משתמש:Avneref/פילוסופיה/ישראל קנוהל

ישראל קנוהל, ריבוי פנים באמונת הייחוד, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1995

3 זרמים באמונה הישראלית: כוהנים, ישראלי, "יהודאי":

תפיסה כהנית

שתי תקופות הן:

• בראשית ושלושת האבות: אל בעל מאפיינים אנתרופומורפיים; אלוהים, אל-שדי; משגיח, דורש מוסריות
• תקופת משה: אל אימפרסונלי; שם הויה, שלא היה ידוע לאבות: s: בראשית ו/כתיב, השמות הקודמים נעלמים; אין תכונות, אפילו לא "קדוש"; אין אפילו פעולה - פרט לציווי; אין התייחסות למוסר - בכל המצוות הפולחניות אין מוסר, פרט לחוק האשם s: ויקרא ה/כתיב, כ-כו. מעבר מברית, מערכת יחסים דו-צדדית; לעדות, חד-צדדית, ללא גמול (תפיסה ליבוביצ'יאנית!); לא הייתה בסיני ברית ולא לוחות הברית בארון הברית, אלא רק עדות בארון העדות: יחסי ade של אשור (המאה ה-8 לפה"ס), שהם יחסים חד-צדדיים ללא בריתות.

קנוהל: פרדוקסלית, דווקא אלוהים אימפרסונלי "נמצא" בבית המקדש, שם יש כלים לשמשו - אך הוא בפירוש לא משתמש ולא אוכל; למשל: לחם הפנים, שנשאר שלם. קנוהל: בניגוד למקובל, תפיסה של אל מרוחק לא התפתחה לאט, אלא מופיעה כבר בתחילה; זהו מאפיין ייחודי של אמונת ישראל, שהגיעה לשלב נעלה, נשגב ומופשט יותר מכל אמונה.

תפיסה ישראלית

• ירבעם בן נבט ייסד מרכז דתי בבית אל, מתחרה לירושלים. גם בדן; אבל אלה היו שם כבר בתקופות קדומות: בית אל נחשב למקום קדוש (חלום יעקב), וירושלים לא, עד דוד; בדן היה מקדש בתקופת ההתנחלות, שם שרת הכוהן יהונתן בן-גרשם בן מ(נ)שה.
• פולחן העגל היה מקובל אז (יהוא, אליהו, עמוס; ויש מקבילות רבות למעשה העגל בסיני; הושע בן בארי הנביא היחיד שהוקיע.
• שתי תפיסות של אוהל מועד:
  • נבואי, מחוץ למחנה: s: שמות לג/כתיב ז; כל אחד יכול לזכות בהתגלות(כולל אלדד ומידד, שיהושע ביקש להעניש); אנרכיסטי.
  • כוהני, בתוך המחנה: s: במדבר ב/כתיב יז, s: שמות כה/ניקוד ח; רק הכוהנים: s: במדבר ג/כתיב י;
  • חז"ל קבעו: היו שני אוהלים; קנוהל: אין צורך ליישב! שתי התפיסות לגיטימיות.

תפיסה יהודאית

• כל התפתחות חשובה, ייסודה בקונפליקט מוסרי ובחטא:
  • המשך משפחת יהודה: תמר (אשת ער)
  • שלמה: מחטאו של דוד עם בת שבע ואוריה החתי
  • מקום המקדש: דוד הקים מזבח בגורן ארונה היבוסים, בעקבות מגפה, אחרי שאלוהים הסית את דוד למנות את העם, s: שמואל ב כד/כתיב א; (בs: דברי הימים א כא/כתיב א: לא ה' אלא השטן הסית). כשפסקה המגפה, הוכרז ששם ייבנה המקדש (s: דברי הימים א כב/כתיב א).
  • אפילו היציאה מגן עדן והקמת המשפחה הראשונה, קרתה רק אחרי מעשה נחש הקדמוני.

מהפכת הנביאים

• מלך אשור, ב-s:ישעיהו י/כתיב, יג: הצהיר, שיסיר את גבולות העמים שנוצרו אחרי מגדל בבל; בתשובה, ישעיהו בן אמוץ מנבא: כל העמים יכירו בעליונות ה', ויעבדו אותו: s:ישעיהו ב/כתיב, ב-ג; s:ישעיהו יא/כתיב, ט, ו, ח.
• "אסכולת הקדושה", s:ויקרא יז/כתיב ואילך, ספר הקדושה: שילוב הפולחן (ללא ביטולו) במוסר
  • s:ויקרא יט/כתיב, ג, לו: הקשר בין שמירת שבת לאיסור הונאה במסחר.
  • s:ויקרא כה/כתיב שנת היובל: שמיטת חובות, שחרור עבדים. קנוהל: אמנם לא התממשה, אבל הייתה לה השפעה לדורות (פרוזבול? - לשמיטה בלבד)
  • סמל לחיי קודש, ציצית, s:במדבר טו/כתיב, לח: פתיל תכלת, דומה לציץ בראשו של כהן גדול. כמו נזיר (יהדות), כל אחד יכול לקבל קדושתו של הכוהן.
  • במאה ה-8 חדרו יסודות נכריים, והוקמו מזבחות לה' בכל מקום (ערד, חברון; s:מלכים א יט/כתיב יד: אליהו התלונן על הרס מזבחות). חזקיהו ריכז את הפולחן בבית המקדש s:מלכים ב יח/כתיב ד. קנוהל, עדויות חיצוניות: רבשקה ציין את הרס כל המזבחות פרט לאחד s:מלכים ב יח/כתיב כב; ממצא ארכאולוגי בבאר-שבע: מזבח שפורק, ואבניו שובצו בחומת העיר.
• סתירה ביחזקאל: s:יחזקאל יח/כתיב כא-כד, כל אדם אחראי למעשיו, ורק האחרונים! אבל ב-s:יחזקאל כ/כתיב ה-ט, כג-כד: גורל נקבע מראש, ורק התערבות אלוהית תושיע. גם ב-s:יחזקאל לו/כתיב כד-כו. וב-s:יחזקאל כ/כתיב כה-כו: כעונש, ה' נתן חוקים לא-טובים, שביניהם הקרבת בנים למולך! בניגוד גמור לs:מיכה ו/כתיב, ז; s:ירמיהו ז/כתיב, לא.

איוב

• איוב, המסר החשוב: להתגלות אלוהית פתוחה לכל באי עולם, לא רק לישראלים, לא רק בארץ ישראל (איוב מארץ עוץ). התשובה לבעיית הרוע: העולם לא נועד לשירות האדם; יש בו חיות שאין לאדם שימוש בהן (לוייתן), s:איוב מ/כתיב כה-כט; גשם יורד גם במדבר, s:איוב לח/כתיב כה-כז. רעיו של איוב מחזיקים בתפיסה "פנקסנית" (כמו שאיוב היה לפני ההתגלות) שאלוהים ממלא את צורכי האדם. אחריה, איוב עלה בדרגת האמונה.
• איוב מוזכר ביחזקאל, יחד עם נוח ודניאל, כצדיקים - אבל כולם גויים! בניגוד ל-s:יואל ד/כתיב יז, s:זכריה יד/כתיב כא, s:עזרא ט/כתיב א - ב-s:ישעיהו נו/כתיב ג,ז יש קבלה מלאה של הגרים.

פרסום התורה

• כחוקר, קנוהל מציין שללא ספק, התורה נכתבה ונערכה שנים רבות; השיא: בידי עזרא הסופר.
• התורה צריכה פירוש, תורה שבעל-פה, לא רק כי חסרים פרטים, אלא גם כי יש סתירות: צלייה-בישול קורבן פסח, שחרור עבד אחרי 6 שנים, רציעתו, ועוד רבות. כת קומראן ערכו את התורה לגרסה שאמורה להיות הרמונית, חסרת סתירות: מגילת המקדש. קנוהל: התורה שלנו אינה כזאת, בכוונה, כדי להעביר מסר - יש ריבוי קולות, וראוי להמשיך ולדרוש ולמצוא פנים שונות.
• הפרסום - דמוקרטיזציה של התורה. עד אז הייתה נגישה רק למומחים: בפולחן - כוהנים, s:חגי ב/כתיב יא; במדיניות - סופרי המלך; במשפט - השופטים. מאז - גם פשוטי-עם יכולים להפוך לגדולים בתורה: שמעיה ואבטליון (זוגות) - בני גרים; רבי עקיבא - לפני הפרסום, לא יכול היה להיות גדול התנאים. s:משנה אבות א א: העמידו תלמידים הרבה.
  • אפילו כהן גדול כמו שמעון הצדיק אומר בs:משנה אבות א ב, שהתורה חשובה מ"העבודה" - הקורבנות; קנוהל: חזקה שזהו שינוי מתקופת שלמה, אז העבודה הייתה בעדיפות ראשונה.
• לדעת קנוהל, "אסכולת הקדושה" ערכה ופרסמה את התורה. כמו איחוד הפולחן והמוסר, גם זו מהפכה ביצירה היהודית.

כיתות

• צדוקים, וגם "בייתוסים" (אולי האיסיים): מחמירים, אליטיסטיים ובעד אמונה נשגבת, ללא גמול ועונש
• פרושים: עממיים יותר, מקלים ומאמינים בגמול וב"לא לשמה".
  • גשם היה חיוני להישרדות; הפרושים קיימו בסוכות טקסי ערבות - s:משנה סוכה ד ה וניסוך מים על המזבח; ר' עקיבה אמר שהתורה המליצה על הטקס: s:תוספתא/סוכה#תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת סֻכָּה פֶּרֶק ג יח - אבל הוא בכלל לא נזכר בתורה. הם התירו כניסה של "ישראל" לאזור הכוהנים. וקבעו שכל ישראל - חברים, כלומר טהורים, לא "עמי-ארצות"; הסתמכו על s:ירושלמי חגיגה ג#הלכה ו גמרא: עיר שחוברה לה יחדיו (תהלים קכב ב-ג) היא שעושה את "כל ישראל חברים". הצדוקים ניסו להפריע: כשחל שביעי של סוכות בשבת, שמו אבנים על הערבות; אבל הפרושים התירו להזיזן בשבת: s:תוספתא/סוכה#תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת סֻכָּה פֶּרֶק ג א.

בית הלל ובית שמאי

פילוג שחל בתוך הפרושים. ככלל, בית בית הלל רואים בכל פעילות בחיים - ערך דתי: "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים", s:משנה אבות ב ב; בית שמאי מפרידים בין פעולות חולין לבין מעשים לשם קודש. למשל:

• נקיון הגוף. בית הלל - מצווה: "לעשות מצווה אני הולך... לבית המרחץ"; בית שמאי - חובה "בזויה", רע הכרחי: "נעשה חובותינו עם הגוף הזה" (אבות דרבי נתן נוסחא ב', ל)
• קריאת שמע. בית הלל - בכל מצב בחיים; בית שמאי - רק בהפסקות מיועדות לכך, ובתנוחות מסויימות: "בערב יטו... ובבוקר יעמודו."
• קורבן אשם. שמאי (ורבי אליעזר בן הורקנוס, בבא בן בוטא): תחושת אשמה תמידית; הלל: רק בעקבות מעשה מסוים.
• קורבן התמיד. שני כבשים ביום, הלל: כי כובסים עוונות של ישראל; שמאי: כובשים, אבל העוונות נשארים כבושים.

ערב חורבן בית המקדש, מחלוקת על היחס לנוכרים הגיעה לאלימות, ותלמידי שמאי הרגו בתלמידי הלל: s:תוספתא/שבת/א#הלכה טז

• תנורו של עכנאי: ר' אליעזר "הוכיח דעתו במופתים, אבל רבי יהושע בן חנניה קבע: "לא בשמים היא", בהשאלה מs:דברים ל/כתיב יא-יב; וגם: שהתורה נמצאת בארון הברית/העדות, ולא בשמים, שם נמצא רק אלוהים. קנוהל: גישה רציונליסטית, השואפת לאוטונומיה של האדם, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם", s:תהלים קטו/כתיב טז; לתקן תקנות, להכריע ולפסוק, ללא נבואה וללא התגלות.