לדלג לתוכן

שואת יהודי אלבניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף משתמש:Mianadel/טיוטה)
מפה של אלבניה במהלך מלחמת העולם השנייה, השטח שסופח למדינה תחת הכיבוש האיטלקי מוצג בצהוב בהיר.

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה אלבניה תחילה תחת כיבוש איטלקי ואחר כך תחת כיבוש גרמני. בתקופה זו סופחו לאלבניה שטחים מיוגוסלביה (מרבית קוסובו, מערב מקדוניה וחלקים קטנים ממונטנגרו וסרביה).

במהלך המלחמה, כמעט 2,000 יהודים מהמדינות השכנות, בעיקר מיוגוסלביה ומיוון, מצאו מקלט באלבניה עצמה, זאת בנוסף לקהילת יהדות אלבניה שמנתה 150 נפש. היהודים שחיו באלבניה גופא, כמו גם הפליטים היהודים ששהו בה, זכו ליחס טוב מצד האוכלוסייה המקומית ועברו את המלחמה כמעט ללא פגע. האלבנים הצילו את היהודים על ידי הסתרתם בכפרים ההרריים והעברתם לנמלי הים האדריאטיים, שמהם ברחו לאיטליה. יהודים אחרים הצטרפו לתנועות התנגדות ברחבי אלבניה. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה אלבניה אחת המדינות הבודדות באירופה שבהן חל גידול באוכלוסייה היהודית. בסוף המלחמה שהו במדינה יותר מ-1,800 יהודים, יותר מפי שבעה ביחס למספרם ב-1939.

לעומת זאת, בשטחים שסופחו לאלבניה כללה השואה רצח, גירוש ופשעים נגד האנושות נגד יהודים. נרצחו וגורשו גם סרבים, נגדם בוצע טיהור אתני מקיף, ובני רומה. הרצח בוצע בשיתוף פעולה של כוחות גרמנים, איטלקים ואלבנים, בתקופה בה הייתה אלבניה תחת שליטת איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית. אף כי אין נתונים סופיים על מספר הנספים, מעל ל-200 יהודים שנמצאו בשטחי אלבניה רבתי נרצחו בשואה.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבניה הייתה ועודנה מדינה קטנה וענייה בחבל הבלקן, והיא מדינה אירופית בעלת רוב מוסלמי. לפי מפקד האוכלוסין של 1930 חיו באלבניה 24 יהודים. בשנת 1937 זכתה הקהילה היהודית להכרה רשמית. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מצאו מקלט באלבניה יהודים גרמנים ואוסטרים, והשגרירות האלבנית בברלין המשיכה להנפיק אשרות ליהודים עד סוף שנת 1938, בתקופה שבה אף מדינה אירופית אחרת לא הייתה מוכנה לעשות כך[1]. רוב האלבנים מעולם לא היו בקשר עם יהודים בגלל מספרם הקטן במדינה. ככלל, האנטישמיות הייתה הרבה פחות נפוצה באלבניה מאשר במדינות אחרות[2]. רוב היהודים האלבנים חיו בעיקר בחלק הדרומי של המדינה.

אלבניה הייתה נתונה להשפעה כלכלית ופוליטית איטלקית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בה 156 יהודים מקומיים ועוד 109 פליטים יהודים מאירופה[3].

תחת הכיבוש האיטלקי, בשנים 1939–1943

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 במרץ 1939 הציב מוסוליני אולטימטום לזוגו הראשון, מלך אלבניה, בדרישה שיקבל על אלבניה חסות צבאית איטלקית[4]. כאשר המלך סירב להיכנע לאולטימטום, פלשו האיטלקים לאלבניה ב-7 באפריל 1939 והדיחו אותו. השנאה שרחשו רוב האלבנים למלך זוגו, שנמלט על נפשו מיד עם תחילת המלחמה, גרמה לכך שלאוכלוסייה המקומית היה פשוט יותר להסתגל לשלטון הכיבוש האיטלקי[5].

לאחר מכן, הקימו האיטלקים מחדש את המדינה האלבנית והפכו אותה לשטח חסות של ממלכת איטליה[6]. מאוחר יותר הם הקימו משטר מקומי בראשות בעל הקרקע הגדול ביותר באלבניה ששיתף איתם פעולה, שפקט ורלצ'י (אנ'). הוקמה "האספה הלאומית" האלבנית, אשר הצביעה במהרה על איחוד כלכלי ופוליטי מלא של אלבניה עם ממלכת איטליה, תחת ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה[7]. תחת הנהגתו של המשנה למלך, פרנצ'סקו יאקומוני, חוקק הממשל האיטלקי חוקים שאסרו על הגירת יהודים לאלבניה, והורו על גירוש כל היהודים הזרים במדינה[3]. כחודש לאחר תחילת הכיבוש האיטלקי, הוקמה המפלגה הפשיסטית האלבנית[8]. המפלגה חוקקה חוקים שמנעו מן היהודים להצטרף אליה, ואסרה עליהם לעסוק במקצועות כגון חינוך[9]. המפלגה הייתה שלוחה של המפלגה הפשיסטית האיטלקית, וחבריה נדרשו להישבע שבועת נאמנות למוסוליני[8]. כל האלבנים שעבדו בממשל נדרשו להצטרף, והמפלגה הפכה למפלגה החוקית היחידה במדינה[10].

לאלבניה סופחו רוב קוסובו וחלק ממקדוניה המערבית, שהופרדה מיוגוסלביה לאחר פלישת הכוחות הגרמנים ב-1941[11]. האלבנים בקוסובו קידמו בברכה את הכיבוש האיטלקי. באופן רשמי שלטה איטליה בקוסובו, אך בפועל ניהלו אלבנים את האזור. הם עודדו את פתיחתם של בתי ספר אלבניים, שהיו אסורים תחת שלטון יוגוסלביה[12]. כמו כן, הם קיבלו אזרחות אלבנית על ידי השלטונות האיטלקים, והורשו להניף את הדגל האלבני. איטליה החזיקה בקוסובו ומקדוניה האלבניות עשרות אלפי חיילים ושוטרים[13].

לאחר הפלישה ליוגוסלביה, באפריל 1941, גדלה הקהילה היהודית באלבניה. בשל מצבם הטוב יחסית של יהודים שחיו תחת שלטון איטלקי, יהודי הארצות השכנות תחת כיבוש גרמני ראו באלבניה מקום מקלט. כ-2,000 יהודים נמלטו לאלבניה ומצאו בה מקלט במהלך שנות המלחמה. יהודים ממקדוניה ומצפון סרביה, וכן פליטים יהודים מגרמניה, מאוסטריה ומפולין, הגיעו לקוסובו שבשליטת איטליה, והתיישבו בעיקר בעיירות פרישטינה, פריזרן ואורושביץ'[2]. כ-1,000 פליטים יהודים הצליחו להימלט לאלבניה. פליטים אלה לא חוו רדיפות, כפי שחוו יהודים בשטחים שבשליטה גרמנית, בין היתר, משום שהאיטלקים הכירו בחשיבות הכלכלית של יהודים אלה[14]. עם זאת, האיטלקים עצרו כ-150 פליטים יהודים והעבירו אותם לעיירה בראט באלבניה, שם ניתנה להם הזדמנות לעבוד כדי להרוויח כסף[2]. כמו כן, נעצרו 192 יהודים ממפרץ קוטור במונטנגרו, שהיה מסופח לאיטליה, והועברו למחנות ריכוז נאציים. האוכלוסייה המקומית של אלבניה גוננה מאוד על הפליטים היהודים. רבים מהם הועברו לנמל על הים האדריאטי, שממנו יכלו להגיע לאיטליה. יהודים אחרים התחבאו בכפרים הרריים נידחים וחלקם הצטרפו לתנועות התנגדות ברחבי הארץ[2].

במדינות השכנות, הוביל הכיבוש הגרמני לחיסול כמעט מוחלט של הקהילות היהודיות. באלבניה גורל היהודים היה שונה. רבים מאוד באלבניה התגייסו להצלת היהודים (על אף, כמובן, ששודדים מקומיים גם רצחו יהודים וגנבו את רכושם במספר מקרים)[15]. ה"בסה", קוד הכבוד המסורתי, הניע רבים לראות את מחויבותם לשלום שכניהם כנדר שלא ניתן להפר. "בֶסה", שפירושו "לקיים הבטחה", נחשב לקוד אתי כמעט מקודש[16], ויש בו מרכיב מרכזי של הכנסת אורחים ללא תנאי: "ביתו של האלבני שייך לאורח ולאלוהים". המשפחות האלבניות שהסתירו יהודים, תוך סיכון ניכר, פעלו בין היתר מתוך מחויבות לקוד וראיית ההצלה כפעולה הנדרשת מכבודם[17].

לכן, אלבנים רבים בחרו להסתיר יהודים בבתיהם, ולעיתים גם להנפיק להם תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. בשלב זה רוב היהודים שחיו במדינה היו פליטים ממדינות אחרות ולא יהודים ממוצא אלבני, ולכן המסתתרים אף קיבלו בגדים אלבניים מסורתיים כדי שישתלבו טוב יותר באוכלוסייה המקומית. ילדים יהודים המשיכו להגיע לבתי-הספר בשמות בדויים, בעוד שהמבוגרים הוחבאו. אלבניה הייתה המדינה היחידה שנמצאה תחת שלטון גרמני בתקופת המלחמה שמספר היהודים בה גדל[18][15].

בוועידת ואנזה, שהתקיימה ב-20 בינואר 1942, העריכו הנאצים כי באלבניה יש 200 יהודים[19]. באותו חודש נכלאו היהודים על ידי האיטלקים במחנה פרישטינה[20]. הם חששו שימסרו אותם לגרמנים, אך המפקד האיטלקי של המחנה הבטיח להם שזה לא יקרה. ב-14 במרץ 1942 הקיפו כוחות איטלקיים את המחנה ואסרו את היהודים ששהו בו. כ-51 יהודים (כולם פליטים ממדינות מרכז אירופה)[21] הועברו לידי הגרמנים. חלקם נשלחו מחנה הריכוז סיימישטה, בו נרצחו בגז ובירי. אחרים, יחד עם שבויים סרבים, נלקחו למחנה בבראט, בו הם הוחזקו עד כניעת איטליה. לפי ההערכות, כ-500 יהודים נאסרו במחנות בבראט, בקרויה ובקוואייה (Kavajë) במהלך הכיבוש האיטלקי.

תחת הכיבוש הגרמני, בשנים 1943-1945

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב היהודים הורע עם כניעתה של איטליה הפשיסטית לבעלות הברית ופלישת גרמניה לאיטליה. גרמניה הקימה באיטליה שלטון בובות, בשם הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ומוסוליני בראשה. במקביל, הוורמאכט נכנס לכל השטחים והמדינות שהיו נתונות תחת שלטון איטלקי, והכפיפן ישירות לגרמניה.

בספטמבר 1943 כל מחנות הריכוז באלבניה הפסיקו את פעילותם. זמן קצר לאחר מכן, השתלטו הגרמנים על המדינה. קיומה של הממלכה האלבנית נשמר דה יורה, והפוליטיקאי הפרו-גרמני מהדי פראשרי מונה כעוצר וכראש הממשלה. החיילים האיטלקים במדינה נכנעו לגרמנים. לאחר מכן, החלו הכוחות הגרמניים לפעול להשמדתם של כל היהודים החיים באלבניה ובאזורים שסופחו אליה, כולל מערב מקדוניה. הקהילה היהודית במערב מקדוניה, שלא נפגעה תחת הכיבוש האיטלקי, סומנה כמטרה ומיד החלו להישלח קבוצות של יהודים למחנות השמדה, ורכושם נבזז.

לאחר הכיבוש, החלו הגרמנים לארגן מחדש את הממשל האלבני. ב-15 בספטמבר פעל הוועד הלאומי האלבני בחסות גרמנית. ב-3 בנובמבר הוקמה על ידי גרמניה מועצה מלכותית שהוכרה כממשלה הרשמית של המדינה. ג'עפר דווה (אנ'), בעל ברית אלבני-קוסוברי של הגרמנים, מונה אז לשר הפנים של אלבניה. מאוחר יותר ייסד דווה את הליגה השנייה של פריזרן בקוסובו, תנועה שהכריזה על מלחמת קודש נגד סלאבים, צוענים ויהודים, ושאפה לטהר את אלבניה הגדולה מבחינה אתנית. הגרמנים דרשו מהשלטונות האלבנים לספק להם רשימות של יהודים לגירוש, אך הרשויות המקומיות התחמקו ואף מסרו למשפחות יהודיות מסמכים מזויפים. הגרמנים עשו מאמץ ניכר להפגין שאלבניה הייתה מדינה עצמאית, מסיבות של תעמולה ותועלתנות (כשמצבם הצבאי היה קשה והם נזקקו לשיתוף-פעולה כנה) גם יחד, ועקב כך נמנעו מלהפעיל כפייה נרחבת במדינה. בשל כך, באלבניה גופא הוסיפו היהודים להיות מוגנים מכוח מאמצי האוכלוסייה ועצימת העין המכוונת של הממשל. האס אס לא ערך כמעט מבצעי חיפוש וגירוש[22].

המצב בקוסובו היה שונה לגמרי. האלבנים בחבל, בשל העימותים ארוכי-השנים בינם לסרבים והרדיפות הקשות שאלו רדפו אותם, היו שונאי זרים ולאומניים יותר. רצונם בממשל עצמי ובפעולה נגד הסרבים, הביא אותם לתמוך בגרמנים באופן פעיל. בהתאמה, הם הגנו פחות על היהודים. דווה גייס אלבנים קוסוברים לדיוויזיית סקנדרבג של הוואפן אס אס שקמה ב-1 במאי 1944, וניהלה מערכת טרור נגד האוכלוסייה הסרבית במהלכה גורשו או נמלטו 10,000 משפחות סרביות לפחות. הטיהור האתני הנרחב נבלם בעקבות פעילות הפרטיזנים היוגוסלבים. ב-14 במאי פשטו אנשי דיוויזיית "סקנדרבג" על בתים יהודיים בפרישטינה, עצרו 281 יהודים ומסרו אותם לידי הגרמנים. ב-23 ביוני נלקחו 249 מהם למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם נרצחו רובם. לפי הערכתו של ההיסטוריון נואל מלקולם, מתוך 551 יהודים מקומיים (להבדיל מפליטים) שהתגוררו בקוסובו לפני הסיפוח באפריל 1941, נספו במהלך המלחמה 210. מספר גדול יותר, שכלל מאות פליטים, הסתתרו ושרדו בסיוע האוכלוסייה האלבנית-קוסוברית המקומית[23].

מאוקטובר עד נובמבר 1944, הפרטיזנים היוגוסלבים, הנתמכים על ידי בעלות הברית, ובסיועם של כוחות חזית המולדת הבולגרית ושתי חטיבות של הפרטיזנים האלבנים, חזרו אל אזור קוסובו עם נסיגת הגרמנים. הגרמניים עזרו למשתפי הפעולה האלבנים הקוסוברים לברוח עם התקרבות הקומוניסטים. רבים מהם לא הצליחו להימלט והוצאו להורג על ידי הקומוניסטים עם תפיסתם. ב-28 בנובמבר 1944, הכוחות הקומוניסטיים של אנוור הוג'ה השתלטו על אלבניה שבגבולותיה המקוריים. חבל קוסובו ושאר השטחים המסופחים ממקדוניה ומונטנגרו חזרו להיות חלק מיוגוסלביה, הפעם במסגרת פדרטיבית.

במהלך השואה, גורשו למחנות ריכוז מחוץ למדינה בסך הכל 591 יהודים, מכלל השטחים שהיו תחת שליטה נומינלית אלבנית – כלומר אלבניה גופא, קוסובו, מערב מקדוניה והשטחים הקטנים במונטנגרו ובסרביה שסופחו לממלכה האלבנית בידי האיטלקים. הרוב הגדול של המגורשים היה מקוסובו; מבין אלו שנעצרו בפרישטינה ב-14 במאי, ידוע ששניים נורו במקום ו-177 נרצחו בברגן-בלזן. ניצול המחנה ישראל טייטלבוים סיפר כי לפי זכרונו, מתוך כ-400 מגורשים יהודים מאלבניה בברגן-בלזן שרדו עד לסוף רק 100 איש. בנוסף, מספר לא-ידוע מהיהודים שהוחזקו במחנות בתוך המדינה נרצחו על ידי אנשי דיוויזיית "סקנדרבג" או גרמנים בפעולות עונשין נגד הפרטיזנים. לדוגמה, דווח ששישה יהודים נתלו בקוקס ב-15 באוגוסט 1944, לאחר שהמחתרת פוצצה כמה קרונות רכבת. על סמך כל זאת קבע גרהרד גרים כי לא ניתן לקבוע כמה יהודים מאלבניה רבתי, מקומיים ופליטים, נספו בשואה[24] (פול ברטופ נקב באומדן של 600 איש, בלי פירוט כיצד חישב)[18]. ככל הידוע, רק משפחה יהודית אחת שהתגוררה באלבניה גופא, בעיר שקודרה, לא שרדה את שנות המלחמה. הם נעצרו באוקטובר 1944 והועברו לפרישטינה, שם נספו[25]. לפי ההערכות, היו באלבניה 1,800 יהודים עם תום המלחמה, פי שבעה ממספר היהודים שגרו בה ב-1939. לאחר שהפליטים, בייחוד מיוגוסלביה, שבו לביתם, נותרו בה בספטמבר 1946 157 יהודים, כמעט בדיוק המספר ערב המלחמה[24]. בפועל מספרם היה גדול אפילו יותר, כיוון שרבים המירו את דתם לאסלאם ולנצרות כדי להינצל ולכן לא הופיעו ברשימות.

עם זאת, גורל יהודי אלבניה בתקופת השואה הייתה מורכבת, דינמית ומשתנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה, חיו במדינה המוסלמית כמה מאות בודדות של יהודים, רובם ממדינות סמוכות שהגיעו בשל סיבות כלכליות ובעקבות רדיפות הנאצים. לאלבניה נקשרו מיתוסים של הצלת יהודים על ידי האוכלוסייה המקומית. אמנם אלבניה הייתה חלק מתוכנית 'הפתרון הסופי' של הגרמנים, כפי שעולה מהחלטת "ועידת ואנזה" שהתקיימה בינואר 1942, אבל לא היה 'פתרון סופי' באלבניה. מטרת שלטונם של הגרמנים באזור הייתה אחרת ובעיקר אסטרטגית - הניסיון למנוע את חופש הפעולה הבריטי באזור. לכך נוסיף את התנאים הגאוגרפיים והתשתיות המיושנות, מיעוט מספרי של היהודים וקושי לאתר חלק מהם בשטח הטופוגרפי ההררי של אלבניה ובכפרים המרוחקים.לצד זה ניתן למנות אינטרסים אישיים של נושאי תפקידים - הן האלבניים והן הגרמניים, 'מלחמת אחים' בין קבוצות ההתנגדות השונות באלבניה שניהלו לחימה נגד חברי משפחה שהיו פעמים בצד הנגדי והתמקדות האלבנים בשנאתם כלפי שכניהם הסרבים והיוונים. כן ניתן לציין את העיתוי של המלחמה והצורך של הגרמנים להיות נוכחים במקומות אחרים ולהיעזר,בלית ברירה, בכוחות מקומיים שהיו חסרי מוטיבציה ומיומנות צבאית שניצלו את המצב לתועלתם האישית והכלכלית. בנוסף, הגרמנים סיבכו את הכלכלה באלבניה שהייתה לפני כן בשפל ומצב זה השפיעה על חייו של האלבני הממוצע שהיה טרוד בקיומו היומיומי ונראה שה'בעיה היהודית' לא עניינה אותו[26]

לאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוג'ה הקים באלבניה משטר סטלינסטי טוטליטרי שאסר בשנת 1967 על כל הדתות במדינה. הקהילה היהודית בקוסובו חזרה לידי שלטון יוגוסלביה, ולא הצליחה להתאושש מהמלחמה. 42 יהודים נותרו בקוסובו, ורובם היגרו לישראל בתקופה הקומוניסטית. בדומה לכך, רוב יהודי אלבניה החליטו להגר עם עליית הקומוניזם. כ-300 נשארו באלבניה עד תחילת שנות ה-90. עם נפילת הקומוניזם, ביטלה אלבניה את ההגבלות על הדת ועל עזיבת המדינה, מה שהוביל לך שכמעט כל הקהילה היהודית במדינה היגרה לישראל. מדצמבר 1990 ועד יוני 1991 הועלו כ-350 יהודים אלבנים לישראל, במבצע עלייה מאורגן. היהודים שנותרו עזבו את המדינה ב-1997, לאחר שסבלה ממלחמת אזרחים קצרה.

נכון לשנת 2017, באלבניה חיים בין 40 ל-50 יהודים[27], מתוך אוכלוסייה כוללת של 2.9 מיליון[28].

הקהילה היהודית הקטנה באלבניה נהנית מאווירת דו-קיום שמאפיינת את תושבי הארץ בה חיים מוסלמים, קתולים ואורתודוקסים בהרמוניה ושיתוף. נשיא המדינה, בויאר נישני, מארח במשכנו אחת לשנה, בחג החנוכה, את בני הקהילה לצד ראשי הדתות השונות, הסגל הדיפלומטי, שרים וחברי פרלמנט, לטקס הדלקת נרות חגיגי. מדינת ישראל נהנית כיום באלבניה מהערכה עצומה, בשל הישגיה בתחומי המדע והטכנולוגיה, החקלאות והרפואה[29].

הכרה והנצחה של הצלת יהודי אלבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה המלאה על הצלת היהודים התגלתה רק בתחילת שנות ה-90, אחרי קריסתה של אלבניה הקומוניסטית. "יד ושם" החלו לחקור את סיפורי ההצלה של יהודים בידי אלבנים, וב-2009 התקיים במוזיאון למורשת היהדות בניו יורק טקס שבו דיברו צאצאים של המצילים האלבנים ושל יהודים שניצלו. שגריר אלבניה באו"ם, פריט הוג'ה, אמר שסיפור ההצלה מוכיח כי "אף על פי שהיינו תחת שלטון אחד המשטרים הקומוניסטיים הנוקשים ביותר, העם האלבני הוא אציל ומסוגל לפעול באומץ כמו כל אחד אחר באירופה"[30].

נשיא אלבניה, בויאר נישני, הגיע בשנת 2015 לניו יורק כדי להשתתף במספר טקסים לכבוד בני העם האלבני על הצלת היהודים. כמו כן, קיבל נישני את מדליית הכבוד של ראול ולנברג מד"ר מרדכי פלדיאל, מנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם[31].

נכון ל-2017, ישנם 75 מוסלמים אלבנים שהוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם[32].

רשימת חסידי אומות העולם מאלבניה בקיר הזיכרון בגן חסידי אומות העולם ביד ושם

ב-29 בנובמבר 2004 הוקמה תצוגה במוזיאון ההיסטורי הלאומי בטירנה, בירת אלבניה. הכוללת צילומים, הסברים, מפות ומסמכים המתעדים את הצלת יהודי אלבניה[3]. בית-ספר בברלין נקרא על שם חסיד אומות העולם, רפיק וסלי, שהציל בשואה את משפחת מנדיל היהודית[33]. משלחות נוער מישראל אף יצאו ב-2018 לאלבניה[34]. כמו כן, צולמו שני סרטים תיעודיים האחד נקרא "הצלה באלבניה" (Rescue in Albania) על ידי Init.TV[35], והשני "הקוד האלבני", בבימויה של פרופ' יעל קציר ובהפקת קציר וגדי קסטל[36].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Daniel Perez, ‏Our Conscience is Clean, Albanian Elites and the Memory of the Holocaust in Postsocialist Albania ,‏בתוך: Bringing the Dark Past to Light: the Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe, Nebraska university press, 2013. עמ' 25–57.
  • Gerhard Grimm‏, Albanien,‏ בתוך: Dimension des Völkermords: Die Zahl der jüdischen Opfer des Nationalsozialismus, ולטר דה גרויטר, 2015. עמ' 229–239.
  • יצחק אדיז'ס, ילדות במקלט אלבניה, יד ושם- רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1993, סדרה לנוער ע"ש קורצ'אק.
  • יהודית שן-דר, בסה, מילה של כבוד, מוסלמים אלבנים שהצילו יהודים בשואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.
  • Harvey Sarner, Rescue in Albania: one hundred percent of Jews in Albania rescued from Holocaust, Brunswick Press, 1997
  • Norman H. Gershman, Besa: Muslims who Saved Jews in World War II, Syracuse University Press, 2008
  • יובל פישר, אלבניה אלבנים ויהודים בתקופת השואה, ירושלים: סטימצקי, 2022.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Elsie, Robert, 1950-2017., Historical dictionary of Albania, 2nd ed, Lanham: Scarecrow Press, 2010 עמ' 218–219.
  2. ^ 1 2 3 4 Mojzes, Paul., Balkan genocides: holocaust and ethnic cleansing in the twentieth century, Lanham, Md.: Rowman & Littlefield, 2011, עמ' 93–94
  3. ^ 1 2 3 Perez, Daniel, Bringing the Dark Past to Light: The Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe, Nebraska university press, 2013, עמ' 25-26, 51-52
  4. ^ Bideleux, Robert., The Balkans: a post-communist history, London: Routledge, 2007, עמ' 30–31
  5. ^ יצחק אדיז'ס, ילדות במקלט אלבניה, יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1993, סדרה לנוער ע"ש קורצ'אק, עמ' 111
  6. ^ Fischer, Bernd Jürgen, 1952-, Albania at war, 1939-1945, West Lafayette, Ind.: Purdue University Press, 1999, עמ' 21–57
  7. ^ Bideleux, Robert., The Balkans: a post-communist history, London: Routledge, 2007, עמ' 31
  8. ^ 1 2 Lemkin, Raphael, 1900-1959., Axis rule in occupied Europe: laws of occupation, analysis of government, proposals for redress, 2nd ed, Clark, N.J.: Lawbook Exchange, 2008, עמ' 102
  9. ^ Antisemitism in Eastern Europe: history and present in comparison, Frankfurt am Main: Peter Lang, 2010, עמ' 97
  10. ^ Bideleux, Robert., The Balkans: a post-communist history, London: Routledge, 2007, עמ' 31
  11. ^ Mojzes, Paul., Balkan genocides: holocaust and ethnic cleansing in the twentieth century, Lanham, Md.: Rowman & Littlefield, 2011, עמ' 93
  12. ^ Judah, Tim, 1962-, Kosovo: war and revenge, New Haven, Conn.: Yale Nota Bene, 2002, עמ' 26–27
  13. ^ Ramet, Sabrina P., 1949-, The three Yugoslavias: state-building and legitimation, 1918–2005, Washington, D.C.: Woodrow Wilson Center Press, 2006, עמ' 141
  14. ^ Rodogno, Davide, 1972-, Fascism's European empire: Italian occupation during the Second World War, Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2006, עמ' 387
  15. ^ 1 2 Mojzes, Paul., Balkan genocides: holocaust and ethnic cleansing in the twentieth century, Lanham, Md.: Rowman & Littlefield, 2011, עמ' 94
  16. ^ הרמן ברנשטיין, בסה: מילה של כבוד, באתר יד ושם, ‏2018
  17. ^ INIT crew, Rescue in Albania // Documentry Film, YouTube, ‏27 ביולי 2012
  18. ^ 1 2 Paul R. Bartrop, Michael Dickerman, The Holocaust: An Encyclopedia and Document Collection, ABC-CLIO, 2017. עמ' 15-16.
  19. ^ Documents on the Holocaust: selected sources on the destruction of the Jews of Germany and Austria, Poland, and the Soviet Union, Lincoln: University of Nebraska Press, 1999, עמ' 254
  20. ^ Israeli, Raphael., The death camps of Croatia: visions and revisions, 1941-45, New Brunswick, N.J.: Transaction Publishers, 2013, עמ' 38
  21. ^ Michele Sarfatti, ‏Die Juden im faschistischen Italien: Geschichte, Identität, Verfolgung. ולטר דה גרויטר, 2014. עמ' 235, הער"ש 377.
  22. ^ Fischer, Albania at War, עמ' 187.
  23. ^ Noel Malcolm, Kosovo: A Short History. Macmillan, 1998, עמ' 213.
  24. ^ 1 2 גרים (ב"לקריאה נוספת"), עמ' 236-239.
  25. ^ פרץ, Conscience, עמ' 52.
  26. ^ יובל (וואלה) פישר, אלבניה אלבנים ויהודים בתקופת השואה, ישראל: סטימצקי, 2022
  27. ^ Albania, World Jewish Congress
  28. ^ Albania Population, worldometers
  29. ^ נתן רועי, 25 שנים לעליית יהודי אלבניה, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ‏4 בספטמבר 2016 (ארכיון)
  30. ^ אתר למנויים בלבד ג'וזף ברגר, האלבנים מבקשים הכרה בהצלת יהודי ארצם, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2013
  31. ^ איטה הלברשטאם-מנדלבאום, נשיא אלבניה: "אף אלבני לא הסגיר יהודי לידי הנאצים", באתר מגזין עמי
  32. ^ [http://www.yadvashem.org/yv/pdf-drupal/albania.pdf Righteous Among the Nations Honored by Yad Vashem by 1 January 2017 ALBANIA], יד ושם
  33. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, סיפור ההצלה שהונצח בעדשת המצלמה, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2014
  34. ^ ד"ר אפרת קדם טהר, חלקה של אלבניה בהצלת יהודים בשואה
  35. ^ Rescue in Albania, YouTube
  36. ^ הקוד האלבני, באתר "קציר הפקות"


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שואת_יהודי_אלבניה&oldid=37522545"