מלכים ג

מלכים ג'

עטיפת הספר. עיצוב: אמרי זרטל
מידע כללי
מאת	יוכי ברנדס
שפת המקור	עברית
סוגה	רומן תנ"כי, דרמה, מתח
הוצאה
הוצאה	כנרת-שרף
תאריך הוצאה	2008
מספר עמודים	447
סדרה
ספר קודם	וידוי
הספר הבא	שבע אימהות
קישורים חיצוניים
מסת"ב	מסת"ב 0062512002422
הספרייה הלאומית	002604017

"מלכים ג" הוא רומן תנ"כי מאת הסופרת יוכי ברנדס שנכתב בשנת 2008. הרומן מספק תיאור חלופי לתקופת שלטונם של שאול, ישוי (איש בושת), דוד ושלמה מנקודת ראותן של הנשים שנותרו משושלתו של שאול המלך וחיו בארמון המלך בירושלים.

תקציר

זהו סיפורו של שלומעם, מן העיר צרידה שבנחלת שבט אפרים המגלה למעשה כי הוא נצר למשפחה מיוחסת והוא אומץ בילדותו על מנת להגן עליו בפני מלכי ישראל ששלטו בבירתם ירושלים. בתחילה שלומעם שואל את עצמו שאלות רבות בנוגע למשפחתו ולמפגשיהם של הוריו עם אישה מסתורית בעמק המצורעים. במסעותיו בארץ ישראל הקדומה הוא מגיע לירושלים ונפגש עם מיכל בת שאול שמעמידה פני משוגעת, כאמצעי להסוות את פועלה הרב מאחורי הקלעים בחצר הממלכה. מכאן ואילך מגיע סיפורה של מיכל המספרת על דיכוי משפחת אביה מהמלוכה ובמאמציה להעלות את שלומעם לכס השלטון. שלומעם עצמו מגיע למעמד בכיר במנהל השלטון של שלמה המלך והוא ממונה לנציב המיסים של שבטי אפרים ומנשה. עם מותו של שלמה, מוכתר שלומעם, בשמו החדש ירבעם, למלך על חלקה הצפוני של ממלכת ישראל.

תאורים חלופיים

בספרה, יוכי ברנדס, מספרת על מותו של גוליית מידי דוד המלך. על פיה, הקרב המפורסם לא היה הירואי כפי שנצטייר במקרא ולמיכל בת שאול הגיעו שמועות כי לא היה זה דוד שהרג את גולית אלא אלחנן בן יערי, חברו ובן שבטו של דוד. מיכל מתלבטת בנושא, ובעזרת סופרי צללים שמינתה, המעבירים לדורות הבאים את סיפורי התנ"ך, היא מכניסה פסוק בספרי הממלכה ("וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים"), מה שמשאיר בידי הקוראים בתנ"ך או בספרה לנחש את האמת על הקרב המפורסם.

שלמה המלך מצטייר כמלך נהנתן, שאינו "החכם באדם" כפי שסופרי המלך מעידים עליו, אלא אדם המכור להנאות החיים ומיזמי בנייה מנקרי עיניים התובעים משאבי אנוש וטבע שהממלכה ובייחוד שבטי ישראל כורעים תחת נטל מימונם.

את צחוקה המפורסם של מיכל למראה דוד המלך מפזז בירושלים, היא מפרשת כתעמולה של דוד המלך כנגד בית המלוכה של שאול, כאשר למעשה היא קבלה כנגדו על היחס שהיא ומשפחתה קיבלו מידיו, ועל הזיכרון הקצר של העם לימים הטובים של ממלכת שאול.

ברנדס מתארת בסיפורה מצב דברים ובו האונס של תמר על ידי אמנון שמתואר בתנ"ך לא באמת התרחש, אלא הגיע לספר הספרים כתוצאה ממזימה נרחבת של בת שבע, אם שלמה בעזרת סבה אחיתופל, שנועדה להמליך את שלמה כיורשו של דוד, למרות שלא היה הבן הבכור.

ברנדס מציירת את חגי ישראל המתוארים בתורה כחגים שהם רק מסורת של שבט יהודה ושלכל שבט משבטי ישראל ישנה מסורת חגים משלו. לפי קריאה זו, טענת כותב ספר מלכים כאילו ירבעם בן נבט הגה חג בחודש אשר בדה מליבו, מטשטשת למעשה חג שקיים מדורי דורות במסורת השבטית, כאשר שבט יהודה מנסה לכפות על העם את מסורתו הפרטית, ולתארה בהיסטוריוגרפיה כבלעדית. בטענה זו מעלה ברנדס שאלה כנגד אמיתות התנ"ך כספר כלל ישראלי או כספר מסורת יהודאי בלבד.

בסיס במקורות ובמחקר

הספר מבוסס ברובו על אגדות חז"ל והכתוב במקרא, וכן על השלמות המבוססות על הדים למסורות ישראליות שאבדו. ברנדס מעידה כי היא שאבה השראה ממחקרו של פרופ' יאיר זקוביץ, אשר זיהה הדים בספר מלכים למסורות חלופיות על ירבעם, המזהות אותו כמושיע ישראל, העונה לדגם הספרותי של "שחרור" ומתפקד כמשה. לפי גישה זו, ירבעם לא ביקש לפלג את הממלכה מתוך תאוות שררה, אלא כחלק משחרור שבטי ישראל מפני שעבוד השקול לשעבוד מצרים, אשר כלל גם דיכוי של דרכי האמונה החלופיות שלהן. זקוביץ מסביר כי על-פי המסופר, בממלכת ישראל נהגו לחגוג את חג הקציר במועד אחר, וכן כי פולחן העגלים לא נתפס כחטא אלא כדרך לגיטימית לעבוד את האל, אותה הוא מנגיד לכרובים שהיו מקובלים על ממלכת יהודה.

הספר גם נותן במה לעמדה המקובלת במחקר לפיה הסיפורים על דוד בספר שמואל הם אפולוגיה, דהיינו, כתב הגנה שנועד להצדיק את עליית דוד לשלטון, אף שחמס את השלטון משושלת שנתפסה כלגיטימית. הספר נותן במה פרוזאית לסברות המחקריות לפיהן דוד היה אוזורפ אשר חמס את השלטון בכח, תוך שסופריו מצדיקים את מעשיו באמצעים שונים.

ספרות תאולוגית המבקשת להצדיק את עלייתם לשלטון של האוזורפים הייתה מחזה שכיח במזרח הקדום. כך למשל, מלכי אשור נהגו לציין בכתובותיהם הדגשות לבחירה אלוהית במלכותם, שביקשה להתגבר על הבעייתיות שבעלייתם למלוכה שלא כיורשים חוקיים, בין אם באמצעות כוח צבאי ובין עם באמצעות הליך בחירה ייחודי. דוגמאות לאוזורפים בולטים שנהגו כך הן תגלת פלאסר השלישי, סרגון השני ונרם-סין מלך בבל.

בסיפורים על דוד קיימים רוב המאפיינים להגדרתו כאוזורפ: דוד ייסד שושלת מלוכה חדשה שנבחרה על ידי האל לאחר הסרת השושלת הנבחרת הקודמת של בית שאול; בסיפורים על דוד קיים תיאור מודגש של הלגיטימציה האלוהית ושל הלגיטימציה החברתית שניתנה לו על ידי ה', ועל ידי אנשי יהודה וישראל (שמ״ב בי 4, הי 3-1 ; דה״א י״א 1–3) ; דוד נמשח בסתר על ידי נביא (שמ״א ט״ז 13) ; האל כרת ברית ייחודית עם דוד ושושלתו עד עולם (שמ״ב ז׳, בייחוד 16 ; דה״א י״ז 14) ; בסיפורים על דוד תוארו בהרחבה מעשיו של דוד לתפיסת כס המלוכה, ופעולותיו לאחר תפיסת כס המלוכה, בעיקר לקביעת ירושלים כבירה וכמרכז דתי, וההכנות הקשורות לבניין בית המקדש בירושלים. המחבר התייחס אל דוד באמביוולנטיות, וערך את הסיפורים על דוד כ"אפולוגיה", שלצידה גם ביקר את התנהגותו של דוד. לדעתם של אישידה והלפרן תיאר המחבר את דוד מצד אחד כמלך מושלם וכמלך אידיאלי בתכונותיו החיצוניות והפנימיות: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שמ״א ט״ז 12) ; יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ״ (שם 18) ; "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ." (שמ״ב ח׳ 15, 24) ומצד שני תיארו כמלך שעשה את הרע בעיני הי: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו [בְּעֵינַי] ... וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה" (שמ״ב י״א 27 ; י״ב 9–10).

בקרב חוקרים רבים, רווחת הסברה כי סיפורי דוד מציגים מקרי מוות "נקיים" של מתנגדיו, כאשר למעשה הוא זה שהביא למותם. סברה זו רלוונטית גם בקרב חוקרים שאין עניינם במהימנות ההיסטורית של הסיפורים, אלא בהיסטוריית המסורות שרווחו בקרב מי שחיו בארץ ישראל. כך למשל, חוקר המקרא יאיר זקוביץ מסביר כי בסיפור מרד שבע בן בכרי, המסורת לפיה דוד הוא "איש דמים" שרצח את בית שאול, מובאת בפיו של מי שחוזר בו לאחר כישלון המרד, וזאת כאמצעי ספרותי-רטורי שבא להציג את המסורת שרווחה ולהתפלמס איתה. זקוביץ מנתח אמצעי זה כ"שסתום הביטחון", במסגרתו נותנים במה למסורות לא רצויות, אך בפי דמויות שלפי הגיונו הפנימי של הסיפור, אין מקום להאמין להן. אף המקרא עצמו מציג מקרים בהם דוד ממית את יריביו ואוסר מלחמה בשאול, כדוגמת סיפור רצפה בת איה וברית דוד עם הפלשתים, אך תיאור זה מלווה בהצדקת מעשיו. על-פי הסיפור, שמעי בן גרא אומר לדוד "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל." (שמואל ב טז ז), אך לאחר מכן חוזר בו ומבקש את סליחתו של דוד על מעשיהו (שמואל ב יט יז–כד).

קישורים חיצוניים

• ד״ר אילנה סטוקמן, ביקורת פמיניסטית על ׳מלכים ג׳ של יוכי ברנדס, בתוך: ד״ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• יוכי ברנדס, בדרך למצורעים, באתר ynet, 20 במרץ 2008
• יוכי ברנדס, הארץ של הסופרים | שבוע הספר 2009: מלכים, כיתה ג', באתר הארץ, 10 ביוני 2009
• עדי זליכוב-רלוי, למה צחקה מיכל, באתר nrg‏, 31 במרץ 2008
• שירי לב-ארי, הבעיה עם דוד המלך, באתר הארץ, 1 באפריל 2008
• דורון קורן, ממלכת ישראבלוף התנ"כית, באתר ynet, 13 במאי 2008
• אושרת קוטלר בנגל, מלכים ג', באתר nana10‏, 12 ביולי 2008
• ביקורת ספר: מלכים ג', יוכי ברנדס, אתר "פרשן"
• תוצאות תחרות ביקורות הספרים של קפה דה מרקר, 07.05.08
• חגי הופר, ביקורת על הספר "מלכים ג'" מאת יוכי ברנדס, אתר הניווט בתנ"ך.