לדלג לתוכן

העליות בשנים 1700–1881

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עליות בשנים 1700–1881)
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל

עליות החל מהציונות ועד קום המדינה

עליות לאחר קום המדינה:

עליות על פי ארץ מוצא:

ראו גם:
פורטל:היישוב
מפת ארץ ישראל מעשה ידי ג'ון קארי, 1801
שלט מחוץ לבית הכנסת היפואי לעולי לוב
יהודים בנמל אלג'יר בדרכם לארץ ישראל (1841) מאת הצייר ויליאם ווילד
כיפת בית הכנסת החורבה שנחנך בשנית בשנת 1864, מצד ימין בין בתי העיר העתיקה בירושלים, ב-1934
ליד נמל יפו, 1873
טבריה על פי האמן אדריאן אגרון, 1837
ביצות כבארה במפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1880
קבר הרמח"ל בבית קברות יהודי בכפר יאסיף.

בגלי העליות לארץ ישראל מראשית המאה ה-18 ועד הרבע האחרון של המאה ה-19 עלו מעת לעת אלפי עולים, שתרמו לגידולו והתפתחותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים. העולים ביססו וחיזקו את קיומו הרעוע של היישוב היהודי והחלו ביוזמות חדשות. ממחצית המאה ה-19 ניכרו תמורות רבות ביישוב היהודי, בסיועם של ארגונים יהודים בתפוצות ובארץ ישראל, ובשל התערבותן והשפעתן הגוברת של המעצמות הזרות. בשנת תרמ"ב 1881, בתקופת היישוב הישן ולפני תחילת גל העלייה הראשונה, נאמד היישוב היהודי כ-26,000 נפש על אף האסונות והפגעים הקשים שפקדו את היישוב ואת הארץ במהלך תקופה זו.

בשלהי המאה ה-17

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הגאולה שעורר בתורו משיח השקר שבתאי צבי וההתנגדות לה בקרב רבים מיהודי ארץ ישראל והתפוצות, בשנות השישים של המאה ה-17 הסתיימה בכישלון והתרסקות, כאשר התאסלם ב-1665 לפקודת השלטונות העות'מאניים, אולם הטלטלה הרעיונית והרגשית ברחבי עולם היהודי לא שככה והמשיכה בהסתר. המתח המשיחי שצמח בתקופת הפולמוס עם השבתאים שרד זמן רב בתודעתם ובליבם של רבים בתפוצות ישראל. אישים שונים, שבתאים ושאינם שבתאים, ערכו חישובי קיצים, לפיהם ציפו המאמינים לעת קרובה של גאולה. השנים 1700, 1706, 1740 ושנים נוספות חושבו כמסוגלות לביאת המשיח. צפייה זו באה לידי ביטוי ברצונם ונסיונותיהם לעלות לארץ ישראל. בין העולים היו שבתאים נסתרים, וכאלה שלא היו מספיחי השבתאות, חלקם מקובלים ותלמידי חכמים ומנהיגי קהילות. ביניהם רבי יהודה חסיד, רבי אברהם רוויגו, נחמיה חיון, הרופא ד"ר יצחק קנטריני, הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו, רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי רפאל טריביש, רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ[1].

בן-ציון דינור כותב על תקופה זו[2]:

"הצביון הארצישראלי המובהק בהגותו המשיחית של הדור לא הצטמצם בתחומי השפעתה של התסיסה השבתאית וספיחיה. הוא היה במידה רבה לנחלת שדרות רחבות בעם. הוא מודגש גם בספרות המוסר והדרוש של מתנגדיה הקיצוניים של התנועה השבתאית לכל גילוייה, גם באיגרות ראשי התנועה החסידית ודבריה, באמרותיהם ובתפילותיהם. וגם בצוואות באיגרות ובדרושים של המתנגדים מבית מדרשו של הגאון מווילנה ותלמידיו. ולא זו בלבד: עצם העלייה לארץ ישראל היתה לתופעה שכיחה מאוד, כמעט לתופעה קבועה של ההווי היהודי."

— במפנה הדורות, כרך ראשון עמ' 15.

.

במאה ה-18

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין העליות והאישים שעלו לארץ ישראל בתקופה זו ניתן לציין גם את האירועים הבאים:

בשנת 1700 הגיעה לארץ שיירת העולים בראשות רבי יהודה חסיד, לאחר מסע עלייה מרובה תחנות באירופה במהלכו הצטרפו לשיירה עולים מארצות שונות עדי לכדי 1500 איש. כאלף איש מהם עלו לבסוף בשתי שיירות מקושטא ומוונציה לירושלים. (באותה עת מנתה כל אוכלוסיית היהודים בעולם פחות ממיליון נפש). בשנים הסמוכות לפני עלייתם לארץ, נעשו הכנות בשיתוף עם היישוב האשכנזי בירושלים והוקמו עבורם 40 בתים לדירות וכן הוקמו בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים לקליטתם הראשונית[3]. המאה הקודמת בארץ ישראל התאפיינה בדלדול ניכר של כל היישוב היהודי, כך שעלייה זו הביאה בבת אחת לכמעט הכפלת מספר היהודים בירושלים שמנו ערב העלייה כ-1200 נפש. לדעת ההיסטוריון בן-ציון דינור סימנה החבורה את ראשית בנייתו וכינונו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה (היישוב הישן), על אף שגם לפני כן התקיים בה יישוב יהודי וותיק, רבים ממנו ממוצא ספרדי אשר הגיעו לארץ מעת לעת מרחבי האימפריה העותמאנית וכן משאר התפוצות. לימים בעקבות התעמרות מוכוונת של השלטון בעקבות פרשיית חוב של קהילת רבי יהודה החסיד יימנעו אשכנזים באשר הם, מלהיכנס לירושלים ולהקים בה קהילה, עקב חשש מאסר מיידי. חשש שיוסר רק לאחר כמאה שנים.

בשנת 1701 בקירוב, עולה רבי אפרים נבון מטורקיה, ומצטרף לישיבת "נוה שלום" שייסד רבי יצחק די מאיו (התקיימה לפחות עד 1847)[4]. בירושלים המצב היה קשה ליהודים, והם סבלו מהתנכלויות רבות מצד השלטון. לפי התיאורים השונים[5], הוטלו על היהודים מסים רבים, קנסות וגזרות שונות. בעקבות כך יהודים רבים ברחו מהעיר, הרב נבון נשאר בעיר ולאחר כעשור שימש בה כמנהיג היהודי הכמעט יחידי בה.

בשנת 1702 הפליג ר' אברהם רוויגו מליוורנו יחד עם קבוצה מבני משפחתו ובאי ביתו ועם משפחתו של ר' מרדכי אשכנזי ותלמידיו כ-25 איש לנמל יפו. בירושלים ייסד ישיבה מיוחדת ללימוד תורת הסוד ועם חכמי הישיבה נמנו בעיקר חכמים מסיעתו של ר' יהודה חסיד. (מוסד זה התקיים לפחות עד 1835).

בשנת 1718 בקירוב עלה הרב המקובל עמנואל חי ריקי מאיטליה לצפת. חיבוריו בתורת האר"י והפצתה באירופה השפיעה גם על התפתחות תורת החסידות. בערוב ימיו חזר ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים וניסה לייסד בה מרכז ללימוד משנתו.

בשנת 1726 הוקם ועד פקידי קושטא אשר יסייע רבות לעלייה ולישוב היהודי בארץ ישראל. בעקבותיו יוקמו גופים דומים במדינות בעלות השפעה ושבהן קהילות יהודיות משמעותיות.

בשנת 1733 ניסה הבעש"ט לעלות אך נאלץ לשוב על עקבותיו בטרם הצליח[6].

הגם שהבעש"ט לא הצליח לעלות הרי שלמעשהו היה רושם רב כך שבשנים לאחר מכן התעוררה עליית חסידים לארץ ישראל.

"משנת ת"ק (1740) לערך עד שנת פטירתו תק"ך (1760) עלו חסידים רבים לארץ-ישראל, מרבותיו, חבריו, ותלמידיו של הבעש"ט, ומהם שעלו בהשפעתו ובעזרתו, כגון גיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' נחמן מהורודנקה ועוד. מהם שעמדו לעלות; ואף התחילו בהכנות לעליה ויצאו לדרך, אבל לא נסתייע הדבר בידם, כגון הבעש"ט עצמו ותלמידו המובהק ר' יעקב יוסף המגיד מפולנא, שהבעש"ט מסר בידו איגרת-המלצה לגיסו שכבר ישב בארץ. כל העליות הללו היו עליות יחידים וחבורות קטנות, ובין העולים היו רבים שהיו שייכים עוד לחסידים הסגפנים שקדמו לבעש"ט, מסוג חסידי קלויז בראד, ומהם שעמדו בשני המחנות, היו תחילה בחוג החסידים הסגפנים והצטרפו לאחר מכן לחוג חסידי הבעש"ט."

— אברהם יערי, "עליית החסידים ההמונית לא"י", מחניים, מ"ו

בשנת 1737 עלה מטורקיה רבי גדליה חיון והקים בירושלים את ישיבת המקובלים בית אל, מוסד חשוב אשר הביא לבואם של חכמים נוספים; ביניהם ר' ישראל יעקב אלגאזי ובנו ר' יום טוב אלגאזי, שלימים שימשו בתפקיד הראשון לציון. הישיבה קיימת ובולטת עד היום. באותה שנה הוקמה גם "ישיבת גדולת מרדכי". (התקיימה לפחות עד שנת 1840).

בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[7], וכלל גם מקווה טהרה[8][9]. ומתקופה זו החלה להתפתח ביפו קהילה יהודית[10].

בשנת 1740 הגיע לטבריה הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, ובברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, חידש את היישוב היהודי בטבריה אשר היה חרב במשך 70 שנה.[11] רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושביה. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, סלל דרכים, הקים חנויות ליום השוק, בית בד לשמן שומשמין ו-בית מרחץ. בעידודו נרכשו שדות וכרמים באזור וכן בשפרעם, פקיעין, ובעזרת שלמה עבדי גם בכפר יאסיף. הרב אבולעפיה סייע בקליטתם של עולים נוספים מטורקיה, צפון אפריקה ומזרח אירופה. רבי חיים אבולעפיה אמנם עלה מאיזמיר אבל למעשה נולד בעצמו בארץ ישראל - בטבריה כבן לאנשי היישוב היהודי הוותיק.

חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה[12], לפיכך, התגברה העלייה לארץ. בתקופה זו עלה רבי אלעזר רוקח אבי משפחת רוקח; וכן, בשנת תק"א (1741) עלו ר' חיים בן עטר עם משפחתו, עשרות תלמידיו ובני משפחותיהם ממרוקו ומאיטליה[13] בדרכם מעכו לטבריה פגשו בעיר קבוצת עולים מפולין.

בשנת 1743 עלה רבי משה חיים לוצאטו עם משפחתו וכמה מתלמידיו מהולנד לעכו והגליל.

בשנת 1743 הוקמה בירושלים "ישיבת כנסת ישראל" בראשות אור החיים ובחסות יהודי איטליה. (התקיימה לפחות עד שנת 1866)

בשנת 1747 עלה ר' אברהם גרשון מקיטוב גיסו של רבי ישראל בעל שם טוב והתיישב בחברון, ואחר הצטרף לישיבת המקובלים בית אל בירושלים.

בשנת 1748 הוקמו בירושלים מוסדות ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה (התקיימה לפחות עד 1922).

בשנת 1751 הצטרף ר' שלום שרעבי מתימן לישיבת בית אל, ואף עמד בראשה ובהנהגת ירושלים, לימים עמדו בראשה גם שני בניו.

בשנת 1752 עלו מאלג'יר ר' יהודה עייאש ובנו ר' יעקב משה עייאש, אף הוא שימש בתפקיד הראשון לציון.

בשנת 1757 הקימו יהודים יוצאי קושטא בירושלים את "ישיבת דמשק אליעזר" בחסות יהודי טורקיה.

יש לציין שב-30 באוקטובר וב-25 בנובמבר 1759 - התרחשו שתי רעידות אדמה גדולות בצפון הארץ - ההערכה היא שרעידת האדמה הראשונה הייתה בעוצמה 6.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט ורעידת האדמה השנייה הייתה בעוצמה 7.4 בסולם מגניטודה לפי מומנט. הרעש הורגש ברוב שטחי ארץ ישראל וסוריה. האחרונה הורגשה עד מצרים. לפי הערכות שונות נהרגו 10,000- 40,000 איש[14] מכלל האוכלוסייה במרחב העות'מאני בו פגע הרעש, אלפים מהם בארץ. רעידה אחת התרחשה בצפת והשנייה בבקעת הלבנון. היה הרס בצפת, טבריה, סאסא, גוש חלב, עין זיתים, סג'רה, עכו ונצרת. תזוזה נוספת התרחשה גם במיצד עתרת, חציו זז בחצי מטר. בעכו פגעו גלי צונאמי של 2.5 מטר מעל בתי המגורים (יש לזכור שעכו מוגבהת וחלקה אף מוגן בחומה).

בשנת 1760 בקירוב ניסה הגאון מווילנא לעלות מליטא לארץ ישראל אך לא מצליח בכך. תלמידיו בדור הבא יקימו תנועת עלייה.

בשנת 1764 הגיעה קבוצת עולים מליטא וברודי עמם נמנה הדרשן המקובל ר' שמחה מזאלזיץ. בכתביו הוא מספר על הנדבן ר' יעקב בן דוד זונאנה מקושטא שבנה באותו זמן ביפו חומה ובית אכסניה עבור עולי רגל יהודים שבו יוכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים. על האכסניה השתלטו בהדרגה הערבים תושבי המקום. באותו זמן הקימו גם בעכו אכסניה דומה שכן אלו היו שתי ערי הנמל העיקריות עבור העולים ולא היה מקום מתאים ללון בו עבור המגיעים זה עתה לארץ.[15] מספר שנים לאחר ר' שמחה, עלה מברודי גם המקובל ר' פרץ בן משה מחבר הקונטרס שבח ותהילה לארץ ישראל.

ערך מורחב – עליית החסידים

בשנת 1764 הגיעה שיירה בראשות תלמידי הבעש"ט ר' מנחם מנדל מפרמישלן ור' נחמן מהורדנקא (שעלה לא"י בפעם השלישית). כאמור רבים מסיעת החסידים שכבר היו בארץ שקדמו בעלייתם ובהשקפותיהם לתלמידי הבעש"ט הצטרפו לסיעתם ודרכם החסידית החדשה של אלה.

בשנת 1770 בקירוב, עלה ר' יעקב מקרלין לטבריה ומייסד את הגרעין החסידי הראשון. בשנים הבאות המשיכו אדמורי חסידות זו לעודד משפחות מקרבן לעלות ולהצטרף לקהילות החסידות אשר בארץ.

בשנת 1771 הוקמה בירושלים "ישיבת מגן דויד" בחסות יהודי אמסטרדם (התקיימה לפחות עד 1921).

בשנת 1772 הגיעה מליטא שיירה בת מספר משפחות בראשות רבי עזריאל משקלוב, במטרה להעמיד על תילה את הקהילה האשכנזית בירושלים[16]. נכדו ר' ישראל משקלוב יהיה בין מובילי עליית תלמידי הגר"א 37 שנים מאוחר יותר.

בשנת 1777 בגל עלייה הבולט בראשותו של רבי מנחם מנדל מויטבסק באו לארץ כ-300 נפשות. בין מנהיגי השיירה היו תלמידי המגיד ממזריטש. רבים מהחסידים התיישבו ביישובי הגליל: צפת וטבריה וחלקם התיישבו בכפר יאסיף ובפקיעין[17]. באותו זמן הגיעו לארץ כ-130 עולים מתוניס[18].

בשנת 1779 הוקמה בירושלים "ישיבת מרפא לנפש" עבור יוצאי סוריה, בחסות יהדות ארם צובא.

בשנת 1782 עלה מאיטליה ר' דוד פארדו.

בשנת 1794 הגיע מליטא רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א והראשון שעלה לארץ עוד בחיי רבו והתיישב בחברון. כמו כן החלו לעלות חסידים מחבל ווהלין ומייסדים ב-1796 את כולל ווהלין לעולי פולין.

בשנת 1798 הצליח ר' נחמן מברסלב להגיע לארץ ישראל אך שוהה בה זמן קצר בלבד. עם זאת ביקורו זה היה לנקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. הוא נהג לומר מאז: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל"[19] וכן "מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל".

כאמור חכמים בולטים מעין אלה במסעות עלייתם לארץ ישראל עוררו רושם ותהודה ניכרת בקרב יהדות התפוצות והצטרפו למנהיגות קהילות העולים והיושבים זה מכבר בארץ ישראל.

מכתב אל האומה היהודית מן המפקד הראשי הצרפתי בונפרטה. המטה העליון, ירושלים, הראשון בפלוריאל, 20 באפריל 1799, שנת 7 לרפובליקה הצרפתית.

בונפרטה, המפקד העליון של צבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל היורשים החוקיים של פלשתינה.

עם ישראל, אומה ייחודית, אשר במשך אלפי שנים, תאוות הכיבוש והרודנות שללו ממנה את זכויותיה באדמת אבותיה, אך לא את שמה ואת זהותה הלאומית! משקיפים חדי אבחנה ובלתי תלויים באשר לגורל האומות, על אף שלא ניחנו בנבואה שניתנה לישעיה וליואל, חשו זה מכבר את שאלו, שניחנו באמונה הנפלאה והמרוממת, ניבאו בראותם את חורבן ממלכתם וארץ אבותיהם: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיהו ל"ה, י).

קטע הפתיחה במנשר נפוליאון, 20 באפריל 1799.

בשנת 1798 נכנס לארץ צבא נפוליאון ממצרים, בניסיון לכבוש אותה מהטורקים. במקביל, הכריז נפוליאון כי בכוונתו לסייע לתקומתם המדינית של היהודים במולדתם ההיסטורית. הקיסר הצרפתי קרא ליהודים להזכר בעברם ההיסטורי המפואר בארץ ישראל, להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. מנשר נפוליון אל היהודים[20]. פורסם בעיתון הצרפתי מוניטר ב-20 באפריל 1799, וכן גם הופץ ככרוז בארץ ישראל ובקהילות היהודים באסיה ובאפריקה. נפוליון קרא ליהודים "להתלכד סביב דגלו לשם 'הקמת ירושלים העתיקה'. בידיעות מאותה תקופה נאמר כי אכן יהודים רבים הצטרפו אז לחילותיו של נאפוליון, שבדעתו להקים גדוד יהודי 'כדי לשוב ולהקים את ממלכת ירושלים"[21]. לפרסומו ותוכנו של הכרוז הייתה תהודה ניכרת. בעקבות המנשר פרסם הרב אהרן בן לוי מירושלים כרוז רבני לגיוס לצבא נפוליאון[22]. אמנם מסע נפוליאון בארץ ישראל נכשל, אולם הוא סימן את התערבותן המדינית הגוברת של מעצמות אירופה בארץ ישראל, ומעורבותן בנעשה בה, בין השאר באמצעות הסכמי הקפיטולציות, אשר השליכו על תנאי העלייה לארץ וההתיישבות בה במאה ה-19.

ערך מורחב – היישוב הישן#השפעת המודרנה ומעצמות אירופה

בשנת 1800, מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 274,850 נפש בקירוב, מתוכם 6,700 יהודים שהיוו 2.4% מכלל האוכלוסייה[23].

במאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב יהודה מרגוזה יליד סרייבו עלה לארץ ב-1801 ולימים שימש כרבה של יפו.
דיוקן עצמי של הגאוגרף היהודי יהוסף שוורץ עלה ב-1833 מבוואריה.
חותמת "קהל עדת בני ישראל ביפו", המאה ה-19
בול "הלבנון", 1963, עם הכיתוב "מאה שנה לעיתונות בארץ". הבול מציג סדר יד בעבודתו
הרב הקונסול יעקב חי עבו ורעייתו אסתר מלכה, עם שומר הראש הטורקי, הקאוואס, אביו שמואל עבו עלה מאלג'יר לצפת ב-1817.
חיים אמזלג סוחר וקונסול בריטניה, מראשי הקהל ביפו, משפחתו יוצאת מרוקו, עלתה לא"י ב-1834 מגיברלטר.
יואל משה סלומון יליד ארץ ישראל, סבו אברהם שלמה זלמן צורף עלה מליטא ב-1811 בעליות תלמידי הגר"א.
בית אהרן שלוש ביפו בשלהי המאה ה-19. בפתחו יושב אהרן שלוש ומאחוריו שלושת בניו
יהושע שטמפפר, דוד גוטמן, יהודה ראב וזרח ברנט, ממייסדי פתח תקווה

היישוב היהודי בארץ סבל מתנאי מחיה ופרנסה קשים, מרעידות אדמה רעב ומגפות; אלה גרמו לתמותה רבה בקרב תושבי העיר ירושלים, כמו גם בשאר היישוב בארץ ומשכך להידלדלות חוזרת חרף מאמצי הקהילות היהודיות להשתקם[24]. כמחצית מן היהודים בארץ ישראל היו נתינים זרים. אלו סבלו אף יותר מן העוינות וסדרי הממשל של השלטונות הע'ותמאניים כמו גם מתושבי הארץ.

בתחילת המאה התגוררה הקהילה היהודית בירושלים לעדותיה השונות בעיר העתיקה, וכללה בעיקר יהודים ספרדים. בבית הכנסת הספרדי "יוחנן בן-זכאי" היו מכתירים את הרב הממונה על יהודי האימפריה העות'מאנית "החכם באשי" הראשון לציון.

בגליל, סייעו מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי לצמיחתו של היישוב היהודי ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר, וגם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה. אולם בשל הירצחו של חיים פרחי, והאסונות הנוספים שפקדו את היישוב הן מידי הטבע והן מידי תושבי הארץ הידלדלו שוב קהילות היהודים הגדולות[25].

ביפו בשלהי המאה ה-18 השתלטו הערבים על חלק מנכסי היהודים ובנוסף פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית. אך בשנת 1817 עת עבר אהרן מטלון מירושלים החלה להתחדש הקהילה היהודית במקום. ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו[26].[27] ומאז ולאורך המאה ה-19 התפתחה בחסות ובעידוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל.

בין השנים 1807–1840 עלו לארץ לפחות 5,000 איש (בהם גם מאות משפחות מאלג'יר אולם רבים מהם היו בין כ-2400 הניספים בגליל ברעידת האדמה בצפת (1837)).[28]

עולים רבים הגיעו לארץ ישראל מן הפזורה של היהודים מגורשי ספרד באירופה ומרחבי האימפריה העות'מאנית חלקם הגיעו כפליטי חרב מקהילות שנפגעו בזמן מרד היוונים נגד הטורקים בשנת 1822, וחלקם נטשו אזורים באימפריה העות'ומנית בשל המשבר הכלכלי שפקד אותה בעקבות חיסול חיל הינצ'ירים בשנת 1826.

ב-1829 עורך הגאוגרף היהודי יהוסף שוורץ שעלה מבוואריה מפה של ארץ ישראל תוך שימת דגש על האתרים הקשורים לעם היהודי.

קהילת יהודי יפו גדלה והתרחבה במשך המאה ה-19. נמל יפו היה לשער עלייה עיקרי לעולים לארץ. ביפו הונחה התשתית המוסדית, הכלכלית, התרבותית והמנהלית לעליות הבאות. למשל, ב-1842 רכש הרב יהודה הלוי מרגוזה רבה של העיר, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), ונטעו בה 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. בשנת 1855 נרכשו החלקה והפרדס על ידי משה מונטיפיורי כדי להעסיק בה יהודים עניים; לימים הוקמה על קרקע זו שכונת מונטיפיורי.[29] בקרקעות שנרכשו ליד יפו, הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי הראשון בארץ - מקוה ישראל, אשר חנך צעירים ילידי הארץ ומתפוצות ישראל. בשנת תרל"ח 1878 הוקמה המושבה פתח תקווה על ידי אנשי ירושלים, ובהם יואל משה סלומון.


ערך מורחב – עליית תלמידי הגר"א

על אודות קורות היישוב היהודי בארץ במאות ה-18 וה-19 ראו -

ערך מורחב – היישוב הישן
בשלהי המאה ה-19

הגידול המואץ באוכלוסיית הארץ, ובכלל זה בקהילות היהודיות, בשל הגירה רבה של יהודים ואינם יהודים, תרם ליציאת תושבים מבין החומות הערים: ירושלים, יפו וטבריה, אל כפרים ושכונות חדשות. בשלהי המאה ה-19 התגבש רוב יהודי בירושלים; 17,000 יהודים לעומת 14,000 שאינם יהודים. בשנת 1881 התגוררו בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים: ימין משה, נחלת שבעה ומאה שערים, למעלה מ-2,000 יהודים.[36] בשנת 1895 מנה היישוב היהודי בירושלים 28,112 נפש, אשר התגוררו בשכונות חדשות רבות.[37] הקהילה היהודית בחיפה גדלה ובשנת 1875 כללה כ-1,000 נפש. ביפו שגשגה הקהילה היהודית ובשנת 1888 היה מספר היהודים כ-1500 נפש; "וגם הם מתחלקים לספרדים (אלף נפשות) ואשכנזים (חמש מאות)"; בשנת 1891 התאחדו שתי הקהילות הספרדית והאשכנזית ביפו לקהילה אחת.[38]

על היישוב היהודי בארץ משנות השמונים ואילך ראו -

ערך מורחב – העלייה הראשונה

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ההיסטוריון יעקב ברנאי טוען כי הראשונים ברשימה היו שבתאים. ואילו מקובלים ותלמידי חכמים, שלא היו מספיחי השבתאות, היו: רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ. ראו: יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב, עמ' 60-61.
  2. ^ בן-ציון דינור, במפנה הדורות: מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל, כרך ראשון, עמ' 15, מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב -1972.
  3. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 281.
  4. ^ על פי: שמואל חגי, הישיבות בארצות המזרח, אתר דעת.
  5. ^ ההקדמות השונות לספר "מחנה אפרים". וכן ראו למשל בהקדמת ידי אליהו שכותב על בריחתו מירושלים לרודוס.
  6. ^ אדם טלר, "מסורת סלוצק על ראשית דרכו של הבעש"ט", בתוך: עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף דן (עורכים), מחקרי חסידות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 38-15.
  7. ^ צור שיזף, מדריך לאתרי יפו
  8. ^ בין המזכירים את המקום נמצא החיד"א, שביקר במבנה ב-1757, עם זאת, כעבור שנים בודדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחר מלחמת העצמאות.
  9. ^ כך גם בעדות הנוסע ר' שמחה מזאלזיץ ב-1764, ב- אברהם יערי, "מסעות ארץ ישראל", תל אביב תש"ו, 1946. במבוא ובפרק 19
  10. ^ יש לציין שעוד מתקופת הממלוכים ובכלל זה בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל עמדה העיר חרבה עד אמצע המאה ה-17 והתקיים בה רק נמל קטן ללא יישוב. גם לאחר מכן סבלה ממלחמות לעיתים תכופות, דבר שפגע אף בקהילה היהודית המתחדשת והביא לדלדולה מספר פעמים.
  11. ^ סבו של ר' חיים, ר' יעקב אבולעפיה היה רבה של טבריה לפני חורבנה
  12. ^ בין היתר מפני שהיה בכך מסימני הגאולה. כפי שנאמר במסכת ראש השנה דף לא, "אמר רבי יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין... מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריא וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן ומשם עתידין ליגאל שנאמר (ישעיהו נב, ב) "התנערי מעפר קומי שבי"".
  13. ^ כבר בשנת 1739 שהה בליוורנו במטרה לארגן משם עלייה לארץ ישראל ובשימוש בקהילה עשירה ובולטת זו כתשתית לאיסוף כספים למימון העלייה וקיומה. בין העולים עמו היו מבני קהילה זו
  14. ^ סיכוני רעידת אדמה במדינת ישראל - ד"ר אבי שפירא, באתר ועדת ההיגוי הבין-משרדית להיערכות לרעידות אדמה.
  15. ^ אברהם יערי, "מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים", תל אביב תש"ו, 1946, במבוא ובפרק 19.
  16. ^ אלי אליאך, ר' עזריאל משקלוב - 250 שנה לעלייתו לא"י, באתר Academia.edu, ‏11/2021
  17. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 401.
  18. ^ כך מצוין באיגרת ששלח ר' מנחם מנדל מויטבסק
  19. ^ קנ"ו, חיי מוהר"ן
  20. ^ טקסט המנשר
  21. ^ ראו: יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 321-320
  22. ^ אהרן בן לוי, אל הבנים בביה בארצות בוא השמש וצאת השמש, בתוך: ח' מרחביה, הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943, עמ' 17.
  23. ^ R. Bachi The Population of Israel, the Institute of Contemporary Jewry, the Hebrew University & the Demographic Center, the Prime Minister's Office, Jerusalem 1974, pp.32
  24. ^ ראו: אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז
  25. ^ נתן שור בספריו "תולדות עכו", "תולדות ירושלים", "תולדות ארץ ישראל" עמ' 229
  26. ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
  27. ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
  28. ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז, עמ' 262-263.
  29. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 404–405. תל אביב ואתריה, אריאל, 48-49, מרץ 1987, עמ' 57.
  30. ^ בית הדפוס הראשון הוקם בצפת בשנת 1577 על ידי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, והתקיים כ-10 שנים.
  31. ^ בצפת, למשל, היו יוצאי רומניה 23% מהאוכלוסייה האשכנזית ואכלסו ארבעה בתי מדרש, שנקראו על שם היישובים הרומניים רומאן, בוטושאן, שטפנשט ובוחוש. ראו: יעקב גלר, כולל מולדביה וולכיה בארץ-ישראל. קתדרה, 59, 1991, עמ' 56-82
  32. ^ אלברט כהן היה מחנכם של שלושה מילדיו של ג'יימס מאיר רוטשילד בהם אדמונד ג'יימס דה רוטשילד המוכר בכינוי "הנדיב הידוע" מייסד החברות ליישוב ארץ ישראל בימי העלייה הראשונה יק"א ו-פיק"א.
  33. ^ בדומה לעליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א הרי שמדובר למעשה בעליות של תלמידי תלמידיהם, ומשום שהיוזמה באה מכוחם של רבותיהם הגדולים ומשום שהתלמידים וצאצאיהם המשיכו להנחיל את תורת רבם בארץ ישראל לפיכך נקראת העלייה על שמם.
  34. ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז, עמ' 262–263. פרופ' שמעון שוורצפוקס מביא תעודה לפיה בשנים 1832–1833 עלו מאלג'יר למעלה מ-200 משפחות, וכן ע"פ הנתונים העות'מאניים על מנין ופילוח הנספים ברעידת האדמה בשנת 1837 ונתונים נוספים.
  35. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 410.
  36. ^ ראו: יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה התשע-עשרה, א, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז, עמ' 302–436. הנ"ל, על ההתיישבות היהודית באזור במאה ה-19, קתדרה, 2, עמ' ?
  37. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 414-413.
  38. ^ רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 122-121.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=העליות_בשנים_1700–1881&oldid=40210915"