צבעים במקרא הם הצבעים המוזכרים בתנ"ך. הצבעיםהנראים לעין האדם שעליהם מסופר בתנ"ך, היו טבעיים, או צבעים מלאכותיים מעשה ידי אמנים.
חומרי צבע הופקו מעפר צבעוני, צמחים ובעלי חיים, וחלקם עובדו בעבודת יד או במכונה, עד להפיכתם לצבענים כנדרש. הם יועדו למגוון צרכים של האדם: לייצור תמרוקים ואבקות איפור, כגון הכחל והשרק,[1] וכן לצביעת אריגים, כלים וקירות, ולציור אמנותי. טכניקות הצביעה השונות בחומרים ובכלים שונים, חדרו לחיי התרבות והחברה באזור הסהר הפורה, ובכלל זאת בארץ ישראל בתקופה הישראלית.
חלק מהצבעים המלאכותיים, אשר הוכנו כאבקות, הוספו לתמיסת מים, סיד ואשלג, שהוכנו מספר ימים מראש. בתמיסת הצבע המוכנה השתמשו לצביעת אריג או מטווה.
הציטוט המתאים (אחד אמור להספיק)
רמת הזיהוי בימינו, עם מקורות אפשריים.
אזכורים במשנה ובמקורות יהודיים אחרים
אטימולוגיה של המילה + אזכורים חוץ מקראיים (אם יש, ותלוי ברמת הזיהוי לעיל)
מתכת צהובה, זהב, נקראת גם "חרוץ", "כתם", "פז"; ובנוסף נמנו כשישה שמות תואר לזהב, הם ציינו כנראה את צבעו, יציקתו או הטבעתו, או שניים מהם יחדיו; מוזכרת פעמים רבות בצוותא עם הכסף
הזהב שימש לקישוט בני אדם ומבנים; "תּוֹרֵי זָהָב",[9] ו"גלילי זהב" שהצטיינו בצורתם הסימטרית; ועל כן, דומו במגילת שיר השירים לידיו של האהוב[10] שימשה לקישוט הגוף והמרחב; וליצירת כלים שונים, ובכלל זה כלי פולחן, כמו למשל בבית המקדש ולהפקת אמצעי תשלום, כגון מטבעות, מראשית העת העתיקה
החוקר גיא דויטשר טוען כי המשמעות שמוענקת בשפה העברית החדשה למילה כחול, אינה חופפת את המילה המקראית: כוחל; שגלגוליה הקדום ייתכן באכדית: גוחלו, והקרוב בערבית: כוחל; לדעתו משמעות הפסוק: "כחלת עיניך" על פי ספר יחזקאל, פרק כ"ג, פסוק ל', היא "השחרת עיניך", ולשיטתו "רק בתקופה מאוחרת יותר השתנתה משמעות השורש כחל משחור לצבע שאנו קוראים לו היום כחול".[24]
צבע מלאכותי הופק בין השאר מעלי האיסָטיס, ומאבני האזורית, שבהם פחמת הנחושת הבסיסית CuCo3.Cu (OH)2 וייתכן שגם, מגופרת העופרת PBS[25]
מתכת הכסף, טהורה או מסוגסגת, כלומר שצורפו אליה בהתכה מתכות נוספות; שימשה לקישוט הגוף והמרחב, ליצירת כלים שונים, ובכלל זה כלי פולחן, כמו למשל בבית המקדש; ולהפקת אמצעי תשלום, כגון מטבעות, בין השאר שקל הכסף
צבע הששר שימש באמנות ובאמנות מראשית העת העתיקה. אם הששר היה אוכרה, הרי שלפי ספרות המחקר, בארץ ישראל בתקופה הישראלית הייתה שכיחה האוכרה האדומה; ואילו באימפריה הרומית השתמשו באוכרה הצהובה[77] ויש הסוברים כי הוא צבע אוכרה צהובה או אדומה[78]
זיהוי הביטוי הלשוני וההדמיה של הצבע בטבלה משוערים על פי ספרות המחקר
זיהוי
מקור מקראי
הקשרים ומופעים
חומר
הגוון של צבע התכלת המקראית שנוי במחלוקת. יש הסוברים כי הוא צבע כחול בהיר,[79][80], כפי משמעה של המילה "תכלת" בעברית החדשה; ייתכן שמשמעות זו נתמכת על ידי מאמר חז"ל,[81] יש הסוברים כי הוא צבע סגול.[82] החוקר גיא דויטשר סובר כי משמעות המילה תכלת בתנ"ך היא חומר: "הצמר הצבוע יקר הערך שישמש (יחד עם ארגמן) בגלימת הכוהן",[83] ויש הסוברים שייתכן שמדובר בצבע הירוק.[84]
הוכן מחלזון הארגמן אשר גדל בחופי צפון הארץ. במרוצת הדורות הועלו השערות מספר באשר לסוג החילזון. יש שהצביעו על ארגמון קהה קוצים[80]. על פי החוקר לוי יצחק רחמני הוכן התכלת מארגמון חד קוצים. בתהליך ההכנה מעכו את החילזונות, ולאחר מכן, והם בושלו עם מלח. החומר שנוצר היה התכלת, שלאחר חשיפה ממושכת לקרינת השמש הפך לסגול (או כחול). בחומר זה נצבעו הציצית ובגדים נוספים.
עתליה ברנר, צבעים ומונחי צבע בעברית הקדומה, צבע מהטבע, על צבעים טבעיים בעת העתיקה, (עורכים: חגית שורק ואיתן איילון), תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, תשנ"ג-1993, עמ' 96-102.
Athalya Brenner, Colour terms in the Old Testament, Sheffield: JSOT Press, Dept. of Biblical Studies , University of Sheffield, 1982.
גיא דויטשר, בראי השפה, כיצד המילים צובעות את עולמנו, תל אביב: הוצאת עם עובד והוצאת חרגול, תשע"א-2011.
ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק.
Franz Delitzsch, Iris: Farbenstudien und Blumenstücke, Leipzig: Dörffling, 1888.
Roland Gradwohl, Die Farben im Alten Testament: eine terminologische Studie, Berlin: A. Töpelmann, 1963.
Ehud Spanier, The royal purple and the biblical blue argaman and tekhelet: The study of Chief Rabbi Dr. Isaac Herzog on the dye industries in ancient Israel, and recent scientific contributions, Jerusalem: Keter Pub. House, 1987.
^האיפור: שְרק או סרק, מוזכר במסכת שבת דף צ"ה ע"א, שנינו בברייתא, "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק על פניה בשבת מפני שצובעת. ופירש רש"י, סרק הוא צבע אדום.
^ספר תהילים, פרק ס"ח, פסוק י"ד. צמד המילים ירקרק חרוץ התפרשו במספר מובנים בפרשנות הממקרא בימי הביניים. דונש בן לברט פירש כי החרוץ הוא זהב, ולכך הביאו משורר תהלים אצל הכסף; "וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד לא הוא ירוק ולא הוא אדום ולכך קראו ירקרק כמו (ויקרא י"ג) לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום לכך נכפל ירקרק אדמדם. מפירוש רש"י לא ברור מהו הירוק ומהו האדום. לעומת זאת, בתוספות הרא"ש על מסכת נדה, דף י"ט ע"ב מוכיח מפסוק זה שהצבע הירוק שבתלמוד ובמשנה הוא הצבע הצהוב, צבעו של חלמון הביצה. באופן דומה כתב בתוספות שם שמדובר בצבע האתרוג כאשר הוא בהיר ולא כאשר הוא כהה.