נישואים באתיופיה

למרות מספרם הגדול של השבטים באתיופיה, ישנם מנהגים רבים שזהים לכולם, וביניהם מנהגי החתונה. בדומה לתרבויות רבות בעולם, טקס החתונה באתיופיה מהווה טקס מעבר מסטטוס אחד למשנהו, ומסמל את ההתקדמות החברתית של האדם במהלך חייו.

על אף שאתיופיה הייתה האימפריה הראשונה שקיבלה את הנצרות, מוסד הנישואים במדינה זו אינו דומה לזה במדינות נוצריות אחרות ולנישואים באתיופיה יש אופי אפריקאי ייחודי.

סמכויות מוסד הנישואים

אתיופיה היא אחת המדינות העתיקות באפריקה, וקיימת על פי המסורת מתקופת ממלכת שבא בשנת 1978 לפנה"ס. במדינה ישנה מערכת משפט מסודרת, והספר פתחה נגסט העוסק בחוקים פליליים ואזרחיים, כולל בתוכו גם את מוסד הנישואים. הוא מורכב מכל צווי המניעה והחוקים הנוגעים למשפחה, ובו נאמר בבירור עם מי ובאילו טעמים ניתן להינשא. למשל מצוין שאי אפשר להתחתן עם נזירות, נשים בנות יותר מגיל 60 וכן עם נשים שנשפטו על ניאוף.

סוגי נישואים באתיופיה

1. 'סיראט' – הסוג הנפוץ ביותר של נישואים. בדרך כלל לפני הנישואים, יש זמן ארוך של אירוסים. בחלק מהאזורים הכפריים מקובל שהנישואים מסודרים על ידי הורים בשידוך עוד כאשר בני הזוג ילדים. החתונה עצמה היא טקס אזרחי, בהובלה של "דניה" - שופט או עובד מדינה (ללא מעורבות הכנסייה).
2. 'דמוז' – מערכת יחסים המבוססת על חוזה בין גבר לאישה. במשך פרק זמן קבוע האישה מסכימה לגור יחד עם גבר ולהתנהג כאשתו. בתמורה היא מקבלת משכורת הבאה לידי ביטוי בכסף או בתבואה. הנישואים עשויים להסתיים בכל עת על ידי הגבר או האשה כאחד. זוהי מערכת יחסים פורמלית לחלוטין ובמקרה של מות הגבר אין לאישה שום זכות לנכסיו. עם זאת, ילדים מאותה מערכת יחסים זכאים לירושה. נישואי ה'דמוז' מתרחשים לעיתים קרובות בקרב סוחרים בעיר, ובעבר היו נפוצים בקרב לוחמים (לרוב על ידי אנשים שיש להם כבר בן/בת זוג). לטענת אדוארד אולנדורף, חוקר בריטי שהתעניין באתיופיה, הכנסייה האתיופית וכן האליטות הפוליטיות האתיופיות אינם תומכים בנישואים מסוג זה.
3. 'k'al kīdan' – סוג הנישואים הנושא את המחויבות הגדולה ביותר. זהו סוג של טקס דתי שנקרא k'al bek'warban. נישואים מסוג זה מקובלים יותר על ידי סמכויות הדת והמדינה.
4. 'סמניה' – סוג נישואים הפופולרי מאוד בקרב תושבי מאנז. הזוג הנישא חותם על חוזה, הידוע בדרך כלל כחוזה של שווים. ישנם שני עדים שנוכחים במהלך הטקס החתומים גם הם על חוזה זה. נישואים מסוג זה מסודרים בדרך כלל על ידי שתי המשפחות, ונכון לשנות ה-80 של המאה ה-20 מקובל לחתן ילדות בגילאי 11–13. נערות צעירות כאלה לא היו מוכנות, פיזית ונפשית כאחד, להקים משפחה. במצבים אלו, הבעל עובר להתגורר בבית הילדה ועוזר למשפחה עד שהיא מוכנה ללדת. לאחר מכן, חתן וכלה יכולים לארגן את טקס ה'סמניה'.
5. 'תילף' – מתייחס לנישואים באתיופיה שלא הוסדרו. בעבר מונח זה שימש לאותם נישואים על ידי "חטיפה". החטיפה הייתה ספונטנית או מתוכננת על ידי אחד מבני הזוג או שניהם. החטיפה עשויה גם להיות הקדמה לנישואים מסוג 'סמניה'. נישואים מסוג זה ניתנים לעיתים קרובות במצבים בהם משפחותיהם של בני זוג העתידיים (שניהם או אחד מהם) עניים מכדי להכין חתונה הגונה.

מבנה הטקס

טקס החתונה המוסלמי

בעבר, בתקופות בהן היה שגשוג כלכלי באתיופיה, נהגו לערוך חגיגות מפוארות ומתמשכות על ידי משפחת הכלה. החגיגות כללו מספר רב של אורחים ושחיטת שוורים, והטקס המוסלמי המסורתי הורכב ממספר שלבים:

1. חמישה עשר ימים של משחק (חגיגה עם המשפחה והחברים).
2. טקס חתונה שנמשך שלושה ימים (מבוסס על חוק הקוראן).
3. חמישה עשר ימים שבהם הזוג הצעיר שוהה בבית עם חברים ('מילאש').
4. טקס קטן כאשר בני הזוג עוברים לבית הוריו של החתן.

כיום טקסי החתונה קצרים יותר ומצומצמים יותר, מאחר שאנשים מעדיפים להימנע מבזבוז סכומי כסף גדולים. שחיטת השוורים הומרה בשחיטת עז או כבש ובמשקאות מקומיים, ההכנות לחתונה הפכו פשוטות יותר, והטקס כולל חילופי טבעות פשוטים וסעודה קטנה עם המשפחה.

טקס החתונה הנוצרי בכנסייה האורתודוקסית

נישואי כנסייה הם טקס חתונה שמתבצע בקרב חסידי הדת הנוצרית באתיופיה. טקס חתונה דתי זה מורכב משלבים שלכל אחד מהם משמעות משלו וייצוג סמלי. בטקס נוכחים השושבינים, קרובי הזוג והחברים. למי שמתחתן בכנסייה האורתודוקסית אסור להתגרש, אלא אם אחד מבני הזוג מבצע עבירות חמורות כמו בגידה.

1. קדם החתונה – תחילה מתבצעת בחינה של אילן היוחסין של משפחות החתן והכלה על ידי זקני הקהילה במטרה לבדוק אם קיים קשר בין השניים. כמו כן, זקני הקהילה רוצים לבדוק אם היו מחלות שעברו מדור לדור, בעיקר עגבת וצרעת. לאחר מכן הזוג מקבל שיעורים בנוגע למה מותר ומה אסור לעשות, ונשאל האם מסוגל לבצע את הלכות הדת. בתום הליך זה נקבע מועד החתונה.
2. טקס החתונה – ביום החתונה החתן והכלה נכנסים מכיוונים שונים כל אחד עם שושביניו. בני הזוג נפגשים בשער הכנסייה ומברכים זה את זה, ובמקביל השושבינים מחזירים נר מואר (tuaf). נרות דולקים אלו בעלי ייצוג סמלי: כל עוד הנר כבוי הוא מסמל את חיי הזוג לפני הנישואים, המתוארים כעמומים ולא נעימים, והדלקת הנר מסמלת התקדמות לעבר חיים מאושרים יותר. בזמן שהכלה והחתן מתקדמים לעבר האולם בו מתקיים הטקס, השושבינים וקרובי המשפחה מלווים אותם בשירים דתיים המודים לאל ומבקשים לקבל את הכמרים. הכומר מוביל את הטקס ומתחיל בתפילת האל ובברכת החתן והכלה לקיום חיים שלווים ומשגשגים. החתן והכלה יושבים והכומר עומד מאחוריהם, דבר הנעשה כדי להראות שהחתן והכלה הם ה'מלך' וה'מלכה' באותו היום ויש לתת להם את הכבוד הראוי. השלב הבא של הטקס הוא החלפת נדרים. הכומר עומד מול בני הזוג וכל אחד מהשניים נושא את נדריו בתורו כאשר הגבר הוא הראשון: "אני _____ לוקח אותה _____ להיות אשתי". חלק זה מלווה בשאלות מצד הכומר ותשובות קצרות מצד החתן והכלה. הכומר: "האם תעזור לה כשהיא בבעיה?" החתן: "כן". במהלך שלב זה החתן והכלה מניחים את ידיהם הימניות על הברית החדשה בהצלבה, ולאחר מכן הכומר נושא נאום על הדרך בה עליהם לנהל את חייהם. השלב הבא עוסק בטבעות הנישואים אשר מבורכות טרם ניתנות לחתן ולכלה. החתן הוא הראשון להניח את הטבעת על האמה השמאלית של הכלה, ואחריו הכלה עושה אותו הדבר. לאחר מכן הכומר מביא בקבוק קטן המכיל שמן קדוש, טובל את אצבעו ומושח את מצחיהם של החתן והכלה בצורת צלב וגם את כפות ידיהם. למשיחת השמן הקדוש יש משמעות רבה, היא מסייעת בהרחקת השטן ושימוש בכסף לרעה. המשיחה על המצח נועדה להגן מפני רוח רעה אשר עלולה לחדור לגוף דרך הראש, והמשיחה בכפות הידיים נועדה להגן מפני שימוש לרעה בכסף. מכאן שהשמן הקדוש עוזר להם להשתמש בכסף שהם מרוויחים כראוי. בסיום חלק זה הכומר מלביש את החתן והכלה במעיל, ובהמשך יש טקס הנחת כתר המסמל כבוד ושגשוג. בכל החלקים השונים בטקס החתן הוא הראשון וזאת מפני שבברית החדשה שלח אלוהים זהב, בושם, וקטורת לאדם דרך המלאכים והוא נתן אותם לחווה. בשל עובדה זו, העדיפות ניתנת תמיד לחתן. לקראת סיום טקס החתונה, הכמרים הזוטרים מתחילים את סדר התפילות, ונעים סביב החתן והכלה כאשר בידיהם נר מואר. לבסוף, הטקס מגיע לסיומו באמירת ברכה.

נישואים בקהילות באתיופיה

טקסי חתונה בקרב אנשי אמהארה

אנשי אמהרה גרים באזור הרמה המרכזית של אתיופיה. במאה ה-13 האמהרים היו המעמד השולט במדינה, אך כעת הם מהווים רק שליש מאוכלוסיית המדינה. אנשי האמהארה הם חקלאים והמבנה החברתי שלהם מתבסס על כמות האדמות שבבעלות המשפחה.

בתרבות אמהארה, המסורת דורשת מהוריו של החתן למצוא אישה עבורו. לפני שהורי הילד מתחילים במשא ומתן בנושא הנישואים, הם בודקים בקפדנות שאין קשר משפחתי כלשהו למשפחת הילדה. גם אם סנדק הילד קשור למשפחת הילדה, אי אפשר לקבל אישור לנישואים. כאשר אין ספק שבני זוג לעתיד קשורים זה לזה, הוריו של הילד שולחים שדכן, שתפקידו לשכנע את הוריה של הילדה. לאחר שהם מסכימים, מתקיימת פגישת הורים ולאחר שההורים מסכימים על התנאים, הזוג הצעיר מתארס.

מרגע האירוסים, הארוסות נוהגות ללבוש קישוט מסוג מיוחד אשר מסמן שאינן רווקות ומיועדות למישהו. כאשר הצעירים בוגרים מספיק כדי להתחתן, ההורים מחליטים על כמות הנדוניה והציוד שכל אחד מבני הזוג מקבל; ההורים והזקנים מחליטים אילו מתנות הבעל לעתיד צריך לתת להורי הכלה לעתיד ובאיזה סדר. בסיום התהליך, מועד החתונה נקבע ובמהלכו הזוג ייפגש לראשונה. בעבר, נערה צעירה הייתה צריכה "להיבדק" על ידי אישה מבוגרת, כדי לגלות האם היא בתולה. אם הנערה אינה בתולה, האירוסים בטלים, וכל משפחתה של הילדה הייתה זוכה לאות קלון. בימינו מנהג זה דעך.

כחלק מההכנות לחתונה עוסקים קרובי הכלה באיסוף אלכוהול, ט'לה (בירה אתיופית מסורתית), טאג' (יין דבש אתיופי מסורתי) והכנת רטבים ותבשילים למסיבה.

קבלת הפנים בחתונה מתרחשת ללא נוכחותם של החתן והכלה. לאחר קבלת הפנים נערך חוזה הנישואים על ידי עורך הטקס: "הזוג הנשוי צריך לשמור על החוזה שמגביל אותם, לא משנה באיזו רעה הם עלולים להיתקל". בשלב הבא ישנה תהלוכה להבאת הכלה, השושבין מביא את הכלה ומושיב אותה על פרד, כאשר היא מכוסה לגמרי ברעלה. הוא מתיישב מאחור ופותח מטרייה גדולה מעל ראשה. השושבין מוביל את הכלה לעבר החתן, ברגע שהם נפגשים, טקס החתונה מסתיים ומתחילה סעודת חתונה. לאחר החתונה, החתן לוקח את אשתו לבית הוריו.

Yets'agula g īzē, המונח לירח הדבש האתיופי, נמשך כשבוע עד שלושה חודשים, תלוי בעושר משפחתם של בעלי השמחה. במהלך תקופה זו, השושבין גר עם בני הזוג. האישה לא יכולה לעזוב את בית חמיה במהלך היום ויכולה לצאת רק בלילה. אחרי ירח הדבש הזוג חוזר להוריה של האישה. הנישואים נחתמים כאשר האישה נכנסת להריון או אם שני הצדדים אוהבים זה את זה עד כדי כך שהם מחליטים להישאר יחד אף על פי שאין להם ילד.

טקסי חתונה בקרב אנשי העפר והסומלי

בני העפר שחיים בצפון מזרח אתיופיה הם נוודים שהתאסלמו במאה העשירית לספירה. על פי חוקי דת זו, כל אדם יכול לשאת עד ארבע נשים, אך בפועל רק העשירים ביותר יכולים לזכות בפריבילגיה זו. בתקופת האימפריה האתיופית, גבר שרצה להתחתן נאלץ להביא מתנות מיוחדות לאביה של האישה הנבחרת. בין המתנות הללו היו מגן, בקבוק ריק לאחסון מים ופיסת עור לשבת עליה בזמן התפילה. השלב הבא כלל משא ומתן על איכות וכמות בעלי החיים המוצעים לאב הכלה. אם שני הצדדים הגיעו להסכמה, אושרו הנישואים. סוג המתנות היה תלוי בעושר האישי של החתן, ונע בין 10 ל-100 גמלים או 100 עד 400 עזים וכבשים. אם החתן לא היה עשיר דיו היה עליו להשיג (או לגנוב) את המספר המוסכם של הבקר. רק ברגע שאב הנערה מקבל מתנות, ניתן להיערך לטקס חתונה. הנישואים יכולים להתקיים על ידי קאדי או חאדג'י מקומי. אם אין אף אחד קרוב לדרגה זו, ניתן להתיר "רק מישהו שיכול לקרוא את הקוראן".

בקרב אנשי העפר מקובל שגבר בונה את הצריף שלו רגע לפני שהוא מתחתן. האחריות הראשונה של האישה היא להביא לבעל עז או כבשה, שעל פי כללי הקוראן הוא היה הורג. האישה טובלת את ידה הימנית בדם של בעל החיים, מפזרת אותו על דלתות הצריף ואת השאר מורחת על מצחה. לאחר מכן האישה נכנסת לצריף והגבר מכה בה בשוט שלוש פעמים. טקס זה מסמל את תפקידו הדומיננטי בבית ובנישואים. לאחר טקסים אלה, הגבר והאישה מתקבלים על ידי הקהילה כזוג נשוי.

כמו אנשי העפר, הסומלים שגרים באתיופיה הם נוודים מוסלמים, אשר מהווים 6% מאוכלוסיית אתיופיה. כשגבר רוצה להתחתן הוא נדרש להציע לאב הכלה אקדחים וחפצים דומים. עם זאת, בניגוד למנהגים של עמים אחרים, לאחר שהחותנים קיבלו את חתנם לעתיד, אין משא ומתן לגבי הכמות המוצעת. האישה אשר נמשכה בשמנים ריחניים שאמורים לעורר את תשוקתו של הגבר, נלקחת לטיול על סוס. לאחר שהיא חוזרת, המשא ומתן מתחיל.

טקסי חתונה בקרב אנשי ארמייה

אנשי ארמייה הם חלק מקבוצה אתנית שחיה בדרום אתיופיה. בימינו הם מהווים 34% מאוכלוסיית אתיופיה, אשר כמעט כולם מוסלמים והרוב משתייך לזרם הסוני. אנשי ארמייה הם חקלאים או מגדלי בקר. בקרב קהילה זו, יש אמונה חזקה שילד בן 16–18 צריך למצוא לעצמו אישה, ונערה בגילאי 12–16 מוכנה להתחתן. כמו במקרה של בני העפר וסומליה, החוק מאפשר פוליגמיה והיא שכיחה מאוד.

לאחר שהגבר בוחר אישה, הוא הולך יחד עם שדכניות לביתה ומביא לה בשר, קפה ולחם. אם אביה של הילדה בעד הנישואים, הוא קורא לשכניו, ובתו מתחילה לרקוד עם חבריה, ובסופו של הריקוד ארוסה יציע לה טבעת על מחרוזת פניני זכוכית. לאחר מכן אב הכלה מקבל 6–80 שוורים כפיצוי על אובדן בתו. אם האב מהסס לתת לבתו רשות להתחתן, היא תמיד יכולה לברוח עם אהובה.

בקרב אנשי ארמייה המוסלמים, מבוצע "אימאם" (טקס נישואים), ובקרב הארמים שאינם שייכים לאף דת מונותאיסטית טקס הנישואים נערך באמצעות שבועה בשם 'ראקו'. טקס ה'ראקו' מורכב ממזיגת דם של בעל חיים על הכלה ומריחת חמאה על גופה. לאחר טקס זה היא נחשבת מאוחדת באופן בלתי נפרד מבעלה.

מנהגי נישואים בקרב יהדות אתיופיה

היהדות באתיופיה היא אורתודוקסית, אך יש לה מאפיינים ייחודיים. בעוד שבתחומי הלכה שונים נמצאו הבדלים רבים בין המסורת האתיופית לזו ההלכתית, דווקא בנושאי חופה וקידושין, ההבדלים אינם משמעותיים. באתיופיה לדוגמה לא נוהגים לשבור כוס ונוסח הכתובה שונה, אך ישנה הקפדה על נוכחות עדים בעת הטקס. בנוסף, לא נהוג לקדש על היין, מאחר שהיה מזוהה עם התרבות הנוצרית ונחשב כעבודת אלילים.

טקס הקְשֵרָה

ערך מורחב – קשרה

טקס הקשרה הוא טקס יהודי הנערך בבית החתן כשלושה ימים לפני מועד החתונה. הקֶשֵרַה הוא חוט או סרט הצבוע באדום ובלבן, הצבע הלבן מסמל את טוהר החתן והאדום – את טוהר הכלה.

הטקס נערך כך: הכהן מניח את הקשרה ליד רגלי החתן. אחר כך הוא מעביר את החוט למעלה, דרך הברכיים ללב שלו, ולבסוף קושר את החוט על המצח של החתן.

ריקודים

ערך מורחב – מחול באתיופיה

נהוג בחגיגות ובשמחות, גם בחתונה נוהגים לרקוד ולשיר. לכבוד החתן רוקדים הגברים ולכבוד הכלה רוקדות הנשים. הריקוד האתיופי יכול להימשך שעות רבות. יש שרוקדים במעגלים נפרדים - מעגל נשים לחוד ומעגל גברים לחוד ויש שהמעגלים מתערבבים זה בזה. בריקוד משולבות תנועות כתפיים ורקיעות. "אסכסתה" היא התנועה המיוחדת של הכתפיים בזמן הריקוד. אפשר להניע את הכתפיים יחד באותו כיוון או כל כתף בכיוון אחר: מעלה-מטה, קדימה - אחורה, באלכסון: כתף אחת למעלה והשנייה למטה - או שהכתפיים מסתובבות: כתף אחת קדימה והשנייה אחורה. סגנון הריקוד משתנה מאזור לאזור.

נכסים במעמד החתונה

נדוניה היא תשלום הניתן בכסף, מתנות או נכסים על ידי משפחת הכלה, בעת האירוסין. עם זאת יש הנוהגים להעניק לזוג הון או נכסים באופן שווה, הן על ידי משפחת הכלה והן על ידי משפחת החתן. התשלום הניתן עבור הכלה מצד החתן, נקרא מוהר.

במחקר שנערך נראה כי בפועל חתנים מביאים פי עשרה יותר מאשר הכלות לתא המשפחתי המשותף. יתרה מזאת, שני שלישים מהנשים במחקר דיווחו על כך שלא הביאו עימם נכסים לתא המשפחתי במסגרת הנישואים.

ניכר כי אופי המענק תלוי בסוג הכלכלה הנפוצה באזור המגורים של המשפחה. כך למשל, בכפרים בהם יש עודפים חקלאיים, התשלום נעשה על ידי העברת קרקעות, במקומות בהם הכלכלה מבוססת על מסחר, 'המוהר' מבוסס על תכשיטים או מזומן וכדומה. הקרקע נחשבת לנכס בעל הערך היקר ביותר, לאחר מכן בעלי חיים ולבסוף תבואה ונכסים פשוטים יותר.

ההיבט הכלכלי בנישואים נתפס כמשמעותי מאוד באתיופיה, ואף משפיע על הליך השידוכים. למשל כאשר הוריה של ילדה עניים, יש קושי להשיא אותה. במקרים אחרים, ההורים מעדיפים שהילדים ירכשו השכלה ויתחילו לעבוד בטרם יתחתנו, כדי שיוכלו לשאת בנטל הכלכלי של החתונה ועלויות הנישואים. במחקר שנערך נמצא כי לימודים בבית הספר נפוצים יותר בקרב גברים, וכך גם בתחום התעסוקה.

מנהגי התשלום עבור החתן או הכלה אמנם פוחתים ככל שהזמן חולף והנורמות המקומיות משתנות, אך עדיין קיימים ומושפעים מגורמים שונים. יש המחשבים את התשלום על בסיס עלויות החתונה, יש המשלמים סכום גבוה יותר עבור בנות היודעות קרוא וכתוב וכדומה. מנגד, אם לכלה היסטוריה מינית, התשלום יפחת.

זוגות מקבלים פעמיים בחייהם נכסים מהוריהם; במעמד הנישואים כנדוניה ובירושה לאחר מות הוריהם, כאשר שווי הקרקעות שהחתנים יקבלו מהוריהם במעמד החתונה יהיה נמוך מאשר הקרקעות שיקבלו בירושה. לעומת זאת, שווי בעלי החיים שיקבלו החתנים במעמד הנישואים יהיה גבוה מזה שירשו בעתיד.

נישואים מוקדמים

בעבר, נישואים של ילדים בגילאים מוקדמים היו נפוצים אף בקרב ילדים בני 10. תופעה זו הולכת ודועכת, אך עדיין קיימת, והגיל הנפוץ לנישואים הוא 14–17 בקרב בנות. באופן מסורתי, הורים נהגו לחתן את ילדיהם כדי ליצור קשר עם משפחות אחרות, ומשפחות שחיתנו את בנותיהן צעירות זכו לכבוד זקני הקהילה. הורים נהגו להאיץ בבנותיהם הצעירות להתחתן משום שפחדו שהן עלולות להיכנס להריון מחוץ לנישואים או בתקווה שהן יביאו נכדים טרם יעזבו את העולם.

בחירת הפרטנר לנישואים נעשית על ידי ההורים והסבים, ולילדים לא ניתנת אפשרות להשפיע על ההחלטה. בהתאם לכך, כלות צעירות שנאלצו להתחתן מוקדם, קיבלו הודעה על הנישואים זמן קצר לפני החתונה, מחשש של ההורים שיחליטו להתאבד לפני כן. זקנים ואנשים ללא השכלה ממשיכים לתמוך בנישואים מוקדמים, אך התופעה הולכת ומצטמצמת.

קיים קשר הדוק בין השכלה ואפשרויות תעסוקה לנישואים מוקדמים באתיופיה, והדבר קשור גם לאזור המגורים הגאוגרפי והנורמות הנהוגות בו. באזורים גבוהים למשל בנות מתחתנות בגיל בוגר יחסית (אחרי גיל 18), ואילו בשפלה, שבה יש מחסור בבתי ספר ובהזדמנויות תעסוקה, גיל הנישואים נמוך יותר.

עם השנים חל שינוי בהליך הנישואים בחברה האפריקאית, ויחד עם העלייה בגיל הנישואים, גדלה גם אפשרות הבחירה של הנער והנערה. הנוער נוטה יותר להתמרד בשיטה הקודמת לפיה בנות נדרשות להינשא בשידוך עם אדם שהן כלל לא מכירות (ולהפך), וכיום נישואים מתוך בחירה נחשבים יותר כברי קיימא, תוך שמירה על כבוד ההורים הזקנים והענקת משמעות למילתם. זוגות צעירים מבקשים את הקבלה והאישור של ההורים לנישואיהם, הן מתוך כבוד כלפיהם והן מתוך רצון לזכות בתמיכתם הכלכלית. כאשר ההורים מסרבים לקבל את הבחירה של ילדיהם, הם עשויים להתריס שיתחתנו בכל זאת ויעברו לעיירה או מדינה שכנה. התרסה זו מעוררת בהורים פחד לאבד את ילדיהם ובושה מפני הקהילה, ועל כן לרוב ההורים מקבלים את הנישואים.

השינויים שהתרחשו באופן בחירת בן/בת הזוג, השפיעו גם על הקריטריונים לבחירה. בעבר, ההורים העניקו משקל רב לשם ולמעמד של בן הזוג, ואילו הצעירים מעניקים חשיבות למאפיינים אחרים כמו מראה, חינוך, תעסוקה ומשיכה רגשית.

תרבות דייטים

נישואים בין גבר לאישה מבוססים ברובם על שידוך שמתבצע על ידי המשפחות, ולכן אין הרבה מקום לתרבות של היכרויות ודייטים. מדובר בתופעה חדשה יחסית שנשמרת בסוד מההורים. זוגות נוטים להיפגש במקומות סודיים מפני שהדבר לא מקובל בחברה, ואם ייוודע זה ייחשב בושה למשפחה. עם זאת, דייטים הופכים מקובלים יותר, והנישואים מבוססים על היכרות בין בני זוג, כאשר הצעת הנישואים עדיין נעשית באופן פורמלי ומאושרת על ידי ההורים.