לדלג לתוכן

יהדות נאולוגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ניאולוגים)
נאולוגים
Neológ irányzat
חזית בית הכנסת הנאולוגי הגדול בבודפשט, הרביעי בגודלו בעולם.
חזית בית הכנסת הנאולוגי הגדול בבודפשט, הרביעי בגודלו בעולם.
שורשים, סיווג והנהגה
דת יהדות
התפלג מ יהדות הונגריה
תאריך ייסוד 1871 ואילך
הושפע מ האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית
ארגונים ופעילות
אזורי פעילות הונגריה, אוסטריה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, רומניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נאולוגים (בהונגרית:‏ Neológ Irányzat, "הפלג הנאולוגי") הוא הכינוי השגור לחברי אחד משני ארגוני הקהילות הגדולים ביהדות הונגריה. ציבור זה התאפיין בעיקר במטרתו להטמעה תרבותית נאותה בקרב האוכלוסייה ההונגרית-הנוצרית הכללית, והכיל את האגף המודרניסטי והליברלי של יהודי הונגריה, לרוב בני מעמד הביניים עירוניים. הרבנות הנאולוגית, שמעמדה בקרב הציבור היה חלש יחסית, הושפעה מהאסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, שגם היהדות-הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכת דרכה. המחלוקת בינם לבין היהדות-האורתודוקסית האדוקה והשמרנית יותר התמסדה ב-1871, ושני הציבורים פנו להקים גופים ארציים נפרדים. היהדות הנאולוגית נותרה כסיעה עצמאית גם בשטחים שהועברו לאוסטריה, ליוגוסלביה, לצ'כוסלובקיה ולרומניה בשנת 1920; ועודה רוב בקרב קהילות היהודים בהונגריה.[דרוש מקור]

התפתחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב אהרן חורין

כבכל מרכז אירופה, התפוררה החברה היהודית הישנה בממלכת הונגריה לשעבר, תחת לחץ השינויים שהתחוללו מסוף המאה ה-18. כתב הסובלנות של הקיסר יוזף השני הגביל את האוטונומיה המשפטית של הקהילות, כפה מערכת חינוך ציבורית ואפשר התערות הדרגתית בחיי הכלכלה. תהליכי העיור והפיתוח שעברו על הונגריה בעשורים הבאים לא פסחו על אוכלוסייתה היהודית, ורבים פנו להשתלבות בחברה הכללית תוך זניחת אורח החיים המסורתי ושמירת המצוות.[1] נוצר ניכור בין השמרנים לליברלים, שיוביל שני דורות מאוחר יותר לפילוג רשמי.[2] כמו כן, עוד בשנות ה-30 קראו בחוגים הלאומיים ליהודים לערוך רפורמה מקיפה בנושאים כמו דיני הכשרות שתאפשר להם להשתלב בחברה ההונגרית כתנאי לאמנציפציה. מתַקנים מכל הגוונים דחו דרישה זאת בתוקף וטענו כי השינויים צריכים להיערך מהיותם ראויים כשלעצמם.[3]

קריאות ראשונות לעריכת שינויים בדת כדי להתאימה לעולם המודרני נשמעו בהונגריה בעיקר מצד הרב אהרן חורין מארד, אף כי השפעתו הייתה קטנה בארצו. לבסוף היה נוסח וינה למאפיין העיקרי שקבע את מסלולה של הנאולוגיה מבחינת סדרי בית הכנסת.[4] הכינוי "נאולוגים" התקבע בשיח היהודי האורתודוקסי רק בשנות ה-60, בהשאלה מרש"ר הירש.[5] מניין בסגנון זה קם ב-1827 בבירה פשט, שקהילתה היהודית הגדולה והנטמעת הייתה עתידה להפוך למרכזו של ציבור זה. הנוסח עוצב על ידי יצחק מנהיימר ונועד לקלוע לטעמו של הדור הצעיר והמודרני תוך התרחקות מסוגיות עקרוניות. מנהיימר התמקד בשינויים כמו נשיאת הדרשה בשפת המדינה, הצבת הבימה באופן הדומה לכנסייה – בקדמת המבנה ולא במרכזו, עריכת חופה בפנים ותפילה מאופקת יותר.

מי שנחשב לרב הנאולוגי הראשון הוא ליב שוואב, שהגיע לכהן בפשט ב-1836. כתלמידו של הרב חיים דייטשמן, היה שוואב נציג בולט של תנועת ההשכלה במוראביה: הוא היה הראשון שהנהיג במוראביה דרשה בגרמנית במקום ביידיש ועודד לימודי חול, דבר שקומם עליו את ההנהגה השמרנית. כשהתקבל בפשט קבע כי לא יסכים לסידור שהתקיים בווינה, שבו ניצב רב מסורתי שהיה אמון על ענייני הלכה בצלו של מנהיימר הדרשן, אלא ייטול על עצמו את שני התפקידים גם יחד: הוא נשא דרשות בגרמנית ב'חסד נעורים' לצד מסירת הפלפול הדו-שנתי ביידיש בבית-הכנסת הישן, פיקח על הכשרות והטהרה וגם על בית-הספר. את דוגמתו חיקו ממשיכיו בשאר הארץ.[6] שניים מתלמידיו במוראביה, הרבנים לאופולד לעף וצבי הירש פאסל, התקבלו אף הם בקהילות מודרניות יחסית, סגד ונג'קניז'ה. משכיל אחר שהגיע משם להונגריה ונמנה עם הדור הראשון לנאולוגים היה הרב יוסף ווייסע מוואג-ניישטדטל. שוואב ודומיו הגיעו ממוראביה, שבה התקיימה מזיגה מוצלחת בין העולם הישיבתי-רבני לבין התרבות הגרמנית ולימודי חול, שרובו הגדול של הציבור קיבל. אך הם גילו במהרה שפשרה כזו לא תצלח בהונגריה, שהמחנה הרבני השמרני בה אחז בעמדות תקיפות נגד מודרניזציה והתנגד ללימודי מדעים או שפות זרות בישיבות.[7] באמצע המאה היו בממלכה עשר עדות שאימצו את מנהג וינה, בערים הגדולות.[6]

אף כי בהונגריה היו רבנים אינטלקטואלים שעסקו בחכמת ישראל ובניתוח ביקורתי של הדת, ולעף בראשם, משקלם היה נמוך; הציבור הנאולוגי הובל על ידי פרנסים שלא התעניינו בכך.[8] מיכאל מאיר כתב כי אפילו בשנות ה-60 של המאה ה-19, ”הנושאים הבוערים של ה'רפורמה' (הגרשיים במקור) בהונגריה” נגעו לעניינים אסתטיים כמו מיקום הבימה והחופה, ”שהפסיקו מזמן לעורר דיון בגרמניה ואומצו שם על ידי האורתודוקסים המודרניים.”[9] השפעת חלוצי היהדות הרפורמית בגרמניה, בראשות אברהם גייגר, הייתה מועטה ביותר. אפילו לעף ראה בזכריה פרנקל ובשלמה יהודה רפפורט את מוריו, ויצא נגד האסיפות שהוביל גייגר בשנות ה-40. בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו, מוקד האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית בראשותו של פרנקל, היו מבוקשים מאוד בקרב הקהילות ההונגריות הליברליות יותר. עיקר מאמציהם של הנאולוגים בתחום הדתי כוונו לכונן מוסד ברוח דומה בארצם.[8] הרב הנאולוגי חנוך יהודה קאהוט היה לימים אחד ממייסדי בית המדרש לרבנים באמריקה, שממנו צמחה היהדות הקונסרבטיבית המזהה את עצמה אף היא עם הקו של ברסלאו; שיעור ניכר מהחברים בדור הראשון של 'בתי הכנסת המאוחדים', אגף הקהילות של בית המדרש שם, כיהנו אף הם קודם בעדות נאולוגיות בהונגריה.[10]

הרב לאופולד לעף

בימי מהפכת 1848 פעלו במספר ערים בממלכה רפורמים קיצוניים בראשות יצחק איינהורן (אדא הורן), שהושפע משמואל הולדהיים. הרב מסגד וחותנו-פטרונו, ליב שוואב אב"ד פשט, רדפו אותם.[11] ב-1850, לאחר דיכוי המרד ההונגרי, ביקש הממשל האוסטרי מהציבור היהודי לגבש הצעה להקמת ארגון מייצג. בספטמבר 1851 התכנסה ועדה שמנתה את לעף, שוואב ומקורבים אליהם וערכה חוקה לציבור היהודי, שלא התקבלה לבסוף. הנציגים התנגדו לשינויים בתחומים כמו כשרות, דיני אישות ושבת ותבעו את סגירת האגודה של איינהורן; השלטונות נעתרו להם. במקביל תמכו בהחלת השינויים האסתטיים בכלל הארץ ושאפו להקים סמינר מודרני כמוסד היחיד שבו ניתן יהיה להסמיך רבנים. היוזמה האחרונה נתפשה על ידי השמרנים כאיום חמור. מאפיין נוסף, כתב יעקב כ"ץ, היה "הוויתור על ניסיון לכפות את קיומן של המצוות – אם בכפייה פיזית באמצעות השלטונות, אם בכפייה חברתית." באותה שעה ביקש הרב מאיר איזנשטטר, נציג האורתודוקסים, כי הממשלה תחזיר לרבנים חלק מהסמכויות שהיו להם בעבר לטפל ב"גורמים כפרניים."[12]

בנוסף ליריבותם עם יורשי החת"ם סופר בפרשבורג, התנגדו לעף ומחנהו גם לעזריאל הילדסהיימר הנאו-אורתודוקסי, שמונה לרבה של אייזנשטט ב-1851. בעוד שהרבנים הנאולוגים סברו כי הראשונים לא הציעו דבר לציבור העירוני והמשכיל, הילדסהיימר היה מקרה אחר. הם האשימו אותו כי אימוצו את המודרנה שטחי בלבד וכי המוסד שהקים באייזנשטט, בו שולבו לימודי חול, הוא למעשה "ישיבה פולנית בתחפושת." ב-1858 פרסם הרב מסגד ביקורת צינית על איכות ההוראה שם ותיאר אותו כנחות מברסלאו.

המתח בין הפוזיטיבים-היסטוריים לנאו-אורתודוקסים בגרמניה התפוצץ עם פרסום "דרכי המשנה" של זכריה פרנקל, בו הביע את דעתו כי בהלכה למשה מסיני הכוונה היא למנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה. רש"ר הירש הוקיע את פרנקל ככופר בתורה מן השמים. הילדסהיימר, לעף ותומכיהם נטלו חלק בפולמוס שהתעורר.[13] ספיחי העימות הגיעו לשיאם בהונגריה ב-1863, כשהיינריך גרץ, איש אסכולת ברסלאו, פרסם מאמר בו פירש את ישעיהו נ"ג כהתייחסות לעם ישראל הנגאל ככלל, ולאו דווקא למשיח מסוים. הכנסייה הקתולית תבעה אותו בבית משפט בווינה באשמת כפירה. הילדסהיימר, שהביע תדיר חשש מכך שדעת הקהל לא רואה הבדל בין שתי הקבוצות בכל הקשור לשמירת מצוות, ניצל את ההזדמנות להפגין שוב כי ישנם הבדלים דוגמטיים מכריעים ביניהן וארגן עצומה נגד ההיסטוריון שגינה אותו ככופר באמונה במשיח ובאמיתות המקורות (הוא תקף גם את רבה האורתודוקסי של וינה, אלעזר הלוי איש הורוויץ, כשזה סירב להצטרף למסע נגד גרץ והעיד לטובתו). בני חוגו של לעף, שלגלגו מזה שנים על נסיונותיו של הילדסהיימר לבסס לעצמו מוניטין אקדמיים בתחום חכמת ישראל, עטו אף הם על הפרשה והציגו אותו כ"פונדמנטליסט" המתנגד למחקר מדעי בכתבי הקודש.[13] מתוך כ-350 רבנים שכיהנו אז בהונגריה, בערך 70 ניצבו מחוץ למחנה האורתודוקסי.[14] אז כמקודם, משקלם של הרבנים היה שולי יחסית והפרנסים הוסיפו לקבוע את הטון. הסכסוכים בתוך הקהילות בין שמרנים לדוגלים בהתערות והעימותים האינטלקטואליים בין הרבנים הביאו את יהודי הונגריה למצב של מלחמת תרבות במהלך שנות ה-60.[14][13]

חלוקת הקהילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הקרע ביהדות הונגריה

ב-1867 עלתה היוזמה בקרב ראשי קהל פשט לכונן ארגון הנהגה מרכזי. היהודים-האורתודוקסים ראו זאת כמזימה שתאפשר ליריביהם להשתלט עליהם. כשלא הצליחו לשכנע את השלטונות לבטל את קונגרס הייסוד, ניסו לשתק אותו ולבסוף הגישו אולטימטום בדרישה לקבוע כי השולחן ערוך יהווה בסיס לכל החלטה שתתקבל. כשהנשיא איגנאץ הירשלר סירב לקבל זאת בטענה כי מדובר בנושא דתי בו אינם מוסמכים לדון, פרשו כמחצית מהצירים השמרנים ודרשו ארגון ארצי משלהם. הילדסהיימר והמתונים נותרו במליאה. עמדת היוצאים התקבלה לבסוף, והם הקימו ועד נפרד.

כמעט כל הקהילות הליברליות הצטרפו לארגון החדש שהוקם ב-1871 על יסוד התקנות שהתקבלו בקונגרס, "הלשכה הארצית של בני ישראל ההונגרים" (Magyarorszagi Izraelita Orszagos Irodaja). הם נודעו בקיצור כ"קונגרסאים" או "נאולוגים".[15] מספר מצומצם של עדות שנטו לעמדה זו – קבוצות מיעוט שפרשו מעדות האם האורתודוקסיות שלהן עקב החלוקה הארצית אך העדיפו לא להצטרף ללשכה, או כאלה שאחזו בקו מתון – לא נספחו, אלא נותרו במעמד של עצמאי של קהילות הסטטוס קוו אנטה. הממשלה הכירה בחלוקה המנהלית בין היהודים אך הוסיפה לראות בהם בני אותה דת, למרות שיריביהם הצהירו כי הנאולוגים משתייכים לאמונה נפרדת. השלטון הגדיר את שלוש הקבוצות כ'פלגים' (irányzat), אך לא כזרמים דתיים (vallásfelekezethez).[16]

בטבלה למטה מצויה התפלגות היהודים בממלכה לפי השתייכות. מ-1920, עקב חוזה טריאנון, אבדו שטחים נרחבים שמרבית היהודים בהם היו אורתודוקסים. מפקד 1941 – אחרי תכתיב וינה הראשון והשני; מפקד 1944 נערך ערב השילוחים למחנות בטריטוריה שלאחר טריאנון בלבד; מפקד 1948 שיקף את אובדן החיים בשואה.[17]

שנה קונגרסאים/נאולוגים (%) אורתודוקסים (%) סטטוס קוו (%) יהודי הונגריה (סך הכל)
1880 238,947 (38.2%) 350,456 (56.1%) 35,334 (5.7%) 624,737
1910 392,063 (43.1%) 472,373 (51.9%) 45,155 (5.0%) 909,591
1920 300,026 (63.4%) 146,192 (30.9%) 27,092 (5.7%) 473,310
1930 292,155 (65.7%) 134,972 (30.4%) 17,440 (3.9%) 444,567
1941 261,000 (36%) 725,000
1944 269,034 (62.1%) 156,418 (36.1%) 7,653 (1.8%) 333,105
1948 106,130 (79.3%) 23,451 (17.5%) 4,281 (3.2%) 133,862

כזרם ממוסד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפירוד ועד מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפרישה אימצו העסקנים שהנהיגו את הלשכה קו זהיר: הם חששו כי הממשלה תאמץ את קביעת הצד השני לפיה הם מהווים דת חדשה, ושאפו למזעור הפערים. לעף, שהלך והתקרב מצדו לעמדותיו של גייגר, איבד את רוב השפעתו עוד בטרם הקונגרס שהוא עצמו התנגד אליו. במהלך הפילוג הביע תמיכה בזכותם של האורתודוקסים לנהל את ענייניהם בעצמם. הנהלת בית המדרש לרבנים בבודפשט, שהוקם לבסוף ב-1877 לפי מתכונת האבטיפוס בברסלאו ובו הוכשרו מרבית רבני הנאולוגים, ניתנה לרב משה אריה בלוך, איש הלכה ושמרן מובהק. בוגרי המוסד היו מסורתיים למדי.[18] השינויים הקיצוניים ביותר שנערכו באורחות בתי הכנסת, בהתאם לדרישת הציבור, נותרו במישור האסתטי וכללו הכנסת עוגב ומקהלות מעורבות לקהילות נאולוגיות רבות.

בנימין זאב הרצל (במרכז מימין) בילדותו לצד אחותו פאולינה והוריהם בעיר בודפשט שבממלכת הונגריה לשעבר

נוסח התפילה שומר במלואו, למעט קהילות ספורות שהשמיטו את כל נדרי או אב הרחמים.[19] לא הונהגו אפילו טקסי קונפירמציה לצעירים;[20] משפחתו של בנימין זאב הרצל ערכה את הבר-מצווה שלו בבית הכנסת הגדול של בודפשט ב-1873, אך נאלצה לארח את הטקס בביתה הפרטי.[21] בהתאם לאופיו הבלתי-אידאולוגי של הארגון הקהילתי, הרבנות הנאולוגית חבקה קשת רחבה: משמאל ניצב לעף הרפורמי – אם כי הוא לא נתן להשקפתו שום ביטוי מעשי, ובבית-הכנסת שלו בעיר סגד לא פעל אפילו עוגב בתפילה[20] – ומאידך היו כמה רבנים שהיו מזוהים בבירור כאורתודוקסים, כמו מרדכי עמרם הירש באובודה ושמואל לייב בריל בפשט. עם זאת, רוב אלה ששירתו בקהילות הלשכה הארצית היו קרובים למדי לקו שהתווה בית-המדרש בבודפשט, ברוח הפוזיטיבית-היסטורית של ברסלאו.[19]

בית המדרש הארצי לרבנים בבודפשט, 1902

השמרנות היתרה של הנהגת הסמינר, שסלדה מכל עניין שנגע בסוגיות אמוניות, לא רק מנעה כל גלישה לרפורמה עקרונית בפועל, אלא הקשתה אפילו על המחקר התאורטי של ההיסטוריה היהודית. אף מבין המלומדים המעטים בחכמת ישראל שפעלו בהונגריה, העדיפו הרוב להגר לגרמניה, שם יכלו לחקור ולפעול בחופשיות. בסירובה להיגרר לשאלות יסוד, הרבנות הקונגרסאית ראתה עצמה כממשיכת המסורת היהודית שהדגישה את המעש היום-יומי וחיי הקהילה על פני נושאים כאלו (שהפיכתם לליבת היהדות בגרמניה אכן הייתה השפעת הסביבה הנוצרית-פרוטסטנטית); עם זאת, מבקרים מבפנים כמו איגנץ גולדציהר, שהעדיף בינו לבינו גישה רפורמית וראה בה התמודדות כנה עם החיים המודרניים, תיארו אדישות ואילמות אידאולוגית זו כסימן לנרפות. גולדציהר התלונן פעם ביומנו שהממסד הדתי הנאולוגי העצום, ששירת מאות קהילות אך חסר כל עמדה קוהרנטית בשאלות אמונה או הלכה, לא היה אלא "זרם דתי ללא דת" (Konfession ohne Religion).[7]

בהונגריה כלל הציבור נותר מחויב להשתייך לעדות הדתיות השונות, נוצריות ויהודיות כאחד, ולשלם להן מיסים. הקהל היה לרוב אדיש ומרוחק מחיי הדת, ונטה להתערות מלאה בחברה הסובבת. בדומה לארצות האחרות בהן ניתנה אמנציפציה, היהודים הוגדרו-מחדש רשמית (הן בידי עצמם במאבקם לזכויות שוות והן ובידי הרשויות) ככנסייה של "בני דת משה" השייכים ללאום המקומי, ולא עוד כקורפורציה נפרדת שתפקדה כקהילה סגורה. בהונגריה הליברלית – שממשלתה נזקקה להזדהות היהודים כהונגרים משום שהמגיארים היוו מיעוט בארצם מרובת-העממים, ונצרכה להם גם בגלל תפקידם המרכזי בכלכלה – תהליך ההגדרה של היהדות כדת בלבד הרחיק לכת יותר מבכל מדינה אחרת באירופה. בגרמניה ואפילו בצרפת שיתפו יהודים בני השקפות שונות פעולה במאבק נגד האנטישמיות העולה, ונגד דעות קדומות מן הסוג הישן; אך העימות הבין-קבוצתי החריף והחשש האורתודוקסי העמוק מהשתלטות נאולוגית, לצד הסובלנות המופגנת של הממשל, מנעו כל התארגנות כזו בהונגריה עד התחזקות האנטישמיות בין מלחמות העולם.

היסודות המשפיעים והאמידים ביותר ביהדות הונגריה נמנו רשמית על הזרם הנאולוגי: מבין 346 יהודים לא-מומרים שקיבלו תואר אצולה עד 1918, רק שניים היו אורתודוקסים, ומבין 60 היהודים הלא-מומרים שנבחרו לפרלמנט אף אחד לא היה אורתודוקסי. רמת הטמיעה הלשונית-תרבותית הייתה כמעט מוחלטת. לדוגמה, רק ב-1% מבין בתי-הכנסת הנאולוגים הוסיפו הדרשות להיערך ביידיש לעומת 20% אצל האורתודוקסים, שגם הם אימצו בכנות ואף בהתלהבות זהות לאומית הונגרית אך נותרו בולטים יותר בשונותם והקפדתם הדתית.[22][23] בזירה הפוליטית, היו חברי הפלג – כמו הנוצרים-הפרוטסטנטים – מזוהים עם המחנה הליברלי, ששאף ליצור זהות לאומית מגיארית אחידה וחילונית לבני העמים השונים בממלכה. נציגיהם בפרלמנט תמכו במדיניות המגיאריזציה הנוקשה שננקטה כלפי המיעוטים האתניים, במאבק בזכויות-היתר של הכנסייה הקתולית ובקידום חקיקה אזרחית שנועדה להחליש את שליטתה של זו בחברה הכללית.[24] בשנות ה-90 של המאה ה-19 הובילו הנאולוגים את המערכה הציבורית להפיכת היהדות ל"דת מקובלת" (bevett vallás) על ידי המדינה, מעמד שנשלל ממנה עד עתה; הכרה כזו הקנתה תמיכה כספית מצד הרשויות, חייבה אספקת שירותי דת במוסדות רשמיים כמו הצבא ואפשרה לבני אמונות מקובלות אחרות להצטרף אליה כמומרים. ב-15 במאי 1895 אישר הפרלמנט את החוק הנדרש.[25] עם זאת, הממשלה דחתה שוב ושוב את מינויים של רבנים מייצגים לבית העליון, כפי שניתן לדתות האחרות. לבסוף, רק עמנואל לעף נבחר לתפקיד זה ב-1927, והוא היה היחיד שכיהן בו, במקביל לאורתודוקסי יעקב קופל רייך.

החלוקה הנוקשה על בסיס דתי בין שני הציבורים ותפישתם את עצמם, התקרבו מאוד להגשים את החזון האמנציפטורי של היות היהודים כנסייה דתית ותו לאו. קיומו של זרם נאולוגי רשמי אפשר לחברים הטיפוסיים בקהילות ביטוי לגיטימי לעגן בו את זהותם הנבדלת מול החברה הנוצרית לה היו זרים. הרבנים, העיתונאים ואנשי הרוח של הממסד הנאולוגי נאלצו להתמודד עם אדישות רבה. גולדציהר העיר פעם בציניות על מצב העניינים בו נדרשו יהודים ליברלים להגדיר עצמם כעדה דתית מתוקף עקרונות האמנציפציה, למרות שחסרו כל זיקה פוזיטיבית לדת אליה השתייכו כביכול :”האמונה היא הדבר האחרון העושה יהודי ליהודי. הוא יהודי כי לא נולד להורים נוצריים... בקרב הקהל הקונגרסאי נתקבל הרעיון כי עליהם להצהיר שהם נשענים על 'דת משה הרבנית', ללא שום השלכה לגבי זה שניתן להפר בפועל את ציוויי התורה או הספרות הרבנית מדי יום... ועל הרב לבטא זאת מן השפה ולחוץ, בעוד שבפנים יכול אדם לחשוב מה שלבו חפץ.”[7]

בהתאמה, רבני הקונגרסאים לא נקראו להביע את דעתם לעיתים קרובות, השפעתם הייתה מועטה והם היו מעורבים בסוגיות הלכתיות בודדות. ב-1895, כשהונהגו לראשונה נישואים אזרחיים שאפשרו לבני הדתות השונות להתחתן, דחו הכל את עמדתו של הרב שאנדור רוזנברג מאראד, שהציע להכיר באיחודים כאלה כשהוא מצהיר כי רק נישואין עם שבעה עממים ועובדי אלילים נאסרו במפורש. עמנואל לעף הפריך את טיעוניו. בעת מלחמת העולם הראשונה, בתקופה בה רבו העגונות, עסקו בסמינר במחקר נרחב בשאלת התרתן, ובעת מלחמת העולם השנייה, כשהממשלה אסרה על שחיטה כשרה מטעמים של צער בעלי חיים, הם אסרו הימום חשמלי של הבהמה שהוצע כאמצעי לעקוף את החוק.[19] פולמוס אחר שרבני הנאולוגים נקראו להשתתף בו היה המאבק בציונות, הנושא היחיד שגישר על הקרע עם האורתודוקסים. ב-8 בספטמבר 1897 פרסמו שני הארגונים הארציים הצהרה משותפת בעיתונות, במפגן חסר תקדים של אחדות. הרב שמואל כהן מפשט, שנותרה מרכזם של הקונגרסאים, כתב: ”בהונגריה, הציונות השואפת להפוך זרם דתי ללאום לעולם לא תזכה בתומכים”. הרב אריה ליפשיץ, יו"ר הוועד המנהל של הפלג האחר, הוסיף: ”ביחס לציונות, האורתודוקסים עומדים בדעה אחת עם היהודים המתקדמים. אף הם מגנים את התנועה הפזיזה, החוטאת נגד הדת ונגד הפטריוטיות גם יחד. המגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה.”[26]

ב-1896 היו 538 עדות מסונפות ללשכה הארצית הנאולוגית, מתוכן 179 קהילות-אם מבוססות והיתר קהילות-משנה כפופות אליהן. כמעט כולן שכנו במרכז ובמערב המדינה, באזורים המפותחים כלכלית.[27] הממסד הנאולוגי הושתת על כמה רמות: הקהילות, המחוזות והלשכה הארצית. קונגרס כלל-יהודי נועד להיות מכונס מדי פעם בפעם, אך הפילוג סיכל מתווה זה. ב-1907 דחתה הממשלה ניסיון להתוועדות כזו מחשש שהיעדרות האורתודוקסים תבסס הכרה בדעת הקהל בקיומם של שני זרמים נפרדים, דבר שהיה מנוגד למדיניותה הרשמית. היעדרו של גוף נבחרים זה העביר את הסמכויות למעשה לידי נשיאי המחוזות, שבחרו את יו"ר הלשכה. הראשון שמילא תפקיד זה, ממרץ 1871, היה מרטון שווייגר, אם כי בפועל ניהל את העניינים מזכירו יוסף שימון. ב-1905, עם מות שווייגר, ירש אותו מור מזיי שנפטר ב-1925. מחליפו, שנכנס לתפקיד רק ביוני 1927 עקב סיבוכים בירוקרטיים, היה פרנץ מזיי. הוא מת כעבור חודש. ממלא מקומו אדולף קונר התפטר בפברואר 1932. מרכיב מרכזי של הפוליטיקה בלשכה היה החיכוך בין ראשי קהילת פשט הגדולה והעשירה – ב-1880 היו לה 64,000 חברים, מתוך כ-230,000 נאולוגים בכל הונגריה; ב-1930 עלה המספר ל-173,000, כמעט 60% מכלל הארץ – לבין הממסד הרשמי. עם התפטרות קונר החליט שאמו שטרן, נשיא קהילת פשט, לרוץ בבחירות להחלפתו ולאחד את שתי המשרות. יוזמתו של שטרן עוררה התנגדות עזה, אך בנובמבר 1932 קיבל את מירב הקולות וצלח בתוכניתו.[5] הוא ידוע בשל התפקיד שמילא בימי שואת יהודי הונגריה.

פנים בית הכנסת החדש של סגד

ב-1920, לאחר חוזה טריאנון, אבדו להונגריה חבליה הצפוניים שהיו מיושבים אורתודוקסים בצפיפות.[17] החלוקה בין שלוש הסיעות ביהדות הונגריה הוסיפה להתקיים, גם מבחינת ההכרה חוקית של השלטונות, במדינות שנטלו שטחים הונגריים. בסלובקיה וברוס התת-קרפטית שהועברו לשלטון צ'כוסלובקיה,[28] הוקמה ברית עדות נאולוגית עצמאית בנובמבר 1926.[29] בשטחי טרנסילבניה שסופחו לרומניה הקימו הנאולוגים ורוב הסטטוס קוו ארגון קהילתי נפרד.[30] באזורים שהועברו לממלכת יוגוסלביה הקימו הנאולוגים ב-1919 ועד ארצי,[31] שמנה 70 קהילות ב-1930.[32] בבורגנלנד שנמסרה לאוסטריה הייתה רכניץ הקהילה הנאולוגית היחידה, והיא נותרה מחוץ לפדרציה האורתודוקסית שקמה בחבל ב-1922.[33]

השואה ולאחריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה הקומוניסטית של בלה קון ב-1920, שיהודים רבים נמנו על הנהגתה, והמכה של חוזה טריאנון, החריפה חדות האנטישמיות בהונגריה והפכה למדיניות ממשלתית. אלפי יהודים עשירים המירו את דתם לנצרות. למול המהפך החד, נקלעו הממסד ואנשי רוח נאולוגיים לתהליך של חשבון נפש, התפכחות ואכזבה מהנסיגה באמנציפציה. הצורך להגדיר זהות יהודית פוזיטיבית עבור הקהל, שנדחק יותר ויותר לשוליים בחברה ההונגרית, נעשה דוחק. סופרים והוגים ביקרו את דור ההורים והסבים שלהם שנחפז, בעיניהם, לוותר על זהותו הקיבוצית בשאיפה לשוויון והתפרק ממורשתו בלי לקבל תמורה מלאה של הכלה אמיתית אל תוך החברה. כביתר מרכז ומערב אירופה בין מלחמות העולם, התגברות האנטישמיות יצרה עניין מחודש במסורת (לא, כמובן, במובן של שיבה לשמירתה) ועודדה סולידריות פנים-קהילתית וגם עם יהודי המזרח, שנחשבו עד אז פרימיטיבים דתיים או נוטים ללאומיות יהודית, אידאולוגיה שהייתה מוזרה לדודניהם שווי הזכויות. כותבים נאולוגים אף הביעו תמיכה בתנועת ההתיישבות של יהודי מזרח-אירופה בארץ ישראל כדי להקים שם מדינה או מרכז רוחני, כאמצעי לחיזוק הזהות היהודית הקולקטיבית, בעודם נותרים מחויבים לחזון ההשתלבות בהונגריה ומקווים לחזרה לליברליזם של העבר.[23]

בתכתיב וינה הראשון והשני, ולאחר מכן בעקבות הכיבושים במלחמת העולם השנייה, הושבו להונגרים רבים מהשטחים שהחזיקו בהם לפני טריאנון. האוכלוסייה היהודית במדינה גדלה מאוד: מ-445,000 ב-1930 ל-725,000 ב-1941. שיעור הנאולוגים בתוכה הצטמצם בחדות בהתאמה לכך, מ-66% ל-36%.[34] מתוך 740 הקהילות שנסקרו בהונגריה באפריל 1944, ערב תחילת השילוחים למחנות, היו 167 משויכות לוועד הקונגרסאי.[35]

ב-1948, לאחר השואה, היוו הנאולוגים כמעט 80% מיהודי הונגריה ששרדו ונותרו לחיות בארצם.[17] ב-20 בפברואר 1950, בלחץ השלטון הקומוניסטי החדש, בוטלו הארגונים הקודמים והוקמה "הנציגות הארצית של בני דת ישראל בהונגריה."[36] עד לנפילת מסך הברזל, היה סמינר בודפשט, שהוסיף לפעול ברוח התנועה, המוסד היחיד להכשרת רבנים בכל הגוש המזרחי.[37] הסמכות הדתית הבולטת ביותר של הנאולוגים בתקופת המלחמה הקרה הייתה הרב אלכסנדר שייבר, ראש הסמינר. ב-1989, כשהתאפשר שוב לקיים חופש דת, הוקמה פדרציית הקהילות היהודיות (MAZSIHISZ), שנועדה להיות בלתי-מפלגתית. היא נעשתה לנאולוגית למעשה עם פרישתם מחדש של האורתודוקסים ב-1993. נכון ל-2011 פעלו בארץ 42 בתי-כנסת של הפלג. במפקד האוכלוסין של 2011 הזדהו 10,965 איש כיהודים; מתוך 6,920 שבחרו לתרום אחוז ממסיהם לאחד הארגונים, 5,263 הפנו את תרומתם לנאולוגים.[38] היהדות הקונסרבטיבית רואה בהם "תנועה אחות, הלכתית ולא-אורתודוקסית" והן מקיימות קשרים, אף כי הנאולוגים לא הצטרפו ל'מסורתי עולמי', הארגון הבינלאומי של התנועה.[39]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לסקירה מקיפה של תהליך זה, ראו: מיכאל סילבר. שורשי הפילוג ביהדות הונגריה: תמורות תרבותיות וחברתיות מימי יוסף השני ועד ערב מהפכת 1848. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1985.
  2. ^ פטאי, עמ' 225.
  3. ^ סילבר, Impact, עמ' 136-140.
  4. ^ Michel K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 117, 124.
  5. ^ 1 2 נתנאל קצבורג. ההנהגה המרכזית של הקהילות בהונגריה. ציון, חוברת נ'. החברה ההיסטורית הישראלית, 1986. עמ' 1 (למטה).
  6. ^ 1 2 סילבר, Historical Experience, עמ' 123-125.
  7. ^ 1 2 3 Tamás Turán, Carsten Wilke, Modern Jewish Scholarship in Hungary: The ‚Science of Judaism‘ between East and West, ולטר דה גרויטר, 2016. דור ראשון: עמ' 81-82. גולדציהר: עמ' 25-26.‏ ראו את הציטוט המלא ב: יצחק יהודה גולדציהר, Tagebuch, Volume 2, הוצאת בריל, 1978. עמ' 84.
  8. ^ 1 2 סילבר, Impact, עמ' 121-127.
  9. ^ Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, 1995. עמ' 194.
  10. ^ Michael R. Cohen, The Birth of Conservative Judaism: Solomon Schechter's Disciples and the Creation of an American Religious Movement, Columbia University Press, 2012. עמ' 79.
  11. ^ כ"ץ, עמ' 54.
  12. ^ כ"ץ, עמ' 53-55.
  13. ^ 1 2 3 David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Pres, 2003. עמ' 30–34, 40-42.
  14. ^ 1 2 Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.
  15. ^ Margit Balogh, Jenő Gergely. Egyházak az újkori Magyarországon, 1790-1992: kronológia. MTA Történettudományi Intézete, 1993 . עמ' 51.
  16. ^ Raphael Patai, The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology, Wayne State University Press, 1996. (להלן: פטאי) עמ' 322.
  17. ^ 1 2 3 Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 109.
  18. ^ Adele Berlin, The Oxford Dictionary of the Jewish Religion, Oxford University Press, 2011. עמ' 532-533.
  19. ^ 1 2 3 יהודה שוויצר. רבנים קונסרבטיבים בקהילות המתבוללות בהונגריה.
  20. ^ 1 2 CCAR Yearbook 1911, עמ' 225.
  21. ^ עמ' 14 .Jacques Kornberg, Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism, Indiana University Press, 1993
  22. ^ Konrád Miklós, Jews and Politics in Hungary in the Dualist Era, 1867 – 1914. East European Jewish Affairs, Vol. 39, No. 2, August 2009, 167–186. נתונים מספריים: עמ' 170, עמ' 181 (הער"ש 15).
  23. ^ 1 2 גיא מירון, The Waning of Emancipation: Jewish History, Memory, and the Rise of Fascism in Germany, France, and Hungary. Wayne State University Press, 2011. עמ' 153, 202-205 וכו'.
  24. ^ Paul A. Hanebrink, In Defense of Christian Hungary: Religion, Nationalism, and Antisemitism, 1890-1944, Cornell University Press, 2006. עמ' 21-22.
  25. ^ פטאי, עמ' 363.
  26. ^ פטאי, עמ' 340-341.
  27. ^ Kinga Froimovich, Who Were They? Characteristics of the Religious Trends of Hungarian Jewry on the Eve of their Extermination. התפרסם ב: Yad Vashem Studies, גיליון 35, 2007. עמ' 149.
  28. ^ Yehudah Don,Viktor Karády, A Social and Economic History of Central European Jewry, Transaction Publishers, 1990. עמ' 216.
  29. ^ The Jews of Czechoslovakia: Historical Studies and Surveys, Volume 2. Jewish Publication Society, 1971. עמ' 352.
  30. ^ Randolph L. Braham, The Holocaust in Hungary: Sixty Years Later, University of New York, 2006. עמ' 294.
  31. ^ Eric Roman, Austria-Hungary and the Successor States: A Reference Guide from the Renaissance to the Present, Infobase Publishing, 2003. עמ' 395.
  32. ^ Daniel Judah Elazar. People and Polity: the Organizational Dynamics of World Jewry. Wayne State University Press, 1989. עמ' 374.
  33. ^ August Ernst, Geschichte des Burgenlandes, Verlag für Geschichte und Politik, 1987. עמ' 244.
  34. ^ פרוימוביץ', עמ' 144.
  35. ^ פרוימוביץ', עמ' 147.
  36. ^ תולדות היהודים בהונגריה, 1945-1989. (בהונגרית)
  37. ^ Avrum Ehrlich, Encyclopedia of the Jewish Diaspora: Origins, Experiences, and Culture, vol.3, ABC-CLIO Publishing House, 2008. עמ' 978.
  38. ^ András Kovács ,Aletta Forrás-Biró. Jewish life in Hungary: Achievements, challenges and priorities since the collapse of communism, Institute for Jewish Policy Research, 2011.
  39. ^ Rela Mintz Geffen, The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities, SUNY Press, 2012. עמ' 133, 174.


זרמים ביהדות
אורתודוקסים חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסים מגן דוד
ליברלים רפורמים • קונסרבטיבים (נאולוגים) • רקונסטרוקציוניסטים • התחדשות יהודית • חילונים-הומניסטים
תקופת בית שני פרושים • צדוקים • איסיים • בייתוסים • תרפויטים • נצרות קדומה
ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת רבניים • קראים • שבתאים • פרנקיסטים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_נאולוגית&oldid=39958044"