לדלג לתוכן

פמיניזם דתי (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פמיניזם דתי)

עיינו גם בפורטל

פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון בין המינים, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית.

פמיניזם דתי הוא תנועה דתית המבקשת בחינה מחודשת של ערכים תאולוגיים, הלכתיים והגותיים במסורת היהודית, לאור עקרונות של צדק ושוויון מגדריים. יש להבחין בין הפמיניזם שהתפתח בזרמים הליברליים ביהדות (למשל בתנועה הקונסרבטיבית והרפורמית, בעיקר בארצות הברית) לבין הפמיניזם הדתי האורתודוקסי שהחל להתפתח בשנות השבעים של המאה העשרים בצפון אמריקה (באורתודוקסיה המודרנית) ולאחר מכן בארץ (פמיניזם ציוני-דתי). בראשית העשור השלישי של המאה ה-21 מתפתחים גם ניצנים ראשוניים של פמיניזם חרדי. ההבדל העיקרי בין התנועות השונות נעוץ במידת המחויבות להלכה ולאופני הפרשנות ופסיקת ההלכה כפי שאלו התגבשו במסורת ההלכתית מימים ימימה.

עקרונות מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת של הפמיניזם הציוני-דתי נוגעת להלכה ולתאולוגיה כאחד.[1]

בתחום התאולוגי נוגעת הביקורת בדמות האל הגברית, העשויה להדגיש מציאות ממוגדרת שלפיה "מה שהאל הוא לגבר, הגבר הוא לאישה" (למשל - גברים מכסים את ראשם בפני האל, נשים מכסות את ראשון בפני הגבר) וכן לשפת התפילה הגברית, אשר הדירה את אמהות האומה מן התפילה (בתפילת העמידה למשל - "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב" מבלי להוסיף - אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה); בתפיסה מהותנית המזהה את האישה עם החומרי, בניגוד לרוחני, ומשמשת כהצדקה למיקומה הטבעי והראוי בספֵרה הפרטית – הבית וגידול הילדים – ולהרחקתה מתחום הרוח, הריטואל והטקסט היהודיים; בקולן החסר של הנשים מן המקורות, כמו-גם מעיצוב הנרטיבים עצמם ומהשיח המסורתי על-אודותיהם, המייצר תמונת-עולם שנסמכת על הפרספקטיבה הגברית בלבד (הטיות מגדריות). הטיות גבריות אלה בטקסט הקאנוני מייצרות בעיה תאולוגית חריפה במיוחד הנוגעת לשאלת נצחיותה של התורה ולאמונה ב"תורה מן השמיים", שכן אם הטקסט המקודש חשוף ופגיע להתניות אנושיות כמו הטיות מגדריות, במה הוא אלוהי.[2]

בתחום ההלכתי נוגעת הביקורת לשורה של בעיות הלכתיות המפלות נשים לרעה כמו בסוגיית המעמד האישי – דיני נישואים וגירושים,[3] בהדרת נשים מלימוד תורה ומפסיקת ההלכה, בפטור נשים ממצוות עשה התלויות בזמן וכתוצאה מכך בשוליותן של נשים בעבודת האל בתפילה ובריטואלים דתיים, בגוף הנשי הנתפס כ"בעייתי", תפיסה המייצרת למשל הלכות צניעות המנוסחות בעיקר כאחריות המוטלת על נשים בלבושן, בהשמעת קולן, כדי למנוע את הכשלת הגברים ומחזקת את הדיכוטומיה הממוגדרת שבין חומר לרוח,[4] במיניות, ילודה ופריון - בכל הקשור לפגיעות מינית, לתכנון משפחה ומניעת היריון ולבסוף גם בתפיסה ההטרונורמטיביות - המייצרת סבל רב עבור להט"בים דתיים ודוחקת אותם אל מחוץ לגבולות העולם הדתי. מעבר להלכות פרטניות, ישנה ביקורת רחבה על גבריותו של הטקסט ההלכתי על ההטיות המגדריות שעובדה זו מייצרת.[5] כאן יש להעיר כי יש לייחס לביקורות אלה משקלים שונים בקרב קבוצות שונות בציבור הציוני-דתי. יש שיקבלו את הרוב ויש שיקבלו רק חלק מביקורות אלה, בהתאם לגישות דתיות שונות ולאופי התיקונים המבוקשים.

השפעה ופעילות של הפמיניזם הציוני-דתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפמיניזם הדתי נוחל הצלחות גדולות מאוד בחמישים השנים האחרונות. התחומים בהם מתחוללים שינויים משמעותיים הם:

  • בבית המדרש, בעולם לימוד התורה ופסיקת הלכה – בעשורים האחרונים ניכרת מהפכה של ממש בעולם לימוד התורה של נשים. עשרות מדרשות לנשים, הנותנות משקלים שונים ללימודי תלמוד ומחשבה, הוקמו בכל רחבי הארץ ובמסודות מסוימים אף מכשירים כיום נשים להיות פוסקות הלכה אורתודוקסיות והן מוסמכות באופן פרטי, על ידי רבנים אורתודוקסיים, לרבנות.[6]
  • בבית הדין – החל מסוף שנות התשעים, בעקבות בג"ץ הטוענות הרבניות, נשים מופיעות בבתי הדין ומייצגות נשים. ארגוני נשים דתיות, הנאבקים בגישות שמרניות כלפי נשים ובתופעת העגונות ומסורבות גט, קמו ופועלים למען ליברליזציה של היחס לנשים בבתי הדין הרבניים. מאבקים משפטיים רבים מתנהלים אל מול מערכת בתי הדין הרבניים כמו גם הרבנות הראשית בענייני אפליית נשים לרעה, כמו למשל - בג"ץ המקוואות, בג"ץ משגיחות הכשרות, בג"ץ מסדרות הקידושין ועוד.
  • בבית הכנסת – בתחום הריטואלים הדתיים מתחוללת מהפכה של ממש. ניצנים ראשונים החלו כבר בסוף שנות השמונים עם הקמתן של קבוצות תפילה לנשים וקריאה נפרדת בתורה לנשים, אך בראשית שנות האלפיים עם הקמתן של קהילות דתיות שיתופיות בהן נשים עולות לתורה, קוראות בתורה ושותפות שוות בניהול בית הכנסת, החל מהפך משמעותי. קהילת שירה חדשה שהוקדמה בירושלים בשנת 2002 סימנה את הסנונית הראשונה וכיום יש כבר עשרות קהילות בארץ ובעולם המתפללות באופן דומה. בתחום הריטואלים, אנו עדים לשינויים בטקס הנישואין - נשים קוראות כתובה ושותפות לברכות הנישואין באופנים שונים, בטקסי זבד הבת ואף בטקסי ברית המילה אנו מוצאים שותפות משמעותית יותר של נשים (כמו למשל נשים כסנדקאיות).[7]
  • בתחום המשפחה, הגוף והמיניות – אנו עדים לדפוסי זוגיות שוויוניים יותר בקרב הדור הצעיר, כמו גם לשינוי בשיח ביחס לתכנון המשפחה ומניעת היריון, לעיסוק פתוח יותר בנושאים של מיניות מיטיבה כמו גם פגיעות מיניות,[8] הן במשפחה והן בקהילה הדתית באופן נרחב יותר.[9]
  • בבית הלאומי – נשים דתיות משתלבות יותר ויותר בכל תחומי החיים ובכלל זה בשירות צבאי משמעותי. בעשור האחרון חלה עלייה משמעותית של גיוס נשים דתיות לצבא בניגוד לעמדתו של הממסד הדתי.
  • ביחס ללהט"ב דתיים מתחוללת מהפכה של ממש מתחת לפני השטח כאשר רבנים, שמרנים וליברליים כאחד, נדרשים לתת מענה לרצונם של להטב"ים שלא לוותר על זהותם הדתית.[10]

ההתקדמויות המשמעותיות הללו נתקלות בחסמים תאולוגיים שונים כמו תאולוגיית העקידה, תפיסות מהותניות, טיעון המדרון החלקלק ועוד,[11] אך למרות זאת עושה רושם שמדובר בהתפתחויות שכבר לא ניתנות לשינוי. עם זאת, כמו בתנועה הפמיניסטית כולה, גם הפמיניזם הדתי מכיל גישות שונות בנוגע לשינויים הדרושים במעמד האישה ביהדות.

נקודות ציון במאבקים משפטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 עתרה לאה שקדיאל לבג"ץ נגד פסילתה מלכהן כחברה במועצה הדתית בירוחם, אף שהיא נבחרה על-ידי המועצה המקומית כחוק ובג"ץ (על פי חוות דעתו של השופט מנחם אלון) קיבל את עתירתה; בשנת 1993, מדרשת לינדנבאום (שהקימה את מסלול ההכשרה לטוענות בראשות נורית פריד) עתרה לבג"ץ נגד שר הדתות, האחראי על בתי-הדין הרבניים, כדי שיוסרו המכשולים שמנעו מנשים לשמש כטוענות רבניות ובשנת 1994 פסק בג"ץ כי נשים יכולות לשמש כטוענות רבניות בבתי הדין הרבניים; בעקבות עתירה לבג"ץ של ליאת בר ורבקה לוביץ', פסק בית המשפט העליון ב-2006 כי לחברה קדישא אסור לכפות הפרדה בין המינים בבתי עלמין, וחובתה לאפשר לנשים להספיד.[12] עם זאת, פסיקת בית המשפט לא נתמכה על ידי משרד הדתות עד לשנת 2012, כאשר מועצת הרבנים הראשית של ישראל קבעה כי נשים יכולות להספיד בלוויות, אך על רב הקהילה להחליט על כל מקרה לגופו.[13] בשנת 2013 הבטיחה הרבנות הראשית לישראל להסיר את המכשולים המונעים מנשים לעבוד כמפקחות במערכת הכשרות הממשלתית, וארגון "אמונה" הכריז על קורס הסמכה ראשון לפיקוח לנשים בישראל.[14] במאי 2013, בעקבות מאבק של קבוצת נשות הכותל, פסק בית המשפט המחוזי כי פסיקת בית המשפט העליון משנת 2003, האוסרת על נשים לקרוא בתורה או להתעטף בטליתות ברחבת הכותל המערבי, פורשה שלא כהלכה וכי אין איסור חוקי על תפילה שכזו.[15]ב-2016 בג"ץ פסל את הדרישה שמנהל בתי הדין הרבניים יהיה מוכשר לדיינות או לרבנות עיר, והעניק למשרד המשפטים 30 יום לגיבוש תקנות שיאפשרו לנשים להתחרות על התפקיד באופן שווה לגברים.[16] באוגוסט 2018 מונתה אישה ראשונה כיועצת משפטית לבית דין רבני.[17]

יחס ההנהגה הדתית ותגובות נגד לפמיניזם הציוני-דתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם רבנים רבים התומכים בפעילות הפמיניזם הציוני דתי, אך בחוגים שמרניים יותר רואים בפמיניזם הדתי איום על ערכי המשפחה ועל מקומן המסורתי של נשים בעולם הדתי וכמשקל נגד לארגון קולך יזמו את הקמתו של ארגון "בנין שלם", העוסק בין היתר בהעברת שיעורי תורה לנשים ותומך בשמירה על התפקודים המסורתיים של האישה, על ידי העצמתם וחיזוקם. יש רבנים שיזמו מהלכים נגד ארגון "קולך", כמו הרב מרדכי אליהו, שקרא לא להכניס לבתי הכנסת את דפי פרשת השבוע של הארגון, כיוון שלדעתו הם מביאים לזלזול בדברי חז"ל.[18]

מנגד יש המעודדים את השינויים בתפקידים המסורתיים של נשים. הרב פרופ' דניאל שפרבר פרסם ספר הלכתי המתיר עלייה וקריאה בתורה של נשים וכן ספר המתיר שורה של פרקטיקות הלכתיות שנחשבו עד כה כאסורות לנשים כמו למול, להיות סנדקית ואף להוציא את הרבים בעשרת התקיעות השופר האחרונות בראש השנה[7]; הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, היה מעורב במסגרת מוסדות "אור תורה" בפיתוחה של מדרשת לינדנבאום, במערכת ההכשרה לטוענות רבניות ובעמותת "יד לאישה", המעניקה סיוע משפטי לעגונות ומסורבות גט. הרב ריסקין אישר הקמת מנייני תפילה לנשים ביישובו ושילב נשים במועצה הדתית ובהשגחת כשרות. הוא אינו רואה בעיה הלכתית בשילוב נשים בפסיקה, כולל כהונת נשים כדיינות.[19]

בתחילת המאה ה-21, קמו ארגונים התומכים בשמירה על מקומה המסורתי של האישה מתוך בחירה, כאם, כרעיה, וכאישה, ארגונים ועמותות המחזיקים בתפיסות עולם שמרניות ובערכי משפחה: שוברות שויון, אבות למען צדק, בוחרים במשפחה, פורום קפה שפירא, העמותה לשוויון בהורות, המכון הישראלי למשפחה, חותם, מרכז ליב"ה ועוד. ארגונים אלה קמו כתגובת נגד לשיח של הפמיניזם, שלתפיסתם, ניסה לקדם את התפיסה ש"אישה שווה לאיש", תוך התעלמות מההבדלים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים, ותוך דחיקת מוסד האימהות, הנשיות והמשפחה. כך למשל הצהירו חברות "שוברות שוויון" כי אינן חפצות להיות גברים, וכי הן שונות במהותן ומברכות על שינוי זה.[20]

היסטוריה והתפתחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימנים ראשונים לשינוי הנוגע למעמד האישה בחוגים היהודיים המסורתיים ניתן למצוא בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ייסודה של רשת בתי הספר והסמינרים לנשים בית יעקב, בברכת רבנים בני סמכא ומכובדים ביותר. תוכנית הלימודים במערכת החינוך העל-יסודית לנשים ובמסגרות להכשרת מורות של בית יעקב כללה לימוד אינטנסיבי של הלכה מעשית ושל טקסטים מקראיים.

הארגון הפמיניסטי-אורתודוקסי הראשון, המועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודייה, הוקם באנגליה על ידי ליזי הנדס (Lizzie Hands) ב-20 ביולי 1922 לנוכח בעיית הנשים העגונות ומסורבות הגט.[21] לדבריה, עשרים אלף נשים נותרו עגונות לאחר שבעליהם נעלמו ברחבי העולם במהלך מלחמת העולם הראשונה, והתופעה הובילה לחילון ולהגירה. הארגון פעל למען נשים המקבלות על עצמן את ההלכה. יעדן הראשון היה לפרסם את העגינות בכל רחבי העולם ולהעלות מודעות לקשיים העומדים בפני העגונות כדי לגייס אנשים לסייע לפתרונם.[21] במסגרת פעילותה בארגון, הציעה לנדס הוספת תנאי לכתובה או הפקדת גט על תנאי כפתרון לבעיית העגינות וסירוב הגט, וכן תנאים למיגור תופעות החליצה והפוליגמיה. 5 שנים לאחר מכן כבר נפרסה רשת הארגון בערים ברחבי אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. הדים לפעילותה הגיעו גם לפולין, יוגוסלביה ולדרום אפריקה.[21] מחד, לנדס לא תבעה בריש גלי שוויון זכויות גורף לנשים יהודיות, מאידך, הדגישה את מה שראתה כמעמדן הנחות על פי ההלכה.[21]

ישעיהו ליבוביץ טען כי נושא 'האישה ביהדות' הוא עניין חיוני ליהדות בעולם המודרני, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו.[22]

את ניצני הפמיניזם הדתי בישראל ניתן לראות בפעולתן של פנינה פלאי, שהקימה לראשונה בישראל מנייני נשים שאף קראו בתורה, ושל פרופ' אליס שלוי, לשעבר יו"ר שדולת הנשים בישראל. שלוי הייתה מנהלת של בית הספר התיכון הדתי לבנות פלך בירושלים בין השנים 1975–1990, וחינכה את תלמידותיה להגשמה אישית באופן שוויוני הזהה לגברים. בשנת 1997 הוקם ארגון "קולך" על ידי חנה קהת, אשר קורא לשוויון ולצדק מגדרי לנשים בעולם הדתי ופועל לתיקוני חקיקה לטובת מסורבות גט ועגונות ועוד. ב-2012 הוקמה קבוצת הפדלחו"שיות ("פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור")[23][24] בפייסבוק.[25] הקבוצה קיימה כנסים ארציים[26] ושימשה מוקד לביקורת ודיון עד לסגירתה.[27] ב-2016 הפכה כרמית פיינטוך לאישה הראשונה שזכתה לתואר "מנהיגה קהילתית" בבית כנסת הרמב"ן ובשנת 2021 מונתה שירה מרילי מירוויס כרבנית קהילה הראשונה בישראל לאחר שהוסמכה כפוסקת הלכה.[28]

פמיניזם בזרמים יהודיים לא אורתודוקסיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחותן של תנועות פמיניסטיות באנגליה, בארצות הברית ובמידה מסוימת גם בגרמניה, האיצה את השינויים בתפקידיהן של נשים בתנועות דתיות ליברליות באותן מדינות, במיוחד למן הרבע האחרון של המאה ה-20. מרגע שנוסדה התנועה הרפורמית בגרמניה של המאה ה-19, מעמדן של נשים היה בעיני חבריה אחד האתגרים שהציבה המודרניות בפני היהדות המסורתית. בבתי הכנסת הרפורמיים בארצות הברית התקיימה ישיבה מעורבת בספסלים משפחתיים כבר בשנות החמישים של המאה ה-19, מתוך מענה לצרכים חברתיים ולאו דווקא כצעד אידאולוגי.[29]

השפעת הפמיניזם על היהדות הרפורמית ניכרה בבירור רק משנתקבלה ההחלטה להסמיך אישה לרבנות. תנועות יהודיות ליברליות תמכו ברעיון של שוויון מגדרי, אך בפועל, רק פעילות פמיניסטיות נאבקו למען מינוי נשים לתפקידי רבות וחזניות ולעמדות מפתח בבתי הכנסת. המסר של הפמיניסטיות היהודיות - כלומר, הפמיניסטיות שבחרו לפנות אל הקהילה היהודית - התקבל באהדה בקרב החברים בבתי הכנסת הרפורמיים. אנשי התנועה הרפורמית התייחסו למסר זה כאל קריאה לצדק. בהתאם לכך, לטענת מובילות הזרם בתנועה הרפורמית, תובנות פמיניסטיות אינן מיטיבות עם נשים בלבד, אלא משרתות את הקהילה היהודית כולה. בשנת 1972 הייתה סאלי פריסנד האישה הראשונה בארצות הברית שהוסמכה לרבה מטעם ההיברו יוניון קולג'. מכללת מכון ליאו בק בלונדון, הסמיכה בשנת 1975 את ג'קלין טאביק לרבה הראשונה באירופה לאחר השואה. הנשים בתנועה הרפורמית, ששאבו את השראתן מרעיונות פמיניסטיים, הן שהובילו את המאבק להכרה רחבה יותר של נשים כמנהיגות. כפי שציינה קרלה גולדמן (Karla Goldman), נוכחותן הקבועה של הדמויות המרכזיות בפדרציה הלאומית של ארגוני נשים בבתי הכנסת בארצות הברית, וכן פעילויותיהן בשם קהילותיהן ובשם התנועה כולה, הקנו משנה תוקף לדרישתן לאפשר לנשים להשתתף בהנהגה הרוחנית.[30]

השאיפה להשגת גישה שווה לנשים למשרות במרחב הציבורי היהודי לא הוגשמה במלואה. עם זאת, נוכחותן של מאות רבות של נשים, שמרביתן הוסמכו על ידי מוסדות רפורמיים, ליברליים וקונסטרוקטיביים, וכן נוכחותן של חזניות למן שנת 1975, שינו את פני הזרמים הללו ביהדות ברחבי העולם, וערערו את בלעדיותם של גברים ברבנות, חזנות ובתפקיד שליח ציבור.

כחלק מהפמיניזם הלא-אורתודוקסי התגבשה ליטורגיה המתחשבת במגדר, תוך פרשנות חדשה של טקסטים מסורתיים, יצירת מדרש נשים וטקסים חדשים לציון רגעים חשובים.[31] הרבה הרפורמית אליז גולדשטיין (Elyse Goldstein) ערכה ופרסמה כתבים העוסקים בקריאה פמיניסטית של התורה ובפרשנות ההפטרות; בתפילה הרפורמית מוזכרות שמותיהן של גיבורות מקראיות כמו מרים, רות, דבורה, בנות צלפחד, ארבע האימהות, אביגיל ואסתר המלכה, וכך מתוקן חוסר האיזון המגדרי ביהדות המסורתית; כן חוברה כתובה שוויונית, בנוסף לטקס חתונה לא-אורתודוקסי (החסר תוקף משפטי בישראל). הסידורים הקונסרבטיביים של מוריס סילברמן (Morris Silverman) והרב מיכאל גרץ שינו את המילים המסורתיות בברכות השחר מ'שלא עשני אישה', ל'איש/אשה, ישראל וחופשי'.

ב-1983 הוכרע כי גם בתנועה הקונסרבטיבית יכולות נשים להיות מוסמכות לרבנות.

בזרמים אלה במידה רבה מאוד הושג שוויון לנשים בכל התחומים בהם הפמיניזם האורתודוקסי-מודרני עדיין נאבק להכרה ולשינוי תפיסתי.

פמיניזם באורתודוקסיה החרדית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות התשעים של המאה העשרים חלו תמורות בחברה החרדית, אשר הובילו לשינויים בהגדרת תפקידי האישה ולהופעת אידאולוגיות פמיניסטיות המתכתבות עם האידיאלים החרדיים ועם מבנה החברה החרדית. גידול דמוגרפי הוביל להתפשטות ההתיישבות החרדית לאזורים בהם נוצר מגע קרוב יותר עם הסביבה החילונית. קרבה זו כללה מפגש עם עולם הערכים החילוני-מודרני, ובכללם פמיניזם. כמו כן, תמורות כלכליות יצרו צורך בהכנסה נוספת. במובן מסוים, התפקיד המסורתי של תמיכה בבעל ללימוד התורה הוא זה שהוביל לכניסתן של נשים למעגל העבודה, על מנת שיוכלו לדאוג לרווחה כלכלית שתאפשר לבעל ללמוד ולילדים להתקיים ברווחה. היציאה למעגל העבודה יצרה צורך בהשכלה רחבה יותר בחלק מהמקרים, אתגר שיצר צורך בלמידת מקצועות שאינם בהכרח מזוהים עם תפקידים נשיים מסורתיים של טיפול בילדים והוראה. רכישת השכלה גבוהה או מקצועית העמיקה את המפגש של נשים חרדיות עם העולם החיצוני. תמורות אלה יצרו חשיפה לערכים פמיניסטיים ומודעות לאפשרויות הפתוחות בפני נשים.

הפמיניזם החרדי כיום מתמקד בעיקר בפיתוח מנהיגות נשית, בהרחבת לימודי תלמוד לנשים חרדיות[32] ובמאבק פוליטי למען ייצוג נשים במפלגות חרדיות.[33] בבחירות לכנסת העשרים בשנת 2015 התמודדה מפלגת 'ובזכותן', הראשונה המשלבת נשים וגברים חרדים ברשימתה לכנסת.[34]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • רוס, תמר, ארמון התורה ממעל לה - על אורתודוקסיה ופמיניזם, רמת גן: בר-אילן (מהדורה שנייה), תשפ"ג (הספר בקטלוג ULI)
  • Ronit Irshai, Tanya Zion-Waldoks, "Holy Rebellion" - Religious Feminism and the Transformation of Judaism and Women’s Rights in Israel (Waltham: Brandeis University Press, 2024)
  • שגיב משואה, שמרנות מהפכנית - הפמיניזם ההלכתי בישראל: משפט ושינוי חברתי, ירושלים: כרמל, 2024
  • רידר אינדורסקי, אסתי, מבעד לסורגים שקופים - נשים חרדיות לומדות גמרא, תל אביב: רסלינג, 2024.
  • עיר-שי רונית ורוזמרין מירי, "הפמיניזם היהודי-הדתי בראי תפיסת הביקורת של פוקו", דעת 91 (2021), עמ' 7–38.
  • עיר-שי רונית, "בין כבוד לשוויון - על מגמת ההתנגדות לקריאת נשים בתורה", בתוך: רוח חדשה בארמון התורה – ספר היובל לתמר רוס עם הגיעה לגבורות, בעריכת רונית עיר-שי ודוב שוורץ (בר-אילן, 2018), עמ' 301–326
  • רידר אינדורסקי, אסתי, ושאינן נראות: פמיניזם חרדי - המקרה של "לא נבחרות לא בוחרות", הוצאת פרדס, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
  • ארצי סרור חן, הדתיות החדשות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2018 (הספר בקטלוג ULI)[35]
  • קהת, חנה, פמיניזם ויהדות. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
  • טיקוצ'ינסקי מיכל, "זהות בדויה - לזהותן היהודית של נשים בדורנו", אקדמות ל (תשע"ה), עמ' 61–71
  • עיר-שי רונית ושלם דביר, "על שוויון, זהות ושונות – תגובה למיכל טיקוצ'ינסקי, 'זהות בדויה'", אקדמות לא (תשע"ט), עמ' 175–180.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רונית עיר-שי ותניא ציון וולדקס, הפמיניזם האורתודוקסי-מודרני בישראל - בין נומוס לנרטיב, משפט וממשל טו, תשע"ג, עמ' 233-327
  2. ^ תמר רוס, ארמון התורה ממעל לה: על אורתודוקסיה ופמיניזם (רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, מהדורה שנייה, תשפ"ג)
  3. ^ Ruth Halperin-kaddari, Women in Israel: A State of Their Own, Pennsylvania: University of Pennsylvania Press, 2004
  4. ^ הרטמן טובה, עוברות לפני התיבה - כשיהדות פוגשת פמיניזם, ירושלים: כרמל, תשפ"ג, עמ' 89-110
  5. ^ רונית עיר-שי, שיקול דעת הלכתי והטיות על בסיס מגדרי - ניתוח מושגי, תרבות דמוקרטית 16, 2015, עמ' 141-185
  6. ^ קובי נחשוני, היסטוריה: "מותר לאישה לפסוק הלכה", באתר ynet, 6 בינואר 2015
  7. ^ 1 2 שפרבר דניאל, סדר נשי: הלכות לאשה המודרנית, ירושלים: ראובן מס, תשפ"א
  8. ^ אתר פורום תקנה
  9. ^ אתר מרכז יהל – ללמוד לאהוב
  10. ^ אבישי מזרחי, רונית עיר-שי, "'כבוד הרב, אני נמשך לגברים – מה לעשות'? אסטרטגיות שמרניות להתמודדות עם הקונפליקט שבין הומוסקסואליות והלכה בקרב רבני הציונות הדתית",, דעת 92, 2022, עמ' 401-443
  11. ^ Ronit Irshai, Tanya Zion-Waldoks, Holy Rebellion - Religious Feminism and the Transformation of Judaism and Women’s Rights in Israel, Waltham: Brandeis University Press, 2024
  12. ^ קובי נחשוני, בג"ץ: גם לנשים מותר להספיד, באתר ynet, 17 באפריל 2007
  13. ^ JTA (2012-06-12). "Israeli Chief Rabbinical Council OKs eulogies by women — Jewish Journal". Jewish Journal (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-10-14.
  14. ^ יאיר אטינגר, מאבק הנשים הדתיות הצליח: הרבנות בחנה נשים לתפקיד משגיחות כשרות, באתר הארץ, 7 במאי 2014
  15. ^ Rudoren, Jodi. "Israel to Review Curbs on Women's Prayer at Western Wall" (באנגלית). נבדק ב-2018-10-14.
  16. ^ יאיר אטינגר, בג"ץ הורה לנסח תקנות שיאפשרו לנשים להתמודד לתפקיד מנכ"ל בתי הדין הרבניים, באתר הארץ, 7 בינואר 2016
  17. ^ "לראשונה: אישה תכהן בתפקיד משפטי בבית הדין הרבני | כיפה". נבדק ב-2018-10-14.
  18. ^ בראיון שהתפרסם בראש השנה תשס"ה בכמה עיתונים דתיים
  19. ^ שלמה ריסקין, ‏הרב ריסקין על הסמכת הרבניות: התהליך ההלכתי במלוא תפארתו והדרו /תגובה, באתר "סרוגים", 9 בינואר 2017
  20. ^ אתר שוברות שוויון
  21. ^ 1 2 3 4 שילה, מרגלית, פמיניזם ואורתודוקסיה: המועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודייה, ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, 2006, עמ' 203–224
  22. ^ ליבוביץ, ישעיהו, מעמדה של האישה ביהדות, אמונה, היסטוריה וערכים, אקדמון, 1982, עמ' 71
  23. ^ קפלן, אלעד, "מגדר, יהדות, אינטרנט - סמכות ופמיניזם דתי בסביבות מקוונות", אוניברסיטת בר-אילן תשע"ו
  24. ^ Hunt, M.E. (2015). From Typewriters to Social Networking: A Feminist Organization's Techno History. Feminism and Religion in the 21st Century: Technology, Dialogue, and Expanding Borders, editor s Messina-Dysert, G and Radford-Ruether, R.. New York: Routledge. 69-76.
  25. ^ קבוצת הפדלחו"שיות באתר פייסבוק
  26. ^ מיה בודאי-פרידמן, ‏קונגרס הפמיניסטיות הדתיות: "אנחנו מגזר חדש", באתר כיפה, 6 בינואר 2014
  27. ^ הרב ברוך אפרתי, ‏הרב אפרתי: פדלחושיות לא, פמינסטיות הלכתיות כן, באתר "סרוגים", 16 בפברואר 2014
  28. ^ הרבנית שירה מרילי מירויס, באתר שירת התמר
  29. ^ פאולה היימן, פמיניזם ומעמדן של נשים בתנועה הרפורמית, בתוך: היהדות הרפורמית - הגות, תרבות וחברה בעריכת אבינועם רוזנק, ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 509-520
  30. ^ Riv-Ellen Prell (editor)., Women Remaking American Judaism, Detroit: Wayne State University Press, 2007
  31. ^ דליה מרקס, "התפילה הרפורמית לדורותיה ולמרכזיה", בתוך: היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה בעריכת אבינועם רוזנק, ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 307-346
  32. ^ אסתי רידר אינדורסקי, מבעד לסורגים שקופים - נשים חרדיות לומדות גמרא, תל אביב: רסלינג, 2024
  33. ^ אסתי רידר אינדורסקי, ושאינן נראות: פמיניזם חרדי - המקרה של "לא נבחרות לא בוחרות", חיפה: פרדס, 2018
  34. ^ לראשונה: מפלגה של נשים חרדיות תתמודד בבחירות, באתר הארץ, 20 בינואר 2015
  35. ^ ראו עוד כאן: אתר למנויים בלבד חן ארצי סרור, ברוכות השוות, באתר "ידיעות אחרונות", 23 באוגוסט 2018
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פמיניזם_דתי_(יהדות)&oldid=40676695"