לדלג לתוכן

בית"ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נציב בית"ר)
ברית יוסף תרומפלדור
שם מלא ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור
תאריך ייסוד י"ט בטבת תרפ"ד, 27 בדצמבר 1923
השתייכות פוליטית ימין
מספר יישובים כ-40 (במסגרת חרות-בית"ר)
מספר חניכים (על פי התנועה) כמה אלפים (בסניפים בעולם)
אישים בולטים זאב ז'בוטינסקי
מנחם בגין
אברהם שטרן (יאיר)
יעקב מרידור
שלמה בן-יוסף
אב"א אחימאיר
דוד רזיאל
אהרן צבי פרופס
אייזיק רמבה
יצחק שמיר
מנהל כללי יגאל ברנד
מיקום המטה ירושלים
תלבושת
חולצת התנועה
חולצת בית"ר
https://www.betar.org.il
זאב ז'בוטינסקי, "ראש בית"ר". מנהיג ומעצב רעיון התנועה

ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור, הידועה בראשי התיבות בית"ר, היא תנועת נוער ציונית. היא קמה עבור צעירי התנועה הרוויזיוניסטית ולאחר הקמת המדינה של תנועת החרות.

התנועה נקראת על שם יוסף טרומפלדור, סמל לגבורה יהודית בעת החדשה, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה יהודית בעת העתיקה. על מנת לשמר את שמה של המצודה, מאוית השם טרומפלדור בת'. השם נקבע על ידי זאב ז'בוטינסקי, מי שכונה "ראש בית"ר" והיה אביה הרעיוני והנהיגה עד פטירתו. סמל התנועה, המנורה, נקבע לפי סמל הגדודים העבריים.

הקמת התנועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת בית"ר נוסדה בעקבות ביקור של זאב ז'בוטינסקי בריגה, לטביה, בנובמבר 1923. במהלך הביקור העביר סדרת הרצאות בענייני אקטיביזם יהודי, תוך שהוא פורש את תוכניתו להכשרה צבאית מסודרת לצעירים יהודים, אשר ירכיבו יחידות הגנה חמושות בארץ ישראל. ז'בוטינסקי פנה לרעיון זה, כאשר נואש ממאבקו על המשכיותם של "הגדודים העבריים" בצבא הבריטי. בי"ט בטבת תרפ"ד, 27 בדצמבר 1923, התארגנו 13 צעירים ציוניים בריגה מבתי ספר שונים ובניהם: אהרן צבי פרופס, משה יואלסון, נתן מיכלין, ד"ר יעקב הופמן, מרדכי (מקס) הלשטיין, הנריך (גנריך) סוזאייב, מאיר גרין, הרב משה הלוי לוין, גרשון גמזו, אברהם לוריא ועוד 3 נערים שלגביהם אין תיעוד, הם למעשה מייסדי תנועת בית"ר המקוריים. במרכזן קבוצת תל-חי וקבוצת בית רימון, לכדי "הסתדרות הנוער הציוני-אקטיביסטי על שם יוסף טרומפלדור". צעירים אלה יצאו בביקורת על המוסדות הציוניים שהתנגדו לקיום העלייה השלישית ושאפו לשבור את דמות "היהודי הגלותי".

בשנת 1924 התבססה והתרחבה ההסתדרות בלטביה, ולראש הוועד המנהל נבחר אהרן צבי פרופס, מי שכונה לימים "הבית"רי הראשון". בשנת 1926 עלתה קבוצה ראשונה של חברי ההסתדרות אל ארץ ישראל, וייסדה בפתח תקווה את קבוצת מנורה שעסקה במעשי חלוציות בהנהגתו של גרשון שץ. בדצמבר אותה שנה פנתה "הסתדרות טרומפלדור" לוועידה העולמית של ברית הצה"ר להקים הסתדרות נוער עולמית הנושאת את השם "ברית טרומפלדור". הצה"ר קיבלה את היוזמה, ובעקבותה הצטרפו עד שנת 1928 להסתדרות זו קבוצות צעירים רוויזיוניסטיות מפולין, ארץ ישראל, רומניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, ליטא, גרמניה וצרפת. בשנה שלאחר מכן הצטרפו סניפים בארצות נוספות, בין היתר סניף חרבין שבסין. קשר בין הסניפים התקיים עד אז באמצעות ידיעון בשם "אגרת". את עיקר התנופה של בית"ר בשנות ה-20 והתפשטותה במזרח ומרכז אירופה ניתן לזהות לאחר מאורעות תרפ"ט. מרכזה הגדול והחשוב של התנועה ישב בפולין.

באפריל 1931 התקיימה הוועידה העולמית הראשונה של נציגי בית"ר בעיר דנציג ובה מונה ז'בוטינסקי ל"ראש בית"ר", תואר שניתן לו עד סוף ימיו. שתי ועידות עולמיות נוספות התקיימו בקרקוב, בינואר 1935 והשלישית בוורשה בספטמבר 1938. חשיבותן של הוועידות העולמיות נעוצה בכך שבמהלכן קבעו דיוני נציגי הסניפים את המשך דרכה ואופייה.

תזכיר של בית"ר מעלה כי בשנת 1930 מנתה התנועה 16,500 חברים ב-379 סניפים בחמש עשרה ארצות. יותר ממחציתם בסניפי פולין. בשנת 1933 מנתה התנועה, לפי נתוני "שלטון בית"ר", הגוף העליון שהוקם לתנועה, כ-65,000 איש ב-26 נציבויות. ב-1935 עמד מספר חברי התנועה על כ-70,000 איש[1] ב-400 סניפים, כמחציתם בפולין.[2] בארץ ישראל התפתחה התנועה בנקודות יישוב שונות, ומנתה ב-1936 1,100 מתפקדים. לאחר שהחלה העלייה הבלתי לגאלית, עלה משמעותית מספר חברי התנועה. קִני התנועה הגדולים היו בתל אביב, ולאחר מכן בירושלים וחיפה.

רעיונות התנועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית"ר שאבה את החלק המכריע של משנתה מכתביו ודבריו של זאב ז'בוטינסקי. לא מדובר רק בכתביו ופרסומיו של ז'בוטינסקי על המהלכים הציוניים של תקופתו, דעתו על דרכו של העם היהודי וכיוצא בזה, אלא ז'בוטינסקי בעצמו ניסח והרחיב את היסודות לרעיונות התנועה שבראשה הועמד. בשנת 1934 פרסם ז'בוטינסקי את המסמך "רעיון בית"ר" ובו עיקר הרעיונות המלווים את התנועה. הפרק הראשון עוסק ב"שליחותה של בית"ר". להלן חלק מן המסמך:

”תפקידה של בית"ר הוא פשוט בתכלית, ואף-על-פי-כן קשה מאד – ליצור את אותו הטיפוס היהודי שהעם זקוק לו כדי להקים את מדינת היהודים במהירות גדולה יותר ובאופן מושלם יותר. במילים אחרות - לברוא את האזרח ה"נורמלי" או ה"בריא" של האומה היהודית. ואכן בזה צפון הקושי הרב: יען העם היהודי של היום הוא בלתי "נורמלי" ובלתי "בריא", וחיי הגלות בכל היקפם מפריעים לנו לחנך אזרחים בריאים ונורמליים. באלפיים שנות הגלות חדל העם היהודי לרכז את רצונו הקיבוצי בתפקיד אחד ראשי ועיקרי; פסק לפעול כאומה אחת שלמה ויחידה, נמנע מלעמוד על נפשו עם נשק ביד ברחוף סכנה על ראשו; הוא התרגל לצעקות שפתיים ושכח את המעשים, בחייו השתלטו האי-סדר והדיסאורגניזציה, הרשלנות נעשתה לחם חוקו בחייו הפרטיים ובחייו הציבוריים. לפיכך צועד החינוך הבית"רי במעלה ההר, ועוד זמן רב יעבור עד יגיע כל בית"רי ובית"רי, בהליכותיו ובהתנהגותו, למחוז חפצו. אפס כי "מחוז חפצו" הוא נעלה ואצילי, סימן ייפה הוא לבית"רי, שזוכר הוא תמיד ושואף להגיע אליו, ולו לפחות בצעדים אטיים”

בהמשך סוקר ז'בוטינסקי בפרקים השונים את הרעיונות אודות מדינת היהודים, חד-נס (תרגום של ז'בוטינסקי ל"מוניזם"), משמעת, רעיון הלגיון ועוד. תמצות של רעיונות התנועה גם נכתבו על ידיו בשבעת סעיפי "הנדר הבית"רי".

הנדר הבית"רי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל פלוגות הגיוס של בית"ר. הסמל בהשראת בית מתוך "שיר הנדר": "ביום שירות אני כמוט נחושת, כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון. חרשני כרצונך מגל, גלגל חרושת או חרב ופגיון."
א. אני מקדיש את חיי לתחיית המדינה העברית ברוב תושבים עבריים על שתי גדות הירדן קדמה וימה.
ב. לתועלת הבניין הממלכתי אשעבד את תועלתי אני, את תועלת ביתי, את תועלת מעמדי.
ג. השפה העברית תהא שפתי ושפת בני אם בארץ ואם בגולה.
ד. אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי.
ה. שאוף אשאף להדר בכל הרהורי, בכל ניבי שפתי, בכל מעשי כי בן מלכים אנוכי.
ו. לקראת הגיוס הבית"רי אם ללגיון ואם לעמל, אם לעליה ציונה ואם לשירות בגולה, אם מקרוב ואם ממרחקים – אבוא.
ז. אשמע לחוקי בית"ר ולצוי מפקדיה כשמע בן אדם לקול מצפונו כי חוקת בית"ר היא הד למשאת נפשי ומפקדיה הם שליחי.

הרעיונות המרכזיים העולים מן "הנדר" בפרט ובכלל מרעיונות בית"ר, תכליתם לעצב דור חדש לעם היהודי של צעירים המוכשרים לקראת עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה לצורך הקמת מדינה עברית משתי גדות הירדן. אלו אשר לקחו על עצמם מרצונם החופשי להשתתף ב"מלאכת הבנייה" יהיו מוכנים לעבוד על פי דגם של "חלוץ מוכן לכל". כלומר, יתפנו לעסוק בכל מלאכה שהקמת הבית הלאומי דורשת: "...אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד – לִבנות". ז'בוטינסקי חזר במאמריו המתייחסים לבית"ר על רעיון החלוץ המקריב עצמו על מזבח מטרות הכלל. על כל בית"רי לנהוג ב"הדר", מילה עברית אותה העלה ז'בוטינסקי. פירושה "כתריסר מושגים שונים: יופי חיצוני, גאווה, דרך ארץ, נאמנות... אולם "תרגומו" המלא בשפת חיי יום יום מוכרח להוות הבית"רי עצמו – בצאתו ובבואו, בפועלו, דברו ובהגותו את מחשבותיו... כל צעד מצעדינו, כל תנועת יד, כל הגה קל, כל פעולה ואפילו כל רעיון עלינו לבצע בתמידות ובעקשנות מבחינת ה"הדר".

בית"ר שללה לחלוטין את "מלחמת המעמדות" של הסוציאליזם וראתה בבעלי ההון גורם הכרחי בבניית הארץ. על כן צידדה בשבירת "נשק השביתה" של הפועלים מפני שראתה בו גורם הרסני למפעל הציוני. "חד נס" היה אחד מערכי התנועה ופירושו הגשמת הציונות באופן טהור, ללא עירוב גורמים אידאולוגיים חיצוניים סותרים או מכשילים, דהיינו סוציאליזם. התנועה גם ראתה שליחות בהפצת השפה העברית לכל יהודי התפוצות.

במהלך כינוס בית"ר השלישי ב-1938, פרץ עימות בין-דורי, בין דור הביניים, ממפלגת צה"ר ומהממסד הישן של בית"ר, לבין צעירי בית"ר מפולין וארץ ישראל. בין הצעירים נמנו מנחם בגין, דוד רזיאל, אברהם שטרן, הלל קוק, ישראל אלדד, נתן ילין-מור ויעקב מרידור, שדרשו לשנות את נוסח הנדר. בגין, נציב בית"ר פולין, דרש להוסיף לו את שתי המילים "ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התייצב לצד דור הביניים ותקף את בגין. הוא השווה את נאומו של בגין ל"חריקת דלת" ובסוף דבריו אמר: "אם אתה, אדון בגין, אינך מאמין שיש עוד מצפון בעולם, אין לך ברירה אלא ללכת לנהר הוויסלה העמוק". אלא שבסוף הכינוס, הסכים ז'בוטינסקי לדרישת בגין ושינה את נוסח הנדר.[3]

מימוש רעיונות התנועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דגלי בית"ר מקיני התנועה מוצגים בתערוכת הקבע במכון ז'בוטינסקי בתל אביב

עיקר האידאולוגיה הבית"רית עוצבה כאמור לפי משנתו של זאב ז'בוטינסקי. גורם שני הוא מאורעות ומיתוסים בעולם היהודי הקדום ובזמן החדש, הבולטים בהם הם גבורה יהודית מתקופת בית ראשון ותקופת בית שני, החשמונאים, בר כוכבא, מחתרת ניל"י, אירועי תל חי ודמות טרומפלדור ועולי הגרדום. גורם משפיע שלישי היה תנועות שחרור לאומיות אירופאיות.

"רעיון הלגיון" של ז'בוטינסקי ביטא את רצונו לעצב דמות חדשה של היהודי, איש בעל יכולת צבאית, אמיץ לב. הוא סלד מדמות "היהודי הגלותי" עוד במאמרו מ-1905, "רקעו את הברזל",[4] וקרא אל הנוער ליצור את מרכז הכוח החדש של העם היהודי. בניגוד למנהיגים ציוניים אחרים הפך ז'בוטינסקי את רעיון הגדודים העבריים לאבן יסוד בהשקפת עולמו, ככוח שיוביל את הציונות לעצמאות מדינית. בית"ר אימצה את רעיון הלגיון. אחת מהכשרות התנועה הייתה הכשרה צבאית, וכפועל יוצא בחלק מסניפי התנועה שרר אופי צבאי למחצה בחצי היובל הראשון לקיום התנועה. הדבר התבטא בחלוקה היררכית בסניפים, קיום טקסים ומסדרים וכן הכשרה הגנתית. אחד המוסדות הבולטים בתנועה היה בתי הספר למדריכים שהקים ירמיהו הלפרן, אשר היה הרוח החיה בהכשרה הצבאית בתנועה. תוכנית ההכשרה כללה אימוני ספורט, תרגילי סדר והרצאות. אב"א אחימאיר היה אחד המדריכים הבולטים בבתי הספר. עם זאת בתנועה התקיימו גם מחלקות להכשרה תרבותית ורוחנית הכוללת לימוד עברית, דברי ימי ישראל והציונות, וכן מחלקות להכשרה מעשית שמשמעותה הקניית כלים ליצרנות חלוצית לאחר העלייה לארץ ישראל. קיומם של אלו בצד אלו העלו את האופי הפלורליסטי שהתקיים בתנועה ולגבי אופייה התקיימו גישות שונות ואף מחלוקות מצד היותה בית ספר תרבותי וגם צבא.

השקה ראשונה בזבולון על ידי זאב ז'בוטינסקי, בחוף תל אביב 1928
חברי בית"ר בסניף חרבין שבסין

ניתן לציין את הלפרין כמוביל הקו הצבאי, בעוד אייזיק רמבה טען שיש לקדם את החינוך הסינתטי הכולל הן אימון ספורט והן חינוך תרבותי. עד שנת 1934 הוקמו במסגרת בית"ר 250 פלוגות שירות צבאי ובהן 3,000 איש. בו בזמן עברו מאות בית"רים הכשרה חלוצית וחקלאית וכן אורח חיים מתאים.

באמצע שנת 1933 החלה בית"ר בהכשרה הימית שלה באגודת יורדי ים זבולון ובשנת 1935 התרחקה מהקירבה אל פיקוד המנדט הבריטי בארץ ישראל וקיימה בחו"ל קורסים במקצועות הימאות. המפורסם בהם היה למקצועות הסיפון האמודאות ושליית ספוגים ועד לקורס הראשון בעולם העברי לחובלים בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה שפעל באיטליה בחסות ממשלתה. מפרשית ארבעה תרנית נמסרה ביוני 1935 לבית הספר הימי ונקראה על שם אשת התורם שנפטרה, "שרה" (כאונייה ראשונה סומנה "שרה" גם באות א'). בשנת 1937 ביקרה שרה א' בארץ ישראל לגייס כסף למימון בית הספר הימי אך לא הצליחה בכך וכשחזרה לאיטליה נטרפה בסערה. בתולדות התנועה הציונית מדובר בציון דרך אמיתי בכל הקשור לימאות העברית והקמת צי עברי והתפתחות הצי הישראלי.

דמות החלוץ הבית"רי לפי ז'בוטינסקי עוצבה מהיכרותו את יוסף טרומפלדור ודעתו שלו על החלוציות. החלוץ, אם כן, הוא "כמוט נחושת, כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון", מכפיף עצמו לצרכים שונים של הרעיון הלאומי ופועל יחד עם חלוצים אחרים מתוך וסדר משמעת אשר ניתן לזהותם אצל עמים בעלי כוח לאומי. החל משנת 1931 החלו לפעול "פלוגות הגיוס של בית"ר" פרי יוזמתו של גרשון שץ, מסגרות של קבוצות עבודה חלוצית והגנתית במוקדי יישוב שונים בארץ. הוחלט כי על הבית"רי העולה לארץ ישראל וכן על הבית"רים היושבים בארץ לשרת במשך שנתיים בפלוגות השונות.

בית"ר לקחה חלק פעיל גם במימוש "הספורט הלאומי", הכינוי אשר נתן ז'בוטינסקי לעלייה הבלתי לגאלית אל ארץ ישראל תוך הפרת ההגבלות של המנדט הבריטי[5] גם במחיר ישיבה בבתי מאסר וגירוש מן הארץ. בית"ר החלה כבר בשנות ה-20 להעביר קבוצות עולים דרך הגבול הצפוני של ארץ ישראל. בשנת 1936 הוחרפה קריאת ז'בוטינסקי לצאת מן הגולה בהשתמשו במונח "אוואקואציה", צורך מיידי לעלות אל ארץ ישראל עם הקריאה "יהודים, חסלו את הגלות - ולא, הגלות תחסל אתכם!". בתנועה הרוויזיוניסטית הוקם מרכז עלייה משותף למפלגת הצה"ר, בית"ר, והאצ"ל בארץ ישראל שניהל את עליית אף על פי, ההעפלה הבלתי חוקית מטעם התנועה שהתקיימה עד מלחמת העולם השנייה. אנשי בית"ר היו פעילים בארגון קבוצות המעפילים מפנים אירופה אל נמלים שונים, שם עלו על ספינות שונות שנשכרו מבעוד מועד. למעלה מ-17,000 יהודים עלו בדרך זו.

בשנות ה-30 גם הוקם והתרחב ארגון המחתרת אצ"ל. בתל אביב היוותה קבוצת ההגנה הבית"רית בראשות משה רוזנברג את אחד היסודות הראשונים להקמת הארגון, וכן בהמשך אנשי בית"ר הצטרפו אל שורותיה של המחתרת. לאחר שחל פילוג באצ"ל הופר הציביון העל-מפלגתי של הארגון ומרבית אנשי השורה שנותרו בו היו אנשי בית"ר. הוסכם בהנהגת התנועה הרוויזיוניסטית כי סניף בית"ר ארץ ישראל יתאחד עם האצ"ל ובכך התאפשר לקבוצת בוגרי התנועה ואנשי פלוגות העבודה והגיוס להשתתף במאבק המחתרתי. בכך יכלו להגשים את היסוד הצבאי שמילא חלק חשוב ברעיונות התנועה. לא כל בוגרי בית"ר הצטרפו לאצ"ל, אולם רובם כן, ובייחוד בעלי היסודות האידיאליסטיים. היו גם אנשי תנועה שהצטרפו בשלב מאוחר יותר ללח"י או למסגרות צבאיות שונות אחרות. מהלך זה יצר מחלוקת בקרב ראשי בית"ר בארץ ישראל לגבי טיב היחסים עם האצ"ל והבכורה התנועתית והיווה נושא מורכב. הכוח הפוליטי עבר משמעותית להנהגת אצ"ל לאחר הכרזת המרד של מנחם בגין וכניסתו לתפקיד מפקד הארגון. האצ"ל הפך לתנועת שחרור לאומית והנוער הבית"רי הבוגר הצטרף לשורות בהתלהבות.

בית"ר קידשה דמויות שונות אשר נפלו במאבק הלאומי, בייחוד את שלמה בן-יוסף ודוד רזיאל, מפקד האצ"ל שנפל בעיראק. שלמה בן-יוסף היה עולה הגרדום הראשון, איש בית"ר מפלוגת ראש פינה, שעל דעת עצמו החליט על מעשה נקם בתמורה להתקפה ערבית. לאחר המעשה הכשיר ז'בוטינסקי את פעולת בן יוסף, וניסה להפכה לדבק מלכד של תנועתו. תלייתו עוררה סערה בעולם הציוני, ביישוב ובבית"ר. תלייה זו הייתה בשיאו של גל מעצרים, מאסרים ורדיפות של הבריטים על תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים. משנת 1943 החלו שוב התנגשויות של בית"רים עם שלטונות הממלכה המאוחדת בארץ ישראל. ברחובות הערים, ובפעולות תעמולה שונות נשאו אנשי התנועה קריאות בגנות ממשלת המנדט ומדיניותה. זו בתגובה אסרה להופיע בפומבי עם תלבושת בית"ר, ניסתה למנוע הופעות פומביות של התנועה ואף את העלייה המסורתית לתל חי בי"א באדר.

שנות ה-40 היו קשות לתנועה. בתחילתן נפטר באורח בלתי צפוי זאב ז'בוטינסקי לאחר שסקר מסדר בית"ר סמוך לניו יורק. מבין כל גופי התנועה הרוויזיוניסטית הייתה בית"ר הגוף הקשור אליו ביותר. עבורם היה אישיות נערצת, הן מנהיגה הפוליטי והן האידאולוג התנועתי. מעל לכל איש אחר בתנועה היו הבית"רים נאמנים לז'בוטינסקי, קראו מספריו, שיריו ונאומיו ודבריו זכו להד נרחב בספרות שהופצה בקני התנועה. התנועה והנהגתה נקלעו לחולשה גם לנוכח התחזקות האצ"ל ונהירת הבית"רים אל שורותיו אך בעיקר לנוכח הידיעה כי מקור הכוח והחיים הגדול של התנועה - יהדות פולין, נמצא במצוקה איומה, אשר בהמשך הפכה לקטסטרופה בדמות השואה.

בית"ר בשואה ואחריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חניכי בית"ר תחת "האריה השואג" בתל חי, שנות ה-50

ידוע על מקרי התקוממות של בית"רים בזמן השואה. בהם מקרה של התקוממות קבוצת בית"רים בקרקוב תוך מאבק עם הגסטאפו על הנפת הדגל הבית"רי. ידועה גם פעילותם של בית"רים בווילנה, בוורשה ובהונגריה. בגטו וילנה, הבית"רי יוסף גלאזמן היה אחד מחברי מועצת ה-"פ.פ.או" (ארגון פרטיזנים מאוחד), יחד עם אבא קובנר. הבית"רי יצחק רוחצ'ין הנהיג את מרד הגטאות הראשון במלחמה, מרד גטו לחווא. ההתקוממות הידועה ביותר וגם בעלת ההיקף הגדול מכולם הייתה של הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) שלקח חלק גדול במרד גטו ורשה. היה זה ארגון רוויזיוניסטים ואנשי בית"ר שהוקם בסוף שנת 1939, לחם לצד ארגון אי"ל בכוחות הנאציים במרד באפריל 1943, והיווה כוח משמעותי בשל כמות גבוהה יחסית של ציוד וכלי נשק. פרט לאצ"י, שגם לגביו הידע אינו רב, המחקר לגבי התקוממות בית"רית בשואה לוקה בחסר.

מבחינת השפעת השואה על התנועה הרי שלמעשה מרכז הכוח הגדול של בית"ר שפעל במזרח אירופה, רובו בפולין, הושמד בחלקו הגדול. לאחר השואה פעלו נציגים שונים של התנועה הרוויזיוניסטית, בין היתר על ידי "ועד ההצלה הרוויזיוניסטי" כדי לחדש את הקשר עם אנשי התנועה ולשלחם אל ארץ ישראל. נוצרו בהדרגה קשרים עם שארית הפליטה בארצות הבלקן ועם הפליטים היהודיים ברומניה. ברומניה ובבולגריה קמו מחדש באותה עת סניפים של התנועה. בשנת 1940 שלחה תנועת בית"ר את אנית המעפילים סקריה מרומניה אל ארץ ישראל. על ספונה היו 2,385 מעפילים. בין נוסעי הספינה היה גם ערי ז'בוטינסקי, מארגן ההפלגה ובנו של זאב ז'בוטינסקי.

משנת 1944 ניתק האצ"ל את קשריו עם המפלגה הרוויזיוניסטית החוקית והחל ב"מרד" מזוין נגד הבריטים. כתגובה להתקפות המחתרת נאסרו רבים ממנהיגי ההסתדרות הציונית החדשה והארגון עמד בפני סכנת כליה. באוקטובר אותה שנה הוציאה הממשלה את צווי הגירוש נגד בכירי התנועה. 251 רוויזיוניסטים ואנשי אצ"ל הוגלו לארתריאה, בהם גם נציב בית"ר בארץ ישראל. מגמת הנידוי והגינוי החריפה לאחר רצח הלורד מוין על ידי אנשי לח"י. אף על פי שהאצ"ל לא היה מעורב בנעשה החל היישוב המאורגן ברדיפת הארגון, במה שכונה "הסזון". אנשי אצ"ל, בית"ר, הלח"י ורוויזיוניסטים נחטפו על ידי אנשי "ההגנה" והושמו בבתי כלא מאולתרים. צעדים חריפים נוספים ננקטו. כך למשל שלח מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי מכתב אל הנהלות בתי הספר לפעול נגד תלמידים האוהדים את ארגוני הטרור או מנהלים תעמולה ברוחם. באותם ימים הייתה מצויה בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית בכלל על סף הכחדה. בשנת 1946 חזרה המפלגה הרוויזיוניסטית אל ההסתדרות הציונית, ובין אנשיה היו גם אנשי "שלטון בית"ר". לעומתם, אנשי השורה של התנועה עודם השתייכו ברובם למחתרת, נרדפו והיו מעורבים בהתנגשויות אלימות עם ועל ידי יריביהם ממחנה הפועלים. לאחר הפריצה לכלא עכו על ידי האצ"ל נעצרו עשרות ממנהיגי הרוויזיוניסטים, וב-5 באוגוסט 1947 הוכרזה בית"ר על ידי השלטונות כתנועה בלתי חוקית ובכך הפסיקה התנועה להתקיים בגלוי. לאחר שב-8 באוגוסט 1947 פורסם צו האוסר את קיומן של קבוצות הכדורגל של תנועת בית"ר, שינתה בית"ר ירושלים את שמה ל"נורדיה ירושלים", על שם מקס נורדאו. הקבוצה שיחקה תחת שם זה בליגה המקומית בירושלים, משחקה הראשון בליגה זו בדרבי הירושלמי, ב-15 בנובמבר 1947 בו ניצחה את הפועל ירושלים בתוצאה 1–3. משחקה השני והאחרון של קבוצת "נורדיה ירושלים" בליגה תחת שם זה היה ב-29 בנובמבר 1947, בניצחון 1–8 נגד דגל ציון, סימון אלפסי קבע שיא כשכבש 6 שערים. כל זאת, שעות אחדות לפני "הכרזת כ"ט בנובמבר" של עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל. בית"ר הובילה אז במקום הראשון בליגה המקומית של ירושלים, אבל למחרת פסקו המשחקים. ב-30 בנובמבר 1947 פרצה מלחמת העצמאות.

אופי אופוזיציוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל בית"ר סניף ארץ ישראל - סמל התנועה כפי שמופיע על חולצת התנועה

בדומה לתנועה הרוויזיוניסטית, לא זכתה בית"ר ללגיטימציה מצד מוסדות הציונות הרשמיים ומנהיגיה, במיוחד לאור דרישתה לרוויזיה בשיטות הציונות ושאיפת תנועת האם הפוליטית שלה לרשת את הנהגת הציונות. גם במישור הרעיוני ההבדלים היו ניכרים - תנועות הפועלים שילבו סוציאליזם וציונות ולעומתם השקפת ז'בוטינסקי הייתה שונה בתכלית, בהתנגדה נחרצות לסוציאליזם ומלחמת המעמדות, והחשבת ההון הפרטי לצורכי התפתחות היישוב. בשנות ה-20 עוד היו בית"רים לא מעטים שהזדהו עם הרעיון הפועלי אולם לאחר שנת 1929, שבה אירעו מאורעות תרפ"ט, הלך ונפער הקרע. העילה לפריצתם של מאורעות אלה היה הפגנת צעירי התנועה ברחבת הכותל המערבי נגד הגבלות שהתקיימו על מנהגי התפילה היהודיים. הפער הרעיוני העמיק לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד והמאבק בקונגרס הציוני ה-17 בו יצאו הרוויזיוניסטים נגד מה שראו כאוזלת ידה של ההנהגה הציונית. המאבק הרעיוני המחריף קירב את בית"ר להיות תנועת הנוער של התנועה הרוויזיוניסטית. תהום נפערה בין הצדדים לאחר רצח ארלוזורוב. עוד בטרם נערך משפט או הושגו ראיות כלשהן מנהיגי הפועלים החזיקו לגבי הרצח דעה כמעט ודאית כי הרוצחים יצאו מן המחנה הרוויזיוניסטי. מבחינתם היווה הרצח אישור לכך שבית"ר היא תנועת צעירים ימנית פשיסטית הנוקטת צעדי טרור אישי, ועל כן יש להילחם בה. בקרב אנשי בית"ר התגברה עוד יותר הרגשת הרדיפה על אף שהקדישו את מיטב כוחם למען הרעיון הלאומי. עדויות רבות מלמדות כי בית"רים חשו אפליה בבתי הספר או בחיפושיהם אחר מקום עבודה. הרעה במצב חברי התנועה התרחשה כאמור בתקופת "הסזון" אז ננקטו סנקציות שונות ביישוב נגד אנשי בית"ר. בתקופות מסוימות סרטיפיקטים לצורך עלייה לארץ ישראל ניתנו בקושי רב לחברי התנועה. גם מקרי אלימות רבים התרחשו בין הצדדים הנִצים. ניתן ללמוד מכתבים שונים על כך שבית"רים חשו "נבגדים" על לא עוול בכפם, למשל:

"לא כגורל המאושר של החלוץ הסוציאליסטי הוא גורלו של חלוץ בית"ר. עצם עלייתו, קבלת הסרטיפיקט, שהו מפעל מיוחד במינו, מעשה ניסים, הזכייה הגדולה בהגרלה. השנאה הארסית שמפיץ השמאל מלוה את החלוץ הבית"רי גם בגולה, ובייחוד בארץ. לא תמיכה וסעד מקבל הוא בבואו ארצה, אלא זלזולים, גידופים, התנפלויות, מכות במקלות ואבנים... ואם מנסה החלוץ הבית"רי לסדר לו חגיגה צנועה להגשמת הנס, פתיחת המועדון, הרי מופיע בהמוניו הפרולטריון המאורגן ורוגם באבנים ורוצה להשבית את השמחה...".[6]

עניין זה הביא לליכוד שורות התנועה וכן קירב את בית"ר למימוש המטרות הפוליטיות של המפלגה הרוויזיוניסטית. תחושתם אודות נישולם ממרכזי העשייה, כמו אי ההכרה בפועלם, ליוותה את אנשי התנועה, שנכללו במה שכונה "המשפחה הלוחמת", יוצאי הרוויזיוניסטים והאצ"ל, גם בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל.

לאחר קום המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית"ר בתל חי (2005)

לאחר קום המדינה התחיל סניף ארץ ישראל בפעילות מחודשת. בכינוס העולמי הרביעי שנערך שנה לאחר מכן הביעו פעילי התנועה חשש ממשבר בתנועה לאחר שהוגשמו שני תפקידים ראשיים במשנתה - המאבק להקמתה של המדינה, והחינוך לצבאיות. בית"ר בחרה לפנות אל אפיקי הגשמה חדשים. במשך השנים שחלפו מאז היו אלה בעיקר חיזוק ההתיישבות היהודית בארץ, הפצת חינוך ציוני בישראל ובתפוצות, פעילות קהילתית ופעולות לאור משנת ז'בוטינסקי והתנועה. בית"ר ייחודית מבחינת אידאולוגיה ומורשת אולם פועלת כיום ככל תנועות הנוער האחרות הן בסניפיה בישראל והן בקהילות היהודיות בעולם. בסניפיה השונים מתקיימות פעילויות המיועדות בעיקר לצעירים בגילאי 10–18. הפעילויות מתקיימות בקבוצות הנבדלות בגילאי חניכיה. סגל ההדרכה בסניפים מורכב על פי רוב מצעירים בגילאי 16–18.

בין מעשיה הבולטים של בית"ר בישראל ניתן למנות התיישבות שהתבצעה במסגרת "משקי חירות בית"ר", שירות גרעיני נח"ל מטעם התנועה, קיום גרעיני צעירים בשנת שירות וכן פתיחת סניפי התנועה ביישובים מרוחקים - ובייחוד באזור השומרון. בשנים אשר פעלה תנועת החרות הייתה בית"ר משויכת אל "הברית העולמית של תנועת חרות - הצה"ר", וכפועל יוצא נחשבה לתנועת הנוער של תנועת החרות. קשר ארגוני זה התנתק עם השנים לאחר התמזגותה של תנועת החרות עם הליכוד, וכיום שני הגופים נפרדים לחלוטין. עם זאת בית"ר כתנועה, או חניכיה, מביעים עמדות בנושאים שעל סדר היום הציבורי, ובין היתר נכללות בכך מחלוקות פוליטיות. כך למשל היה בהפגנות הסוערות נגד הסכם השילומים. ובדומה, בתקופה בה עוצבו הסכמי אוסלו פעלו בוגרי התנועה נגד המהלכים הקשורים בהם וכן היה הדבר גם בזמן תוכנית ההתנתקות.

כיום בית"ר היא תנועת נוער וצעירים עולמית. בראש התנועה עומד יגאל ברנד המתפקד כמנכ"ל ההנהגה העולמית. יו"ר התנועה הוא אהרן סגיר. על פי מבנה התנועה, ההנהגה העולמית אשר מקום מושבה בירושלים, היא המוסד התנועתי העליון, ותפקידה ניהול כללי של התנועה וקיום קשר עם סניפי התנועה בארצות השונות. בכל מדינה שבה פועלת התנועה מצויה גם "הנהגה ארצית", וכך גם בישראל, בהנהגתו של אלירן גפסו. תחת ההנהגה הארצית נמצאות הנהגות אזוריות או מחוזיות המכילות את סניפי התנועה, שבישראל מכנים כל אחד מהם בשם "מעו"ז", ראשי תיבות ל"מעון זאב". בראש כל אחד מהם עומד "מפקד מעו"ז", ותחתיו קיימת היררכיית תפקידים כמקובל בתנועות נוער. קיימת גם "חטיבת בוגרי בית"ר" בהנהגתו של זאב בן יוסף, השומרת על קשר בין בוגרי התנועה. בתנועה קיים גם תפקיד סמלי, "שופט בית"ר". בעבר היה בעל התפקיד השופט התנועתי.

מועצת הבוגרים התנועתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 קמה מחדש מועצת הבוגרים התנועתית. מועצת הבוגרים, שהייתה בימים עברו נדבך מרכזי בהווי התנועה, היא מעין ההנהגה של המדריכים והחניכים בתנועה. תפקידה של מועצת הבוגרים הוא להיות הגורם המאחד, המארגן והמייחד של בוגרי התנועה ולהוות כעזר משמעותי לצד ההנהגה הארצית. המועצה אחראית ליזום פרויקטים תנועתיים, לייעץ להנהגה הארצית, לאחד את השכבה הבוגרת ולקחת חלק פעיל בארגון כל המפעלים התנועתיים.

מעו"ז בוגרים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוז צפון:

מחוז מרכז:

מחוז דרום:

סניפים בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלים ומנהגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיר ביתר

בֵּיתָר -
מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר
בַּדָּם וּבַיֶּזַע
יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,
בֵּיתָ"ר הַנִּלְכָּדָה,
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה,
תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.

הָדָר -
עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר,
אִם עֶבֶד, אִם הֶלֶךְ -
נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ
בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר.
בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר
זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר -
עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.

תַּגָּר -
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד -
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!

לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר.

סמל התנועה נקבע כמנורה, סמל הגדודים העבריים. המנון התנועה נקבע עוד בשנות הקמת התנועה כהמנון התנועה הציונית ולאחר מכן המנון מדינת ישראל, התקווה. בדומה דגלה נקבע כדגל הלאום. בכך ביקשה התנועה לבדל עצמה מתנועות השמאל שהחזיקו בסמלים הבינלאומיים של מעמד הפועלים. במסדרים וטקסים נוהגים לשיר את "שיר ביתר" (נכתב ללא גרשיים). גם "שיר הנדר", שאינו מושר, מבטא את רעיונות התנועה ומקומו בה מרכזי. שלושת "מורי בית"ר" הם בנימין זאב הרצל, יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי.

בתחילת דרכה הייתה חולצת התנועה בצבע חום, כי היה זה הבד הזול ביותר שהיה אפשר להשיג בלטביה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר ניסו בשלבים מאוחרים יותר למצוא הצדקה אידאולוגית לצבע המדים נטען כי זה צבע אדמתה של ארץ ישראל.[7] צבע המדים החום דמה לצבעם של מדי הנאצים וגרם לסטיגמה שלילית על התנועה ולכן הונהגו משולשים כחולים על צווארוני התנועה. לאחר קום המדינה הוחלף צבע החולצה התנועתית לכחול, כאשר על כיסי התנועה זוג פסים לבנים. על כיס שמאל טלאי של סמל התנועה או סמל הסניף, אם בנמצא. ניתן לנעוץ סיכות תנועתיות שונות על מדי התנועה.

בית"רים נוהגים לברך איש את רעהו הן במפגש והן בפרידה בברכת "תל חי", וכן הדבר במסמכים. מתוך שמירה על ראשי התיבות המהווים את שם התנועה נוהגים בית"רים לרשום "תרומפלדור" באות ת'. בית"רים נוהגים מתוך כבוד וחיבה לכנות את זאב ז'בוטינסקי "ראש בית"ר". בשנת 1934 יזמו הרוויזיוניסטים תנועת חרם על כלכלת גרמניה הנאצית ומבחינה פורמלית בית"ר לא ביטלה חרם כלכלי זה ומחזיקה בו גם בימינו. על כל בית"רי להחזיק ב"תעודת בית"ר" אותה יש לפדות מדי שנה. בעבר הייתה נפדית התעודה על ידי תשלום לקרן תל חי, המכשיר הכלכלי של התנועה הרוויזיוניסטית. כיום מתבצע הדבר על ידי תשלום דמי חבר שנתיים של חברי התנועה, או תרומה של בוגרי התנועה. תעודת בית"ר מכילה את פרטי הבית"רי וכן את הנדר הבית"רי. אירועים קבועים בתנועה הם העלייה המסורתית לתל חי ביום י"א באדר, השתתפות בטקס האזכרה הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי בכ"ט בתמוז, וקיום קורסי מדריכים בחודשי הקיץ.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית"ר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אסתר שטיין אשכנזי, "בית"ר בארץ ישראל", חלק א', פרק ראשון
  2. ^ גיל סמסונוב, הנסיכים, עמ' 54.
  3. ^ גיל סמסונוב, הנסיכים, עמ' 63–64
  4. ^ רקעו את הברזל, באתר מכון ז'בוטניסקי בישראל
  5. ^ ההנהגה העולמית של בית"ר
  6. ^ מופיע ב"אגרת", ג', מטעם נציבות בית"ר בא"י, פברואר 1934, עמוד 3, מכון ז'בוטינסקי תיק 10/5/5/9
  7. ^ יהודה לפידות, לידתה של מחתרת, באתר דעת
  8. ^ ביקורת: יעקב גולדשטיין, ‏מבית"ר לאצ"ל – האמנם התפתחות דטרמיניסטית?, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 147–160