כתבי קודש
לרבות מהדתות יש כתבי קודש משלהן, המהווים טקסט יסוד לדת, ופעמים רבות מיוחסת כתיבתם לכוח עליון (אלוהים), שהכתיב את כתבי הקודש לנביאו. התהליך שבו אוסף כתבים הופך למקודש ומחייב, כאשר אין לשנות בהם דבר, מכונה קאנוניזציה. על פי רוב נוצרת לכתבים מסורת פרשנית, לעיתים זאת עולה על הכתב והופכת לשכבה נוספת של ארון הספרים של אותה הדת.
סוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתבי הקודש של הדתות המרכזיות:
- יהדות: התנ"ך, המשנה והתלמוד
- נצרות: הביבליה (הברית הישנה (התנ"ך באחד מהקאנונים הנוצריים שלו) והברית החדשה)
- אסלאם: הקוראן והחדית'
- הינדואיזם: ודות, אופנישדות, בהאגאוואד גיטה
- בודהיזם: קאנונים, ובראשם הקאנון הפאלי
- הדת הזורואסטרית: האווסטה
- הדת הדרוזית: איגרות החוכמה
כתבי הקודש זוכים לתפוצה רחבה ביותר, ומתורגמים לשפות רבות, כך שיהיו זמינים למאמינים בכל שפה שהם דוברים בה. דתות רבות מקדשות את הנוסח המקורי של הטקסט בשפה שבא הוא נכתב. לעיתים, בפרט בנצרות, מקודשים דווקא תרגומים מסוימים של הטקסט (לדוג': תרגום השבעים, הוולגטה), גם ביהדות נכנסו התרגומים הארמיים לקאנון אך הם תמיד נחשבו פחותים בקדושתם מהעברית. הנוסח המאושר לשימוש בבית התפילה הוא לרוב החלטה של הסמכות הדתית (כנסייה, פוסקים וכדומה).
ישנה הקפדה מיוחדת על האיות, פריסת העמוד ואופן הכתיבה או ההדפסה של כתבי קודש. ישנן דתות או זרמים דתיים המתייחסות בחשדנות לכל מעשה תרגום, אחרות מברכות עליו כשהוא משרת את הפצת הדת, או מאפשר להמון העם, שלא מכיר את שפת הקודש, להבין את הטקסט המכונן של אמונתם.
ישנה מידה שונה של התייחסות לכתבי הקודש כעצם פיזי כבעלי קדושה. ביהדות, בעת הפסקה בקריאה של ספר קודש, משום כבודו אין להפוך אותו, אלא להניחו כשפניו כלפי מעלה ולכסותו.[1] שרפה והשחתה של ספר קודש נחשבת כעלבון לדת לה הוא שייך, ואלו שימשו בדיכויים דתיים ומלחמות דת לאורך ההיסטוריה, כמו גם בפשעי שנאה בימינו.
בנוסף לטקסים דתיים, שבהם מקומם של כתבי הקודש מובן מאליו, משולבים כתבי הקודש גם בטקסים חילוניים. דוגמה מובהקת לכך היא טקס השבעתו של טירון בצה"ל, שבסיומו מוענק לחיילים יהודים עותק של התנ"ך, ולחיילים נוצרים או מוסלמים עותק של הביבליה או הקוראן בהתאמה. במדינות שונות נדרשים עדים להישבע בכתבי הקודש על אמיתות עדותם, ובעלי תפקידים על שמירת אמונם לציבור.
