עליות חיסול גלויות
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שפה לא אנציקלופדית.
| ||
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שפה לא אנציקלופדית. | |
עליות חיסול גלויות הוא שם כולל למספר עליות לארץ ישראל שהתבצעו בשנות ה-50 בסיוע מדינת ישראל והסוכנות היהודית.
המבצעים נערכו בשנות ה-50 ומטרתם הייתה העלאת קבוצות של יהודים ממדינות שבהן נשקפה סכנה מיידית, לדעתה של מדינת ישראל והסוכנות היהודית, לחיי היהודים בה.
העליות היו משני מקורות, מצד אחד פליטי שואה וקהילות שניצלו חלקית מהשואה (כמו קהילת יהדות רומניה ויהדות בולגריה) ומצד שני יהודים ממדינות איסלאמיות מובהקות שלא הכירו במדינת ישראל ולא הרשו בכל תוקף פעילות ציונית ולעיתים אף מנעו פולחן דתי יהודי.
מדינת ישראל האמינה כי מצבם של היהודים במדינות אלה יחמיר אם לא יוצאו משם, וכי אף אם היהודי אינו מאמין במדינת ישראל והתנועה הציונית, יפגעו בו תושבי המדינה האיסלאמים שהתנגדו לרעיון של מדינת ישראל. אמונה זו התבססה על פרעות שנערכו ביהודים במדינות אלו - למשל בעיראק, תימן ולוב.
עולי יהדות עיראק הועלו לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה ועולי יהדות תימן הועלו ארצה במבצע על כנפי נשרים.
מצבן של קהילות יהודיות נוספות כמו יהדות לבנון, יהדות מרוקו, יהדות תוניסיה, יהדות אלג'יריה, יהדות אפגניסטן, יהדות איראן ויהדות טורקיה היה סביר ולא היה חשש לחיי היהודים בהן, לכן לא נעשו מבצעים מיוחדים להעלתם.
לקראת סוף שנות ה-50 עלה הסיכון של יהדות מרוקו ולכן נעשה מבצע יכין שבמהלכו הועלו רוב בני יהדות מרוקו.
במבצע קדש הועלו חלק מיהודי מצרים אשר ישבו אז בעיקר באלכסנדריה ובפורט סעיד (ראו: מבצע תושייה).
עם השנים הועלו ארצה רוב בני קהילות אלו למרות שבחלקן, לדוגמת בני יהדות איראן לא אופשרה העלייה עד שנים מאוחרות יותר, במקרה של תפוצה זו - שנות ה-80, אך גם אז לא חוסלה הגלות.
רוב הקהילות היהודיות בעולם הערבי אינן קיימות עוד: ברוב המדינות הן מונות כיום בין אנשים בודדים למאות בודדות של יהודים. הקהילות היחידות הנחשבות בנות-קיימא הן תוניסיה (כאלף יהודים) ומרוקו (כחמשת אלפים יהודים).
בשנת 1991, בעקבות התערערות המצב בארצות הבלקן, הועלתה לארץ יהדות אלבניה.