משפחת הרצל
בנימין זאב הרצל נולד בשנת 1860 ליעקב הרצל (1835–1902), סוחר אמיד ובנקאי ולז'אנטה נאנט (1836–1911) לבית דיאמנט.
מוצאו של הרצל ומשפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרצל נולד בעיר פשט (חלק מבודפשט), בירת ממלכת הונגריה שבקיסרות האוסטרו-הונגרית. בני משפחתו היו מעורים בחברה הכללית.[1] על פי עדותו של הרצל למקורבו הסופר אהרון מרקוס מהמבורג, הוא היה מצאצאי המקובל הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי, שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית ספרדית ופוסקיה.[2] לביוגרף הראשון שלו, ראובן בריינין, סיפר הרצל כי הוא צאצא לבן למשפחת אצילים מאנוסי ספרד שהאינקוויזיציה כפתה עליו ועל אחיו להמיר את דתם ולהצטרף למסדר נזירים. שני האחים נשלחו מטעם המסדר לחוץ לארץ וכאשר הגיעו לאינסברוק, אוסטריה, נמלטו והגיעו לטורקיה – שם שבו ליהדות. אולם לדברי הביוגרף עמוס אילון, רבים מיהודי המערב המתבוללים במאה ה-19 התגדרו במוצא ספרדי, משום שמלבד התפארת האצילית שנקשרה ביהודי ספרד של ימי הביניים, מוצא זה הפריד בין יהודי המערב לאוסטיודן העניים מפולין ורוסיה. לטענת אילון, משפחת אביו של הרצל לא הייתה ספרדית אלא אשכנזית ומוצאה משלזיה, בוהמיה ומוראביה. לאחר שעברה בלגרד לשלטון אוסטרי ב-1719, עקרה המשפחה דרומה והתיישבה בה. כעבור 20 שנה, כשחזרה העיר לשלטון טורקי, עקרה המשפחה, מתוך נאמנות לכתר האוסטרי, לזֶמלין, שמעבר לנהר סאווה, בתחום שלטון אוסטריה.[3] בשל "המסירות והנאמנות" שהפגינה, קבלה המשפחה בנובמבר 1753 את הרישיון להישאר בעיר זו לכל ימי חייהם של ההורים וילדיהם.[4] הראשון בבני משפחת הרצל הידועים היה מויזס (משה) הרצל, שנולד בשנת 1751 והיה זגג בזמלין. אבי-סבו של הרצל, לייבל הרצל, נולד ב-1761 ורוב חייו עבד כשכיר בזמלין. בשלב מסוים עבר לעסוק במסחר ונעשה איש די אמיד.[3] שניים משלושת בניו המירו את דתם לנצרות ורק סבו של הרצל, שמעון לייב, נותר יהודי ואף נעשה אדוק יותר.[5] שמעון לייב הרצל (1805–1879) היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.[6][7] סבתו מצד אביו הייתה רבקה (1809–1888) לבית ביליס. אביו, יעקב הרצל, נולד ב-1835 בזמלין ונפטר ב-1902 בווינה.
אמו של הרצל, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836, פשט – 1911, וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית, הוריה היו גבריאל הירש (הרמן) דיאמנט (1805–1871), שבעצמו נולד בפשט, ויוהנה קטרינה (1806–1872) לבית אבלס – יהודים אמידים מבודפשט. אמה של יוהנה קטרינה, תרזה אבלס, נאלצה להתפרנס כרוכלת לאחר שבעלה נפטר כעבור ימי נישואין ספורים.[8] משפחתה של ז'אנטה הגרה להונגריה במאה ה-18 ממוראביה וסלובקיה. אביה היה סוחר בגדים. ז'אנטה נישאה ליעקב הרצל ב-1857, בגיל 19.[9] הם נישאו מתוך אהבה ולא כתוצאה של משא ומתן על שידוך.[10] לדברי עמוס אילון, אישיותה הייתה חזקה יותר בבית מזו של בעלה.[9]
שפת אמו של יעקב הרצל הייתה גרמנית. הוא עזב את זמלין בגיל 15 ועבד בחברת אספקה והובלה של קרוב משפחתו, פיליפ פליישל, בדברצן, שם למד הונגרית, אם כי מעולם לא שלט בה היטב. ב-1856, בגיל 21, עקר לבודפשט ופתח בה עסק משלו. לאחר נישואיו עם ז'אנט, שגשגו עסקיו במהירות והוא התרחב גם לתחום הבנקאות.[10] יעקב הרצל לא הלך בדרך האדיקות של אביו.[11] הוא שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות.[8] בתחילת שנות ה-70 אף נחשב יעקב הרצל מיליונר, אולם בעת המשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873, איבד הון שנאמד בחצי מיליון כתר זהב, בשל מהלך פזיז, ומאז לא שב עוד להיות עשיר.[10]
בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי,[דרוש מקור] שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867, כאשר היה תאודור הרצל ילד, ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות המדיארית והלאומיות ההונגרית.
הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול השל הקהילה הנאולוגית ברחוב דוהאן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859[12][13] אביו היה מהמתפללים שם. מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו.[14] תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, וב-1869[15] הועבר לגימנסיה ריאלית ציבורית,[16] אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים בשל דתם שהוצגה כעבודת אלילים.[17] תקופת מה קיבל שיעורים פרטיים, ואחר כך עבר ללמוד, בין השנים 1876–1878, בגימנסיה היוקרתית הלותרנית, שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים.
ב-1878 עברה המשפחה לווינה והתגוררה בדירה גדולה ברחוב פראטֶר 25, ברובע השני, שהיה אזור מגורים אמיד.[18]
-
אביו, יעקב -
יעקב הרצל -
אמו, זא'נט
בשנת 1895 מסר הרצל את טיוטת "הנאום אל הרוטשילדים" שכתב, לעיונו של אביו, שהגיב עליו במכתב ארוך. הוא חלק על הנחת היסוד של בנו, שהאנטישמיות תגבר, וסבר כי בעתיד הקרוב היא תיבלם. הוא סבר שזו טעות מצד בנו לתלות את תקוותיו ביהודים העשירים, ויעץ לו: "עליך לפנות אל הקהל הרחב על ידי כתיבת ספר". כמו כן, יעץ לו שלא להקריב את האינטרסים החמריים שלו למען קריירה כאיש ציבור. הרצל שמע לעצתו בדבר כתיבת ספר: הוא שיכתב את הנאום והפך אותו לקונטרס פוליטי – ספרו "מדינת היהודים" (1896).[19]
אחותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פאולינה, אחותו הבכורה בשנה אחת של בנימין זאב, הייתה שחקנית במופעי חובבים.[20] היא נפטרה ב-7 בפברואר 1878, בגיל 19, ממחלת הטיפוס.[21] אמו לא רצתה להישאר בביתם בבודפשט, והמשפחה עקרה לווינה פחות משבוע לאחר ההלוויה. הרצל קרא לבתו הבכורה על-שמה. בנוסף, הוא ביסס עליה את דמותה של מרים אחותו של דוד ליטבק מהרומן "אלטנוילנד".[20]
רעייתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוליה (מכונה ז'ולי[22] וגם ג'ולי) לבית נשאואר (Naschauer) 1868–1907, נולדה ב-1 בפברואר 1868, בת יעקב (1837–1894) ויוהנה (1843–1900).
אביה היה תעשיין מיליונר, איל-נפט, שנולד בבודפשט. בצעירותו עקר עם אחיו לווינה, שם הקימו חברת-מניות ששלטה על בתי חרושת, ספינות-נהר ושדות-נפט בהונגריה.[23] יוליה נישאה לבנימין זאב ב-25 ביוני 1889. הטקס נערך בעיירת הנופש רייכנאו ואת הזוג קידש ד"ר אדולף ילינק, הרב הראשי של וינה.[24] הנדוניה של הכלה הייתה בסך 75,000 גולדן.[25] הריבית מהנדוניה הכניסה כ-6,000 גולדן לשנה.[26]
בשל פעילותו הרבה בתנועה הציונית, לא הקדיש הרצל זמן או משאבים לשהות עם משפחתו. באלפי העמודים של יומנו, הזכיר הרצל את ילדיו ואת הוריו, אולם אין בו אף אזכור ישיר אחד של אשתו.[27] על רקע חייה ויחסו של בעלה אליה כתבה אידה צורית את הרומן "אשתו המנודה" (כתר 1997).
יוליה נפטרה, כנראה בגלל מחלת לב, בשנת 1907, בגיל 39, שלוש שנים אחרי בעלה, לאחר שסבלה מדיכאון והייתה מאושפזת במוסד לפגועי נפש. גופתה נשרפה על פי בקשתה, ומקום אפרה אינו ידוע.
ילדיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליוליה ובנימין זאב הרצל נולדו שלושה ילדים. ב-1899 כבר התגוררה המשפחה בווילה גדולה בווינה. הילדים לא נשלחו לבתי ספר, אלא חונכו בבית על ידי אומנות גרמניות ומורים פרטיים צרפתים, אנגלים ואוסטרים.[28]
פאולינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פאולינה הרצל (בגרמנית: Pauline Herzl; 29 במרץ 1890 - 8 בספטמבר 1930) – בתו הבכורה של הרצל, אשר שמה העברי הוא תרצה. אחרי מספר רב של קשרים רומנטיים נישאה ליוזף היפט, אולם התגרשה כעבור זמן קצר. היא ניתקה את הקשרים עם משפחתה והאפוטרופסים שמינה הרצל, סבלה מאי-ספיקת לב, ואושפזה מספר פעמים במוסד פסיכיאטרי. בגיל 39 אושפזה בבית החולים בבורדו, שבצרפת, שם נפטרה ממחלת הטיפוס ב־8 בספטמבר 1930. למרות בקשתה בצוואתה להקבר בווינה ליד אביה החליטו בני משפחתה והקהילה היהודית לקברה בבורדו. לאחר פטירתה הייתה הדעה הרווחת כי נפטרה ממתן מנת יתר של מורפיום. אולם, כאשר הועבר ארונה לקבורה מחדש בהר הרצל, התגלה כי היא נקברה בארון עופרת, מה שהוכיח שמתה ממחלת טיפוס; הנפטרים ממחלה זו היו נקברים בארון עופרת כיוון שהיא ממשיכה להיות מדבקת גם לאחר המוות.
הנס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנס הרצל (בגרמנית: Hans Herzl; 10 ביוני 1891 - 17 בספטמבר 1930) – בנו השני של בנימין זאב הרצל. הרצל לא העניק לו שם עברי, ואף לא מל אותו (אחרי מותו של הרצל, ארגנה לו הקהילה היהודית טקס ברית מילה והעניקה לו את השם שמעון). ביום לידתו של הנס כתב הרצל ביומנו: "ולוואי שיגדל הנס ויהיה לאיש חזק שיוכל להמשיך בעבודתי".[29] כאשר נפטר בנימין זאב הרצל היה הנס בן 13.
במאמר שפרסם ב-1924 על תולדות חייו הוא כתב בין השאר: "בביתנו נהגו כבוד גמור בדת. אמי נמשכה לדת ואבי - לחופש המחשבה בנוסח סביבת הסופרים והעיתונאים היהודים בווינה. לימדו אותי ואת אחיותיי תפילות אחדות בגרמנית. למדונו קצת גם עברית. מחנכותינו היו נוצריות. אבינו השפיע עלינו ברוח הכרה עצמית יהודית גאה. אך לאחר מותו - ואני בן 13 - אמרה לי אמי, כי בהיותנו תינוקות חשב אבינו להמיר את דתנו. ודאי שזה היה לפני ראשית התנועה הציונית."[29]
בהתאם לבקשתו של הרצל, נשלח הנס ללמוד בפנימיה יהודית דתית באנגליה. כשנפטרה אימו חזר לווינה, התמוטט בגלל רגשות אשם על שלא היה עם אימו בימיה האחרונים ואושפז בסנטוריום. אחרי ששוחרר חזר ללימודיו באנגליה, אותם סיים בהצלחה. באותו מאמר מספר הנס: "זמן מה אחרי מותו של אבינו הובאתי על ידי אפוטרופוסי לאנגליה. נראה שהם התכוונו בזה לקרבני לסביבת מנהגי דת ישראל. נותקתי ממשפחתי. בן 17 נתייתמתי גם מאמי. חושבני שהאפוטרופוסים לא היטיבו לעשות בהעבירם אותנו ללונדון. זה הביא כליה על חיי המשפחה שלנו ושבר, חוששני, את לב אמי. ראוי אני לגנאי על שלא התחשבתי ברצונה, אך נענשתי על כך בחיים אבלים. במשך כמה שנים שמרתי את מנהגי הדת, שבתוכי נתרוקנתי ממנה לגמרי. המלחמה השלימה את ערירותי".
הנס התקבל לאוניברסיטה, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הבריטי. כשהשתחרר ב־1919 לא מצא לעצמו ייעוד בחיים והתפרנס בעיקר מתרגום כתבי אביו. בשנת 1924 התנצר והצטרף לכנסייה הקתולית. ב-1925 ביקש מיט"א לפרסם שאינו רואה עצמו יותר כבן הדת הקתולית. ב-1926 מסר הודעה לפיה אינו רואה עצמו יותר כשייך לשום דת, וכי דתו היא הלאומיות. לאחר מכן הכריז כי הוא רואה עצמו חבר "בית ישראל" או מוטב, חבר "העם העברי". בשנותיו האחרונות התפלל בבית הכנסת הרפורמי בלונדון בחברת קלוד מונטיפיורי.[29]
הנס לא נישא מעולם. כששמע על מחלתה האנושה של אחותו פאולינה, עזב את עיסוקיו ונסע לבורדו שבצרפת לבקרה. לאחר ששהה ליד מיטתה וראה כי מצבה משתפר, שב לבריטניה ושם קיבל את הבשורה שאחותו נפטרה. הוא חזר לבורדו בשנית והתאבד ב־15 בספטמבר 1930[דרושה הבהרה] ביריית אקדח בשבוע לפטירת פאולינה. בן 39 היה במותו. הנס ביקש שגופתו וגופת אחותו ייקברו יחד בווינה. בצוואתו, בה הסביר כי התאבד בגלל תחושת כישלון, הציע להעלות את גופות אביו, אחותו וגופתו שלו, יחד עם אפר אימו לקבורה בארץ ישראל.
בספר הציונות המאוחרת, אשר יצא בשנת 1953 בהוצאת שילה, מצוין כי התאבדותו נבעה כתוצאה משברון לב, בעקבות אהבתו לאוליה, הבת של הרוזן מעירו. היא הייתה בת 15 והוא בן 38, ובמצב שנוצר העדיף לשים קץ לחייו. סיבת התאבדותו זו התפרסמה אף בחוברת בווינה בשנים 1966–1967, אך מקורה אינו ידוע.
מרגרטה גרטרודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרגרטה גרטרודה הרצל (בגרמנית: Margarethe Gertrude Herzl) הידועה בכינוייה טרודה (Trude) ואשר קיבלה גם את השם היהודי פרומה – בתם השלישית של הרצל ואשתו יוליה, נולדה בפריז ב־20 במאי 1893, הייתה בת 11 בעת פטירתו של אביה. אחרי פטירת אימה, בהיותה בת 14, נשלחה להתגורר אצל דודתה אלה. דודתה זו גרמה לה להתנתק מבני גילה ואסרה עליה להביא חברים הביתה, ולכן שיקעה טרודה עצמה בקריאת ספרים (בעיקר נובלות ורומנים). טרודה למדה באוניברסיטה הוראת צרפתית. אחרי פטירת אשתו של אפוטרופסה, וולפסון, עברה לגור בביתו וסייעה לו הן בניהול משק הבית והן בענייני התנועה הציונית. השתתפה בקונגרס העשירי בבזל (1913).
ב־1916 סבלה מהתמוטטות עצבים, בין היתר מאחר שהקשר שלה עם אחיה, הנס, נותק עקב היותו חייל בצבא של מדינת אויב (הצבא הבריטי), והיא אושפזה לזמן מה בבית החלמה לחולי עצבים בברוהל.
טרודה הייתה היחידה מילדי הרצל שהקימה משפחה. ב־23 באפריל 1917 נישאה לתעשיין הטקסטיל היהודי הצ'כי ריכרד נוימן, שהיה גרוש ומבוגר ממנה ב־27 שנים, חברו של האפוטרופוס על ילדי הרצל, מוריץ ריצ'פלד, ובשנת 1918 ילדה נכד יחיד להרצל. זמן קצר אחרי הלידה נשלחה למספר חודשים לבית החולים לחולי נפש "אינזרסדורף" שבווינה.
בשנים שלאחר מכן ניסו בני הזוג נוימן להפרד, חזרו לחיות יחד, ובכל אותה תקופה הייתה טרודה מתאשפזת לפרקים בבית החולים לחולי נפש. מצבה התערער בעקבות מותם של שני אחיה, פאולינה והנס, והחל מ־1931 היא אושפזה בקביעות בבית החולים אינזרסדורף.
ב־1940, במסגרת הניתוק הכפוי של היהודים מהאוכלוסייה הכללית, הועברה לבית החולים הפסיכיאטרי היהודי פוקרסדורף, וב־1941 עם סגירת כל המוסדות היהודים הועברה לבית חולים פסיכיאטרי ציבורי.
בספטמבר 1942, כשהנאצים פינו את המאושפזים היהודים מבית החולים הפסיכיאטרי של וינה, היא נשלחה למחנה טרזיינשטט, שם שהתה בבית החולים של המחנה שישה חודשים עד פטירתה (כנראה מרעב) ב־15 במרץ 1943. גופתה נשרפה.
נכדו, סטפן תיאודור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנה של טרודה, סטפן תיאודור, הצאצא האחרון למשפחת הרצל, נולד ב־21 באפריל 1918. עקב עליית הנאצים לשלטון, נשלח סטפן ב־1933 ללמוד בפנימיה באנגליה. הוא קיבל אזרחות בריטית ושינה את שם משפחתו מ"נוימן" ל"נורמן" (לפי גרסה אחרת ל"מונרו"). הוא שירת בתקופת מלחמת העולם השנייה בהודו כקצין בחיל התותחנים של הצבא הבריטי. בשנת 1945, בדרכו מהודו לאנגליה, ביקר בארץ ישראל,[30] התקבל בכבוד ואהדה, וקיבל הצעות להשתקע בארץ (הן מקיבוצים והן מעמותות). תשובתו הייתה שישקול זאת לאחר שיסיים את תפקידו בצבא. הוא שובץ כנספח משרד המדע של המושבות הבריטיות בשגרירות בריטניה בוושינגטון. לאחר שנודע לו על מותם של הוריו בשואה, התאבד בקפיצה מ"גשר שדרות מסצ'וסטס" (אנ') ב־25 בנובמבר 1946.
צוואתו של הרצל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-12 בפברואר 1897 ערך הרצל צוואה לראשונה בחייו. חלקה השני, "צוואתי האחרונה", לא נועד לפרסום. הוא דן בענייניו האישיים והכספיים ומשקף את מצבם הרעוע של חיי המשפחה שלו. הרצל שלל מאשתו זכויות כלשהן בחינוך ילדיהם ומינה את הוריו לאפוטרופסים שלהם. הוא ביקש מהם למנוע "כל התערבות אפשרית" מצד אשתו או קרוביה. הוא דרש שבנו לא יישאר בידיה משום ש"אינה אוהבת אותו, ועלולה להשחית ולהרוס את אושרו בכך שתרד לחייו" וביקש להעביר אותו לבית סבו וסבתו או לפנימייה בחוץ-לארץ. לגבי בנותיו, נאלץ להשלים עם העובדה שתיאלצנה להישאר בבית אמן: "אפילו אם לא הייתה לי אשה טובה, תשתדל־נא לפחות להיות אם טובה לבנותיה".[31]
בגיל 40 נתקף הרצל בתחושה שיום מותו קרב ובמאי 1900 ערך צוואה חדשה. הוא מינה את הוריו כיורשיו היחידים ואחריהם את ילדיו. אשתו לא נזכרה בין הנהנים והייתה מיועדת לקבל את החלק המגיע לאלמנות בחוק האוסטרי רק במידה ולא יהיו לה אמצעי-מחייה אחרים.[32]
בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופסים על ילדיו. עם פטירתו של הרצל הסתבר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של יוליה, וכי השאיר את משפחתו ללא מקורות הכנסה נאותים (פאולינה הייתה אז בת 14, הנס בן 13 וטרודה בת 11). את האחריות על היתומים הצעירים (גם מבחינה כלכלית) קיבלו על עצמם התנועה הציונית והאפוטרופסים שמינה לילדיו.
העלאת עצמות ילדיו ונכדו לישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־19 בספטמבר 2006, בטקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של הנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו ולמחרת, ב־20 בספטמבר, נקברו בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם (בתו השנייה של הרצל, טרודה, נספתה בשואה וגופתה נשרפה)[33].
קבורה מחדש של ילדי הרצל ומימוש צוואתו האחרונה הועלו על סדר היום הציבורי על ידי ד"ר אריאל פלדשטיין, אשר היה הראשון שחשף את ההתעלמות ארוכת השנים מצוואתו של הרצל. בעוד שאת עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו פאולינה, דאגו המוסדות הציוניים להעלות לארץ מיד עם קום המדינה, ומשלחת נשלחה לווינה לאחר כ"ט בנובמבר 1947, אלה התעלמו מן החלק בצוואה בו ביקש הרצל להביא לקבורה במדינה היהודית את שאר צאצאיו שיחלפו מן העולם עד אותו זמן. ד"ר פלדשטיין הצליח לשכנע את ממשלת ישראל ואת ההסתדרות הציונית לתקן את העוול ההיסטורי, המוסרי והמשפטי, והסכמתם של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, יושב-ראש ההסתדרות הציונית, זאב ביילסקי והרב שלמה משה עמאר, הראשון לציון, סללה את הדרך לביצוע הצוואה.
ב-5 בדצמבר 2007 הובאו עצמות נכדו של הרצל, סטפן נורמן, לקבורה מחודשת לצד משפחתו.[34][35]
-
קברו של הנס הרצל -
קברה של פאולינה הרצל ושלט הנצחה לזכר טרודה -
קברה של ז'נטה לנה הרצל -
קברו של יעקב הרצל
ב-30 בנובמבר 2021 פורסם שנשיאת הרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה, ז'לקה צוויאנוביץ', נענתה לבקשת יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, ותסייע להעלאת עצמותיהם של סבו וסבתו של הרצל לישראל. רבקה ושמעון אריה לייב הרצל קבורים בחלקה היהודית בבית העלמין בעיר זמון[36].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933, (תרגום מאנגלית: דני אורבך), תל אביב: הוצאת דביר, 2004.
- ישעיהו קלינוב, הרצל חוזה המדינה, אלבום, תל אביב: הוצאת "לעם" בע"מ, תש"י-1950.
- יעקב וינשל, הנס הרצל, הוצאת "חזון", 1945.
- אלכס ביין, הרצל, ביוגראפיה, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשל"ז-1977.
- האיש שנתן למדינה את הלב, נאמן למקור, הספרייה הלאומית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יצחק פרי (פרידמן), תולדות היהודים בהונגריה, כרך שלישי, עמ' 54.
- ^ על פי "שיחות הרצי"ה", "עיטורי כהנים", 126.
- ^ 1 2 עמוס אילון, הרצל, עמ' 26–27.
- ^ אלכס ביין, תיאודור הרצל (1983), עמ' 1.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 28.
- ^ אלכס ביין, הרצל: ביוגראפיה, ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג-1983, עמ' 4-1.
- ^ רות וינקלר, מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל-המקשר והמבדיל בחשיבתם
- ^ 1 2 אלכס ביין, תיאודור הרצל (1983), עמ' 3.
- ^ 1 2 עמוס אילון, הרצל, עמ' 29.
- ^ 1 2 3 עמוס אילון, הרצל, עמ' 31.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 28. לדברי אילון, יעקב הרצל "נעשה יהודי מתבולל".
- ^ שאול בן-חיים, הבית הריק באמצע המרכז הסואן, מעריב, 5 בספטמבר 1958.
- ^ אז בכתובת "אורסאג - אוט 47", המוזיאון היהודי של בודפשט נמצא באתר זה.
- ^ רחוב אפאצאי צ'רה 10.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 33.
- ^ הגימנסיה נקראה אחר כך תיכון יוז'ף אטבש.
- ^ ביין, הרצל, עמ' 11.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 46.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 189–190, 198.
- ^ 1 2 עמוס אילון, הרצל, עמ' 44.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 43.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 103: "ביטאו את שמה ז'ולי, בהטעמה צרפתית".
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 103.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 105.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 106.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 112.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 287.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 348: הווילה שכנה ברחוב קארל לודוויג 50, באזור וילות הדור בווינה.
- ^ 1 2 3 סט"א, דרכו האבלה של הנס הרצל, דבר, 26.9.1930, עמ' 5
- ^ סטפן תיאודור נורמן, תחנת ביניים פלשתינה, תכלת 25, סתיו התשס"ז 2006
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 245–246.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 355.
- ^ ynet, עצמות ילדיו של הרצל הובאו לקבורה בירושלים, באתר ynet, 20 בספטמבר 2006
- ^ אנשיל פפר, תשטוף את העפר מהעיניים, בנימין זאב, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2007
- ^ ורד לוי-ברזילי, בזכות חזון של איש אחד, צוואת הרצל תתגשם, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2006
- ^ יורי ילון, אין זו אגדה: עצמות סבו וסבתו של הרצל יועלו ארצה, באתר ישראל היום, 30 בנובמבר 2021