משתמש:ישראל קרמר/מרגיטה

שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

מרגיטה (רומנית: Marghita, הונגרית: Margitta, יידיש: מארגארעטן) היא עיר במחוז ביהור ברומניה שהוא חלק מאזור קרישאנה שחלקו הרומני מהווה היום חלק מחבל טרנסילבניה. עיר המחוז היא אורדאה (גרוסוורדיין בפי היהודים) שיישובי הסביבה, ובכללם מרגיטה, קשורים אליה בקשר הדוק הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית-תרבותית.

אוכלוסיית העיר ב-2002 מנתה 17,291 תושבים מהם 53% רומנים, 43.2% הונגרים, 2.8% צוענים ו-1% אחרים.

תולדות העיר

מקור השם הוא מהשם מרגיט שהוא צורה של השם מרגרט שמקורו ביוונית ומובנו פנינה [1]. הוא על שם רוזנת מקומית בשם מרגרט (או מרגיט) מבית צ'אקי, הפאודל של האזור באותו הזמן. הרוזנת התאבדה בקפיצה לנהר הברטיו בגלל אהבה נכזבת.

הפעם הראשונה שבה נזכרה העיר במסמך הייתה ב-1216. במאה ה-14 העיר הייתה באחריות פאודלית של בעל אחוזה הונגרי.

ב-1376 לאיוש הראשון מלך הונגריה העניק למרגיטה רשות לארגן יריד והמקום הפך במאות הבאות לעיירת שוק. התקוממות של איכרים נגד המערכת הפאודלית ב-1467 ו-1514 השפיעו על מרגיטה.

בתחילת המאה ה-16 הונגריה הפכה לפרובינציה עות'מאנית עד 1692.

ב-1823 שריפה גדולה כילתה כמחצית מבתי היישוב.

לאחר מהפכת 1848 האיכרים לא שירתו עוד כצמיתים והייצור התעשייתי החל להתפתח.

עקב התמטטות כוחן הצבאי של "מעצמות המרכז" בהשפעת תוצאות המלחמה, פרצה בהונגריה באוקטובר 1918 המהפכה הרפובליקנית-סוציאליסטית שעד מהרה פינתה מקומה לרודנות קומוניסטית. כמו בכל ערי השדה במדינה, הוקם גם במרגיטה דירקטוריון מקומי בהנהגת ותיקי תנועת הפועלים. תקופת ביניים זו בפוליטיקה ההונגרית הסתיימה לאחר מספר חודשים עם פלישת הרומנים להונגריה וטרנסילבניה, הקמת המשטר הלאומני של הורטי בהונגריה בחסות רומנית, וסיפוח טרנסילבניה לממלכת רומניה.

הקהילה היהודית במרגיטה

תולדות הקהילה

עדויות ראשונות על חיים יהודיים

אין עדות על ראשית הקהילה היהודית במרגיטה והעדות הראשונה היא בדו"ח מתוך קובץ "האגרות אל הממשל בפרסבורג" מתאריך 1 בנובמבר 1721 בחתימת ידו של ליפוט פורטסנר, פקיד "מחוז מרגיטה" דאז, וזה לשונו: "ב-1.11.1721 מודיע פורטסנר ללשכת הממשל שהיהודים ברחו ממרגיטה מאימת המורדים הרומנים, ומצאו לעצמם מקלט ארעי בערים נאגי-קרולי ונאגי-ורד. כשם שמרד הקוזקים בראשות חמלניצקי באדוניהם הפולנים פגע בראש ובראשונה ביהודי אוקראינה, כך מרד האיכרים הרומנים באדוניהם ההונגרים פגע בעיקר ביהודים.

לא ברור מתי חזרו היהודים אך התגלה שב-1742 הוקם בית הכנסת מעץ. כשהחלו בהקמת בית כנסת חדש ב-1861 ופירקו את מבנה העץ של בית הכנסת הישן, נמצאה מגילה מתחת ליסודות ובה נכתבה שנת הקמתו.

העדות הראשונה על רב בעיירה היא מצבה משנת 1820 שבה כתוב: 'פ"נ הרב גבריאל הכהן נפטר בשנת תק"פ'.

מתחילת חיי קהילה מסודרים עד הנאציזם

חיי קהילה מסודרים החלו רק בסביבות שנת ה'ת"ר (1840) ובה'תר"ד נוסדה חברא קדישא של מרגיטה.

העדות הראשונה על מניין תושבי מרגיטה ובהם היהודים היא תעודה שנכתבה על ידי קארול פאלפי, סרן בדימוס בצבא הונגריה שבה מפורט מניין בתי העיירה ומניין התושבים בהתפלגות דתית ביוני 1872: 621 בתים ו-3900 תושבים שמהם 2,400 קלוויניסטים, 800 קתולים ו-700 יהודים. וכן מובאים פרטים נוספים על הקהילה היהודית: מוזכר שבניין בית הכנסת הוא בניין נאה ושקיים בית ספר יהודי, ומובא שבקהילה שלושה סוחרים בשם אברהם אלטמן, חיים וייס ומוריס קאלוש, שני רופאים שאחד הוא ד"ר גלבשטיין המשמש כרופא פנימי והשני ד"ר מוריס ולנשטיין המנתח, וגזבר חוג קוראי ספרים, ד"ר ליפוט גלבשטיין.

כתוצאה מאביב העמים ב-1848 קיבלו יהודי הונגריה שוויון זכויות מלא שניתן להם ב-1867 על ידי הקיסר פרנץ יוזף הראשון כחלק מנתיניו היהודיים בקיסרות אוסטריה הונגריה. שוויון זכויות זה הביא להתגברות תנועת ההשכלה ועלייה גדולה בהתבוללות על חשבון שמירת הדת והזהות היהודית. למרות שוויון הזכויות הן לא הוכרו כמיעוט לאומי על ידי הממשל ההונגרי, ונרשמו במרשם התושבים כיהודים בני דת משה בני הלאום ההונגרי כדי לשפר את אחוז ההונגרים בקיסרות.

ב-1900 גרו בעיר 940 יהודים מ-5200 תושבים (18%) וב-1930 עלה מספר היהודים ל-1,600 מתוך 6,000 תושבים (27%).

בעשור השני של המאה העשרים החלו חסידים להתיישב במרגיטה. בתחילה חששו האשכנזים הוותיקים מפילוג ומריבות בקהילה בגלל שבאו לבית הכנסת בלבוש החסידי השונה ואף פתחו בית כנסת משלהם שבו התפללו בנוסח ספרד לעומת נוסח אשכנז שהיה מקובל עד כה בקהילה. החששות נתבדו ושני הקהילות חיו בשלום ובאחווה זה לצד זה, והחסידים נטלו חלק פעיל בכל עניין ציבורי וחברתי. בית הכנסת החסידי גדל במשך הזמן עם התרחבות הקהילה והגיע למאות מתפללים (50 בתי אב). אישיות חסידית חשובה שהתיישבה בעיירה היא הרבי מראזלה, ר' יהודה יחיאל טאוב, אביו של הרבי מקאליב היושב בירושלים, ר' מנחם מנדל טאוב.

רק בשנות ה-30 של המאה ה-20 גברה ההכרה הלאומית היהודית של יהודי הונגריה שהתבטאה בתמיכה בציונות (למעט הקהילה החרדית שרובה ככולה הייתה נגד הציונות, אך הייתה בעלת זהות יהודית עמוקה מעצם שמירת המצוות), וכן בהצבעה לרשימת "המפלגה היהודית" בבחירות לבית הנבחרים ההונגרי. בראש המפלגה עמדו תאודור פישר, מאיר אבנר ויוסף פישר.

במלחמת העולם הראשונה נהרגו אחד-עשר מיהודי העיירה ששירתו בצבא ההונגרי (שמונה מהם בשדות הקרב ושלושה מתו מפצעיהם), ושבעה נפצעו בדרגות שונות. אחדים מהם קיבלו אותות הצטיינות, והמשפחות של מאיר גרינפלד וברנט וייס שהיו להם דרגות נכות של 75%, לא נכללו בגירוש היהודים בשואה.

עד תקופת עליית הנאצים לשלטון כמעט ולא היו לא רדיפות יהודים, ולעומת קהילות רבות אחרות חיי הקהילה היהודית היו בדרך כלל שקטים ושלווים ואף ללא מריבות. בכל מקרה, כמו בכל אירופה, יהודי טרנסילבניה סבלו בתקופות של שינויי משטר כמו בין שלטון הקיסר פרנץ יוזף לרודנות הקומוניסטית והמשטר הלאומני של הורטי. זאת לא רק בגלל יהדותם, אלא גם בגלל נאמנותם המופגנת לשליטים הקודמים. לאחר החלפת הממשל הצבאי בשלטון אזרחי, השתפר המצב במידה ניכרת. השלטון הרומני קשר קשרי ידידות עם ההיהודים והשאיר את האוטונומיה הקהילתית בטרנסילבניה על כנה, בניגוד למה שהיה מקובל בחלקי רומניה האחרים.

היחס ליהודים היה שונה מאשר למיעוטים האחרים ובייחוד למיעוט ההונגרי: הרומנים שלחמו לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, קיבלו כאות תודה שטחים על חשבון מדינות המרכז כאוסטריה והונגריה (שהיו בזמן המלחמה עדיין בשלטון קיסרי אחד), אך בהן היו בני מיעוטים שהיוו 40% מרומניה לאחר סיפוח השטחים החדשים. הרומנים חרדו מהם ובעיר מכשלושת מיליון ההונגרים בטרנסילבניה שמטרתם המוצהרת הייתה השבת החבל להונגריה. כדי להחליש את המיעוט ההונגרי אסרו הרומנים על רבע מיליון היהודים דוברי ההונגרית להירשם כהונגרים. היהודים שהעדיפו בכל מקרה להיחשב כמיעוט לאומי, נרשמו רשמית כיהודים. מסיבה זו הרומנים העדיפו את היהודים על פני המיעוט ההונגרי.

כמו במדינות הקומוניסטיות האחרות, גם ברומניה יהודים רבים נהו אחרי התנועה הקומוניסטית והתא הקומוניסטי היהודי במרגיטה היה מהגדולים והחזקים. ב-1924 הוצאה התנועה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק ברומניה, שאמנם לא הייתה דמוקרטית אך לא רצתה ללכת לפי משטרם של אחרים ולהיות כמו מדינת-בת של ברית המועצות כפי שהיו למשל פולין וצ'כסלובקיה. כדי להסוות את פעילותם, הקימו הקומוניסטים היהודים ברומניה את "גוש העובדים". תכסיס זה לא הוליך שולל את השלטונות הרומניים שעקבו אחר כל צעד של פעילי התנועה. פעילים אלו נאסרו מדי ונחקרו, כשהקומוניסטים במרגיטה נחקרו במשטרת אורדאה. בתקופה מאוחרת יותר השלטונות נקטו בצעדים חריפים יותר ודנו פעילים קומוניסטים למאסר ממושך.

האווירה השקטה נעכרה מדי פעם על ידי פרעות אנטישמיות ובייחוד בערים הגדולות. למשל, ב-1927 הסתיימה ועידה ארצית של סטודנטים בגרוסוורדיין בפרעות ובהריסת מוסדות הקהילה היהודית, הריסת בתי כנסת ושריפת ספרי תורה וניפצו חלונות ראווה של חנויות יהודים, אך לא היו פגיעות בנפש. כך עשו גם בבאנפי הוניאד ובקלויזנבורג. רבה של גרוסוורדיין גזר תענית ציבור ואמירת סליחות ביום י"ג בכסלו מדי שנה על הריסת בתי הכנסת ושריפת ספרי התורה.

בשנות ה-20 הופיעו במרגיטה הניצנים הראשונים של הציונות על פלגיה השונים. רובם ככולם של חברי התנועה הלאומית היו צעירים.

על אף ההתפלגות הרבה של השקפות יהודי מרגיטה שהיו בהם חרדים שאינם חסידים, חסידים במסגרת אגודת ישראל, חסידים בלתי מפלגתיים, חילונים סוציאליסטים, קומוניסטים, ציונים שומרי מצוות, ציונים חילוניים, לא נפגעו כלל יחסי האחווה ושותפות הגורל בין יהודי העיירה. פרנסי הקהילה וראשי המוסדות נבחרו לפי כישוריהם ללא קשר להשקפת עולמם, והנזקקים קיבלו תמיכה לפי צרכיהם ולא לפי עמדתם הפוליטית.

בתקופת הנאציזם

ממשלת גוגה-קוזה ששלטה בין סוף דצמבר 1937 ל-10 בפברואר 1938 הייתה אנטישמית ותכננה לגרש ולהשמיד את היהודים, אף לא הספיקה לפגוע כלל ביהודים וברכושם עקב שלטונה קצר הימים שנבע מקשיים כלכליים שהערימו עליה מדינות מערביות ודמוקרטיות. כדי למצוא תירוץ לגירוש המתוכנן הוציאה הממשלה הזו פקודה שלפיה כל 900,000 יהודי הממלכה חייבים להמציא תעודה המאשרת את אזרחותם הרומנית שלושה דורות לאחור.

לאחר נפילת הממשלה, הוכרזה רודנות מלוכנית והרחוב היהודי נרגע, אך פקודת האזרחות לא שונתה, והיהודים התרוצצו וכיתתו רגליהם ברחבי רומניה כדי להשיג את התעודה, וזו הושגה גם באמצעות מתת שוחד לפקידים. בתוך כשנה כל היהודים השיגו את תעודת אישור האזרחות.

בשנתיים האחרונות של הכיבוש הרומני לפני הכיבוש ההונגרי בצפון טרנסילבניה בחסות הנאצים, התגברה האנטישמיות ברומניה ובטרנסילבניה בכלל, אך עדיין היה זה מעט לעומת הצפוי בהמשך.

בשלטון ההונגרי בחסות הנאצים

ההונגרים והרומנים היו בני ברית של גרמניה הנאצית, אך ללא היישוב הסכסוך ביניהן על טרנסילבניה, הגרמנים לא היו יכולים להגיע לשיתוף פעולה מלא איתם, והיטלר החליט לחלק ביניהן את החבל הזה. ועידת ההכרעה של "מדינות הציר" החליטה באוגוסט 1940 שחלקה הצפוני של טרנסילבניה המאוכלס ברובו בהונגרים יוחזר להונגריה. מרגיטה נמצאת בחלק זה כמו גם אורדאה, סטמר ווישאו דה סוס. ב-6 בספטמבר נכנס הצבא ההונגרי למרגיטה, ובחודשיים הראשונים של הממשל הצבאי הוחמרה האפליה נגד יהודים והרדיפות כנגדם. חוקי האפליה שהגבילו את זכויות היהודים יושמו במלוא חומרתן, קמו איגודים מקצועיים אנטישמיים כמו "ברית בארוש" והחלה דחיקת היהודים מענפי הכלכלה השונים. עובדי מדינה ואקדמאיים, נפגעו מהגזרות ובין יהודי מרגיטה היו מעטים כאלה. אך בעלי המלאכה, הסוחרים, המתווכים וכדומה, במרגיטה ובמקומות אחרים, התפרנסו בכבוד כיוון שהשלטונות לא היו יכולים לוותר בימי מלחמה על יוזמת היהודים בתעשייה ובמסחר ועל בעלי המלאכה היהודיים. אמנם מספר הנזקקים הלך וגדל, והיו כאלו כדי שנקטו תחבולות שונות נגד החוקים החדשים לפרנס את משפחתם, ולרוב יצאו בשלום מעסקיהם.

עם הקמת הממשל האזרחי חלה רגיעה משמעותית ברדיפת היהודים והממשל לא הציקו במיוחד ליהודים והאסירים הפוליטיים היהודיים שוחררו, אך עדיין חוקי האפליה נגד יהודים המשיכו להתקיים והמשיך היחס האנטישמי. הרגיעה במרגיטה נמשכה כשנה וחצי עד אביב 1942.

המצרכים הבסיסיים כמו קמח, שמן, סוכר, מלח וכו' היו קצובים במנות קטנות לפי מספר הנפשות בכל בית. לבעלי החנויות היהודיים לא הייתה גישה למצרכים האלו אלא רק לסוחרים נוצריים ניתנה הזכות לחלק ולמכור מצרכים קצובים, ורק דרכם יכולים היו המוצרים להגיע לשוק השחור, מה שכמובן היה נגד החוק. בחודשמאי בשנת 1942 תפסו השלטונות במרגיטה כמות גדולה של סוכר בשוק השחור שהוברח מהקואופרטיב "האנגיא". מפני שכמה מבין קבוצת המבריחים היו יהודים, העלילו על כל יהודי העיירה שהם אוגרים כמויות מזון גדולות. ב-10 במאי שחל בשבת כעשר קבוצות פקחים בליוו ז'נדרמים ערכו חיפוש יסודי ביותר בבתי היהודים ובחצרותיהם והעלו חרס בידיהם, ולא נמצא מזון בסיסי מעבר לכמות שהוקצבה ולו בבית יהודי אחד.

הם החליטו לנקום ביהודים על כישלונם והכריחו את הרב לחלל את השבת ברבים לבוא לחקירה על כד השומן אווזים שראו אצלו עם ה"קורפוס דילקטי" בידו כשמתחילת שלטון ההונגרים אין עירוב ביישובי היהודים שתחת שלטונם, זאת למרות שאין בכך כל עברה והנוצרים מחזיקים כמויות גדולות יותר של שומן אווזים. באותה שבת לא התקיימו תפילות בבתי הכנסת כיוון שהיהודים פחדו להיראות ברחובות ולא ידעו את סיבת החיפושים הפתאומיים. מבצעי החיפושים דיווחו לממונים עליהם ולראשי המועצה המקומית שאמנם לא נמצא אף בבית אחד כמות מזון קצוב שתצדיק משפט פלילי, אך עם זאת אפשר לקבוע באופן כללי שיש ליהודי די מזון לזמן ממושך. על סמך הודעת המחפשים הוחלט להטיל עונש קיבוצי על יהודי מרגיטה ולא לספק להם מזון קצוב במשך שבועיים.

בהמשך ניחתה על היהודים גזרה קשה נוספת: היהודים גילאי 42-24 , בעיקר אמידים, ואינטלקטואלים והשמאלנים מבין העניים והפועלים, חויבו להתגייס לשירות עבודה צבאית בחזית הרוסית. המטרה של חוק שירות העבודה הייתה חיסולה של השכבה המשכילה והעשירה של יהדות הונגריה. כ-70,000 יהודים נלקחו לפלוגות העבודה בין 20 ביוני 1942 ל-1944 ומעטים חזרו, כשרבים נרצחו בידי מפקדיהם, וכך כמעט כל מגויסי פלוגות העבודה 110/1 ו-110/2.

בסוף 1943 וראשית 1944 עוד הייתה תקווה ביהדות הונגריה שימי הנאצים קרבים לקיצם בעקבות התקדמות הרוסים ופריצת כוחות המערב בעיקר בחזית האיטלקית, אך התקוות התבדו לחלוטין.

ימי הכיבוש הנאצי

הנאצים כבשו את הונגריה ובכלל זה צפון טרנסילבניה ב-19 במרץ 1944 (כ"ד באדר ה'תש"ד). לו הבינו היהודים את המצפה רבים היו יכולים לברוח לרומניה, להשיג ניירות מזויפים או להסתתר בבונקרים, אך רק מעטים עשו זאת. כשרצו לברוח כבר היה מאוחר מדי, גם כי מעטים ידעו שאחרי הפרעות ביאסי ובבוקרשט ב-1941, נרגעו הרוחות ברומניה באופן משמעותי, אף שהייתה אנטישמיות רבה. יהודי רומניה יצאו מהשואה באבדות מעטות יחסית ואף הגישו עזרה ליהודים שהגיעו אליהם.

איסוף יהודי מרגריטה והסביבה בגטו שהוקם בפרברי אורדאה, בירת מחוז ביהור, בבית הספר לרכיבה, החל בי' באייר ה'תש"ד (3 במאי 1944) ונמשך שבוע ימים. כל יום נאספו 300-200 נפשות. במשך שבועיים חוסל הגטו וכולם נשלחו למחנות הנאצים, למחנות ריכוז, עבודה ולמחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הצעירים והצעירות נשלחו למחנות העבודה בגרמניה כשגם מהם מעטים חזרו ובהם כ-15% מיהודי מרגיטה שגורשו למחנות אלו. השאר נשלחו למחנה המוות בירקנאו ומהם חזרו מעטים עוד יותר. כ-2,100 יהודים תושבי מרגיטה שהיוו כרבע מ-8,600 התושבים, נשלחו למחנות הנאצים וכ-1,650 ניספו באושוויץ 2 בתחילת קיץ ה'תש"ד (1944). ג' בסיוון נקבע כיום זיכרון לקדושי מרגיטה.

גזירת הגירוש לא חלה על מגויסי שירות העבודה. אלו שמפקדיהם התנהגו כבני אדם ניצלו. במפקדה הטרנסילבנית של שירות העבודה קלט המפקד אימרה רויצקי שדרגתו מקבילה לסגן אלוף והיה חסיד אומות העולם, קלט לשירות העבודה בפיקודו יהודים רבים ככל שיכול היה, שלא היו אמורים להיות בין המגויסים כדי להצילם מהשמדה.

לאחר השואה

הצבא האדום כבש את מרגיטה כבר ב-20 באוקטובר 1944 ואף זאת לאחר עיכוב של כחצי שנה מפברואר בהרי הקרפטים סמוך לגבול רומניה. לאחר שהרומנים פנו עורף לבני בריתם הגרמנים באוגוסט 44' ועברו לשיתוף פעולה עם הרוסים, שני הצבאות התקדמו במהירות וכבשו את טרנסילבניה הצפונית וחלק משפלה ההונגרית בכחודשיים.

האוכלוסייה המקומית חששה שתצטרך לתת את הדין על התנהגודם כלפי היהודים והקומוניסטים ונאמונתם למשטר הפשיסטי ההונגרי ששיתף פעולה עם הגרמנים. אימרא שבו שהיה ראש העיר בימי הכיבוש הגרמני והיה אנטישמי שהתעלל ביהודים, התאבד בתלייה ביום כניסת הצבא האדום.

ימים ספורים לאחר שחרור העיירה, החלו להופיע יהודים בחוצותיה, משוחררים מהמחנות ומסתתרים שיצאו ממחבואיהם. לאחר חודשיים-שלושה התאספו 60-50 גברים יהודים עד גיל 40 וקהילת מרגיטה הוקמה מחדש ללא נשים, זקנים וילדים שלא נותרו מהם בחיים.

היהודים השבים שיקמו את בתיהם וחיפשו מקור פרנסה, ועדיין היו להם תקוות להיפג את בני משפחותיהם. רק בפברואר 1945 החלו לשמוע יהודי מחוז ביהור על תאי הגאזים ומחנות ההשמדה. מעדויות של יהודים שניצלו מאושוויץ. בתחילה לא האמינו יהודי מרגיטה שחזרו לדברים שקראו באחד העתונים באורדאה עדות של יהודי שניצל מאושוויץ, אך היהודים הראשונים ממרגיטה ששוחררו באושוויץ בידי הצבא האדום אישרו את הדברים בחזרתם לעיירה.

לאחר נפילת הנאצים גבר מספר היהודים שחזרו לבתיהם ועד סתו 1945 חזרו כ-400 יהודים למרגיטה, ו-50 נוספים שלא רצו לחזור ולבנות את ביתם על אדמת טרנסילבניה, היגרו אל מעבר לים או עלו לארץ. רוב יהודי מרגיטה התארגנו לעלייה לארץ-ישראל והשתתפו במפעל עליית 15,000 יהודיה רומניה לישראל באוניות מבולגריה בעלייה שנחשבה בלתי חוקית בעיני הבריטים ששלטו אז בארץ.

המפלגה הקומוניסטית דרבנה את היהודים להירשם כחברים בשורותיה כי לא היו לה שורשים בציבור הלא יהודי ברומניה בכלל ובטרנסילבניה בפרט. תועמלניה הטיפו ליהודים שזו חובתם המוסרית לרוסים ששחררו אותם מעול הנאצים והפאשיסטים ההונגרים, והיהודים היוו בתחילה את הרוב באספות המפלגה ובישיבותיה. לאחר התחזקות המפלגה הקומוניסטית הבינו גם הרומנים וההונגרים הלא יהודים כי כדי להסתדר בחיים כדאי להם להיות חברים במפלגה. המפלגה לא הכירה טובה ליהודים שעזרו לה בראשית דרכה וסילקה משורותיה כמעט את כולם כולל כאלו שהיו בעמדות ומפתח ולא נרשמו לעלות לישראל.

ב-1948 כשגברה השפעת המפלגה הקומוניסטית נאסרה כל התארגנות פוליטית ולאומית אחרת, כולל התנועה הציונית, כמובן ונעצרה העלייה לארץ. רק לאחר כשנתיים הותר לבקש לעלות לארץ וחלק גדול מהבקשות אושרו, וכחמישים משפחות עלו למדינת ישראל הצעירה במשך כשנה וחצי על סוף 1951. לאחר מכן סוף נסגרו השערים ו-90 המשפחות היהודיות שנותרו החלו להתייאש מהיתר העלייה לישראל. בסתו 1958 הכריזו השלטונות כי במשך ארבעה ימים יכולים היהודים להגיש בקשות לעלייה לארץ, וכ-80% מיהודי מרגיטה נרשמו לעלייה. רק לאחר כשנה החלו להתקבל האישורים הראשונים, ומתן האישורים על הבקשות האלו נמשך במשך שנים.

ב-1965 נותרו במרגיטה כ-20 משפחות יהודיות, ב-1976 מספר היהודים לא עלה על אלפית מ-12,000 התושבים, ובסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 נותרו שישה יהודים לכל היותר. רובם ככולם של היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגר למדינות אחרות.

רבנים ומנהיגי הקהילה

רבנים ודיינים

הרב הראשון הידוע של יהודי מרגיטה היה הרב שלמה זלמן מינצנט, שרוב שנות רבנותו בה היו עוד לפני שהייתה קהילה יהודית מאורגנת. הוא היה מהרבנים הידועים בדורו שכיהן בתפקיד בשנים תקפ"ה-תר"ה, ולאחר מכן כיהן כרבה של מיהאליפאלווה עד פטירתו בז' בטבת תרכ"ט.

הרב הלל ליכטנשטיין מונה לתפקיד בתר"י (1850) בהמלצת חברו לספסל הלימודים בישיבת החת"ם סופר בפרשבורג, הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, שהיה הרב אחריו והחל את שושלת רבני מרגיטה ממשפחת ויינברגר. בתחילה רצו בני מרגיטה למנות כיורשו של הרב מינצנט את הרב ויינברגר שהיה מוכר להם מהיותו חתנו של הגביר הנדיב ואיש החסד יעקב דוב הלוי פלדמן מהכפר פטרי הסמוך למרגיטה, אך הוא סירב לשמש ברבנות, והמליץ כאמור על הרב ליכטנשטיין. לאחר כמה שנים מונה הרב ליטנשטיין לרבנות קלויזנבורג, בירת טרנסילבניה, אך נאלץ לברוח משם בגלל שנרדף קשות על ידי הרפורמים בגלל שרצה שהקהילה היהודית בעיר תחזור לדרך הדתית המסורתית שהייתה לפני קיומה של התנועה הרפורמית. לאחר זמן מה של חיי דחקות באורדאה חזר בה'תרי"ט (1859) לשמש כראב"ד מרגיטה במשך 8 שנים. בה'תרכ"ז (1867) נפטר חותנו העשיר של ידידו הרב ויינברגר שנשאר בחוסר כל, והרב ליכטנשטיין העביר לו את המשרה הרבנית והוא עצמו עבר לכהן ברבנות סיקסו.

הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר שידוע בכינוי מהריא"ץ ("מורנו הרב יהושע אהרן צבי") כיהן ברבנות מרגיטה כ-30 שנים עד לפטירתו בכ"ח בכסלו תרנ"ב (1891). עוד לפני היותו רב בעיירה, גר בקרבת מקום לאחר שנשא לאישה בתקצ"ו (1836) את ביתו של הגביר יעקב דוב פלדמן מהכפר פטרי הסמוך למרגיטה. רעייתו זו נפטרה בצעירותה ונשא בתרל"ה את לאה-יוטא, ביתו של הנגיד נחמיה רוזמן. במרגיטה התפרסם שמו בכל רחבי המדינה ורבנים רבים וביניהם מחשובי רבני הדור, הפנו אליו שאלות הלכתיות בעניינים מסובכים.

בנו הרב שמואל זלמן כיהן בתפקיד 40 שנים עד פטירתו בי"ד בכסלו ה'תרצ"ד (1934). הוא נולד במרגיטה בשנת תרכ"ג ולמד בישיבת פרשבורג כאביו, אצל הרב שמחה בונם סופר, נכדו של הרב משה סופר. כשנה לאחר פטירת אביו וויתורו של האח הבכור, הרב עקיבא יוסף על משרת הרבנות, מונה הרב שמואל זלמן לרבה של מרגיטה. כוחו הרב רב בהשכנת שלום ורבים מדיני התורה שבאו אליו הסתיימו בפשרות.

אחריו מונה בנו הצעיר של הרב שמואל זלמן, הרב מרדכי עזריאל, שנספה בשואה בה'תש"ד בגיל 37 יחד עם רבים מהקהילה. למעשה מי שהיה אמור להיות רבה של מרגיטה לאחר פטירת הרב שמואל זלמן, הוא הבן הבכור, הרב יהושע פנחס ש-4 שנים קודם לכן קיבל מידי אביו את משרת הרבנות בספלאק שעד אז הייתה תחת הסמכות הרבנית של מרגיטה כחלק מגליל מרגיטה שבו היו 46 כפרים הכפופים למרגיטה כשסלאק הכפר הגדול שבהם. מפני שהאב נפטר בליל שבת, הבן הגדול היה יכול להגיע למרגיטה רק בצאת השבת. לאחר שהגיע לעיירה גילה שמיד אחרי יציאת השבת התקיימה אספה כללית מאולתרת שבה בחרו פרנסי הקהילה את אחיו הצעיר הרב מרדכי עזריאל לרב החדש של מרגיטה מתוך שיקולים כלכליים ומשפחתיים ובהמלצת האם, וזאת כשהוא עדיין לא מוסמך לרבנות ורווק, דבר שלא מקובל כלל. כפיצוי לאח הבכור הוענקה לו הסמכות הרבנית על 45 הכפרים הנוספים שהיו בסביבת מרגיטה והיו שייכים לסמכות הרבנית של הרב של מרגיטה. כך שהרב מרדכי עזריאל היה הרב של היישוב מרגיטה בלבד והרב יהושע פנחס היה הרב של ספלאק וגליל מרגרטן.
אך הרב יהושע פנחס ראה באי מינויו לרבנות מרגיטה פגיעה בכבודו, אך לא תבע מיד את הקהילה מיד כדי לא לפגוע באבל, אלא רק אחרי חצי שנה תבע את קהילת מרגיטה לדין תורה שבו ישב בית הדין המיוחד בראשות אב"ד אורדאה ובהשתתפות הרבנים החשובים מריסקיבה ומסיביו. בית הדין פסק שרבנות מרגיטה מגיעה עקרונית לאח הבכור מכוח החזקה, אך יש להתחשב בנסיבות משפחתיות מסוימות. לכן ביטל בית הדין את הבחירה החפוזה של הבן הצעיר וקבע בחירות חדשות שבהם ייבחר אחד משני האחים. כאן האח הבכור הודיע שעצם פסק הדין מספק אותו ומחזיר את כבודו שנפגע, ואינו מעוניין שיהיה מאבק בינו לבין אחיו, והוא מוותר לאחיו הצעיר על רבנות מרגיטה. הרב מרדכי עזריאל שב להיות רבה של מרגיטה והרב יהושע פנחס המשיך להיות רבה של ספלאק וגליל מרגרטן. שניהם נספו בשואה.

לאחר השואה כשהתארגנה הקהילה מחדש מונה לרב הקהילה חתנו של הרב שמואל זלמן, הרב אברהם קליינמן ששימש בתפקיד במשך כשלוש שנים עד שעזב לצרפת ואחר כך לארצות הברית. החליפו בתפקיד הרב אלעזר קליין בנוסף לתפקידו כמזכיר הקהילה.

ידוע על שני דיינים בלבד שכיהנו במרגיטה: הרב מרדכי בריסק, בנו של הרב יהושע בריסק (הרב של טיסה-אדה), וחתנו של של הרב שמואל זלמן ויינברגר משנשא את גיטל, בתו הבכורה. הוא שימש בתפקיד הדיין כ-8 שנים לפני שמונה לראב"ד טושנאד בתרי"ט (1919) שבה כיהן עד שנספה בשואה, ושם עמד בראשות הישיבה הגדולה ביותר בטרנסילבניה. הדיין השני הוא הרב יעקב צבי קאופמן שהיה גם הוא חתנו של הרב שמואל זלמן ומונה לתפקידו כדיין במרגיטה בתרפ"ו (1926), כשנה לאחר נישואיו בגיל 24, ושימש בו במשך 18 שנים עד שנספה בשואה. למד בישיבת פרשבורג כמו חותנו ואבי חותנו, אצל הרב עקיבא סופר, נין החת"ם סופר.

גם הרבנים וגם הדיינים עמדו בראש ישיבות משלהם.

במרגיטה התגוררו במשך כמה שנים שני אדמו"רים חשובים משושלת חסידות קאליב שהיו אב ובנו ולא נשאו תפקיד רשמי במרגיטה: האב הוא רבי פנחס חיים טאוב, הרבי מראזלה או (רוזדול) ורב המקום, נינו של מייסד חסידות ראזלה, רבי משה חיים, שהיה בנו של יצחק אייזיק מקאליב, מייסד חסידות קאליב וראשון מפיצי תנועת החסידות בהונגריה. הוא הגיע למרגיטה כפליט מלחמת העולם הראשונה בתרע"ה (1915) בעקבות בנו, הרב יהודה יחיאל שהגיע לעיירה שנתיים קודם לכן. לאחר 8 שנים במרגיטה שב לראזלה והמשיך לשמש בפועל כאדמו"ר מראזלה ורבה של העיירה עד פטירתו בתרצ"ו (1936). בנו המשיך להתגורר במרגיטה, אך אביו ביקש לפני פטירתו שבנו ימלא את מקומו, והרב יהודה יחיאל עבר לראזלה, אך עקב בריאות רופפת משפחתו נשארה במרגיטה, ושכגברה עליו מחלתו נאלץ לשוב למרגיטה. הוא נפטר בעיר המחוז אורדאה בי"ט באב תרצ"ז ונקבר במרגיטה. בנו הצעיר, רבי מנחם מנדל טאוב, הרבי מקאליב בישראל ומחשובי האדמו"רים, נולד במרגיטה.

מנהיגי הקהילה

מאיר ואברהם מאן, אב ובנו, היו שני ראשי הקהילה הראשונים הידועים. הם היו עשירים מאוד ובעלי אחוזות גדולות. מאיר שימש בתפקיד למעלה מ-20 שנים ובנו כיהן כראש הקהילה כ-25 שנים.

אחריהם נבחר ב-1922 הד"ר ועורך-הדין משה פרידמן שנשא בתפקיד 10 שנים. בתקופתו התחוללו בקהילה שיפורים ושינויים מרחיקי לכת: הוא הנהיג בניהול הקהילה שיפורים ושיטות חדשות, ותיקן תקנות חדשות, יזם את הקמת העירוב במרגיטה בסיוע ראש הקהילה הקודם (אברהם מאן)שהפעיל את קשריו הטובים עם השלטונות לאישור הקמתו, יזם בניית מקווה מפואר שנודע ביופיו בכל הארץ. על פועלו זכה לאהדת כל הקהילה. אך לאחר בניית המקווה התברר כי עלותו עלתה הרבה מעבר למתוכנן, והקהילה שקעה בחובות כבדים והייתה על סף פשיטת רגל. הקהילה נאלצה בעקבות כך להטיל מיסים כבדים, ומדובר היה בתקופת המשבר הכלכלי של שנות ה-30 במאה ה-20.

ב-1932 נבחר לראשות הקהילה משה גולדברגר ששימש בתפקיד 4 שנים. בשנים 1936-1942 כיהנו בתפקיד משה וולבוביץ, צבי קליין ויהודה לייב וינקלר. ב-1942 נבחר שוב משה גולדברגר לתקופה של שנתיים. בחול המועד ה'תש"ד (אפריל 1944) לא התקיימו הבחירות שהיו אמורות להתקיים בגלל החשש מהבאות כשאז הונגריה וטרנסילבניה היו כבר בכיבוש בנאצי והיהודים נשאו את הטלאי הצהוב. ואכן, חודש לאחר מכן כבר הייתה ריקה מרגיטה מתושביה היהודיים.

בקהילה שהתחדשה לאחר השואה נבחר כראש הקהילה זאב טלצ'ר ואחריו יצחק לרנר. לאחר מכן התמנו ראשי קהילה מטעם המפלגה הקומוניסטית. שנים רבות שימש אברהם חיים גליק כסגן ראש הקהילה, כשנשאו בתפקיד לפני השואה גם הינריך ואמוס, יוסף כ"ץ ומרדכי וייס. לאחר השואה סגני הקהילה היו דוב וייס ודוד מנדלבאום.

בתפקיד גבאי הקהילה כיהנו שנים רבות אלעזר רובין ויעקב ברגר, ומלבדם שימשו בתפקיד יצחק פלדהיים, חיים מוזס, יהודה יעקב. לאחר השואה גבאי הקהילה היו יהודה ולקוביץ, שמואל יצחק פישר וזליג וייס.

מזכיר הקהילה הראשון היה שמואל שרייבר כשבנו וולף החליפו במשך עשרות שנים עד פטירתו ב-1928. אחריו התקבל לתפקיד ישראל ברנט שהיה גם מזכיר "חברת תלמוד תורה" והחברא קדישא. כמשה פרידמן שהיה ראש הקהילה וחפף 4 שנים למזכיר ברנט, הוא תיקן שיטות מנהל חדשות וכן תיקן שיטות חדשות בגביית מיסים והגאבלא. לאחר השואה נבחר לתפקיד הרב אלעזר קליין ששימש גם כרב הקהילה לאחר עזיבתו של הרב קליינמן.

מוסדות הקהילה

בניית בית הכנסת הגדול הסתיימה בתרכ"ג (1863), ובית הכנסת הזה היה בית התפילה היהודי היחיד במשך כיובל שנים. בעשור הראשון של המאה העשרים הוקם בית המדרש של חסידי סיגט שככל בית מדרש, שימש גם במקום תפילה. בהמשך הוקמו בתי מדרש ובתי כנסת נוספים בהתאם לגדילת הקהילה היהודית, וביניהם בית המדרש לבחורים, בית המדרש לחסידי ויז'ניץ, ובית הכנסת שברחוב מאלום המרוחק מרחק ניכר מבית הכנסת הגדול.

בקהילה היו באחריות הנהגת הקהילה המוסדות: בית הכנסת הגדול, מקווה, משחטה, מאפיית מצות ובית ספר יסודי שנסגר ב-1935. מקורות ההכנסה של הקהילה היו מההיטלים של שחיטת עופות ובהמות (גאבלא), מיסים ישירים שהוטלו על כל בית אב לפי המצב הכלכלי, והנדרים והנדבות מהעליות לתורה בבית הכנסת הגדול. המקווה ומאפיית המצות לא הניבו כל רווחים כיוון שהקהילה רצתה ששירותים אלו יינתנו בזול.

בנוסף היו בניהול ותקציב עצמאיים "חברת תלמוד תורה" וחברא קדישא, כש"חברת תלמוד תורה" קיבלה תוספת הקצבה שנתית מקופת הקהילה.

משרדי הקהילה היו בבניין בית הכנסת הגדול ושם התנהלו כל הישיבות, האספות והבחירות.

בית הספר העממי הוקם באמצע המאה ה-19 עם תחילתם של חיי קהילה מסודרים, כשחוק חינוך חובה הופעל באזור ברומניה רק ב-1924. במסגרת בית הספר היה חדר מיוחד ללימוד קריאה ותפילה וחומש ראשי ביידיש. לימוד זה לא הספיק להתקבל לישיבות, לכן היו הורים ששכרו מלמד פרטי שילמד את בניהם גמרא, וחלקם המשיכו ללמוד בישיבות. "חברת תלמוד תורה" נוסדה רק ב-1910 ביוזמת הדיין, הרב מרדכי בריסק, ובמימונו של משה מרטין. אלו שרצו ללמוד בישיבות, יכולים היו לעשות זאת בעיירה בישיבת הרב או הדיין (בזמן שמולא תפקיד הדיין). חילוניים נאלצו לנדוד למחוזות אחרים כדי ללמוד במוסדות חילוניים. רוב הנערים ממשפחות חילוניות למדו בגימנסיה היהודית בגרוסוורדיין.

חיי הקהילה

היהודים במרגיטה היו מפוזרים על פני כל רחובות העיירה, וכמעט לא היה רחוב ללא יהודים. אך הריכוז הגדול ביותר של יהודים היה ברחוב הראשי, שנקרא רחוב פטרי (פעטרי) בשלטון ההונגרי כחלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרי לפני מלחמת העולם הראשונה, ובסמטה שבינו לרחוב קרטויש, וגם ברחוב מאלום היו רוב התושבים יהודים. הרחוב הראשי נקרא פעטרי כיוון שהוליך לכפר פעטרי הסמוך. עם שינו המשטרים, שונה גם שם הרחוב, אך בפי העם שם הרחוב נותר רחוב פעטרי. רחוב זה היה העורק הראשי של חיי התרבות והמסחר, וברחוב ובסמטת היהודים הסמוכה התרכזו כל החנויות, המשרדים והמוסדות של היהודים. ברחוב פטרי שכנו בית הכנסת ומשרדי הקהילה, בית הספר העממי, תלמוד התורה, החברה קדישא, אטליז בשר ועוד.

בתי המגורים ששכנו בצד שמאל של הרחוב הראשי, היו צמודים משני צדיהן של חצרות. בחצר היו מבנים נחוצים למשק בית כפרי למחצה כמו תמור לאפיית לחם, לולי עופות, מחסן עצי הסקה, באר עם דלי. בשנות ה-70 במאה הקודמת נהרסו בתים ברחוב הראשי ונבנו במקומם בתים משותפים ונסללו כבישים. מערבה לחצרות היו גני ירק ומגרשי הבתים השתרעו למרחוק עד שוק התבואה, הבהמות והמרכולות שבו נערכו הירידים השבועיים. צריפי הסוחרים ובעלי המלאכה היו מבנים קבועים.

לסמטה שבין שני הרחובות העיקריים לא היו שם קבוע בפי היהודים, והשם הרשמי התחלף עם כל חילוף משטר. היו מהיהודים שקראו לה "סמטת וולנר" על שמו של חיים יוסף חיים וולנר שהתגורר ברחוב הראשי בפינה הקרובה לסמטה, ובית המלאכה לנעליים שלו נמשך לאורך מחציתה, ובבעלותו היו עוד שני בתים בסמטה. לאחר בניית המקווה החדש בקצה הצפוני בפינת רחוב קרטויש, היו שקראו לה "סמטת המקווה". הגויים קראו לה "סמטת היהודים" בגלל הריכוז של היהודים שגרו בה, ושל העסקים והמוסדות היהודיים ששכנו בה. ברחוב קרטויש שחיבר בין הרחוב הראשי ל"סמטת היהודים" התגוררו בעיר נכבדי המקום הלא יהודיים.

על יד המקווה הוקם בית מגורים לבלן, וסמוך להם שכנו מאפיית המצות ובית המגורים למזכיר הקהילה, הרשום על שם החברה קדישא. אולם אפיית המצות היה משמש במשך השנה כבית "לינת צדק" לאורחים נזקקים. לידו נמצא בית תלמוד התורה ששניים מששת חדריו שימשו כבתי תפילה בשבתות ומועדים. מול מאפיית המצות, בית מגורי המזכיר ובניין תלמוד התורה פעל בית המדרש הגדול של חסידי סיגט וסטמר שהיה מרכז תורה ותפילה עיקרי לתושבי הרחובות הסמוכים.

במרגיטה לא היו מעולם קהילות של ניאולוגים וקונסרבטיבים אלא רק קהילה מהזרם האורתודוקסי, ועד תחילת המאה העשרים הקהילה כולה הייתה חרדית ומקפידה במצוות וכול שעניין אותה הם החיים הדתיים.

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה החלה ההשכלה לתת את אותותיה, ותוך עשר שנים התגבש מנחה חילוני. הנוער החילוני התפצל בין לימוד מקצוע ללימוד בגימנסיה, כשהנוער הדתי למד בעיקר בישיבות, כשחלקו פנה ללימוד מקצוע. מבחינה פוליטית בני הפועלים ומיעוטי היכולת החילוניים פנו למפלגות השמאל. עם תחילת הציונות רבים מהם הצטרפו אליה. הדתיים לא פנו ימינה או שמאלה אלא התעסקו בלימוד תורה או חלקם בלימוד מקצוע, והחלו להתעניין במדיניות וגורל העם היהודי רק מייסוד סניף "צעירי אגודת ישראל" במרגיטה. החסידים, ובמיוחד חסידויות סאטמר, מונקאץ' וסיגט, התנגדו בחריפות לכל התיישבות יהודית בארץ ישראל וגם של חרדים, כיוון שסברו שצריך לחכות למשיח שיוביל את בני העם שבגולה לארץ ישראל. לכן אגודת ישראל פסולה בעיניהם כמו הציונות.

פרנסת היהודים

כמחצית מהיהודים התפרנסו במסחר, מהם בסיטונאות, מהם בקמעונאות, חלקם בתיווך ואחרים ברוכלות. במסחר היין, לדוגמה, עסקו כ-20 משפחות, ויין מרגיטה נודע בטיבו וכשרותו, כשהעיירה מוקפת כרמי ענבים רבים שהניבו יבול רב. כרבע מיהודי העיירה היו בעלי מקצוע כמו נגרים, חייטים, סנדלרים, פחחים וספרים, ובתעשייה זעירה. היו מיהודי מרגיטה שהיו פועלים פשוטים במקצועות שדרשו מאמץ גופני קשה, בעלי אחוזות גדולות ובעלי משקים בינוניים.

השפעתם של היהודים על חיי המסחר היה כה רבה עד ששבתו חיי המסחר בימי שבת וימים טובים, וכשהיריד שלרוב התקיים ביום שישי חל בתאריך של חג יהודי, הוא הועתק ליום אחר. מתוך 120 חברי לשכת המסחר ביישוב, 108 היו יהודים, וכן רוב הנהלת לשכת המסחר הייתה יהודית.

בדור שלפני השואה היו בבעלות יהודית שלושה בנקים, שני בתי מרקחת, שני בתי קולנוע, טחנת קמח, תחנת חשמל, מלון "מרגוט" ומסעדת "כשר". כן החזיקו היהודים בתי מלאכה כמו בית המלאכה לנעליים של וולנר ובית המלאכה לייצור מטאטאים של אפשן, סדנת ואקסמן לסריגת גרביים, ובתי חרושת לייצור סודה, בירה וחומץ שבהם הבעלים היו גם העובדים ורק לעתים רחוקות העסיקו פועל נוסף או שניים.

מהעבודה השכירה התפרנסו כ-50 משפחות. בנוסף, כ-20 איש הועסקו כבעלי תפקידים בקהילה ומוסדותיה, וביניהם: רב, דיין, שוחטים, מנקרים, מלמדים, מורי בית הספר, מזכיר,בלן, שמש וכו'. כעשרה עבדו כעוזרים בבתי עסק גדולים, ואחרים כעוזרים לבעלי מלאכה כנגרים, חייטים סנדלרים וספרים.

בתי חרושת גדולים ומפעלי תעשייה רציניים לא היו במרגיטה, לכן מי שלא רכש מקצוע וגם נעדר חוש מסחרי, לא יכול היה לפרנס את משפחתו. זו הסיבה לכך שהיו לא מעט עניים בעיירה למרות חיי המסחר התוססים והשגשוג הכלכלי בין שני מלחמות העולם. האשפשרות היחידה שלהם הייתה לעבוד בבציר ענבים ובייצור יין כשר, ובתקופת אפיית המצות. עונת הבציר שנמשכה כחודש וחצי הבטיחה מחייה צנועה לשלושה חודשים, ואפיית המצות, שנמשכה זמן דומה של שישה שבועות, הייתה בשכר שהספיק בקושי למחיית העובד. לרווחת העניים פעלו קופות הצדקה של מוסדות הקהילה ושל אנשים פרטיים.

העזרה ההדדית היהודית ומעשי החסד באו לידי ביטוי גם בשטח התעסוקה: בעלי המלאכה היהודיים שהעסיקו פועלים העדיפו את צעירי הקהילה שהתמחו בעבודתם. כך היה בכל ענפי התעשייה הזעירה, שכללה גם בתי זיקוק קטנים לייצור יין שרף ייחודי שנעשה משזיפים, מחרצנים ושימורי יין.

ארבעת הרופאים בעיירה היו יהודים וכך שלושה מששת עורכי הדין. משפחות אחדות עסקו במכירת שמן ובפיטום אווזים, כשבחורף היו שולחים אווזים שחוטים לערים הגדולות.

לעומת זאת משרות הפקידות הממשלתית ושירותי הציבור היו שמורות לנוצרים.

פעילויות תרבות וספורט

עד מלחמת העולם הראשונה יהודי מרגיטה היו חרדים שכל שכל מעייניהם היו נתונים לחיי הדת ולמשפחתם ומהם עסקו גם בפעילות ציבורית למען הקהילה היהודית. לא עניינה אותם התרבות החילונית ובתוכה הספורט. התרבות הזו הייתה בעיניהם כפירה, מושב לצים וביטול תורה. הפעילות הלא דתית היחידה שעסקו בה היא קריאת עתונים. לרוב הקהילה, למעט העוסקים בפעילות ציבורית, קריאת העתונים הייתה הקשר היחיד עם העולם החיצון.

השפעת ה"השכלה" שהגיעה למרגיטה לאחר מלחמת העולם הראשונה, גרמה לכך שרבים, בעיקר מבין הצעירים נוספו לקוראי הספרות החילונית. ואף בקרב אלו שלא הנו אחרי החילון של תנועת ההשכלה ונשארו שומרי מצוות נפוצה קריאת ספרות יפה ששכנו בספריות הביתיות לצד ספרי הקודש. אלה שהיו להם כישורי משחק וזמרה הצטרפו לחבורת שחקנים חובבים או למקהלת הזמר המקומית. בשנות העשרים של המאה העשרים מניוש פרידמן ואונו שרייבר הקימו בעיירה להקת שחקנים חובבים מהנוער היהודי. הלהקה התבססה והתפתחה לחבורת שחקנים ברמה מקצועית שהציגה מחזות שהיו קרובים ללב היהודי. אולם "מרגוט" היה מלא עד אפס מקום ביהודים ולא יהודים כשהלהקה הציגה בעיירה, ושמה של הלהקה יצא לתהילה בכל רחבי טרנסילבניה וקיבלה הזמנות מעיר המחוז גרוסוורדיין וערי שדה נוספות. בין השאר הציגה הלהקה את המחזות "עמוקים השורשים" ו"המשורר ליגון לבה". עד לשואה כיכבו בלהקה אוטו רודן, דוד מנדלבוים, יוסף גרוס, אלישבע שפיגל ואירנה גרוס. הלהקה התארגנה מחדש לאחר השואה עם שחקנים אחרים, והציגה למשל את המחזה "טימושה" שקצר הצלחה רבה.

הנוער הדתי הופיע רק בפורים כשאז הבידור הוא מצווה, כמובן עם מגבלות הלכתיות. בין השאר הציגו הנוער הדתי בימי הפורים את "מכירת יוסף", ובה'תרצ"ח (1938 את "ועידת השולחן העגול" שעסקה במדיניות הבריטים בארץ ישראל. צעירי אגודת ישראל הציגו לקהל הרחב את ההצגות "לאה ליון" ו"הנשמה מבעד לקפוטה". ההכנסות הוקדשו להקמת ספרייה עבור צעירי אגודת ישראל. את הנשים הציגו בחורים בהצלחה רבה.

יהודי העיירה הרבו לקרוא עתונים ובעיקר בהונגרית: יומונים שהופעו בעיר המחוז כ"אשטילאפ" ו"נוידווארוד" (השם ההונגרי של עיר המחוז) והיומון הציוני "אויקלט" שהופיע בקלויזנבורג, שבועונים כמו "ניפונק" שהוציא בהונגרית הפועל המזרחי בגרוסוורדיין, "האמת" שפרסמה בקלויזנבורג הלשכה האורתודוקסית של החרדים האנטי-ציוניים, ו"שבילי ישראל" שהוציא לאור ביידיש מרכז אגודת ישראל בגרוסווארדיין ושהודפס בדפוס מושקוביץ במרגיטה ונערך ברובו על ידי חברי סניף התנועה במרגיטה.
השבועון המקומי הראשון נערך והודפס בעשור הראשון של המאה העשרים על ידי לאיוש פולאק. בין שני מלחמות העולם התפרסמו במרגיטה שני שבועונים בהונגרית: "מורגיטו" שבו היה דף אחד ברומנית ונערך על ידי ד"ר אלכסנדר ריטי הרומני, ו"מורגיטאי אוישאג" שעורכו היה ינו וסי. הראשון הודפס בדפוס וולנר והשני בדפוס פישר.

פעילות הספורט במרגיטה הצטמצמה לכדורגל וענפי ספורט אחרים לא התקיימו בה. בקבוצת "טורקוויש" המקומית היו שחקנים יהודיים איכותיים. קבוצת הכדורגל הזו נחשבה לבינונית-טובה והפתיעה לעתים קבוצות בעלות מוניטין.

היישובים בתחום שיפוטה של מרגיטה

אמנם, מרגיטה, כמו כל יישובי מחוז ביהור, כפופה לעיר המחוז, אך לכל עיירה יישובים קטנים יותר בתחום שיפוטה המנהלי. למרגרטן היו כפופים כחמישים כפרים ויישובים קטנים יותר שבהם התגוררו כ-500 יהודים (כמאה משפחות) שכמחצית מהן התרכזו ביישובים סיפלאק וטויטי שבכל אחד מהם התגוררו כ-25 משפחות. בשניהם היו שוחט קבוע, מקווה ובית כנסת שהיה פעיל כל הזמן. גם בכפרים הגדולים כמו באליוק, סוניוגד, אבראני ובודסלוי היו בתי כנסת, אך תפילה בציבור התקיימה רק בשבתות וחגים כאשר המתפללים באו מכמה כפרים וחוות בסביבה הקרובה יותר לבית הכנסת. וכן היו בכפרים הגדולים שוחטים שנדדו בין יהודי הסביבה הקרובה לכפר.

יהודי היישובים הקטנים יותר בסביבות מרגיטה כמו בשאר יישובי הפזורה בהונגריה עשו מאמצים לא להתבולל בסביבה הנוכרית ומי שיכול היה עזב את כפרו ועבר למרגיטה. אלו שלא יכולים היו לעזוב את הכפר, השתדלו והתאמצו לקיים את מצוות התורה בכל יכולתם. קבוצות של משפחות התחברו ושכרו מלמד לילדיהם שהיה גר בכפר עד שסיים את תפקידו. לטבילה במקווה, לאמירת הסליחות ולקריאת מגילת אסתר בפורים, נסעו המשפחות בעגלות לאחד משני יישובים הגדולים יותר מיישובי הלוויין של מרגיטה, סיפלאק וטויטי, או למרגיטה עצמה. רוב תושבי יישובי הסביבה, שהיו רובם ככולם כפריים, עסקו בחקלאות, אך נמצאו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים.

הכפר הגדול סיפלאק נמצא בקצה אזור מרגיטה ושנים רבות לא הייתה שם קהילה מסודרת ועצמאית עם רב. בשנות העשרים של המאה העשרים רצו יהודי הכפר להיות קהילה מסודרת כמו הכפר הנמצא שנים עשר קילומטרים מזרחה, נאגי-פאלו שבאזור שימלוי קרוב למחוז סילאגי. שגרו בו כחמישים משפחות יהודיות. ייחודה של קהילה זו בכך שלמרות היות קהילה קטנה שלא שכנה במרכז אזורי זכתה להיות קהילה עצמאית עם תקנות מאושרות. הסיבה לכך היא כי הקהילה התארגנה לפני שהקהילות היהודיות בהונגריה קיבלו מעמד חוקי.

ליישובים שהיו בתחום שיפוט של יישובים גדולים יותר לא היה פשוט לקבל מעמד עצמאי. היה צורך בקבלת הסכמת קהילת האם או פסק דין של שלושה רבים או של בית משפט מחוזי שבו נכתב כי הקהילה האזורית אינה מסוגלת לספק כראוי את הצרכים הדתיים של הקהילה המבקשת עצמאות. קהילת סיפלאק פטרה את העניין באופן פשוט: היא מינתה לתפקיד הרב את הרב יהושע פנחס ויינברגר, בנו הבכור של הרב שמואל זלמן, שכמובן ויתר לבנו על סיפלאק ואף הוסיף לו כעשרים כפרים סמוכים. אמנם קהילת סיפלאק לא הוכרזה רשמית כעצמאית, כי ינקה את סמכותה מרצונה של קהילת האם, מרגיטה, אך היא פעלה כקהילה עצמאית לכל דבר.
אך זו גם הסיבה שהשלטונות לא ידעו שקהילת סיפלאק רשאית לספק שירותי דת לבני הקהילה וליהודי הכפרים הסמוכים, וכך קרה שז'נדרמים החרימו עגלת עמוסת מצות שיצאה מטויטי שבה קהילת סיפלאק אפתה את המצות בעבור היהודים שבתחום רבנותה. לאחר פנייה לבית המשפט שבה צוין שאפיית המצות הייתה חוקית כיוון שהיא נעשתה על ידי בני קהילת סיפלאק שמספקת שירותי דת בהסכמתה המלאה של הקהילה האזורית מרגיטה, שוחררו המצות.

הרב החדש ייסד את "חברא קדישא" במקום, הקים ישיבה ודאג לחינוך הילדים והנוער.

לאחר ויתורו של הרב יהושע פנחס והמינוי הסופי של אחיו הצעיר הרב מרדכי עזריאל לרבה של מרגיטה, המשיך הרב יהושע פנחס להיות רבה של סיפלאק והסביבה עם עם 46 כפרים נוספים תחת סמכותו הרבנית.

קישורים חיצוניים

• האתר של העיר
• ספר יזכור לקהילת מרגרטין והסביבה בספריית העיר ניו יורק
• עולמי : ספר זיכרון לקהלת סעפלאק וגליל מארגרטין באתר ספריית העיר ניו יורק ובו בחלק השני על משפחת ויינברגר המסועפת כולל הרבנים והדיינים שכיהנו במרגיטה.

הערות שוליים

en:Marghita de:Marghita eo:Marghita hu:Margitta id:Marghita it:Marghita nl:Marghita pl:Marghita pt:Marghita ro:Marghita tg:Маргита yi:מארגארעטין