זכירת יציאת מצרים

בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828.

זכירת יציאת מצרים היא אחת ממצוות הזכירה שבתורה, לפיהם חובה על כל יהודי לזכור את נס יציאת מצרים. על פי חז"ל החיוב כולל אמירה בפה של מעשה יציאת מצרים.

להלכה יש לקיים מצווה זו פעמיים בכל יממה, פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה.

מלבד חיוב הזכירה בפה, חלק ממצוות התורה נתקנו על מנת לזכור את יציאת מצרים והניסים שנלוו לכך, וכן חלק מחגי ישראל ניתקנו בעקבות יציאת מצרים.

רקע

בתורה מתואר, שעבוד בני ישראל במצרים בעבדות פרך תחת ידי המצרים, במשך מאות שנים. לאחר שהקב"ה שמע את זעקות בני ישראל שיושיעם, שלח הקב"ה את משה ואהרן, על מנת לדרוש מפרעה את שחרור בני ישראל.

לאחר שעשו בפני פרעה אותות ומופתים, הנחית הקב"ה על פרעה ועל מצרים עשר מכות, כאשר לאחר המכה האחרונה מכת בכורות, גירש פרעה את בני ישראל ממצרים, על מנת שילכו שלושה ימים לעבוד את ה', וישובו למצרים. כאשר נוכח פרעה שעם ישראל אינו מתכוון לשוב, יצא למרדף כשפרעה עומד בראש צבאו. המרדף הסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים, שרדפו אחריהם טבעו בו.

מקור המצווה ודיניה

תוקף חיוב המצווה

מצווה זו לרוב הפוסקים היא מדאורייתא. מצווה זו נזכרת בתורה בכמה מקומות, המקור הראשון הוא בפרשת בא:

זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם

— ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ג'

במשנה נחלקו תנאים בביאור הפסוק ”לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ג'):

• לדעת בן זומא המילה 'כל' בפסוק, באה לרבות שישנו חיוב להזכיר את יציאת מצרים אף בלילות, מלבד החיוב שישנו בימים.
• לדעת חכמים, שחלוקים על בן זומא, המילה 'כל', באה לרבות שמצווה זו של זכירת יציאת מצרים, תהא תקפה אף לאחר שהמשיח יתגלה, "להביא לימות המשיח".

בדעת חכמים, נחלקו הראשונים, האם לדעתם החיוב הוא רק ביום, והריבוי הוא שחיוב זה יימשך אף לימות המשיח. או שאף לדעתם ישנו חיוב נוסף בלילה, אך הם סבורים שחיוב זה אינו צריך לימוד מיוחד.

להלכה נפסק ברמב"ם ובעקבותיו בשולחן ערוך, שהחיוב להזכיר יציאת מצרים, הוא פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום. אך באחרונים נחלקו בתוקף חיוב זה:

• לדעת רוב הפוסקים, החיוב הוא מהתורה להזכיר יציאת מצרים פעם אחת ביום ופעם נוספת בלילה.
• יש שכתבו שמהתורה החיוב הוא ביום בלבד, והחיוב בלילה הוא רק מדרבנן, וכדעת חכמים, שאין חיוב מהתורה להזכיר יציאת מצרים בלילה.
• יש שכתבו שאף ההזכרה ביום, היא רק מדרבנן, והפסוקים המבואים בתלמוד הן אסמכתא בלבד.

הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע

כחלק מחיוב זכירת יציאת מצרים בכל יום, תיקנו חז"ל להוסיף פרשה נוספת כחלק ממצוות קריאת שמע, את פרשת ויאמר מתוך פרשת שלח לך, מאחר שנזכר בסיומה פסוק העוסק ביציאת מצרים:

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

— ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק מ"א

כמו כן תיקנו לומר בתפילת שחרית את הקטע 'אמת ויציב', כחלק מברכות קריאת שמע, ובתפילת ערבית, את הקטע 'אמת ואמונה', כשעיקרם של קטעים אלו מדבר על גאולת עם ישראל ממצרים.

משך זמנה

בזמן חיוב ההזכרה ביום, כתבו האחרונים, שאין זמנה כפוף לזמן קריאת שמע שהיא עד שלוש שעות זמניות, אלא זמנה הוא כל היום עד שקיעת החמה.

אך יש שכתבו שזמנה הוא כזמן קריאת שמע, עד סוף שעה שלישית.

סיפור יציאת מצרים

ערך מורחב – סיפור יציאת מצרים

מלבד מצוות זכירת יציאת מצרים הנוהגת בכל יום מימי השנה, ישנה מצווה נוספת, שזמנה בליל הסדר - "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" - מצוות סיפור יציאת מצרים.

תמיהה ידועה מופיעה בספרות ההלכתית ובספרי האחרונים, מאחר שבכל יום ישנו חיוב לזכור את יציאת מצרים, איזה חיוב התווסף בליל הסדר. תירוצים רבים נאמרו ליישב תמיהה זו, ואכן יש שכתבו מכורח קושיה זו, שאכן מצוות זכירת יציאת מצירם בכל יום, הוא רק מדברי חז"ל, ומהתורה החיוב הוא רק בליל הסדר. אך כמעט כל האחרונים סבורים, שאף כל השנה המצווה היא מדאורייתא. ותירוצים רבים נאמרו ליישב תמיהה זו, שלושה מהם נזכרו ברבים מהם, ונראה שהם מוסכמים על הכל:

• המצווה בכל השנה זכירה בלבד, בניגוד לליל הסדר שהחיוב הוא דווקא דרך 'שאלה ותשובה', וכפי שמסודר בהגדה של פסח, שלאחר אמירת "מה נשתנה", בהם תמהים על השינויים שנעשים בליל הסדר, באה התשובה בחלק "עבדים היינו לפרעה במצרים".
• בכל השנה המצווה היא רק לזכור, ואילו בליל הסדר 'החיוב הוא 'לספר', ולתאר את פרטי השעבוד ואת היציאה ממצרים.
• בכל השנה המצווה היא לזכור לעצמו, ואילו בלילה סדר המצווה היא לספר לאחרים: כמאמר הפסוק 'והגדת לבנך'.
• בזכירה שבכל השנה, החיוב הוא להזכיר, בניגוד לפסח שיש גם להוסיף טעם והסבר לזכירה זו.

חגים ומועדים 'זכר ליצאת מצרים'

סדר פסח, ברלין, שנות העשרים

מועדים מהתורה

כל המועדים שבתורה נזכר כי הם זכר ליציאת מצרים, אך לכל אחד מהם משמעות שונה ולרובם מצוות המיוחדות להם:

פסח ושביעי של פסח

ט"ו בניסן, היום הראשון של חג הפסח, והוא היום בו יצא עם ישראל ממצרים, כמו שנאמר:”אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.” (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ו) וכן: ”כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.” (ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק א')

שביעי של פסח הוא היום בו אירעה קריעת ים סוף.

סוכות

סוכה, זכר לענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל לאחר יציאת מצרים

חג הסוכות הוא זכר לענני כבוד שבהם הקיף ה' את עם ישראל בצאתם ממצרים, וכפי שנאמר בתורה:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

— ויקרא, כ"ג, מ"ג

.

לדעת הטור התורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בחודש תשרי ולא בחודש ניסן מפני שגם בלי ציווי התורה הרבה אנשים יוצאים בניסן מהבית לשדה בגלל החום ובונים סוכות, ואז לא היה היכר שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים ולא מפני שחם בבית.

שבועות

חג השבועות, על אף שאין לי זיקה ישירה ליציאת מצרים, עם זאת בתורה מופיע בתוך פסוקי החג, חיוב לזכור את יציאת מצרים: ”וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.” (דברים, ט"ז, י'–י"ב).

מצוות שהם 'זכר ליציאת מצרים'

התורה מצווה כ-32 מצוות שונות שהם זכר ליציאת מצרים או לאירועים שונים הכרוכים בה, ביניהם ניתן למנות מצוות שונות:

• פדיון בכור, לזכר מכת בכורות
• התחשבות בעבד, תוך זכירת עבדות ישראל במצרים
• הנחת תפילין על הזרוע, לזכר הזרוע הנטויה שהתגלתה במצרים

בחלק מהמצוות אף ישנה אריכות בתורה, שכאשר ישאל הבן מדוע עושים זאת, יספרו לו את המסורת ההיסטורית של התורה, ועל הברית שה' כרת עם בני ישראל:

"כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה" (ספר דברים, פרק ו', פסוק כ').

לדעת הרא"ש אין צורך להזכיר בזמן קיום המצווה כי אותן מצוות הן זכר ליציאת מצרים.

אך לדעת הב"ח כאשר התורה כותבת במפורש שהמצווה היא על מנת לזכור את יציאת מצרים, כגון במצוות סוכה, שנאמר בה: ”בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים וגו' לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים מ"ב–מ"ג), יש חובה לכוון בעת קיום המצווה, מלבד הכוונה הרגילה מדין מצוות צריכות כוונה, יכוון אף על על קיום מצווה של זכירת יציאת מצרים. דבריו הובאו להלכה במשנה ברורה.

מצוות קידוש

בנוסח ברכת הקידוש של ליל שבת מופיעה הנמקה לשבת כ'זיכרון למעשה בראשית', וכ־'זכר ליציאת מצרים'. אזכור השבת בהקשר יציאת מצרים מעורר קושי, מאחר שאין קשר ברור בין השבת ליציאת מצרים (אף כי הקשר זה מובא בעשרת הדיברות בפרשת ואתחנן, ומשפט זה הוא בעקבות גמרא שבה מובא כי יש להזכיר את יציאת מצרים בקידוש השבת). לשאלה זו (המובאת בטור) ניתנו מספר הסברים:

• משפט זה עולה על המילים הקודמות לו, ששבת היא 'תחילה למקראי קודש', כלומר מקראי הקודש (חגי ישראל) הם זכר ליציאת מצרים (הסבר הטור).
• יציאת מצרים מורה על קיום אלוהים, שציווה על שמירת השבת, ועל כן יציאת מצרים היא ההוכחה לחובת שמירת השבת (הסבר הרמב"ם).

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד‏, זכירת יציאת מצרים, באתר פניני הלכה
• זכר ליציאת מצרים באתר תורה
• מצוות זכירת יציאת מצרים באתר מחלקי המים
• מיקרופדיה תלמודית:זכירת יציאת מצרים
• דוד הנשקה, הרי אני כבן שמונים שנה: משהו על קריאת שמע, הרצאה באתר יוטיוב