מסמך השופטים החסוי

חיים כהן, מחבר המסמך

גד פרומקין, הנפגע העיקרי מחיבור המסמך

מסמך השופטים החסוי הוא מסמך חשאי שהוכן על ידי חיים כהן ערב הקמת מדינת ישראל, ובו חוות דעת על השופטים היהודים שכיהנו במערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי, במטרה לסייע בהחלטה איזה מהם ימשיכו בתפקידם לאחר הקמת המדינה.

רקע

לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל ב-29 בנובמבר 1947, הקימו מוסדות היישוב את ועדת המצב, שתפקידה היה להכין את התשתית הארגונית למוסדות המדינה שבדרך. ועדת המצב חולקה למספר ועדות משנה לפי נושאים, ועל אחת מהן, המועצה המשפטית, הוטל לעסוק בסוגיות המשפטיות העומדות על הפרק. בראשה עמדו היועץ המשפטי של הוועד הלאומי, מרדכי עליאש והיועץ המשפטי של הסוכנות היהודית, ברנרד ג'וזף (לימים דב יוסף). בפועל, מאחר שבמשך תקופה ממושכת שהה עליאש בדיוני עצרת האומות המאוחדות בניו יורק, שימש ג'וזף לבדו כיושב ראש המועצה.

גם המועצה המשפטית חולקה לוועדות משנה. אחת מהן הופקדה על "מבנה מיניסטריון המשפטים ובתי הדין", ובראשה עמד יושב ראש הסתדרות עורכי הדין היהודים בארץ ישראל, ד"ר מנחם דונקלבלום. למזכיר ועדת המשנה מונה בתחילה עורך הדין יהודה גולן, אך הוא הוחלף בראשית 1948 בעורך הדין הרמן כהן (לימים חיים כהן).

ב-30 בינואר 1948 פנה ג'וזף לכהן, והורה לו להכין "כרטיסים" על כל אחד מעובדי מערכת המשפט, לרבות השופטים, ובהם פרטים אישיים על העובדים, הערכות והמלצות לגבי המשך עבודתם. "כרטיסים" דומים הוכנו לגבי כל היהודים שעבדו בשירות המנדט, והם נאלצו לעמוד בפני "ועדות טיהור" שקבעו האם יוכלו להמשיך בתפקידיהם לאחר קום המדינה.

כהן העביר את המסמך לג'וזף במרץ 1948, אך זה לא הספיק לעסוק בעניין, שכן בראשית אפריל מינה אותו דוד בן-גוריון למושל ירושלים. המסמך הועבר בהמשך לשר המשפטים הראשון, פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן), שעשה בו שימוש.

תוכן המסמך

המסמך, שנחתם ב-16 במרץ 1948, התייחס ל-73 העובדים היהודים במערכת המשפט המנדטורית - שופטים, עורכי דין ועובדי מינהלה. לצדו של כל אחד משמות העובדים סומן "+" או "-", בהתאם להמלצה האם להעסיקם גם בשירות מדינת ישראל, וכן מספר הערות על תפקידיהם.

מבין 73 העובדים, 23 היו שופטים. לגבי רובם נמסרו הערכות טובות. כך, למשל, על השופטים שמעון אגרנט, בנימין הלוי, שניאור זלמן חשין, משה לנדוי, משה עציוני, יצחק קיסטר וגינטר שטולץ נכתבו המילים "שופט טוב מכל הבחינות" (לצד שמו של קיסטר צוין גם כי הוא "חבר פועלי אגודת ישראל"). על אליהו מני נאמר כי הוא "ישר ומוכשר" ועל יעקב אזולאי נכתב כי הוא "שופט פלילי טוב. יודע הליכות הערבים".

על כמה מהשופטים נכתבו חוות דעת מעורבות, אך הומלץ להמשיך ולהעסיקם. כך, למשל, נכתב על שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב מקס קנטרוביץ כי הוא "שופט טוב. בעל הבנה והגיון. הרושם הוא שהוא ישר, אך בת"א יש מרננים אחרת". על עמיתו שלום קסאן נכתב כי הוא "שופט ישר. חלש מבחינה משפטית", ואילו על שופט בית המשפט המחוזי בחיפה אהרן שמש נכתב כי הוא "שופט בעל ותק גדול" אך "מבחינה מקצועית אין להמליץ עליו".

השלכות המסמך

חמישה מהשופטים קיבלו חוות דעת שליליות, והומלץ לא להמשיך להעסיקם כשופטים במדינת ישראל. שלושה מהם מונו בסופו של דבר לכהן כשופטים במערכת המשפט הישראלית.

על שופט בית המשפט המחוזי בירושלים הרצל רוזנצווייג נכתב "שופט שנתמנה לא מזמן מבית משפט השלום. מרננים אחריו שהוא פתוח להשפעות. כעת בשליחות בחו"ל. אולי כדאי להעבירו לעבודה לא-משפטית". רוזנצווייג מונה בסופו של דבר לשופט בבית המשפט המחוזי בחיפה, וכיהן בו עד מותו ב-1961. על נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב נתן ברדקי נכתב "נשיא בית המשפט. חשוד על היותו נתון להשפעות. שלילי גם מבחינה משפטית". ברדקי המשיך לכהן כנשיא בית המשפט (שמו עוברת ל"בר-זכאי") עד פרישתו לגמלאות ב-1964. גם שופט בית משפט השלום בירושלים עמנואל ידיד לוי, עליו נכתב "שופט זמני. עבד כעו"ד במצרים זמן רב. יודע הליכות עם ערבים ומדבר ערבית צחה. ידיעותיו גם בעברית וגם בשדה המשפט חלשות. אינו ראוי להתמנות לשופט קבוע, אך יוכל להיות לתועלת רבה במשרה לא-שיפוטית", המשיך בכהונתו, ואף קודם בהמשך לבית המשפט המחוזי. הוא פרש מכהונתו בשנת 1975, עם פרישתו לגמלאות.

שני השופטים הנותרים שהומלץ לא להמשיך את כהונתם נותרו מחוץ למערכת המשפט. שופט בית משפט השלום בתל אביב, ירמיהו צוקרמן, שכבר ב-1930 עורר התנגדויות למינויו, ספג האשמות חמורות ביותר בחוות הדעת שנכתבה עליו, אף שלא הוצגו ראיות להוכחתן: "שופט בעל ותק גדול. שלילי מכל הבחינות. מקבל שוחד. התנהלה כבר חקירה דיסציפלינרית נגדו, וכן הוגשו כמה פטיציות מטעם אגודת עוה"ד לזקן השופטים לסלקו".

השופט השני היה ותיק השופטים היהודים בארץ ישראל, והשופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון המנדטורי שהיה בחיים בעת הקמת המדינה, גד פרומקין, עליו נכתב "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו למדינה היהודית". גם ה"רינונים" אודות פרומקין נותרו סתומים, אך די היה בהם כדי למנוע את כהונתו, שכן רוזן טען בפני הממשלה כי החליט שלא למנות את פרומקין בשל האמור באותו מסמך סודי. לפי מקורות שונים, רוזן אף טען כי הוא עצמו ייצג לקוח שניסה לשחד את פרומקין, ושפרומקין החזיר לו את הכסף לאחר שלא הצליח להטות את המשפט לטובתו, ואולם יש מחלוקת בין היסטוריונים באשר לאמיתותם של דברים אלה. פרומקין החל לפעול אצל דוד בן-גוריון בניסיון לשנות את ההחלטה ולהביא לטיהור שמו. גם אישים מכובדים כיצחק בן-צבי, משה שרת ודוד רמז ניסו לערב את בן-גוריון, אך לא הצליחו להביא לשינוי בהחלטה, ופרומקין נותר מחוץ להרכב בית המשפט. בינואר 1949 החליט בן-גוריון למנות "ועדת בירור של כבוד", בה היו חברים הרב מאיר בר-אילן, יצחק בן-צבי ופרופ' בן-ציון דינבורג, שתפקידה לדון "בטענות שבין שר המשפטים פנחס רוזנבליט לבין מר גד פרומקין". מסקנת הוועדה הייתה כי רוזן האמין באמת ובתמים כי קיימים "רינונים" אודות פרומקין, ולכן אין פגם בהחלטתו שלא להמליץ לממשלה על מינויו לבית המשפט העליון. יחד עם זאת, קבעה כי לא נמצאו ראיות לדופי בהתנהלותו של פרומקין, וכי נגרם לו נזק מוסרי וחברתי בלתי מוצדק. מאחר שהנזק נגרם על ידי שר המשפטים, מתוקף תפקידו כחבר הממשלה, על הממשלה מוטל לתקן את הנזק. הוועדה המליצה כי פיצוי זה יהיה בדרך של מינוי ל"משרת כבוד מתאימה", וב-1950 מונה פרומקין לעמוד בראש ועדת חקירה בענייני החינוך במחנות העולים (ועדת פרומקין).

במשך השנים נשמר המסמך החסוי בארכיון המדינה, והיה סגור לעיון הציבור מטעמים של פגיעה בצנעת הפרט. ואולם, חלקים ממנו התפרסמו במקומות שונים. בשלהי שנת 2019, לאחר שחלפה תקופת ההגבלה של המסמך, עלה המסמך במלואו לאתר האינטרנט של ארכיון המדינה. זהותו של כותב המסמך אף היא הייתה בלתי ידועה במשך שנים ארוכות, עד שכהן עצמו חשף את זהותו בערוב ימיו, בשנת 2000.

קישורים חיצוניים

• מסמך השופטים החסוי באתר ארכיון המדינה (עמ' 38 - 42)
• נתן ברון, ‏פרשת 'מסמך השופטים החסוי': מבט נוסף על הקמת מערכת השיפוט הישראלית בשנת תש"ח (1948), קתדרה 115, ניסן תשס"ה 2005
• ד"ר נתן ברון, המסמך החסוי נחשף: כיצד מונו השופטים הראשונים במדינה?, באתר ynet, 6 בפברואר 2015