נשיאות בומביי
| |||
 | |||
| נשיאות בומביי בתוך הודו בשנת 1912 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | בומביי | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| ויתור של האימפריה הפורטוגזית | 1662 | ||
| פירוק | |||
| שילוב בהודו העצמאית | 1950 | ||
| ישות קודמת |
הודו הפורטוגזית האימפריה המראטהית | ||
| ישות יורשת |
מדינת בומביי מושבת עדן | ||
.jpg)
נשיאות בומביי (באנגלית: Bombay Presidency) או פרובינציית בומביי (Bombay Province), שנקראה גם בומביי וסינד (Bombay and Sind; 1843–1936), הייתה תת-חלוקה מנהלית (פרובינציה) (אנ') של הודו הבריטית, ובירתה בעיר שנבנתה על שבעת האיים של בומביי (אנ'). השטח היבשתי הראשון נרכש באזור קונקן עם הסכם באסין (אנ'). פונה הייתה בירת הקיץ.[1]
ראשיתה של פרובינציית בומביי בעיר בומביי, שהוחכרה בתשלום לחברת הודו המזרחית הבריטית, באמצעות האמנה המלכותית מ-27 במרץ 1668 על ידי מלך אנגליה צ'ארלס השני, אשר בתורו קיבל את בומביי ב-11 במאי 1661, כנדוניה באמצעות הסכם נישואיו עם קתרינה, נסיכת פורטוגל, בתו של ז'ואאו הרביעי, מלך פורטוגל. חברת הודו המזרחית הבריטית העבירה את המטה שלה במערב הודו מעיר הנמל סוראט שבמפרץ קמביי (אנ') לאחר ביזת סוראט (אנ'), לנמל בומביי (אנ') הבטוח יחסית בשנת 1687. הפרובינציה עברה לשלטון ישיר בריטי יחד עם חלקים אחרים של הודו הבריטית באמצעות חוק הודו של פיט (אנ'), לאחר הלאמת חברת הודו המזרחית. רכישות טריטוריאליות גדולות בוצעו על ידי החברה לאחר המלחמות האנגלו-מראטהיות (אנ'), כאשר כל הנכסים של הפשווה (אנ') סופחו לנשיאות בומביי בשלבים עד 1818. עדן כולל סוקוטרה הועברו תחת שלטון בומביי ב-1839, סינד סופחה לחברה ב-1843 לאחר שהביסה את שושלת טלפור (אנ') בקרב היידראבאד (אנ').
בשיא גודלה כללה פרובינציית בומביי את מדינת גוג'ראט של ימינו, שני השלישים המערביים של מדינת מהאראשטרה, כולל חטיבת קונקן (אנ'), אזור דש (אנ') ואזור קנדש (אנ'), וגם את החלק הצפון-מערבי של מדינת קרנאטקה; היא כללה גם את פרוביציית סינד (1847–1935) ועדן של תימן של ימינו (1839–1932). המחוזות והפרובינציות של הנשיאות היו ישירות תחת שלטון בריטי, בעוד שהניהול הפנימי של הילידים או המדינות הנסיכותיות היה בידי שליטים מקומיים. עם זאת, הנשיאות ניהלה את ההגנה על מדינות נסיכותיות ואת יחסי בריטניה איתן באמצעות סוכנויות פוליטיות (אנ'). נשיאות בומביי יחד עם נשיאות בנגל (אנ') ונשיאות מדראס היו שלושת המרכזים העיקריים של הכוח הבריטי בדרום אסיה.
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתיישבות אנגלית ראשונה בנשיאות הידועה בשם "נשיאות מערבית" החלה בשנת 1618 בסוראט בגוג'ראט של ימינו, כאשר חברת הודו המזרחית הבריטית הקימה מפעל ("תחנת מסחר"), מוגן על ידי צ'רטר שהתקבל מהקיסר המוגולי ג'האנגיר. בשנת 1626 עשו ההולנדים והאנגלים ניסיון לא מוצלח להשיג חזקה על האי בומביי באזור החוף של קונקן מפורטוגל, ובשנת 1653 הוצעו הצעות לרכישתו מפורטוגלים. בשנת 1661 נמסרה בומביי לידי ממלכת אנגליה כחלק מהנדוניה של ה"אינפנטה" קתרינה, נסיכת פורטוגל בנישואיה עם צ'ארלס השני, מלך אנגליה. היחס לרכישה זו באנגליה היה מזלזל, והניהול שלה בידי קצינים ממונים מטעם הכתר היה כל כך כושל, עד שב-1668 הועברה בומבי לחברת הודו המזרחית הבריטית תמורת תשלום שנתי של 10 לירות שטרלינג, והחברה הקימה בה תחנת מסחר. במועד ההעברה הוקנו לחברה גם סמכויות להגנת האי ולערוך בו משפטים; גויס גדוד אירופי; והוקמו ביצורים אשר בשנת 1673 הוכיחו את עצמם כמספיקים כדי להרתיע את ההולנדים מהתקפה מיועדת. ככל שהמסחר האנגלי בבומביי גדל, סוראט (שנבזזה על ידי שיוואג'י ב-1670) החלה לדעוך יחסית. בשנת 1687 הפכה בומביי למטה של כל רכושה של חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו. עם זאת, בשנת 1753 הפך מושל בומביי כפוף למושל כלכותה.
התפשטות טריטוריאלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המאה ה-18, האימפריה המראטהית התרחבה במהירות, ותבעה את קונקן וחלק גדול ממזרח גוג'ראט מהאימפריה המוגולית המתפוררת. במערב גוג'ראט, כולל חצי האי קתיאוואר וקוּץ' (אנ'), התרופפות השליטה המוגולית אפשרה לשליטים מקומיים רבים ליצור מדינות עצמאיות למעשה. הסכסוך הראשון בין הבריטים לאימפריה המראטהית היה המלחמה האנגלו-מראטהית הראשונה (אנ') שהחלה בשנת 1774 והביאה להסכם סלבאיי (אנ') ב-1782, שבמסגרתו נמסר האי סלסט (אנ') בסמוך לאי בומביי, לבריטים, בעוד שבהארוץ' (אנ') נמסרה לשליט המראהטי מבית שינדיה (אנ'). הבריטים סיפחו את סוראט בשנת 1800. השטח הבריטי הורחב במלחמה האנגלו-מראטהית השנייה (אנ') שהסתיימה בשנת 1803. חברת הודו המזרחית הבריטית קיבלה את המחוזות בהארוץ', קאירה (אנ'), וכו', והשליטים המראטהים משושלת גאקווד (אנ') של מדינת בארודה (אנ') הכירו בריבונות הבריטית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
התפשטות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1803 כללה נשיאות בומביי רק את סלסט (אנ'), איי הנמל (מאז 1774), סוראט ובנקוט (אנ') (מאז 1756); אך בין תאריך זה לשנת 1827 התגבשה מסגרת הנשיאות. ממשלת בומביי השתלטה על מחוזות גוג'ראט ב-1805 שהורחבו ב-1818. באג'י ראו השני (אנ'), אחרון הפשוואות (אנ'), שניסה להתנער מהעול הבריטי, הובס בקרב קאדקי (אנ'), נלכד לאחר מכן וזכה לגמלה שנתית (1817/1818), וחלקים גדולים מהשטחים בשליטתו (פונה, אחמדנגאר (אנ'), נאשיק, סולאפור, בלגאום (אנ'), קלדגי, דרוואד (אנ') ועוד) נכללו בנשיאות, שאת יישובה השלים מאונטסטיוארט אלפינסטון (אנ'), מושל הנשיאות בשנים 1819–1827. מדיניותו הייתה לשלוט ככל האפשר על פי המנהגים המקומיים, ולהימנע משינויים שהאוכלוסייה עדיין לא בשלה להם; ההתעללויות החמורות יותר של המשטר הישן הופסקו, המלחמות פסקו, החוקים אוגדו, והוקמו בתי משפט ובתי ספר.
התקופה שלאחר מכן בולטת בעיקר בהרחבת הנשיאות על ידי התפוגגותן של מדינות ילידים מסוימות, על ידי הוספה של עדן (1839) וסינד (1843), וחכירת פאנצ'מאהל (אנ') מבית שינדיה (אנ') (1853). בשנת 1862, צפון קנארה הועברה מנשיאות מדראס לבומביי בעוד דרום קנארה נשארה של מדראס.
התקופה הוויקטוריאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1859, על פי תנאי כרוז המלכה שהוצא על ידי המלכה ויקטוריה, עברו נשיאות בומביי, יחד עם שאר הודו הבריטית, לשלטונו הישיר של הכתר הבריטי.
הנרי ברטל פריר (1862–1867) היה המושל הראשון שמונה על ידי הכתר. מועצת המושל עברה רפורמה והורחבה במסגרת חוק המועצות ההודיות, 1861 (אנ'), חוק המועצות ההודיות, 1892 (אנ'), חוק המועצות ההודיות, 1909 (אנ'), חוק ממשלת הודו, 1919 וחוק ממשלת הודו, 1935.
הקמת מנהלה מסודרת, שאחת התוצאות שלה הייתה ירידת מחירים כללית, שהפכה את הקביעות הבלתי רגילה של גביית המיסים לבלתי רצויה כפליים, עוררה מטבע הדברים מידה מסוימת של חששות וטינה; אך בסך הכל האוכלוסייה הייתה משגשגת ומסופקת, ותחת הלורד אלפינסטון (1853–1860) עברה הנשיאות את משבר המרד ההודי הגדול של 1857 ללא כל התקוממות כללית. התקוממויות בקרב החיילים בקראצ'י, אחמדאבאד וקולהפור (אנ') דוכאו במהירות, שני רגימנטים פורקו, והמרידות בגוג'ראט, בקרב הבהילים (אנ'), ובדרום שטחם של המראטהים (אנ') היו מקומיות ומבודדות. תחת סר הנרי ברטל פריר השגשוג החקלאי הגיע לנקודת השיא שלו, כתוצאה ממלחמת האזרחים האמריקנית והביקוש העצום בעקבותיו לכותנה הודית באירופה. הכסף הרב שהושקע בהודו הוליד מגפת ספקולציות הידועה בשם "טירוף המניות" (the Share Mania; 1864–1865), שהסתיימה במשבר מסחרי ובכישלון של בנק בומביי (אנ') (1866). אבל האיכרים הרוויחו בסך הכל יותר ממה שהם הפסידו, והמסחר של בומבי לא נפגע לצמיתות. סר ברטל פריר עודד את השלמת הקווים העיקריים של חברת הרכבת של הודו (אנ'), ובאמצעות הכספים שהושגו על ידי הריסת חומות העיר (1862) הוא החל בסדרה המפוארת של מבני ציבור המעטרים כעת את בומביי (מומבאי).
במהלך תקופה זו, חלקים מנשיאות בומביי סבלו קשות על ידי שני אירועי רעב המוני גדולים: הרעב ההמוני של 1876–1878 (אנ') והרעב ההמוני של 1896–1897 (אנ') .
דיארכיה (1920–37)
[עריכת קוד מקור | עריכה]רפורמות מונטגיו–צ'למספורד של הודו הבריטית של 1919, שנחקקו ב-1921, הרחיבו את המועצה המחוקקת כך שתכלול יותר חברים הודים נבחרים, והציגה את עקרון הדיארכיה, לפיו תחומי אחריות מסוימים, כולל חקלאות, בריאות, חינוך ושלטון מקומי, הועברו לשרים הנבחרים. עם זאת, התיקים החשובים כמו כספים, משטרה והשקיה היו שמורים לחברי המועצה המבצעת של המושל. כמה מהחברים ההודיים הבולטים במועצה המנהלת היו צ'ימנלאל הרילאל סטלווד, ר.פ. פאראנג'פיי, גולאם חוסיין הידאיטוללה, עלי מוחמד חאן דהלאווי, רפיודין אחמד, סידאפה טוטאפה קמבלי, שאה נוואז בהוטו וסר קוואג'י ג'האנגיר.
ב-1932, עדן הופרדה מבומביי והפכה לפרובינציה נפרדת, וסינד הפכה לפרובינציה נפרדת ב-1 באפריל 1936.
אוטונומיה פרובינציאלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק ממשלת הודו, 1935 הפך את נשיאות בומביי לפרובינציה רגילה, והפך את סינד לפרובינציה נפרדת, עם יחסים עם המדינה הנסיכותית קאירפור (אנ') בניהול של סינד. הוא הרחיב את בית המחוקקים הפרובינציאלי הנבחר והרחיבה את האוטונומיה הפרובינציאלית מול השלטון המרכזי. בבחירות שנערכו ב־1937, הקונגרס הלאומי ההודי ניצח בבחירות בבומביי, אך סירב להרכיב את הממשלה. המושל סר ג'ורג' לויד (אנ') הזמין את סר דנג'ישאה קופר (אנ'), להקים משרד ביניים כראש המועצה ושר הפנים, ואליו הצטרפו ג'מנאדאס מהטה מהמפלגה הדמוקרטית סווראג'ייה (הכנסות וכספים), סיאפה ט. קמביל, מהמפלגה הלא-ברהמינית (חינוך, מיסים וחקלאות) וחוסנעלי רחימטולה מהליגה המוסלמית (שלטון עצמי מקומי).[2]
הכהונה של קופר לא החזיקה זמן רב והושבע שלטון חדש של מפלגת הקונגרס תחת ב. ג. קר (אנ') שכיהן כראש המועצה ואחראי על תיק החינוך והעבודה ותחתיו כיהנו 6 שרים, בהם מורארג'י דסאי, לעתיד ראש ממשלת הודו.
בשנת 1939, התפטרו השרים ממפלגת הקונגרס בכל מחוזות הודו הבריטיים ובומביי הושמה תחת שלטון המושל (אנ').
הימים האחרונים של השלטון הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נכנסה מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי מחדש לפוליטיקה וניצחה בבחירות 1946 בהנהגתו של קר שנבחר שוב לראש המועצה. נשיאות בומביי הפכה למדינת בומביי כאשר הודו קיבלה עצמאות ב-15 באוגוסט 1947 וקר המשיך להיות ראש השרים של המדינה, וכיהן עד 1952.
לאחר העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1947 הפכה פרובינציית בומביי לחלק מהדומיניון של הודו (אנ'). כאשר הפרובינציות הוחלפו במדינות כאשר חוקת הודו נכנסה לתוקף ב-26 בינואר 1950, היום בו הפכה הודו לרפובליקה הראשונה בחבר העמים, פרובינציית בומביי הפכה למדינת בומביי. המדינה הוגדרה כמדינה מהנספח הראשון, דבר שהעניק לה ממשל עצמי בראשות מושל.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיאות בומביי הייתה תחומה מצפון על ידי בלוצ'יסטן, פנג'אב וראג'פוטנה; במזרח ליד אינדור, הפרובינציות המרכזיות (אנ') והיידרבאד (אנ'); בדרום על ידי נשיאות מדראס וממלכת מייסור; ובמערב על ידי הים הערבי. בגבולות אלו היו המושבות הפורטוגזיות גואה, דאמאן ודיו, ומדינת בארודה (אנ') בשליטה מקומית שהיו לה קשרים ישירים עם ממשלת הודו; בעוד שמבחינה פוליטית כללה בומבי את שטחה של עדן, בתימן של ימינו. השטח הכולל, כולל סינד, אך למעט עדן, היה 488,850 קמ"ר, מתוכם היו 318,530 קמ"ר תחת שלטון בריטי ו-65,761 תחת שלטון מקומי. סך האוכלוסייה היה 25,468,209 בשנת 1901, מתוכם 18,515,587 תושבי שטח בריטי ו-6,908,648 במדינות ילידיות.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנשיאות בומבי הייתה אוכלוסייה גדולה ומגוונת. מפקד האוכלוסין של 1901 ספר סך של 25,468,209 תושבים. לפי דת האוכלוסייה הייתה 19,916,438 הינדים, 4,567,295 מוסלמים, 535,950 ג'יינים, 78,552 פארסים וזורואסטרים, וכ-200,000 נוצרים. היו גם מספר לא מבוטל של בני ישראל ויהודים פאראדסים, רובם היגרו בשנת 1948 לאחר ההצבעה על תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל.
בסינד, האסלאם היה הדת השלטת לאחר שהח'ליפות של האסלאם הסוני כבשה אותה במאה ה-8. בגוג'ראט הדת השלטת נותרה הינדואיזם, אם כי סולטנות גוג'ראט (אנ') הותירה את השפעתה וחותמה בחלקים הצפוניים של הפרובינציה. אזור הדקאן הוא ביתם של המראטהים (אנ') שהיוו 30% מהאוכלוסייה. אזור קונקן היה ביתם של מיעוטים וקהילות נוצריות שונות הקונקנים (אנ') מאז המאה ה-16, בשל העידן הקולוניאלי של פורטוגזים בגואה ובומביי-באסין. בעוד שבאזור בלגאום (אנ'), הלינגאיאטיזם (אנ'), (תנועת רפורמה הינדית) המתוארכת למאה ה-12, התקבלה על ידי כמעט 45% מהאוכלוסייה. המראטהים היו הקאסטה השולטת והם מנו 3,650,000 (1901), 1,900,000 קונבים (אנ') ועוד 350,000 קונקנים, ועוד 1,400,000 מראטהים שלא צוינו.
השפות העיקריות של המחוז היו סינדית בסינד, גוג'ראטית בחלק הצפוני, מראטהית בקונקן ובחלק המרכזי, גוג'ראטית ומראטהית בבארודה ומערב הודו, ומראטהית וקאנדה בחלק הדרומי. היו גם דיאלקטים של בהילים (אנ') (120,000) וצוענים (30,000).
מנהל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיאות חולקה לארבע חטיבות ו-24 מחוזות כשבומביי שימשה כבירה. ארבע החטיבות היו סינד, החטיבה הצפונית או גוג'ראט, החטיבה המרכזית או דקאן והחטיבה הדרומית או קרנאטקה
| חטיבה | מטה החטיבה | מחוזות | נסיכויות |
|---|---|---|---|
| סינד | קראצ'י | היידראבאד, קראצ'י, לרקאנה, סוקור, תיאר ופארקאר, גבול סינד העליון | קאירפור |
| החטיבה הצפונית | אחמדאבאד | אחמדאבאד, בהארוץ', דאנג, קאירה, פאנצ'מאהל, סוראט | בארודה |
| החטיבה המרכזית | פונה | אחמדנאגר, בובמביי, קלאבה, קאנדש, נאשיק, פונה, רטאנגירי, סטארה, שולאפור, תאנה | |
| החטיבה הדרומית | דרוואד (אנ') | בלגום, ביג'אפור, דרוואד, צפון קנארה |
ממשלת בומביי נוהלה על ידי מועצת המושל, המורכבת מהמושל כנשיא ושני חברים רגילים. המושל מונה על ידי הכתר הבריטי בעצת מזכיר המדינה להודו (אנ'). חברי מועצתו מונו משירות המדינה ההודי (אנ'). לצורך חקיקת חוקים הייתה מועצה מחוקקת, שהורכבה מהמושל והמועצה המבצעת שלו, עם אנשים מסוימים אחרים, לא פחות משמונה או יותר מעשרים, לפחות מחציתם אינם משירות המדינה. תחת אחריותו של כל אחד מחברי המועצה המבצעת הייתה מחלקה אחת או שתיים של הממשלה; ולכל מחלקה היו מזכיר, תת-מזכיר ועוזר מזכיר, עם צוות גדול של פקידים. ניהול המשפט בכל רחבי הנשיאות התנהל על ידי בית משפט עליון בבומביי, המורכב משופט ראשי ושבעה שופטים זוטרים, יחד עם שופטים מחוזיים ושופטים עוזרים בכל מחוזות הנשיאות.
כל אחת מארבע החטיבות נוהלה על ידי פקיד בכיר בשירות המדינה ההודי (ICS) בדרגת נציב, בעוד שהמחוזות נוהלו על ידי גובה מס מחוזי (רשמי, סגן נציב). המחוזות חולקו עוד לתת-מחוזות כל אחד בפיקוחו של סגן גובה או עוזר גובה, כל תת-מחוז כללה כמה טלוקים או טהסילים (אנ') שכל אחד מהם מנוהל על ידי טהסילדר (אנ').
צבא
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברת הודו המזרחית הבריטית גייסה צבאות בכל אחת מנשיאויות, בומביי, בנגל ומדראס. צבא בומביי (אנ') כלל מספר רגימנטים של חיל רגלים, יחידות פלסים, חפרים ופרשים לא סדירים. כאלו ממשיכים להתקיים היום בצבא ההודי; דוגמאות לכך הן רגימנט המהר, חיל הרגלים הקל המראטהי והגרנדירים, בין היתר, במקרה של חיל הרגלים, פלסי בומביי כמהנדסים ופרשי פונה בקרב הפרשים.
תחת הארגון מחדש של לורד קיצ'נר של צבא הודו בשנת 1904 בוטל הפיקוד הישן של בומביי ואת מקומו תפס חיל הצבא המערבי תחת לוטננט גנרל. חיל הצבא חולק לשלוש דיוויזיות תחת מייג'ור גנרלים. הדיוויזיה הרביעית (כוויתה), עם מפקדה בכוויתה, כללה את הכוחות במחוזות כוויתה וסינד. הדיוויזיה החמישית, עם מפקדה במהאו (אנ'), כללה שלוש חטיבות, הממוקמות בנסיראבאד (אנ'), ג'בלפור וג'האנסי, וכללה את המחוזות מהאו, דיסה, נאגפור, נארמדה (אנ') ובונדלקהנד (אנ'), עם מחוז בומביי מצפון לנהר טאפטי (אנ'). הדיוויזיה ה-6, עם המפקדה בפונה, כללה שלוש חטיבות, ממוקמות בבומביי, אחמדנגר ועדן. הוא כלל את מחוז פונה, מחוז בומביי מדרום לטאפטי, מחוז בלגאום, ומחוזות דרוואד (אנ') ואוראנגבאד.
חקלאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרוב המכריע של אוכלוסיית נשיאות בומביי הייתה כפרית ועסקה בחקלאות. גידולי היסוד היו סתוויון ("ג'וואר"), ודוחן פנינה ("בג'רה") בדקאן ובקנדש. אורז היה המוצר העיקרי של קונקן. חיטה, שגדלה בדרך כלל בחלק הצפוני של הנשיאות, אך במיוחד בסינד ובגוג'ראט, יוצאה לאירופה בכמויות גדולות מקראצ'י ובהיקף קטן יותר מבומביי. שעורה תרבותית גדלה בעיקר בחלקים הצפוניים של הנשיאות. דוחן אצבע (אנ') ("נחני") וPaspalum scrobiculatum (אנ') סיפקו מזון לקולים, בהילים, וארלים ושבטי הגבעות אחרים. מבין הקטניות החשובים ביותר הם חמצה או גרם בנגל ("Cicer arietinum"), אפונת יונה (אנ') או טור (Cajanus cajan) לוביה או קולטי (Vigna unguiculata cylindrica), ומש (Vigna mungo). זרעי השמן העיקריים היו שומשום או טיל (Sesamum indicum), חרדל, קיקיון מצוי, חריע ופשתן. מבין הסיבים החשובים ביותר היו כותנה, קנבוס של הדקאן (Hibiscus cannabinus), וסאן או תג (Crotalaria juncea). הרבה נעשה כדי לשפר את הכותנה של הנשיאות. זנים אמריקאיים הוכנסו. בקאנדש הצמח הילידי שממנו קיבלה את שמה, אחד מסוגי הכותנה הירודים ביותר בשוק בומביי, הוחלף כמעט לחלוטין על ידי זן ההינגאנגהט המעולה. גידולים שונים: קנה סוכר, הדורשים אדמה עשירה ואספקת מים רב-שנתית, וגדלים רק באתרים מועדפים, פלפל חריף, תפוחי אדמה, כורכום וטבק.
תעשייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התעשיות הראשיות של נשיאות בומביי כללו מפעלי כותנה. בסוף המאה ה-19 קמו מפעלי קיטור בבומביי, אחמדאבאד וקאנדש. בשנת 1905 היו בנשיאות 432 מפעלים, שחלקם הגדול ביותר עסקו בהכנה וייצור של כותנה. התעשייה הייתה מרוכזת בבומביי, שהכילה כמעט שני שלישים מהמפעלים. במהלך העשור 1891–1901 עברה תעשיית המפעלים תקופה של שפל עקב מגפה ורעב נרחבים, אך בסך הכל חלה התרחבות ניכרת של המסחר וכן שיפור גדול באיכות הסחורות המיוצרות. בנוסף למפעלים היו במחוז (1901) 178,000 אורגים ביד, שעדיין היה להם מעמד משלהם בעיצובים ארוגים בבד. מוצרי משי יוצרו באחמדאבאד, סוראט, יאולה, נאשיק, תאנה ובומבי, החומר המעוטר המודפס או ארוג עיצובים; תחרות מצד סחורות אירופאיות גרמה לתעשיית המשי להצטמצם בתחילת המאה ה-20. המנהג להשקיע חסכונות בקישוטי זהב וכסף העניק תעסוקה לצורפים רבים: המתכת סופקה בדרך כלל על ידי הלקוח, והצורף גבה על עמלו. אחמדאבאד וסוראט היו ידועים בעבודות העץ המגולפות שלהם. רבים מהבתים באחמדאבאד מכוסים בגילוף עץ משוכלל, ודוגמאות מצוינות קיימות בבארוץ' בארודה, סוראט, נאסיק ויולה. מלח יוצר בכמויות גדולות במפעלים הממשלתיים בקראגודה ובאודו באחמדאבאד, ויוצא ברכבת לגוג'ראט ולמרכז הודו. הייתה מבשלת בירה אחת בדאפורי ליד פונה.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרובינציה הייתה מצוידת היטב במסילות ברזל, שכולן, למעט חריג אחד, התרכזו בעיר בומביי. היוצא מן הכלל הוא הקו הצפון-מערבי, שנכנס לסינד מפנג'אב והסתיים בקראצ'י. הקווים הראשיים האחרים הם חצי האי ההודי הגדול, מידלנד ההודי, בומביי, בארודה ומרכז הודו, ומערכות ראג'פוטנה, מאלווה ודרום המהראטה. בשנת 1905 האורך הכולל של מסילת הברזל הפתוחים לתנועה תחת ממשלת בומביי היה 12,840 קילומטרים, מה שלא כלל את מערכת הרכבות בסינד.
חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוניברסיטת בומביי (אנ') הוקמה בשנת 1857,[3] וכללה מנהלה המורכבת מנשיא, סגן-נשיא ועמיתים.[4] מושל בומבי היה הנשיא מתוקף משרדו.[5] אגף החינוך היה תחת מנהל החינוך הציבורי, שהיה אחראי על ניהול האגף בהתאם למדיניות החינוך הכללית של המדינה. מדינות הילידים אימצו בדרך כלל את שיטת הממשל. מדינות בארודה וקתיוואר העסיקו פקחים משלהן. בשנת 1905 היה מספרם הכולל של מוסדות החינוך 10,194 עם 593,431 תלמידים. היו עשר מכללות לאמנות, מתוכן שתיים מנוהלות על ידי הממשלה, שלוש על ידי מדינות ילידים, וחמש היו בניהול פרטי. בשנת 1913 הוקמה המכללה הראשונה למסחר באסיה, קולג' סייגנהאם למסחר וכלכלה (אנ').[6] בית הספר לרפואה סינד, בית ספר לרפואה בהיידראבאד, סינד הוקם בשנת 1881 והיה מסונף לאוניברסיטת בומביי. לפי מפקד האוכלוסין של 1901, מתוך אוכלוסייה של 25.5 מיליון כמעט 24 מיליון היו אנאלפביתים.
תעשיית סרטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עידן הפקת הסרטים החל בבומביי בשנת 1913 כאשר הסרט הראשון, ראג'ה הרישצ'נדרה מאת דדאסאהב פאלקה שנעשה ב-1912, הוצג לראשונה בפומבי ב-3 במאי 1913 בקולנוע "ההכתרה" (Coronation Cinema) של מומבאי,[7] שסימן למעשה את תחילתה של תעשיית הקולנוע ההודית. כשנה אחת לפני כן, רמצ'נדרה גופאל (הידוע בשם דדאסאהב טורנה) צילם דרמה בימתית בשם פונדאליק והציג אותה באותו אולם. עם זאת, הקרדיט על יצירת הסרט העלילתי ההודי הראשון מיוחס לדדאסאהב פאלקה.[8]
מפיקים נוספים בבומביי בתקופת הנשיאות היו סוהארב מוד, הימאנשו ראי, ו. שאנטארם, שאשאדהר מוקראג'יי וארדשהיר איראני. מאז מתבצעת הפקת סרטים, החלה מגמה של יצירת סרטים שהתבססה והתקדמה עוד יותר, וכתוצאה מכך נוצרו תעשיית הקולנוע וחברות הפקת סרטים חדשות כמו גם אולפנים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Handbook of the Bombay Presidency: With an account of Bombay city. John Murray, London. 1881.
- The Bombay University Calendar for the Year 1880-81. Thacker & Co., Bombay. 1880.
- James Douglas (1900). Glimpses of old Bombay and western India, with other papers. Sampson Low, Marston & Co., London.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Pinney, Christopher (22 בנובמבר 2004). 'Photos of the Gods': The Printed Image and Political Struggle in India. Reaktion Books. ISBN 9781861891846 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "The Bombay Ministers". The Indian Express. 31 במרץ 1937.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Tikekar, Aroon; Ṭikekara, Aruṇa; University of Mumbai (1 בינואר 2006). The Cloister's Pale: A Biography of the University of Mumbai. Popular Prakashan. p. 6. ISBN 978-81-7991-293-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Bombay City, Univ (1869). The Bombay University Calendar for the year 1869–70. p. 41.
- ^ Great Britain. India Office. Educational Dept; India (1854). East India (education): bound collection of parliamentary papers dealing with education in India from 1854 to 1866. s.n. p. 166.
- ^ Singh, A. Rajmani (2010). Commerce Education in North-East India. Mittal Publications. p. 100. ISBN 978-81-8324-349-0.
- ^ Overview "The New York Times"
- ^ Cybertech. "Hall of Fame : Tribute : Dadasaheb Phalke". Nashik.com. אורכב מ-המקור ב-25 בינואר 2012.
{{cite web}}: (עזרה)