הנאום האחרון של משה

הנאום האחרון של משה

מידע כללי
מאת	מיכה גודמן
שפת המקור	עברית
סוגה	עיון
הוצאה
הוצאה	כנרת זמורה-ביתן דביר
מקום הוצאה	אור יהודה
תאריך הוצאה	2014
מספר עמודים	382
קישורים חיצוניים
מסת"ב	978-965-552-913-5
הספרייה הלאומית	003752020

הנאום האחרון של משה הוא ספר עיון לקהל הרחב מאת מיכה גודמן, שיצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר ב-2014, שעוסק בחומש דברים, שאותו הכתיב אלוהים למשה, על פי המסורת.

ספריו הקודמים של גודמן (שיצאו בפורמט דומה) עסקו בדמויות מרכזיות בתולדות הפילוסופיה יהודית באמצעות ניתוח ספר אשר נכתב על ידי אותה דמות. כך גם "הנאום האחרון של משה". הספר מנתח את תוכנו של החומש, שכתוב כנאום פרידה של משה לפני מותו. כדרכו, מציע גודמן פרשנות חדשה ורדיקלית. גודמן לומד מהנאום כללים של מנהיגות, הנהגת מדינה, מוסר חברתי, פולחן דתי ועוד, כפי שמשה רצה להנחילם לעם ישראל, לדעתו של גודמן ושל פרשנים אחרים.

תוכן הספר

בספר שלושה חלקים, ונספח.

• חלק א' מתאר שתי מהפכות רעיוניות שמשה יוזם, לדעת גודמן: צמצום ההיקף והחשיבות של הפולחן הדתי; והגבלות על כוחו של השלטון, המלך. לשתי המהפכות מטרה משותפת: להכין את העם שיצא מעבדות במצרים ונדד במדבר – לחיים עצמאיים בארץ ישראל, בהיעדרו של משה, ובאופן שהעם לא ינטוש את הוראות התורה, ושהמלכים שיבואו לא יושחתו.
• חלק ב' הוא ניתוח מפורט של הסכנות שצופה משה בנאומו, על פי הפרשנות של גודמן. משה חושש שהיעדרו הקבוע ייצור משבר קשה, בזוכרו שהיעדרותו ל-40 ימים בלבד הביאה את העם להיכשל בחטא העגל. חשש נוסף הוא שחיי הרווחה והעוצמה המדינית יגרמו לעם לגבהות-לב, והוא יושחת מן הבחינה המוסרית-חברתית. האמצעים שבוחר משה כדי להתמודד עם קשיים אלה, הם: חינוך של העם, בדרך של זיכרון העבר, לימוד חוזר ונשנה של התורה, טיפוח של ענווה ורגישות חברתית; והגבלות על כוחו של המלך, כדי שגם הוא לא יושחת ושהנהגתו תהיה צודקת ומועילה.
• בחלק ג' מנתח גודמן את ההתרחשויות ההיסטוריות בדורות הראשונים לישיבה בארץ, ואת כישלון חזונו של משה. גודמן משווה את מנהיגותם של שני מנהיגים: יהושע בן נון ושלמה. דרך ההבדלים ביניהם, גודמן מדגים את פרשנותו להצלחה ולכישלון שלאחריו. בסוף החלק הזה גודמן מחווה דעה באשר למה שניתן ללמוד מן הנאום לימינו.
• בנספח עוסק גודמן בשאלה: מי כתב את חומש דברים. בדומה לתפיסתו של אחד העם, מסקנתו היא שאין זה משנה כלל לעניין השפעתו הגדולה על ההיסטוריה של העם היהודי, ואף של העולם המערבי כולו. רעיונות פוליטיים שהולידו את הדמוקרטיה המודרנית, כמו: שוויון, פלורליזם, סולידריות חברתית, הגבלת השלטון כדרך לשמירת החירות, שורשים שלהם מופיעים כבר בחומש דברים, אך באופן נסתר. קיומם של הרעיונות בספר אינו ניכר, בין היתר משום שהושתקו במרוצת השנים. בהמשך דן גודמן בשאלה עצמה, אם את הנאום אמר משה מתוך דעתו, או שהביא את דברי האלוהים כלשונם; והוא סוקר את הפרשנויות השונות בעניין.

חידושיו של הספר

כדרכו, מציג גודמן שורה של פירושים מקוריים, בצד פירושים ידועים; ובהם גם פירושים רדיקליים במובן שהם שונים באופן מהותי מפרשנות מסורתית.

משה כמהפכן

• המוות של משה הוא מחאה כנגד תרבות המוות המצרית, הראוותנית והחומרית: כנגד הקברים המפוארים של פרעוני מצרים, למשה אין קבר כלל. אחרי שהוציא את העם ממצרים, זוהי דרכו להוציא את המצריות מנפשו של העם.
• בנאומו, משה מצמצם למינימום את חלקו בעיצוב העבר, כדי לומר לעם שהם מסוגלים להסתדר בלעדיו. הספר האנושי ביותר בתורה, זה שנאמר בפיו של משה, וקיימת דעה שמשה אפילו ניסח אותו – הוא הספר שמצמצם את האדם, ומרומם ביותר את האלוהים, כמקור התוקף של התורה ושל ההנהגה. הוא נדרש לכך, דווקא מפני שהמונותאיזם הוא מהפכה גדולה כל כך, לא רק בכך שאלוהים הוא אחד, אלא שאלוהים איננו נוכח, ועל כן קשה לתפוס שלא האדם הוא המנהיג.
• מהפכה ראשונה: ריקון של כל המרחב מהפולחן הדתי – פרט לבית המקדש; ובו בזמן הוצאה של האלוהים מנוכחות בתוך המקדש.
• מהפכה שנייה: בניגוד מוחלט לנוהג במלכויות האליליות של הזמן – משה מניח תשתית חינוכית למנהיג העתידי, המלך, בכך שהוא ידע שהוא ככל האדם ושחלות עליו מגבלות, כדי שלא יגבה ליבו ולא יושחת. המלך בישראל אינו שליט מוחלט, הוא חייב להיות נשלט. לא נדרש ציות למלך – המלך חייב בציות לתורה. המלך לא שולט בחסד אלוהים – העם הוא שרוצה במלך "ככל העמים"; העם יקבל מלך, אבל שלא ככל העמים – יהיה זה מלך מוגבל.
• האתגר הגדול איננו כיבוש הארץ, אלא – שמירה על ההצלחה, ההישארות בארץ. הצלחה מוגזמת – היא בסיס לכישלון; כוח מוגזם – יאבד.
• בניגוד למקובל במסורת: שלא היה נביא כמשה (ככתוב בהמשך ספר דברים: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים) – משה עצמו אומר, שבעתיד כל נביא יהיה כמוהו, וכל אחד יוכל לקבל את דבר האל. הוא מכין את העם לקבלת אלוהים ללא מתווכים.

הכישלון והתיקון

• גודמן מכנה את ספר דברים "נאום של אדם פסימי." משה דורש מהעם להיות נאמן לתורת ה', ועם זאת הוא צופה את הכישלון, ומבשר לשומעיו ומזהירם, שכתוצאה מכישלונם הם יאבדו את ישיבתם בארץ ישראל.
• גודמן מתייחס למכלול הסיפור התנ"כי, בתקופה המדוברת, כ"סיפור של כישלון." הוא מדגים זאת בכך שמסופר בו על שתי יציאות לצורך ייסוד חיים חדשים: יציאת אברהם מארם נהריים, ויציאת מצרים. שתיהן הסתיימו בחזרה מאונס, לאותם מקומות: גלות בבל, והבריחה למצרים בעקבות רצח גדליהו בן אחיקם. הסיבה היא זהה: הכישלון לקיים את צוואתו של משה.
• משה נענש בכך שלא נכנס לארץ, בגלל שלא דיבר אל הסלע כדי להוציא ממנו מים (אלא הכה בו). אבל יש לכך תיקון: דיבורו של משה, נאומו האחרון, כביכול נכנס לארץ במקומו, והיווה את חזון הישיבה על אדמת הארץ.
• הברית בין העם לאלוהים נכרתה שלוש פעמים: בקבלת התורה בהר סיני, לפני מות משה במואב, ובשכם. אבל רק בפעם השלישית הדבר נעשה במצב של עצמאות, ומתוך בחירה מלאה וחופשית: ללא איום במלחמה, ללא ניסים גלויים. "העם הפך מהעם הנבחר... לעם הבוחר."

החינוך

נאומו של משה מכיל רעיונות לחינוך האדם, יהיה זה בן-העם או המלך, לציות לתורה ולמידות טובות; וזאת בעיקר לאור הקושי הגדול לממש זאת בחיים שגרתיים, מתוך עצמאות ועוצמה מדינית.

• זיכרון: יש ללמוד את העבר, ולהשתמש בתודעת העבר כדי להתמודד עם אתגרי ההווה. לכל עם יש צורך בסיפר, והמפתח לסיפור יעיל הוא: העיתוי שלו. בעת חשש ממלחמה – יש לזכור את הניסים. כנגד סכנת הרווחה והעוצמה – יש לזכור את התנאים במדבר, ולהפנים שכל הטוב איננו מובן מאליו, ומקורו באלוהים.
• שינון: כדי ללמוד את התורה היטב, יש לחזור עליה שוב ושוב. על כן גם נקרא חומש דברים "משנה תורה".
• אבל, דברים איננו חוזר על החומשים שקדמו לו במדויק – הוא "מצנזר" אותם במידת מה. את כל הקורבנות, שיש סכנה שייהפכו לעיקר וישמשו לחיפוי על מעשי עוול – אותם הספר מעלים; הוא מבליט רק את הקדשים קלים, שהם קורבנות שנאכלים על ידי המקריבים, או שמחולקים לעניים. לדעת גודמן, זוהי הסטה של הדגש מן הפולחן (שאיננו מיותר, אבל תפקידו מצטמצם) – אל הצו החברתי.
• גודמן מראה הבדלים נוספים בהדגשות של המצוות, בין החומשים האחרים לבין דברים. בשמות, עיקר המצווה בשבת היא: לנוח מעמל השבוע (כדי להזכיר את בריאת העולם ואת יציאת מצרים); בדברים: המצווה מוצגת כ"להניח", לתת לאחרים לנוח (כולל העבד והגר); לשחרר את השליטה.

בשבח המבוכה

רעיון דומה הביע גודמן בשני ספריו הקודמים. למשל, בחלומו של הכוזרי: המעשים (המתגלמים במצוות) חשובים יותר מן הכוונות. באשר לאמונות – ריה"ל העדיף את המבוכה ואת הספק, ולא הכריע לכאן או לכאן בשאלות של התאולוגיה, שאיננה מרכזית ביהדות.

מבחינת הדגש על מצוות חברתיות מול מצוות פולחניות, ספר דברים הוא האנושי והמוסרי ביותר מבין החומשים; אבל הוא גם האלים ביותר, מבחינת המצווה להשמיד את עמי כנען, כולל נשים וילדים. גם כאן, אל מול האלימות הקשה, שקשה לקבלה מעמדה של מוסר הומניסטי, גודמן מציע, לא למצוא תירוץ שמשלים בין השניים, אלא: לקבל שהאמת מורכבת וקשה להבנה, שיש גם בתוך התורה עצמה רעיונות שנראים לנו סותרים, ולהישאר עם המבוכה. וכך הוא מבין את הפסוק, "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהילים ס"ב יב): תפיסת האל היא אחת וחסרת סתירה, אבל לאדם היא עשויה להתגלות לפעמים בשני דברים שנראים כסותרים.

רעיונות נוספים

שני ממשיכים של משה

גודמן מעמת את אופי ההנהגה של היורש של משה, יהושע, כנגד המלך האחרון של הממלכה המאוחדת, שלמה.

• יהושע ביטל את עצמו, היה "עבד משה", ולכן הצליח וזכה להיקרא "עבד ה'". הוא חיקה את משה: דרש מהעם להתקדש 3 ימים לפני הכניסה לארץ; קיבל מאלוהים את נס הייבוש של נהר הירדן; זכה להתגלות של מלאך שאמר לו, כמו למשה: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ"; וגם הוא נשא נאום פרידה. הוא ברח מפני הכבוד – וזכה להיות מנהיג מצליח ומכובד, הנביא היחיד שציווה על כוחות הטבע לעצור, ואלוהים נענה לו.
  • רק פרשה אחת העיבה על מנהיגותו – המעל של עכן בן כרמי בשלל. אמנם זהו חטא של יחיד, אבל הוא מלמד שכל הקהילה אחראית למתרחש בתוכה. מקורו של החטא: היהירות, התחושה שהרכוש הוא של האדם.
• שלמה התחיל את מלכותו בהצלחה, אבל הוא הפר את כל הכללים שנגזרו על מלך: הירבה סוסים, כסף וזהב, נשים, וסופו שאיבד את מלכותו ואת כל שהיה לו. "הקשר בין חכמתו לבין חטאיו אינו דיאלקטי (משלים), אלא הוא סיבתי... שלמה המלך לא הצליח להתמודד עם ההצלחה. הוא היה לקורבן שלה."

תחילת התורה שבעל-פה

בשאלת המחלוקת, אם הספר נכתב בנוסחו של משה, או שהוא רק חזר על דברי האל – גודמן מעמיד את עצמו לצידו של יצחק אברבנאל, שכתב: משה כתב את דברים, ואלוהים אישר את הנוסח, וקבע אותו כחלק מהתורה. בדומה לכך, אמר ר' צדוק הכהן מלובלין: דברים הוא יצירה אנושית, שקיבלה תוקף אלוהי, ולכן הוא תחילתה של תורה שבעל-פה (שהיא פירוש אנושי, שבמסורת יש לה מעמד אלוהי). בהתאם לכך, גודמן גורס שזהו "הספר הראשון של התורה שבעל-פה." ר' צדוק הופך את הזהות: תושב"ע אינה תורה אלוהית, שאנשים מבטאים בשפתם; אלא היא תורה אנושית, שקיבלה תוקף אלוהי; וזוהי דעה רדיקלית.

הרלוונטיות לימינו

גודמן טוען שהרעיונות שבספר דברים הושתקו ברבות השנים, בגלל שהיו רדיקליים. חלקם אף שימשו את הביקורת הנוצרית כנגד היהדות המאוחרת, בטענה שזו שמה הדגשה יתרה של מצוות הפולחן, על חשבון מצוות ה"מוסר" (וזאת, על פי פרשנות זו, בניגוד לחזונו המקורי של משה). לדעת גודמן, כיום ראוי לחזור ולעורר את החזון הזה, משום שהוא רלוונטי למציאות החדשה של עצמאות העם היהודי בארצו.

המהפכה הגדולה של דברים הצליחה רק אחרי החורבן, בגלות. רק שם, בלא מקדש ומלוכה – הגיע העם היהודי למדרגה מוסרית גבוהה. בתקופה שקמה הציונות, כשעם חלש הפך לחזק, גודמן מבקש לזכור זאת, ולחיות במדינת ישראל לאור החזון של משה: "על פי מגילת העצמאות, הציונות נשענת על חזון הנביאים... אך מכיוון שהמדינה של ימי התנ"ך בעצם לא הגשימה את חזון הנביאים... תביעתה של מגילת העצמאות... היא בפועל התביעה שמדינת ישראל תהיה המדינה הראשונה אי-פעם שמתממש את חזון הנביאים."

בריאיון עם גודמן, הוא אף אמר: "מטרת ספר דברים היא ליצור תחושת שבריריות. בוגר הספר צריך להרגיש שהקיום שלנו פה שברירי, ורק אם נאמין שאנו לא כאן לַנֵּצַח – נישאר כאן. אם תאמין שאנו כאן לנצח-נצחים – ימינו כאן ספורים".

קישורים חיצוניים

ציטוטים בנושא הנאום האחרון של משה בוויקיציטוט

• הנאום האחרון של משה, באתר OCLC (באנגלית)