196 עמודים שהוגש לכנסת. הוועדה בדקה 342 מקרי היעלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים נקבע כי נפטרו. לגבי ארבעה ילדים נקבע כי אומצו, ו-22 ילדים הוגדרו כנעדרים[30]. הוועדה המליצה על עריכת חקירה בחו"ל, כדי לבדוק את האפשרות שחלק מהילדים נמסרו לאזרחים זרים. היא עצמה חקרה מקרים בישראל בלבד[31].

ועדת הבירור לא התפתחה לכדי ועדת חקירה, כפי שקיוו אנשי הוועדה הציבורית. עם זאת, לאחר פרסום מסקנותיה של ועדת בהלול-מינקובסקי סמכה הוועדה הציבורית של יוצאי תימן את ידיה על תוצאות הבדיקה הממשלתית[32].

דו"ח עמותת "ועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1986 פרסמה הוועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים דו"ח משלה שקרא להקמת וועדת חקירה ממלכתית. הדו"ח הסתמך בין היתר על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן, שהעלה טענות על ליקויים בפעולת ועדת בהלול-מינקובסקי[31]. לויטן טען כי שיקול פוליטי מנע הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה לא חקרה את כל התלונות שהוגשו וייתכן שמספר הילדים שנעלמו היה גדול מ-342. עוד אמר כי הוועדה הסבירה שליקויים מנהליים מנעו מסירת מידע מוסמך להורים והזמנה לטקס הקבורה, אבל הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת היות שמדובר במאות מקרים. כמו כן לא בוצע אימות של אמינות תעודות פטירה על ידי פתיחה מדגמית של קברים[31].

בפברואר 1986 קראה ועדת הפנים של הכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית. בעקבות תוכנית טלוויזיה ב"מבט שני", שהוקדשה לילדי תימן, הבטיח ראש הממשלה, שמעון פרס, כי תוקם ועדת חקירה בעניין. ב-3 במרץ 1986 מינה פרס ועדה של פקידי ממשלה כדי שתהווה "צוות מדריך לוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן". לטענת הממשלה "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן" סירבה לשתף פעולה עם הוועדה הממשלתית. חברת הכנסת מרים גלזר-תעסה מהליכוד דרשה בשנת 1987 הקמת ועדת חקירה ממלכתית[33].

ועדת שלגי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העניין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות יצחק שמיר ב-1988 ועדת בירור על פי חוק ועדות חקירה. בראשות ועדה זו, ועדת שלגי, עמד שופט - ד"ר משה שלגי. לוועדה לא הייתה סמכות לברר תלונות על כוונות זדון או לחקור את ההתנהגות של גורמים שונים שטיפלו בנושא בהם גורמי הממסד. את העבודה ליוו דב לויטן ו"הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים"[31].

בסך הכל קיבלה הוועדה 505 הודעות על נעדרים, מתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי ועדת בהלול מינקובסקי ו-301 מקרים שטרם נחקרו. מרבית הילדים הנעדרים נעלמו מבתי חולים ובתי תינוקות. בין הילדים שנעדרו היו מלבד יוצאי תימן גם יוצאי ארצות נוספות, באפריקה, אסיה ואירופה[31]. בשנת 1994 טען חבר הכנסת אריה גמליאל מש"ס בדיון בכנסת, כי במשך 4 שנים הוועדה לא תפקדה, והיא החלה לעבוד באמת רק בשנה האחרונה לעבודתה, וכן נאמר כי השופט שלגי טען בוועדה כי יש לו מחסור בסמכויות ובתקציבים, ואינו יכול לשכור חוקרים[34].

ועדת שלגי פרסמה את תוצאותיה בסוף שנת 1994. מתוך 204 הודעות שנחקרו על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי, נתגלו 34 מקרים שבהם התגלו טעויות בממצאי הוועדה. מתוך 301 הודעות חדשות - ב-14 מקרים נעלמו הנעדרים בעיר עדן בתימן, ולגבי 3 מהם התגלה מידע על פטירתם שם. מתוך שאר 287 ההודעות, ב-222 מקרים הגיעה הוועדה למסקנה שהילדים נפטרו. ל-171 ילדים נמצא תיעוד על הבאתם לקבורה, וביחס ל-51 אחרים לא נמצא תיעוד דומה. לא נמצאו ממצאים כלשהם באשר לגורל 65 מהנעדרים. הוועדה גם בדקה 10,000 תיקי אימוץ בשנים 49–1960, אך לא התגלה בהם מידע חדש. הוועדה נמנעה מפתיחת קברים - בגלל מורכבות הנושא ובגלל חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית כי לאחר עשורים רבים לא ניתן לזהות את הטמון בקבר[31].

יגאל יוסף, אחד החברים בוועדה וראש עיריית ראש העין לשעבר, סירב לחתום על מסקנות הוועדה. בראיון משנת 2016 טען כי "זו הייתה ועדת מריחה, קומבינה, להשתיק את הפרשה, להתעלם. ככה משכו אותנו במשך כל השנים". עוד אמר:[35]

הביאו נייר מצולם ולקחו את אותו חוקר שהיה בוועדת בהלול-מינקובסקי. לפני החוקר הזה היו לנו כמה קציני משטרה לשעבר, חוקרים מנוסים בנושא של חקירות פליליות, אבל פיטרו אותם, לא נתנו להם לעבוד ולקחו חוקר שפתר להם את כל הבעיה בזה שהביא להם מסמכים לא אותנטיים לדעתנו, לא מקוריים ולא אמינים. על סמך זה הם קבעו שהילדים מתו. זה לא הניח את דעתנו ואת דעת המשפחות, ולכן עד לרגע זה אף אחד לא מקבל את מסקנות ועדת בהלול-מינקובסקי, את מסקנות ועדת שלגי וגם לא את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית, שנשענה בעצם על אותם חומרים פחות או יותר של שתי הוועדות הקודמות.

פרשת עוזי משולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשת עוזי משולם

עוזי משולם היה רב ממוצא תימני שהתגורר ביהוד. בסוף שנות ה-70 החל לעסוק בפרשת היעלמות ילדי תימן. משולם הוביל קו חריף שטען כי אלפי התינוקות שנחשבו למתים נחטפו ונמכרו לארצות הברית לצורך ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה[36]. לאורך שנים פעל עם חסידיו כדי להציף את נושא היעלמותם של ילדי "תימן, מזרח ובלקן": הוא אסף עדויות, ארגן כנסים וחילק עלונים.

בפסח 1994 החלה "פרשת חסידי עוזי משולם", ב-22 במרץ התפתח ויכוח קולני בין משולם לנהג מערבל סמוך לביתו ביהוד. הנהג הזמין משטרה, משולם הזעיק כמה מחסידיו ואלו חסמו את הרחוב[36]. למחרת ניסו כוחות משטרה לפתוח את הרחוב חסידיו ביצרו את ביתו בשקי חול ואבנים, תוך שהם מתחמשים בנשק, בתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית. כוחות רבים של משטרה, צלפים ויס"מ כיתרו את הבית במשך 52 יום[37]. ב-10 במאי בשעה 03:00 לפנות בוקר, יצא משולם מביתו לצורך פגישה עם מפכ"ל המשטרה, אסף חפץ. באותה עת פרצו שוטרים אל הבית ו-11 חסידים נעצרו. במהלך ההתבצרות ירו המתבצרים על מסוק משטרתי ולעבר כוחות המשטרה. שלמה אסולין, מחסידיו של משולם, חייל בשירות סדיר שערק מיחידתו, נהרג מירי השוטרים שהשיבו אש לעבר המתבצרים[38].

מצבת קברו של עוזי משולם, יהוד

חסידי משולם הורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה ועוד ונידונו לתקופות מאסר של בין 15 חודשים לחמש שנים. משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה בערעור מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי[38]. בעקבות האירועים הוקמה בינואר 1995 ועדת חקירה ממלכתית.

ועדת כהן-קדמי – ועדת החקירה הממלכתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1995, חודש אחד בלבד לאחר פרסום מסקנות ועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית שעוררה התבצרותם של הרב עוזי משולם וחסידיו, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ביוזמת שר המשפטים דוד ליבאי. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, והיו חברים בה גם אלוף (מיל') דוד מימון והשופטת דליה קובל. השופט כהן פרש מהוועדה בפברואר 1999 ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי[31]. הוועדה עסקה לא רק בילדים מתימן, אלא גם בילדים ממדינות אחרות, בפרט ארצות ערב וצפון אפריקה.

הוועדה בדקה במשך כ-7 שנים למעלה מ-850 עדויות, 27 מהן נותרו חסויות[39]. היא פרסמה דו"ח ביניים באוגוסט 1997[40].

מסקנות הוועדה פורסמו ב-4 בנובמבר 2001, בדו"ח בן 1,828 עמודים שהתחלק לדו"ח ראשי בן 322 עמודים, ועוד שני כרכים של דו"חות אישיים למשפחות[41]. לגבי 733 נעדרים קבעה הוועדה כי הילדים נפטרו, עקב מציאת ראיות מהימנות בדבר מותם. לגבי 56 תינוקות כתבה הוועדה כי היא לא מצאה קצה חוט לגביהם וגורלם "עלום". היא העלתה אפשרות שתינוקות אלה נמסרו לאימוץ על ידי עובדות סוציאליות. הוועדה מתחה ביקורת על מחדלי הסוכנות היהודית במניעת חרושת השמועות על חטיפות ילדים, וקבעה כי הסוכנות יכלה למנוע זאת באמצעות פעולה יזומה[42]. על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת 2071[43].

מסירה מזדמנת לאימוץ ואחריות הממסד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד הוועדה שוללת מכל וכל חטיפה ממסדית, היא אינה שוללת "מסירה מזדמנת לאימוץ" של 56 ילדים - במקרים שבהם נותק הקשר עם תינוקות שהוחזקו בבתי תינוקות, וכנראה גם במקרה של ילדים שאושפזו והחלימו ומשפחותיהן לא נמצאו. ייתכן שבעקבות כך הם נמסרו לתהליך אימוץ באמצעות העובדת הסוציאלית כתינוקות "נטושים". המסירה לא נרשמה באופן מסודר ולא דווחה לגורם מרכזי כלשהו[44].

"עובדת קיומה של מסירה מזדמנת לאימוץ" במשמעות ובנסיבות מהתאורות בדו"ח זה לא הייתה – ואינה יכולה להיות – שנויה במחלוקת. היא ניבטת אלינו מן התמונה הכוללת של המציאות של אותם ימים, כפי שזו מצטיירת מן העדויות ומן התיעוד שנפרשו לפני הוועדה: ומומחשת בצורה שאינה מותירה מקום להיסוסים בדבר התחרשותה, בנסיבות מסירתן לאימוץ של שלוש הבנות".

— דו"ח ועדת כהן-קדמי, עמ' 253[45]

מסירה מזדמנת זו מתיישבת לדברי הוועדה עם עדויות ששמעה מפי מטפלות בדבר ביקורים של משפחות דוברות שפות זרות בבתי התינוקות, התבטאויות של מטפלות בדבר אפשרות של נטילת תינוק לאימוץ מבית תינוקות לעצמן או לאחרים, דבריהם של נהגי אמבולנסים שהחזירו לבתי החולים ולבתי התינוקות תינוקות מאושפזים שהבריאו אבל בני משפחותיהם לא אותרו, דבריהן של עובדות סוציאליות שניסו למצוא סידור לתינוקות שהחלימו ומשפחותיהן לא אותרו, וכן עם נסיבות אימוצן של שלוש בנות המתוארות בדו"ח הוועדה[44].

הוועדה מתארת מצב שבו הן בתי התינוקות והן בתי החולים הטילו את האחריות לשמירת הקשר עם הילדים על ההורים, כאשר בפועל שמירה על קשר זה הייתה קשה מאוד למשפחות בשל מצבן, חוסר ידיעת השפה ועוד. כאשר הקשר ניתק - כמעט שלא נעשו מאמצים לאתר את ההורים לשם הודעה על פטירה וקבורה או לשם החזרת הילד. הוועדה אינה מפרשת את אי הדיווח למשפחה כרצון לחטוף את הילדים אלא כתולדה של "אזלת יד" מצד גופי הממסד, שבאה לידי ביטוי בשני אופנים: באי-קביעת נוהלי דיווח ומעקב מחייבים בין בתי התינוקות התינוקות שאושפזו לבין המשפחות, ובאי הקמת מוסד מרכזי למעקב אחר גורלם של תינוקות שהוצאו ממסגרת משפחותיהם ולאיתור משפחות שהקשר שלהם לתינוקם ניתק[46].

ביקורת על הוועדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת פרופ' בועז סנג'רו, "עבודת הוועדה לקתה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו - העדר אפיסטמולוגיה של חשד" - הוועדה לא פעלה מתוך נקודת הנחה שיש חשד לחטיפה, והתייחסה בסלחנות קיצונית למחדלים שבוצעו "מתחת לאפה" בשנות פעילותה. דוגמה בולטת היא שהוועדה לא מצאה לנכון לחקור את השמדתם, בסמוך לזמן פעילות הוועדה, של שני ארכיונים חשובים הנוגעים לפרשה, והסתפקה בהסבר כי הארכיונים הושמדו בטעות[47].

ביקורת נוספת היא שהוועדה התמקדה בבדיקת הטענה של "חטיפה ממסדית", אולם לא בדקה ברצינות אפשרות אחרת, שהיעלמות הילדים לא התבצעה מתוך יוזמה ממסדית אלא על ידי גורמים מקומיים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית. לדברי סנג'רו הוועדה לא ניסתה לחפש עדויות חדשות כדי לחקור את האמת אלא תפקדה כבית משפט שמסתפק בבחינה של העדויות שמביאים בפניו המתדיינים[47].

עיתונאים, חוקרים ופעילים ביקרו את הוועדות הציבוריות על כך שנתנו אמון ברישומים של בתי החולים ושל חברה קדישא כראיה לכך שהילדים מתו ונקברו, גם במקרים של סתירה בין רישומים וגם כאשר הרישומים סתרו עדויות של הורי הילדים בפרטים כמו מין הילד[48].

ממצאי הבדיקה המדגמית בבית העלמין "סגולה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת בהלול-מינקובסקי וועדת שלגי הגיעו למסקנה כי בבית העלמין סגולה ובבית העלמין בשער מנשה קיימים קברים של ילדים תימנים. עורך הדין רמי צוברי שימש בשנות ה-90 יועץ משפטי בוועדה ציבורית התנדבותית שהוקמה על ידי משפחות הנעדרים. צוברי הוביל מהלך משפטי לפתיחה מדגמית של קברים, בניסיון לבדוק את אמינות רישומי הקבורה של חברה קדישא. הוא פנה לוועדת החקירה הממלכתית ולשר הבריאות אפרים סנה, שדחו את בקשתו. בעקבות זאת פנה צוברי לבג"ץ וב-1996 אישר שר הבריאות צחי הנגבי לפתוח עשרה קברים בבית העלמין סגולה.

לפי דו"ח ועדת החקירה הממלכתית נאמר שחפירת הקברים נעשתה בשלב ראשון ללא מומחים מן המכון הפתולוגי, ובהם נמצאו שרידי גופות בשלושה קברים בלבד. לאחר מכן הורו מומחי המכון הפתולוגי להרחיב את החפירה לצדי הקברים, כדי לבדוק את האפשרות ששרידי עצמות נסחפו הצידה, וכן לסנן את העפר במסננת המיועדת לכך, וזאת משום שעצמות תינוקות מתפוררות במשך השנים. הממצאים נשלחו לבדיקות DNA באנגליה. הבדיקות העלו שבכל אחד מהקברים נמצאה גופה אחת, שגילה המוערך התאים לגיל הילד ששמו על המצבה. רק באחד הקברים נמצאו שרידים שניתן להפיק מהם DNA לצורך הבדיקה, ובמקרה זה התאימו הממצאים לאלה של משפחת התינוק שלפי הרישום נקבר במקום[49]. מאידך, בשנת 2016 אמר צוברי שבעשרת הקברים נמצאו 22 ילדים, ולטענתו הדבר מצביע על כך שרישומי חברה קדישא אינם אמינים[50].

עדויות מאוחרות בנוגע לסיפורי היעלמותם של ילדים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בשנת 1995 פרסם העיתונאי יגאל משיח ב"הארץ" מספר כתבות תחקיר בנושא ילדי תימן. בין היתר תיאר משיח את סיפורה של דליה אברהם. אמה, בדור אברהם, עלתה מתימן בשנת 1949 ושהתה במעברה בעין שמר. בתה בת השנתיים, דליה, חלתה והועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה. בדור ניסתה לבקר את בתה בבית החולים לאחר מספר ימים, אך צוות בית החולים הכחישו בתוקף כי הילדה מאושפזת במקום, גם לאחר שעות של חיפושים שביצעה האם. בדור החליטה לישון במקום. לאחר ששמעה אחיות מתלמדות מתלחשות על הילדה, הבינה כי בתה בבית החולים וחיפשה את הילדה שוב למחרת. לאחר שזיהתה את הילדה בפני אדם ממוצא תימני על פי פגם באצבע שלה, הוא הוביל אותה לחדר שבו מצאה את בתה, כשזו לבושה שמלה שאינה שלה, ולאחר עימות עם האחיות במקום הצליחה בדור לקחת את בתה[51].
  • סיפור נוסף שחשף יגאל משיח בשנת 1995 הוא של שלום דגו (כיום דגן). בשנת 1949 עלה דגו עם משפחתו מתימן, למחנה עין שמר. הוא חלה והועבר לבית חולים לא ידוע כשהוא בן שנה וחצי, ועקבותיו נעלמו. לאחר תקופת המתנה ממושכת החלו אביו ודודו לעורר מהומות ממושכות במשרד המחנה. לאחר כ-7 חודשי היעדרות הוחזר שלום למשפחתו. כרוז במכונית עבר על פתחי האוהלים וקרא "דגו". כשיצאה דודתו, הוצג לה הילד לזיהוי ועד שהגיעה אמו נעלמה המכונית. שלום לבש חליפת מלחים כחולה ונראה בריא. להערכת משפחתו הוא לא שב מבית חולים. בהנהלת המחנה לא ידעו להגיד מי החזיר אותו ובאילו נסיבות[51].
  • בשנת 1995 פרסם העיתונאי אבנר פרחי עדות של אישה בשם רוזה קוצ'ינסקי שהייתה בת 16 באותה תקופה ולדבריה עבדה כאחות מתלמדת בעין שמר. היא סיפרה כי שלחו אותה מדי יום עם שניים או שלושה תינוקות בריאים לעפולה, שלא הוחזרו ונאמר לה שהם מתו. קוצ'ינסקי הוזמנה להעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית וסירבה להגיע, בנימוק שמצב בריאותה אינו מאפשר זאת. בעקבות זאת נסעו חברי הוועדה לבית המשפט בחדרה. קוצ'ינסקי שינתה את גרסתה בעדותה לפניהם ואמרה שמדובר בשני מקרים, שהיא אינה רופאה ולכן אינה יכולה לקבוע אם היו בריאים, ושנאמר לה שהם נשאו וירוס[52].
  • בשנת 1997 פרסם העיתונאי אורן מאירי את סיפורה של צילה לוין החיה בארצות הברית. לוין נמסרה לאימוץ בחיפה וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר סיפרה שלפני 50 שנה בתה נעלמה. עומייסי, שראתה את תמונתה של לוין, זיהתה אותה כביתה. בדיקת דנ"א שביצע ד"ר חסן חטיב מהמחלקה לגנטיקה באוניברסיטה העברית העלתה שהשתיים הן אם ובת, בוודאות של 99.99%; ואולם בדיקה נוספת, במכון לרפואה משפטית בראשות פרופ' יהודה היס, סתרה זאת. גם בדיקה נוספת באוניברסיטה העברית קבעה שהתוצאה הראשונה הייתה שגויה. מנהל המחלקה שבה עבד חטיב, פרופ' יוסי הירשברג, אמר שהבדיקה של חטיב לא הייתה מקצועית ושהוא לא היה מוסמך לערוך בדיקות גנטיות בבני אדם. השתיים העידו בוועדת החקירה הממלכתית, אולם התברר שצו האימוץ של לוין ניתן בנובמבר 1948 ואילו עומייסי ובתה עלו בספטמבר 1949 והבת נעלמה בתחילת 1950, כשהייתה בת שנה וחצי. עומייסי ולוין טענו שהבדיקה המאוחרת היא קנוניה והמשיכו להאמין שהן אם ובת[53].
  • בשנת 1997 התראיין מנחם פרוש ואמר כי ידוע לו שהייתה הכוונה לחטוף ילדים מעולי תימן בקרב עובדות סוציאליות ואנשים במפלגות השמאל שלא היו ב"חזית". אותם אנשים אמרו לו שהם מרחמים על הילדים החיים בתנאים קשים. לדבריו דוד בן-גוריון לא ידע מכך. כשנשאל ענה שחלק מהמעורבים עדיין חיים, אך הוא מפחד לגלות שמות[54]. בעדותו המפורטת בפני ועדת החקירה הבהיר פרוש שכוונתו במונח „חטיפה״ הייתה להעברת ילדים לחינוך חילוני, ושאמר שהוא מפחד להגיד שמות משום שלא ידועים לו שמות כאלה[55].
  • בשנת 2000 פרסם רמי צוברי את הספר "בעקבות אחיי האובדים". בספר מובאת עדותה של שולמית מליק, שעבדה כאחות במעברת קדימה, על ילדים שנמסרו מבית הילדים לאימוץ, על ילדים בריאים שנלקחו לבתי חולים, ועל ביקורי משלחות מחו"ל שבעקבותיהם נעלמו ילדים[56]. הספר היה לעיני ועדת כהן-קדמי והיא כתבה שאין בו כדי לשנות את מסקנותיה[57]. בדו"ח הוועדה גם אין תלונות על היעלמות ילדים ממעברת קדימה.
  • ב-2002 פרסמה העיתונאית יהודית יחזקאלי בעיתון "ידיעות אחרונות" את סיפורה של ציונה היימן משדמות דבורה, אשר אומצה על ידי זוג מקיבוץ גינוסר. לדברי היימן היא אחת מילדי תימן שנחטפו ושמה האמיתי הוא ציונה סאלם. היא טענה כי להוריה נמסרה הודעה שקרית שלפיה היא נפטרה, ואף נמצא על שמה קבר בהר המנוחות בירושלים. אולם מאוחר יותר התברר שציונה היימן איננה ציונה סאלם, שעל שמה יש קבר בהר המנוחות[58][59].
  • בשנת 2007 פורסם בשבועון "משפחה" סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים, וכאשר נלקחו לבדיקה בבית חולים חזר רק אחד. על השני נמסר שמת, אולם בית החולים מסר שנקבר בבית עלמין שבאותם ימים לא היה פעיל. הסיפור הגיע לידי העיתונאית ליאת רגב מקול ישראל שפרסמה אותו גם היא.
  • בפברואר 2012 פורסם ב"מבט שני" בערוץ הראשון מקרהו של אורי וכטל. וכטל גדל אצל הורים מאמצים בקריית אונו. על פי הפרסום, הוא נולד למשפחה שעלתה מתימן בשם פלטיאל (או פלתיאל) רדא. בגיל חמישה חודשים, לאחר פטירת אביו, הוא נלקח עם אחיו למעון ויצו בירושלים. אמו שמעא ביקרה אותם בקביעות, עד שנמסר לה שהילדים מתו. שמחה סעיד, אחותו של פלטיאל, סיפרה בתחקיר כיצד הלכה כנערה בת 12 לחפש את אחיה[60]. עובד במקום אפשר לה לראות כרטיסיות, שבאחת מהן היה כתוב שפלטיאל נמסר לאימוץ אצל משפחת וכטל ושם זכה לשם פרטי חדש, אורי. לאחר מספר שנים סיפרה שכנה של המשפחה כי סמוך למקום עבודתה ישנו ילד מאומץ הדומה לילדי המשפחה. לדברי האחות, היא והאם עקבו אחריו עד שהוצא נגדן צו הרחקה. בפברואר 1959, הגישה שמעה רדא תביעה לביטול צו האימוץ, שנדחתה בבית המשפט בלא שנכחה בדיון. הקשר של אורי עם משפחת סעיד, שייתכן שהם הוריו, חודש רק בשנת 1979[61]. עם זאת, התברר כי שנים קודם לכן וכטל העיד בוועדת החקירה הממלכתית. משרד המשפטים קבע לפי מסמכי האימוץ כי אורי וכטל נולד בבית החולים הדסה בתל אביב לצעירה שנטשה אותו ועל סמך זאת דחו בית המשפט המחוזי והעליון את תביעתה של שמעה רדא. בדיקת רקמות שללה קשר בין וכטל ומשפחת רדא. לפי מסמכים הועבר פלטיאל לבית התינוקות ראש העין ג', ולא ברור לאן הועבר משם[62].
  • בשנת 2016 התגלה כי צבי עמירי, ילד שאומץ בשנות החמישים, הוא למעשה ילדם הנעדר של עולים יהודים מתוניסיה. הוריו המאמצים, שעלו מפולין ומליטא, טענו בפניו כאשר היה בן 29 כי אימצו אותו מבית אומנה בחיפה. לדברי חברת משפחתו הביולוגית, היה מידע שילדי עולים חדשים נלקחים בהסעות אמבולנסים מבתי חולים לבתי יתומים בחיפה ומוצעים לאימוץ של משפחות אמידות יותר (לרוב של יוצאי אירופה)[63]. ועדת החקירה הממלכתית בדקה את הסיפור, לפי בקשת עמירי. אמו אושפזה לאחר הלידה במוסד לחולי נפש, והמדינה פרסמה מודעת אימוץ עם שמו המקורי, כך שלא סביר שהיה ניסיון לחטוף אותו ולמסור מידע שגוי על פטירתו כפי שטענה האם בהמשך[64].
  • בשנת 2016 פרסם עופר אדרת כי קיימות עשרות משפחות ממוצא אשכנזי שילדיהן נעלמו בנסיבות דומות לילדי תימן. גם במקרים אלה נשלח הילד למוסד רפואי ושם נעלם, כשלמשפחתו נאמר שהוא נפטר, בלי ציון סיבת המוות, ובלי הצגת גופה או קבר. כך למשל במקרה של זליג אף (לימים עוברת השם לאפרת): הוא נולד לזוג יהודים ממוצא פולני, ביוני 1947 במחנה המעפילים בקפריסין. בגיל 4 חודשים הוא חלה בצינון והושאר במרפאת המחנה. לאמו לא הרשו להישאר לצידו, למחרת נמסר לה כי הילד נפטר בלילה והצוות הרפואי סירב להציג גופה או קבר. לאחר מספר חודשים עלה הזוג לישראל ואז נאמר לו להצהיר שהילד חי. שנים לאחר מכן חיפש אחריו אביו, משה אפרת. הוא מצא את האחות שטיפלה בו וזו התוודתה בפניו כי התינוק נמכר תמורת 5,000 דולר לזוג חשוך ילדים, וכי זה לא היה המקרה היחיד. מתוארים מקרים נוספים של היעלמות ילדים אשכנזים התרחשו בישראל בשנת 1949 ובשנת 1954[2]. בהמשך עלו טענות על היעלמות ילדים גם בשנות ה-30 וה-40 המוקדמות[65].
  • בשנת 2017 מצא יהודה קנטור את משפחתו בעזרת מאגר דגימות ה-DNA. קנטור אומץ כחוק בילדותו וסיפורו פורסם לראשונה בידי יגאל משיח ב-1996. המידע בתיק האימוץ שלו היה חלקי. דגימות ה-DNA שלו נמצאו מתאימות לבני משפחה תימנית, ואיפשרו לו להיפגש עם אחיו למחצה שנולדו לאמם המשותפת זהרה שנפטרה בשנת 2000[66]. קנטור לא נחטף בילדותו אלא ננטש על ידי אמו[67].
  • בינואר 2018 נמצאה בעזרת מאגר דגימות ה-DNA של MyHeritage התאמה מלאה (אב ואם) בין ורדה פוקס שאומצה ב-1950, כילדה בת חצי שנה ממוסד לילדים של ויצו בת"א, לבין עופרה מזור, בת לאם תימנייה, ילידת ארץ ישראל. האחות מזור סיפרה שלדברי האם היא ילדה קודם נישואיה תינוקת בביה"ח של הדסה בת"א, והיא נעלמה. עוד אמרה האחות שהיא ביררה 30 שנה קודם לכן ולא מצאה תיק אימוץ[68]. עם זאת, פורסמו ראיות לכך שפוקס נולדה באותו בית חולים לאם שמסרה פרטים שגויים ונעלמה לאחר הלידה. כחצי שנה לאחר הלידה פרסמו הרשויות בעיתונים מודעות חיפוש אחר האם, שלא הניבו תוצאות[69].
  • ב-3 באוקטובר 2018 פורסמה ב"ידיעות אחרונות" לראשונה עדות של שושנה שחם, בת 85. לדבריה, במהלך הכשרתה כמטפלת תינוקות ב"מעון אם וילד" בתל אביב, היא נשלחה בסביבות 1951 עם חברותיה לבית התינוקות במחנה ראש העין. שחם אמרה כי ראתה אנשים דוברי שפה זרה ולבושים באופן מכובד שהגיעו למקום ולקחו עמם תינוקות ללא ידיעת הוריהם. האחיות במקום סייעו להם ולא נתנו לשחם להתקרב. אמרו להם שהם לוקחים את התינוקות למקום טוב יותר. לדבריה היא חוותה כחמישה מקרים שבהם באו הורים ונאמר להם שהילד מת ונקבר והיא נאלצה לשקר להורים עם שאר אנשי הסגל[70].

מאבק ציבורי במאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 ניסו מספר חברי כנסת (צבי הנדל מ"האיחוד הלאומי", אליעזר זנדברג מ"שינוי" ואריה גמליאל מש"ס) לקדם הצעת חוק בעניין הקמת מאגר דנ"א שיסייע בזיהוי המשפחות הביולוגיות של ילדים שיש חשד שהועברו לאימוץ באופן לא חוקי. הממשלה בראשות אריאל שרון התנגדה ליוזמה זו. שר המשפטים מאיר שטרית טען שהקמת המאגר וחיפוש הקשרים המשפחתיים עלולים להוביל למצבים שבהם לפתע אב יגלה שמי שחשב שהוא בנו הוא למעשה פרי יחסי מין של האם עם גבר אחר. מארי-קלייר קינג, פרופסורית לגנטיקה מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל המתמחה באיתור ילדים חטופים באמצעות בדיקות דנ"א, אומרת שאפשר להימנע ממצבים מביכים אלה. לדוגמה אפשר לבצע את הבדיקה ב"דנ"א מיטוכונדרי" - דנ"א העובר רק מהאם לכל צאצאיה, וכך הבדיקה כלל לא תהיה תלויה בקשר המשפחתי שבין אב המשפחה והילד הנעדר[71].

מספר עמותות ופעילים פועלים בנושא במאה ה-21: "ארגון ילדי תימן בישראל", שקמה בשנת 1995, עמותת "עמר"ם" ופורום "אחים וקיימים". העמותות פועלות כדי לתעד את סיפורי המשפחות שילדיהן אבדו, וכן פועלות באפיק משפטי וציבורי כדי לאלץ את המדינה לחשוף לציבור את כל החומרים שבידה. הן דורשות גם הקמת מאגר DNA, הכרזה רשמית בדבר הרקע הגזעני של הפרשה והכנסת הנושא לתוכניות הלימוד בבתי הספר התיכוניים[35][72].

באמצע 2016 עלה עניין ילדי תימן לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת[73] בשיתוף פעולה עם חברת My Heritage הוקם מאגר גנטי של משפחות ומאומצים[74].

השר צחי הנגבי, שמונה בשנת 2016 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לבדוק את נושא הסרת החיסיון מהפרוטוקולים והמסמכים החסויים בפרשה, אמר זמן קצר לאחר תחילת הבדיקה, כי מאות ילדים נגזלו במזיד[75]. בנובמבר 2016 החליטה הממשלה לקבל את המלצת הנגבי ולהתיר את פרסומם של חומרי ועדת כהן-קדמי, שהיו אמורים להיות חסויים עד שנת 2070. נקבע שכל החומר יפורסם באתר האינטרנט של ארכיון המדינה, למעט פרטים העשויים להביא לזיהוי המאומצים, המאמצים וההורים הביולוגיים, מידע רפואי, מידע בענייני רווחה, מידע שאין בו עניין ציבורי הנוגע לפרשה, או שהפגיעה בפרטיות שבפרסומו עולה על העניין הציבורי שבפרסום ומידע אשר גילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה. לגבי נעדרים שהוועדה הגדירה כ"עלומים" - יפורסם המידע המצוי בתיקם כולל מידע רפואי ומידע על רווחה, אלא אם המשפחה סירבה לפרסמו[76]. בעקבות זאת הושק ב-28 בדצמבר אתר אינטרנט ייעודי שהוקם על ידי ארכיון המדינה, ובו נחשפו הפרוטוקולים של ועדות החקירה, אלפי תיקים ומסמכים[77].

בכנסת הוקמה שדולה למען חקר האמת בפרשה, בראשות ח"כ נורית קורן. בראשית 2017 החליטה מליאת הכנסת על הקמת "הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן", גם היא בראשות חברת הכנסת קורן. הוועדה עוסקת בין השאר בשמיעת עדויות לגבי הפרשה, ובהכנת חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשר משפחה (הוראת שעה), התשע"ח-2018[78], שאושר בפברואר 2018[79]. ביוני 2020 פורסם כי הוגשו 17 בקשות לפתיחת קברים בהתאם לחוק זה, וביחס לכמעט כולן התקבלה החלטה בדלתיים סגורות[80].

ביוני 2017 ארגנה עמותת עמר"ם בירושלים הפגנה, בדרישה להכיר בהיעלמות הילדים ולטהר את שמו של הרב עוזי משולם. בהפגנה השתתפו כמה אלפים, בהם בני משפחה וחברי כנסת מימין ומשמאל[81].

קבוצה של 27 קרובי משפחה של 11 מילדי תימן שנלקחו על ידי נציגי הרשויות מידי הוריהם בתקופת עלייתם ארצה וקליטתם בה, בין השנים 1948–1954, ולא ידוע מה עלה בגורלם, הגישה בנובמבר 2018 תביעה נגד מדינת ישראל והסוכנות היהודית, לפיצויים בסכום של כ-2,500,000 ש"ח, בגין הנזק הנפשי שנגרם. הקבוצה הגישה את תביעתה במשותף, בהתאם לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המדינה והסוכנות התנגדו לתביעה משותפת זו, וטענו שיש לתבוע בגין כל ילד בנפרד. בית המשפט העליון קיבל את עמדת הקבוצה, והורה לדון בתביעה המשותפת[82].

בספטמבר 2022 הצליחו לראשונה להפיק DNA מאחד הקברים שנפתחו, קברו של יוסף מלמד. משפחתו חשדה שילדם נחטף ושבמקום נקבר ילד אחר, אך תוצאות הבדיקה היו חד משמעיות והורו על התאמה גנטית למשפחתו של הנפטר[83][84].

תאוריות על גורל הילדים ואחריות הממסד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שהעלו טענות כי מדובר בחטיפות ילדים מאורגנות ובמסירתם להורים מאמצים בארץ וחו"ל, תמורת תשלום או במטרה שיגדלו בסביבה חילונית (רוב המשפחות שילדיהן נעלמו היו משפחות שקיימו אורח חיים דתי ואנשים מסורתיים)[85]. לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקת תעודות פטירה פיקטיביות לילדים הנעלמים ובאמצעות הצגת קברי הילדים, כאשר בפועל המשפחה אינה יודעת כי הקבר מדומה וכי אין גופה הקבורה תחתיו.

לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי הילדים נמסרו לאימוץ. רובם של השותפים לתהליך קליטת העולים דחו את ההאשמות וראו בהן טענות קונספירציה. הקולטים טענו שמדובר ביחס כפוי טובה על עבודתם המסורה בתנאים קשים למען העולים.

הפרשה הותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור. פרופ' אסא כשר כתב:

פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים[86].

לעומתו כתב פרופ' רפאל פלק:

ברור מהכרת התנאים והנסיבות שפרשת חטיפת ילדי תימן גורמת עוול כבד לעובדי השירותים הרפואיים והסיעודיים, שעשו את מרב המאמצים להצלת התינוקות מזי הרעב. מן הראוי שסוף סוף יעזרו עתה לבני משפחות התינוקות הנעדרים, בין שמתו ובין שחזרו לחיק משפחות לא להם, להתמודד עם המצב. חשוב אף להביע הערכה לצוותים שעשו מעבר למיטב יכולתם, אף כי לא תמיד בהצלחה, מבלי שיעלו מחדש טענות אכזריות המשוות בין "חטיפת" ילדי תימן והבנאליות של הרוע ומאורעות השואה[87]

לטענת העיתונאי אהוד עין-גיל, הן ועדות החקירה והן כתבות התחקיר של העיתונות לא חשפו ראיות לחטיפה מאורגנת של ילדים במטרה למוסרם לאימוץ. עם זאת כתבות התחקיר גילו מצב אחר שהעיתונאי יגאל משיח כינה אותה "חטיפה אפורה": התנהלות גזענית של אנשי ממסד, שהולידה רשלנות פושעת בטיפול בתינוקות ובילדים. לפי תיאור זה עשרות ואולי מאות ילדים, נותקו מהוריהם ונשלחו לבתי חולים בלי הקפדה על רישום פרטיהם וזהותם, וכשהחלימו לא ידעו למי להחזירם. במקום להשקיע מאמצים לאיתור הוריהם, מסרו אותם לאימוץ. ילדים רבים מתו ונקברו מבלי שנעשה ניסיון לאתר את הוריהם בעוד מועד, כדי לאפשר להם להשתתף בהלוויה, או לפחות להודיע להם על מות הילד ועל מקום קבורתו[88].

טענה לגבי נתיחת גופות וניסויים רפואיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיון של ועדת הכנסת המיוחדת בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן ביוני 2017 הוצגו תמונות ומסמכים מוועדת החקירה הממלכתית על נתיחות בגופות ילדים וניסויים רפואיים, ללא ידיעת הוריהם. על פי המסמכים בוצעו נתיחות של גופות באחוזים גבוהים בתנאים בלתי מקובלים, ובמסגרתן הוצאו איברים רבים. חלקי האיברים והגופות נקברו לאחר כמה שבועות בקבר אחים[89]. חלק מהנאמר בדיון נבדק על ידי המקור ב-2019 והוכח כלא מדויק או שגוי.

לפי פרופ' יחיאל מ' בר-אילן, שחקר את הרפואה באותה תקופה, "אי הבנות רבות אפפו את מוסדות האשפוז ואת המשפט הרפואי של הימים ההם. בדיקות רפואיות מתקדמות שבוצעו לטובת העולים כחוק, פורשו כ"ניסויים בבני אדם" ותוארו בעגה מעליבה"[90].

ועדת החקירה הממלכתית חקרה מקרה בבית החולים לילדים של הדסה בראש העין, שבו החדירו לגופם של ארבעה תינוקות שסבלו מתת-תזונה תמיסות מלחים ופרוטאינים דרך עירוי דם[91][92]. ע"פ מכתביו של פרופ' קלמן מן מביה"ח הדסה עין כרם, כמויות החומרים היו לפי המקובל לילדים, אלא שהילדים התימניים היו קטנים ואנמיים, והכמויות האלו גרמו למותם[93].

לפי עדותו של ד"ר מנדל, מנהל בית החולים לילדים של הדסה בראש העין, בדם שנלקח מילדים חולי מלאריה, נעשתה גם בדיקה לגילוי אנמיה חרמשית[12][93].

הכרה רשמית ופיצויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע תביעה של משפחות, בפברואר 2021 אישרה ממשלת ישראל כי המדינה מביעה צער ומכירה בסבלן של המשפחות. משפחה שוועדות החקירה קבעו שלא ידוע מה עלה בגורל ילדה תקבל פיצוי בגובה 200 אלף ש"ח. משפחה שוועדות החקירה קבעו שלא קיבלו מידע בזמן אמת על מות ילדה - ובכלל זה על עצם המוות, נסיבותיו או מקום הקבורה - תקבל 150 אלף ש"ח. מדובר בכ-1,050 ילדים, וסכום הפיצויים מסתכם ב-162 מיליון ש"ח[94][95].

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט רחוב ילדי תימן החטופים ליד תחנת הרכבת חדרה מערב

ביולי 2017, נקרא בחדרה רחוב בשם "ילדי תימן החטופים"[96], העיר היחידה בישראל בה רחוב נושא את שם הפרשה.

סרטים וספרים שעוסקים בפרשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שושי זייד, הילד איננו, פרשת ילדי תימן, הוצאת גפן, 2001; מהדורה מורחבת: הילד עדיין איננו, תשע"ו 2016
  • רמי צוברי, בעקבות אחי האובדים, 2000
  • לימור סעד, היעלמות ילדי תימן: מחאת עולי תימן והתגובה הממלכתית למחאה זו, עבודת גמר (מ.א.) -- האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ד 2004
  • צלילה מלניק, מודלים ליישוב סכסוכים כפוטנציאל להתמודדות עם קונפליקט פרשת ילדי תימן הנעדרים, עבודת גמר (מ"א)--אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה 2004
  • דב לויטן, "פרשת ילדי תימן הנעדרים: האם אכן נחטפו ואומצו ילדי תימן?", בתוך: אהרן גימאני, רצון ערוסי, שאול רגב (עורכים), בני תימן: מחקרים ביהדות תימן ומורשתה, אוניברסיטת בר-אילן - מרכז דהאן, תשע"א, עמ' 251–291
  • רות אמיר, הפוליטיקה של הקורבנות: תיקון עוולות היסטוריות בישראל?, רסלינג, 2012
  • טובה גמליאל, נתן שיפריס (עורכים), ילדים של הלב, היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן, הוצאת רסלינג, 2019
  • נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, הוצאת ידיעות ספרים, 2019[101]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרשת ילדי תימן בוויקישיתוף
ועדות החקירה בנושא
פעילות ועמותות
התנאים הכלליים ומצב הבריאות של עולים מתימן
ניתוח הסיקור התקשורתי
תאורי מקרים ועדויות
קישורים נוספים

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ פרופ' יחיאל בר-אילן, The missing Yemenite children
  2. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד עופר אדרת, עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2016
  3. ^ ניסויים רפואיים בילדי תימן – עוזי משולם והטענות על שימוש בילדי תימן לניסויים בסגנון מנגלה, בבלוג א.א. קונספירציות, 19 במאי 2019
  4. ^ 1 2 אריק וייס ורוני בר-קול, "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת, אתר נענע10, אוגוסט 2012
  5. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 36 - 37
  6. ^ יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949
  7. ^ דב גיל-הר, אור רביד‏, חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות", באתר וואלה, 22 ביוני 2016
  8. ^ יוסף יוסיפוב, מציאת ארכיון בית החולים דג'אני, 12 בפברואר 1996, ועדת כהן-קדמי בעניין ילדי תימן - דו"חות חוקרים - עו"ד יוסיפוב (עמ' 110–112), ארכיון המדינה
  9. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 35
  10. ^ 1 2 3 4 שאול בן-חיים, ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות, מעריב, 26 בפברואר 1954
  11. ^ 1 2 3 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמודים 38 - 42
  12. ^ 1 2 3 4 חווה אולמן, ריאיון עם ד"ר ג'ורג מנדל, 1 בפברואר 1993, רופאים ואחיות במחנות ובמעברות, יד יצחק בן צבי, המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה, במסגרת ארכיון המדינה על ילדי תימן
  13. ^ עדותה של מרים רדאה, בוועדת החקירה הממלכתית
  14. ^ דוגמאות לעדויות בני משפחה בוועדת החקירה הממלכתית על מקרים בהם הוחזרו תינוקות לאחר שנמסר למשפחה שהם נפטרו: בעניין מיכל תם ובעניין יהודה גיאת.
  15. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמודים 47, 56
  16. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, טבלה 6 עמוד 328
  17. ^ עדויות שניתנו בתאריכים 19 באוקטובר 1995, 7 באוקטובר 1996, 2 באוגוסט 1997, 29 בנובמבר 1997
  18. ^ יגאל משיח, "הארץ" 12 בדצמבר 1995, 5 ביולי 1996
  19. ^ יגאל משיח, "הארץ", 29 בדצמבר 1995, 5 בינואר 1996, 12 בינואר 1996, 16 בפברואר 1996
  20. ^ עדות ב-3 ביולי 1995
  21. ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
  22. ^ היעלמותו של תינוק מהמעברה על רקע המצב הבריאותי הקשה, באתר "תולדוט", מכתב של מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר לשר הבריאות בעניין היעלמו של התינוק משה סלם ממחנה עולים בית ליד ותיאור החקירה בעניינו שניהלה המשטרה, 3 בנובמבר 1950
  23. ^ היכן התינוק?, דבר, 25 בספטמבר 1950
  24. ^ מ.ד., היכן התינוק?, דבר, 29 בספטמבר 1950
  25. ^ רפאל אמיר, הלכתי לחפש את קציעה אעואד ואת תינוקה, דבר, 15 במרץ 1950
  26. ^ מידע על השניים בארכיון המדינה
  27. ^ דב לויטן, 1983
  28. ^ 1 לסקירת עבודתן של ועדות החקירה ראו: Nadav G. Molchadsky, “From “Missing” to “Kidnapped”: Israeli Commissions of Inquiry and the Framing of the “Missing Children Affair,” The Public Historian, Vol. 40 No. 4 (Nov. 2018), pp. 64-90.
  29. ^ יגאל משיח, עמי חובב: "לא מצאתי קשר, לא מצאתי אפילו עדות אחת לחטיפה", באתר הארץ, 14 באפריל 2016
  30. ^ 1 2 3 4 5 עמוס כרמלי, לאן נעלמו ילדי תימן, דבר, 13 באוגוסט 1968, המשך
  31. ^ 1 2 3 4 5 6 7 יוסי זולפן ועוגן גולדמן, ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן", באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 ביוני 2001
  32. ^ מנשה ענזי, "'אם אח אני, איה אחוָתי?': על גל המחאה הראשון שהובילו הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים ועיתון 'אפיקים'", בתוך: טובה גמליאל ונתן שיפריס (עורכים), ילדים של הלב: היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן, תל אביב: רסלינג, עמ' 424–425
  33. ^ 2671. ילדי תימן הנעדרים - הישיבה השלוש-מאות-וחמש-עשרה של הכנסת האחת-עשרה יום רביעי, ב' בניסן התשמ"ז (1 באפריל 1987); הצעה לסדר היום - ילדי תימן הנעדרים, 29 ביולי 1987, באתר הכנסת
  34. ^ ילדי תימן - ישיבה המאתיים-ושלושים-ושלוש של הכנסת השלוש-עשרה יום רביעי, י"ג בתמוז התשנ"ד (22 ביוני 1994), ירושלים, הכנסת, שעה 02:11
  35. ^ 1 2 אטילה שומפלבי, חבר בוועדה שחקרה את פרשת ילדי תימן: "זו הייתה מריחה, קומבינה", באתר ynet, 23 ביוני 2016
  36. ^ 1 2 אייל דץ, ‏האיש ששאל יותר מדי, באתר ‏מאקו‏, 8 באוקטובר 2015
  37. ^ שי גל 2, ‏ההתבצרות של עוזי משולם: הקלטות חדשות, באתר ‏מאקו‏, 25 בספטמבר 2015
  38. ^ 1 2 דנ"פ 1294/96 עוזי משולם ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־29 ביוני 1998
  39. ^ אלכסנדרה לוקש, שקד מעריכה: "הפרוטוקולים של ילדי תימן יפורסמו עד סוף השנה", באתר ynet, 22 ביוני 2016 סרטונים
  40. ^ אהוד עין-גיל, ראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2001
  41. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית (ועדת קדמי), באתר הספרייה הלאומית
  42. ^ משה ריינפלד, דליה שחורי, ים יהושע, ועדת החקירה הממלכתית: ילדי תימן לא נחטפו, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2001
  43. ^ זאב קם ונטעאל בנדל, נתניהו: לא מבין את החיסיון על פרשת ילדי תימן החטופים, באתר nrg‏, 21 ביוני 2016 סרטונים
  44. ^ 1 2 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 252-5
  45. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 253
  46. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 179 - 183
  47. ^ 1 2 בועז סנג'רו, באין חשד אין חקירה אמיתית: "דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן", תיאוריה וביקורת 21, סתיו 2002
  48. ^ אהוד עין-גיל, ראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2001
    אביבה לורי, "הבת שלך מתה", קבעה הוועדה, אבל אני בכלל ילדתי בן, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2001
    קלמן ליבסקינד, ההורים ימשיכו לחכות, מקור ראשון, 9 בנובמבר 2001
  49. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית, עמ' 189
  50. ^ דנה ירקצי‏, "מצאנו 22 ילדים בעשרה קברים": האיש שפתח את קברי ילדי תימן, באתר וואלה, 27 ביוני 2016
  51. ^ 1 2 יגאל משיח, עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו, באתר הארץ, 22 בדצמבר 1995
  52. ^ ועדת כהן-קדמי בעניין ילדי תימן - עד שהוזמן על ידי הוועדה - רוזה קוצינסקי - 354/95, באתר ארכיון המדינה; רותי שילוני, מתחת למרבד הקסמים, באתר העין השביעית, 1 במרץ 1996; אתר למנויים בלבד יגאל משיח, מנהל השירות הרפואי לעולה: "היה תוהו ובוהו, לא היה רישום", באתר הארץ, 21 באפריל 2016
  53. ^ דוח ועדת החקירה הממלכתית, עמ' 229; עופר אדרת, בגיל 69, צילה לוין, מגיבורות פרשת ילדי תימן, מתה בארצות הברית, 29 ביוני 2017, באתר הארץ; האם צילה לוין היא הבת של מרגלית עומייסי?, באתר עמלנט
  54. ^ באתר יוטיוב
  55. ^ פרוטוקול ישיבה של ועדת קדמי, עדות פורוש מעמ' 44
  56. ^ רמי צוברי, בעקבות אחיי האובדים, 2000, עמ' 45–49. הדברים פורסמו שוב בשנת 2017: אתר למנויים בלבד תמר קפלנסקי, "הבנתי שהם לוקחים את הילד כמו מתנה כזאת", באתר "ידיעות אחרונות", 9 באוגוסט 2017
  57. ^ דוח הוועדה, עמ' 311
  58. ^ Nona Dulberg, www.facebook.com
  59. ^ דנה מור, סיפורי ילדים מאומצים: ציונה היימן, באתר פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן העובדות האמיתיות מאחורי הסיפורים והתמונות
  60. ^ רינה מצליח, ‏עשורים אחרי שנחטף – מצא את אחיו, באתר ‏מאקו‏, 25 ביוני 2016
  61. ^ אורי וכטל / פרשת חטיפת ילדי תימן - תחקיר ערוץ 1 בתוכנית מבט שני סרטונים
  62. ^ אורי וכטל באתר פרשת ילדי תימן – מאגר המידע; תיקו של "רדא פלתיאל" בוועדת כהן קדמי, באתר ארכיון המדינה
  63. ^ טל אריאל אמיר, ‏סיפורו המסעיר של מי שנחטף מאמו: "רוצה לסגור מעגל, מה יש למדינה להסתיר?", באתר מעריב אונליין, 6 באוגוסט 2016
  64. ^ אבשלום בן צבי ואבי פיקאר, "קונספירציה כבקשתך",השילוח 22, 2020
  65. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, עדויות רבות נוספות להיעלמות ילדים בישראל, גם בשנות ה-30 וה-40 המוקדמות, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2016
  66. ^ יגאל משיח, ילד שחום עור, בשכונה אשכנזית, באתר הארץ, 19 בינואר 1996
    רינה מצליח, ‏איחוד המשפחות המרגש של יהודה ואחיו, באתר ‏מאקו‏, 24 בינואר 2017
  67. ^ יהודה קנטור באתר פרשת ילדי תימן – מרכז המידע
  68. ^ עידית בן שימול, תעלומת ילדי תימן: "יש עדיין מדיניות הסתרה", באתר ידיעות אחרונות, 24 בינואר 2018; אילנה שטוטלנד, הכעס וההחמצה של המשפחה שהתאחדה מחדש, באתר מעריב, 28 בינואר 2018
  69. ^ אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש, האיחוד המשפחתי ופרשת ילדי תימן: האם הייתה "חטיפה"?, באתר ynet, 8 בפברואר 2018
  70. ^ תמר קפלנסקי, עדות נדירה בפרשת ילדי תימן: "לקחו תינוקות ונסעו, ואז שיקרו להורים שמתו", באתר ynet, 3 באוקטובר 2018
  71. ^ תמרה טראובמן, המידע הגנטי של משפחות יוצלב עם זה של הילדים, באתר הארץ, 5 ביולי 2002
  72. ^ ילדי תימן מזרח ובלקן - על הפרשה, באתר עמותת עמר"ם
  73. ^ רינה מצליח, חדשות 2, ‏פרשת ילדי תימן החטופים, באתר ‏מאקו‏, 8 במאי 2016 סרטונים
    מיכל שמעון, נתניהו: "פרשת ילדי תימן היא פצע בתולדות המדינה", באתר ערוץ 20, 21 ביוני 2016 סרטונים.
  74. ^ פרטים על המאגר בדף החברה
  75. ^ רינה מצליח, הנגבי על ילדי תימן: "מאות רבות של ילדים נגזלו במזיד", "חדשות 2", 30 ביולי 2016
    אתר למנויים בלבד עופר אדרת, הנגבי: אין אקדח מעשן בפרשת חטיפת ילדי תימן, אך הם לא נעלמו במקרה, באתר הארץ, 31 ביולי 2016
  76. ^ הודעת ממלא מקום מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 13 בנובמבר 2016, משרד ראש הממשלה, 13 בנובמבר 2016
  77. ^ פרשת ילדי תימן ואחרים, באתר ארכיון המדינה; יאיר שרקי, ‏רה"מ נתניהו: "יום של תיקון גדול", באתר ‏מאקו‏, 28 בדצמבר 2016 סרטונים
  78. ^ הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן באתר הכנסת
  79. ^ הצעת חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח-2018, באתר הכנסת
  80. ^ מידע אודות יישומו של חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה, משרד המשפטים, 7 ביוני 2020
  81. ^ אביבית מיסניקוב, ‏מחאת פרשת ילדי תימן יוצאת לרחוב, באתר ‏מאקו‏, 21 ביוני 2017
  82. ^ ע"א 2392/19 סלמה עוזרי ו-26 אחרים נ' מדינת ישראל והסוכנות היהודית, ניתן ב־24 בדצמבר 2019
  83. ^ ילדי תימן: תוצאות בדיקת ה-DNA אישרה התאמה, באתר "סרוגים", 24 בספטמבר 2022
  84. ^ עופר אדרת, נמצאה התאמה בין שרידי הילד בקבר שנפתח בפרשת ילדי תימן למשפחתו, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2022
  85. ^ לדוגמה, חבר הכנסת מנחם פרוש אמר בדיון במליאה בשנת 1985: ”הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן הוא רק חוליה אחת מאותן חוליות עגומות של תכניות הפשע של העברה על הדת” (הקמת ועדת חקירה על היעלמם של ילדי תימן, באתר הכנסת).
  86. ^ אסא כשר, "מעריב", 29 באוגוסט 1997
  87. ^ אתר למנויים בלבד רפאל פלק, צדק עם הרופאים, באתר הארץ, 15 במאי 2016
  88. ^ אהוד עין גיל, ילדי תימן: בחזרה לפרשה שמסרבת להרפות, באתר הארץ, 9 במאי 2016
  89. ^ שירית אביטן כהן, "התייחסו לתינוקות בני יומם כפסולת ביולוגית", באתר nrg‏, 14 ביוני 2017
  90. ^ אתר למנויים בלבד יחיאל מ' בר אילן, המסמכים מגלים: ילדי תימן נלקחו מהוריהם, אך לא למטרות אימוץ, באתר הארץ, 9 ביולי 2020
  91. ^ ממכתב מ-21 בנובמבר 1949 של ד"ר קלמן יעקב מן, שהיה סגן מנהל אדמיניסטרטיבי של הדסה עין הכרם, לד"ר מגנס, עולה כי לפני מותם היו התינוקות במצב מאוזן "פחות או יותר" ביחס למצבם, ולאחר החדרת העירוי הם מתו.
    יאיר אלטמן, הניסויים בילדי תימן נחשפים: "מוכרח להיות להם דם כושי", באתר ישראל היום, 14 ביוני 2017
  92. ^ מכתב מפרופ' מן לד"ר מגנס בעניין מותם של 4 ילדים, 21 בנובמבר 1949
  93. ^ 1 2 עדות יהודה צוברי וד"ר ג’ורג’ מנדל בפני ועדת כהן-קדמי בעניין ילדי תימן, 3 ביולי 1996
  94. ^ יאיר אלטמן, הסדר היסטורי: הממשלה תאשר היום העברת פיצויים למשפחות ילדי תימן, באתר ישראל היום, 21 בפברואר 2021
  95. ^ אנה ברסקי, ‏אושר פיצוי כספי למשפחות ילדי תימן, המדינה הביעה צער על הפרשה, באתר מעריב אונליין, 22 בפברואר 2021
  96. ^ [1], פרוטוקול וועדת שמות עיריית חדרה, 10/7/2017; רחוב חדש בחדרה: ילדי תימן החטופים, באתר עיריית חדרה;
    אריק בנדר, ‏"פיצוי מסויים על הכאב": רחוב בחדרה ייקרא על שם "ילדי תימן החטופים", באתר מעריב אונליין, 11 באוקטובר 2018
  97. ^ תום מהגר, לא הרב משולם ואנשיו הם הכת - אלא נציגי המדינה, באתר "העוקץ", 14 באוקטובר 2015
  98. ^ שלומי חתוכה, היו זמנים בפרדס כ"ץ: סרט על נוכחים ונעדרים, באתר "העוקץ", 14 באוקטובר 2015
  99. ^ תמי ריקליס ויונית נעמן, הפרשה הזאת היא הדי.אן.איי של הכל, באתר "העוקץ", 20 בפברואר 2017
  100. ^ עופר אדרת, חטופי תימן, הזווית האשכנזית: לאן נעלם הילד צבי רטיג, באתר הארץ, 31 בינואר 2018
  101. ^ אתר למנויים בלבד מרב בטיטו, "הדבר שאני הכי גאה בו הוא העיסוק שלי בפרשת ילדי תימן. גאוותי הגדולה שישבתי על כך בכלא", באתר "ידיעות אחרונות", 12 במאי 2019 – ריאיון עם המחבר
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרשת_ילדי_תימן&oldid=39640755"