מצוות תכלת

מצוות תכלת
(מקורות עיקריים)

ציצית עם תכלת המופקת מארגמון קהה קוצים וקשורה על פי שיטת הגר"א
מקרא	ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח
משנה	מסכת מנחות, פרק ד', משנה א'
תלמוד בבלי	מסכת מנחות, דף ל"ח, עמוד א' עד דף מד, עמוד א
משנה תורה	ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות לרמב"ם, עשה יד ספר החינוך, מצווה שפו

מצוות תכלת (או פתיל תכלת) היא חלק ממצוות ציצית. על פי הכתוב בתורה, יש להוסיף לציצית פתיל צמר הצבוע בצבע תכלת. על פי הדעה המקובלת בהלכה, צבע התכלת צריך להיות מופק מבעל חיים ימי מסוים כלשהו. המסורת על זהותו המדויקת של בעל החיים אבדה במהלך השנים. בנוסף, לצבע התכלת משתמשים גם להכנת חלק מבגדי כהונה בזמן שבית המקדש קיים, והשתמשו בו גם למשכן (יריעותיו, פרוכתו, מסכיו, וכיסויי-כליו).

מקור המצווה

בפרשת ציצית בסוף פרשת שלח נאמר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת

— ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח.

בציווי על מצוות ציצית שבפרשת כי תצא לא נזכר ציווי על פתיל התכלת.

מניין חוטי התכלת

בתורה ובתלמוד לא נזכר בפירוש כמה חוטי תכלת יש להטיל בציצית, ועל כן נוצרה מחלוקת בין הראשונים.

• דעת הרמב"ם (בשם רב שמואל בן חפני גאון), ראשונים נוספים ורוב המקובלים כי חוט התכלת צריך להיות אחד משמונת חוטי הציצית, כך שלפני הכנסת החוטים לבגד וכפילתם יש חוט אחד שחציו צבוע בתכלת וחציו לבן, בהתאם לדבריו ש"פתיל תכלת" תפקידו להיכרך על הציצית.
• דעת הראב"ד וראשונים נוספים כי חוט התכלת הוא חוט שלם מארבעת חוטי הציצית, כך שלאחר כפילתם בכנף הבגד שני חוטים מתוך השמונה הם של תכלת
• דעת רש"י ותוספות (ורוב הראשונים) כי שני חוטים שלמים מארבעת חוטי הציצית צריכים להיות של תכלת, כך שמחצית החוטים הם כאלה.

מקורות נוספים תומכים בכל אחת משלוש השיטות ומבין מחדשי מצוות התכלת ישנם הנוהגים ככל אחת מהן.

דיני התכלת

דיני הצביעה

בגמרא נאמר שצביעת הצמר המיועד לתכלת צריכה להיעשות "לשמה", היינו שהצמר ייצבע במיוחד לשימוש זה. אסור להשתמש בצמר שנצבע בשביל ניסיון או בדיקת הצבע. בשל כך, אסור לקנות תכלת סתם כך, אלא רק מאדם שידוע שצובע תכלת לשמה. חשש נוסף בקניית תכלת ללא בדיקה הוא שהצבע איננו תכלת אמיתית אלא זיוף זול יותר (קלא אילן).

דיני הקשירה

פתילי ציצית תכלת קשורים לפי שיטת הגר"א

קשירת הציצית מורכבת מחוליות וקשרים ונעשית באמצעות ליפוף אחד החוטים מסביב לחוטים האחרים. יש לכרוך את החוטים כחוליות - קבוצות נפרדות של מספר כריכות כל אחת ולקשור בסוף כל חוליה. תחילת הקשירה חייבת להיות בחוט לבן וכן גם סוף הקשירה. יש מחלוקת בין הראשונים כמה כריכות יש לעשות בכל חוליה, כמה חוליות יש לעשות, והאם את כל החוליות עושים בכריכות בחוט התכלת, או שכורכים גם בחוט לבן.

התכלת במצוות שונות

מצוות התכלת מוזכרת במקרא, לא רק בהקשר של הציצית, אלא גם בהקשר - של המשכן - ושל בגדי הכהונה. היא נדרשה עבור: יריעות המשכן, לולאותיהן, הפרוכת, מסך פתח האוהל, מסך שער החצר, האפוד, החושן, הפתיל שבו נרכסות טבעות שניהם, מעיל האפוד, רימוניו, הפתיל שעליו מושם הציץ, הפתיל הניתן על הציץ, והאבנט (כפי שמובא בפרשת תרומה ובתחילת פרשת תצוה, וכן בפרשת ויקהל ובתחילת פרשת פקודי). בזמן המסעות במדבר, נדרש לצבוע בתכלת גם את הבגדים המכסים את: השולחן, המנורה, כליה, הארון, מזבח הזהב, וכל כלי השרת (כפי שמובא בסוף פרשת במדבר).

מקור הפקת צבע התכלת

קונכיות ארגמונים מתקופת הברזל II (מאות 7-10 לפנה"ס) עם שאריות צבע קדום על כלי החרס המוצגים מימין

עם זאת, לא נאמר במקרא כיצד מפיקים את צבע התכלת, בדומה לצבעים אחרים שהוזכרו במקרא שלא התפרשה דרך עשייתם. בתוספתא למסכת מנחות נאמר כי התכלת לציצית צריכה להעשות דווקא מ'חלזון', ותכלת שנעשתה באופנים אחרים - פסולה. בספרות חז"ל ניתנו מספר סימנים לחלזון ממנו מופק התכלת:”תנו רבנן: חלזון זהו גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים” (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ד, עמוד א')

לאחר חורבן בית המקדש הראשון מתואר בנביא כי בארץ הושארו 'כורמים ויוגבים'. המדרש מפרש כי יוגבים הם ציידי החלזון היושבים בחוף הים בין סולמה של צור לחיפה.

לדעת ה'תפארת ישראל', התכלת היא לאו דווקא מחלזון אלא כל תכלת ששומרת על יופייה, וכך הוא מדייק מדברי הרמב"ם.

קלא אילן

לאורך הדורות היה צבע התכלת יקר וקשה להשגה ולהפקה, הדבר היווה כר פורה לזיופים שונים שאינם כשרים למצווה, אלו הופקו בעיקר מארבעת הצמחים: ניל מכסיף, ניל הצבעים, איסטיס הצבעים, ולשישית הצבעים.

בתגובה לתעשיית הזיופים קבעו חז"ל "עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר כי תכלת הוא".

אחד המאפיינים שתיארו לייחודיות התכלת הכשר המאפשר את זיהויו והבדלתו מן ה'קלא אילן' היא צביעה עמידה שאינה דוהה: ”... מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה פסולה, לא איפרד חזותיה כשרה...”

ממצאים ארכאולוגיים בארץ ישראל

פרט למצוות ציצית, ה"תכלת" - בתור צבעם של חוטים - מוזכרת במקרא, לא רק בהקשר של בגדי הכהונה ושל יריעות המשכן ושל פרוכתו ושל מסכיו ושל הכיסויים שנדרשו לכליו בזמן המסעות במדבר, אלא גם בתור צבע של בדי יוקרה (כפי שמובא בספר יחזקאל בספר ירמיהו ובמגילת אסתר).

לגבי ה"תכלת" המוזכרת במקרא בהקשר של בדים שאינם קשורים אל מצוות ציצית, אנליזות כימיות מתקדמות שנערכו בשנת 2011 בידי פרופ’ צבי קורן הראו כי, על פיסת אריג קטנה שנמצאה במצדה ושתוארכה כשייכת לימי המלך הורדוס (מסוף ימי הבית השני) נצבע פס של תכלת שהופקה מחלזונות ארגמון קהה קוצים. עוד קודם לכן, בשנת 1950, מצאו בדואים חפצים וכלים עתיקים בעומק מערות ואדי מורבעת - השוכנות ברום מצוקי נחל דרגה בצפון מדבר יהודה, ואחד הממצאים שם היה פיסת אריג קדומה מלפני אלפי שנים - היחידה שנמצאה צבועה כולה בתכלת טהורה. בשנת 2013 התפרסם, כי באריג זה נמצאו חומרים הנמצאים רק בחילזון הארגמון קהה הקוצים. לפי דברי ד”ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות: "אני יכולה לומר בוודאות: מצאנו פיסת בד - בת אלפי שנים - הצבועה בגוון כחול ירקרק, שנצבעה על ידי חילזון הארגמון...הטכנולוגיה היא כזו, שחושפים את הצבע לשמש - ואז מתקבל צבע יותר כחלחל ופחות ירקרק". באותו פרסום גם צוין, כי במערות אלו נמצא גם בד הצבוע - הן בצבע התכלת (שהופק מארגמון קהה קוצים) - והן בצבע ה"אַרְגָּמָן" (של כנימה ארגמנית) המוזכר אף הוא במקרא בצמוד ל"תכלת".

היעלמות התכלת

ציצית עם פתיל תכלת קשורה כשיטת הרמב"ם

התכלת הייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני.

קשיים בהשגת התכלת לציצית החלו כבר בתקופת האמוראים. בגמרא מסופר על זוג תלמידי חכמים שניסו להבריח תכלת לבבל ונתפסו על ידי הרומאים. בשלב כלשהו הופסק השימוש בתכלת לחלוטין. במדרש תנחומא נכתב ”אימתי? כשיהיה תכלת, ועכשו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז, מצוה בלבן” (מדרש תנחומא, שלח, פרשה טו).

הרב יצחק הלוי הרצוג שיער שהפסקה של צביעת תכלת לציצית אירעה בראשית תקופת הגאונים. בין הגורמים שהובילו להעלמות התכלת נמנו איסור שהטילו הקיסרים הרומיים והביזנטים על ייצור עצמאי של התכלת (על מנת להבטיח מונופול לשלטון בייצור התכלת היקר), איסור על שימוש בצבע בידי ההמון והכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בשנת 638, שהחריב רבים מבתי הצביעה והוביל להתמעטות האוכלוסייה היהודית שגרה לאורך חוף הים התיכון ועסקה בדייג ובצביעה. גורם אחר שצוין היה פיתוח חומרי צבע חדשים וזולים יותר.

החוקר זהר עמר חולק על הטענה שהכיבוש הערבי החריב את בתי הצביעה. לטענתו אין הוכחות לכך, והפקת הצבע מחלזונות בחופי ישראל ולבנון פסקה רק מאוחר יותר, במאות השמינית והתשיעית, ובאירופה במאה השלוש-עשרה. בתקופתו של הרמב"ם כבר לא הייתה התכלת קיימת, עובדה המצוינת בכתביו.

קיימות מספר הערכות לגבי הסיבות והתאריכים של הפסקת תהליך הפקת התכלת שהביא במשך הזמן גם להעלמות המסורות הקשורות בנושא. על פי העיקרון העולה מדברי המשנה: "התכלת איננה מעכבת את הלבן", נהגו דורות רבים ללבוש ציציות ללא חוטי תכלת, אם כי יש שפסקו כי דברי המשנה אינם להלכה וקיום מצוות ציצית כאשר התכלת אינה מצויה הוא רק מדרבנן.

ניסיונות לחידוש התכלת

ערך מורחב – חידוש מצוות התכלת

החל משלהי המאה ה-19 נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז"ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה.

השיטות המרכזיות הן של רבי גרשון חנוך הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish) ושל הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית דו-גונית (Janthina). זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום הוא מקובל על ידי רוב המדענים העוסקים בנושא וקושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך.

מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה. כיום, קיימות קבוצות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין.

טעם המצווה

חז"ל דרשו את טעם צביעת פתיל התכלת, בכך שהתכלת מזכירה את עינו הצופיה של ה', ”היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד”.

במדרשים נוספים מופיע קשר בין צבע התכלת ליציאת מצרים, על פי דברי התורה הקושרת בין קיום מצוות ציצית לזכירת יציאת מצרים. למשל, בפירוש רש"י לפסוק זה נאמר ”"פתיל תכלת" - על שם שכול בכורות תרגום של שכול תכלא, ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב.”, וכן יש הדורשים התכלת כצבעו של הים כדי לרמז לקריעת ים סוף.

התכלת אצל הקראים והשומרונים

ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג הקראים

לדעת הקראים התכלת היא צבע בלבד ולא צבע שמגיע מבעל חיים מסוים, ובניגוד להלכה היהודית, אין לצבוע מבעל חיים מכיוון שמדובר בחיה טמאה. משום כך בטליתות הקראים יש פתיל אחד הצבוע תכלת (שאינו מפותל סביב ה"פתילים האחרים" אלא יוצא מתוך קבוצת אניצים).

אצל השומרונים יש משמעות לצבעים המצביעים על ארבעה חלקים שונים של החודש. בשעת התפילה הכהן הגדול לובש בגד תכלת המוסתר תחת הטלית, ושאר קהל הגברים לובש בגד מיוחד צבעוני לפי השבוע, ובקצותיו פתיל הצבוע בצבע זה. כמו הקראים, לפי טעמם, מקור הצבע אינו בר חשיבות.

בתלמוד הבבלי מסכת מנחות כתוב שתכלת אשר נקשרה בידי שומרוני ("כותי") היא פסולה. בהמשך הסוגיה דנים בכך אם יש אפשרות לבדוק את מקורו של הצבע.

לקריאה נוספת

• מנחם בורשטיין, התכלת, ירושלים: ספרייתי-גיטלר, תש"ס
• זהר עמר, הארגמן: פורפורה וארג'ואן במקורות ישראל ועוד בירורים בענייני התכלת, הר ברכה: הוצאת מכון הר ברכה, 2014.
• דוד הנשקה, "פתיל תכלת וגדילי ציצית: בירורים בקיום מצות תכלת בציצית", אסיף ה (תשע"ח), עמ' 358–405.
• מאמרים בנושא מצוות התכלת באתר ספריית אסיף
• הספרייה המקוונת של פתיל תכלת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מצוות תכלת בוויקישיתוף

• תכלת (צבע), דף שער בספרייה הלאומית