לדלג לתוכן

אלחנן בן יערי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אֶלְחָנָן בֶּן-יַעְרֵי-אֹרְגִים הוא דמות מקראית אשר הרג את גוליית לפי ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט. סיפור זה סותר לכאורה את סיפור הריגתו בידי דוד. סיפורו של אלחנן מובא בגרסה שונה בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה'.

מבט על עמק האלה, שם, על פי שמואל א', י"ז, התרחש הקרב בין דוד לגָליָת

הסיפור על אלחנן בן יערי שייך לארבעה סיפורים קצרים בשמואל ב', ט"ו-כ"ב אשר תוכנם ונושאם דומה.[1] בסיפורים אלו מסופר על גבורתם של גיבורי דוד במלחמתם נגד פלשתים. הסיפור על אלחנן בן יערי מובא בפסוק בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט:

וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה' מובא הסיפור בשינוי פרטים:

וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור (קרי: יָעִיר) אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים

כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הרג את אחיו של גָּלְיָת, ששמו "לַחְמִי". המילה "לַחְמִי" שימשה בספר שמואל חלק מתיאור מוצאו של אלחנן, ומצטרפת אליה המילה "אורגים", שגם היא משמשות במקום נוסף בספר שמואל, בהקשר אחר על פי הפשט - כתואר לאביו של אלחנן.

בספר שמואל אביו של אלחנן נקרא "יערי" ואילו בספר דברי הימים שמו מאוית "יעור" ולפי המסורה נקרא "יָעִיר". לדעת משה צבי סגל השם המובא בדברי הימים הוא השם הנכון ואילו השם "יערי" משובש.[2] בספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ד מסופר על אדם ששמו "אֶלְחָנָן בֶּן-דֹּדוֹ" מבית לחם ויש הסבורים כי גם שם הכוונה לאותו אדם.[3][4]

השוואה מול סיפור דוד וגָלְיָת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור המופיע בשמואל א', י"ז, נ', דוד הורג את גָּלְיָת בעמק האלה ובסיפור המופיע בשמואל ב', כ"א, י"ט, הוכה גָּלְיָת על ידי אלחנן בן יערי. הדמיון בין שני הסיפורים אינו רק בזהות המפסיד אלא גם במקום מוצאו העיר גת. בשני המקורות נערך קרב ביניים בין שני יחידים.[5] בשני הסיפורים מושווית חניתו של גָּלְיָת ל"מנור אורגים". השוני בין שני הסיפורים הוא שדוד הכה את הפלישתי בעמק האלה, ואילו בסיפור על אלחנן בן יערי מוזכר מקום אחר בשם "גוֹב".[6]

הסברים לַשוני בין הסיפורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיון בין שני הסיפורים יחד עם הקרבה הפלאוגרפית בכתב העברי-ארמי בין השם "ישי" לשם "יערי" הביאה חלק מהחוקרים למסקנה כי אלחנן הוא שמו הקדום של דוד ושבתעתוק שם אביו חל שיבוש.[7]

לדעת חוקרי מקרא כדוגמת יאיר זקוביץ, סיפור על דמות שולית זו מאוגד ומסופח לדמותו של דוד, שהיא הדמות המרכזית. לשיטתם, סיפורו של אלחנן הוא המסורת הקדומה ואילו סיפור דוד וגָּלְיָת הוא סיפור מעובד הבא להאדיר את שמו של דוד.[8] בגרסת ספר דברי הימים לפיה הפלשתי היה אחיו של גָּלְיָת הם רואים כניסיון של המחבר ליישב את הסתירה שבספר שמואל.[9]

בפרשנות ימי הביניים נודעה פרשנותם של רבי יוסף קרא אשר, בפירושו לשמואל ב', כ"א, י"ט מפרש לפי תרגום יונתן כי אלחנן בן יערי הוא כינויו של דוד. ואילו רבי ישעיה מטראני טוען כי היו שני ענקים פלישתיים, ששמם גוליית: 'וגוליית אחר הוא זה'.[10]

בתרגום יונתן לשמואל ב', כ"א, י"ט מצוי המדרש על הפסוק: ”והות עוד קרבא בגוב עם פלשתאי וקטל דוד בר ישי מחי פרוכת בית מקדשא דמבית לחם ית גָּלְיָת גִתאה” ובעברית:” ...והיה עוד קרב בגוב עם הפלשתים והרג דוד בן ישי אורג פרוכת בית המקדש שמבית לחם את גָּלְיָת הגתי.” בעקבות תרגום זה מפרש רש"י: ”אלחנן - דוד 'בן יערי אורגים' - שהיו משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער”.[11] רד"ק מפרש את הפסוק בספר שמואל ב', כ"א: "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת [מי שהיה עם] גָּלְיָת הַגִּתִּי", והכוונה ללַּחְמִי, אחי גָּלְיָת.

לפי המלבי"ם:

בדברי הימים כתוב "ויך אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גָּלְיָת" (דברי הימים א', כ', ה'), לפי זה העִקר שהענק היה שמו לחמי והיה אחי גָּלְיָת, והמכה אותו היה אלחנן בן יערי, והיה ממשפחת אורגים, רצה לומר משפחת בצלאל ראש האורגים וחושבי מחשבות, וגם דוד ממשפחה זו שלכן נקרא אפרתי, ואחי גָּלְיָת היה גבור כאחיו, כמו שאמר ועץ חניתו כמנור אורגים, עד שדמתה גבורה זו וענינה לגבורת דוד בגָּלְיָת, ועל שהיה שם הגבור לחמי, ודוד ההורג לאחיו שהוא לחמי, רצה לומר מבית לחם, משלו המושלים, שלחמי הרג את גָּלְיָת, לזכור בו גבורת דוד הדומה לזו, ובדברי הימים פירש המשל כפי מה שהיה האמת

לפי פירוש זה, הפשט הוא הכתוב בספר שמואל א', שדוד הכה את גלית ובספר דברי הימים, שאלחנן הכה את לחמי אחיו. אך בספר שמואל ב' נכתב על דרך החידוד שאלחנן הכה את גָּלְיָת, וזאת כדי להזכיר את הדמיון בין המקרים וכמשל לגבורת דוד שבא מבית לחם.

יהודה קיל בפירוש דעת מקרא משער שהגיבור שהרג אלחנן קרוי גָּלְיָת על שם הגיבור שהרג דוד, או ש"גָּלְיָת" הוא כינוי לכל גיבור פלישתי.

לדעת חוקר המקרא שמעון בר-אפרת ואחרים, נראה שהיו שתי מסורות: באחת דוד הכה את גָּלְיָת הַגִּתִּי ובשנייה אחד מגיבורי דוד הכה אותו. לשיטתו עורך ספר שמואל כלל את שתי המסורות בספר, או כי לא הוטרד על ידי הסתירה או כי יישב אותה בדרך דרש.[12]

ברומן מלכים ג מתייחסת הסופרת יוכי ברנדס למקרה. לפי עלילת הרומן, אלחנן בן יערי, מלוחמיו של דוד, טען שהרג את גָּלְיָת, בעוד דוד לקח במרמה את הקרדיט על המעשה. לפי גרסה ספרותית זו, סופרי צללים מטעם ממלכת שאול הוסיפו את סיפור המעשה כשהוא מיוחס לאלחנן, במטרה להותיר ספק.

הפסוק מוזכר גם בפתח הספר "הטנק" מאת אסף ענברי העוסק בוויכוח מי עצר את הטנק בשערי דגניה במלחמת העצמאות.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ על חלקו של הסיפור בספרי נביאים ראו: אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים, מאגנס, 2007, עמ' 166-164.
  2. ^ משה צבי סגל, ספרי שמואל, ירושלים, קריית ספר, 1987, ע"מ שעב.
  3. ^ שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל ב', ירושלים, מאגנס, 1996, עמ' 264.
  4. ^ ולקמן יוצג פירוש לפיו יערי הוא ישי
  5. ^ על שיטת לחימה זו של קרב ביניים אשר מטרתה למנוע שפיכות דמים מיותרת, ראו: יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא: לאור הממצאים הארכיאולוגיים, רמת גן, החברה הבינלאומית להוצאה לאור בע"מ, 1963, עמ' 235-234
  6. ^ על זיהוי המקום גוב ראו: אברהם מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1983, עמ' 219.
  7. ^ בנימין מזר, עולם התנ"ך: שמואל ב', תל אביב, דוידזון - עתי, 1993, עמ' 182.
    רוני רייך, האות הכתובה, התפרסם בגליליאו, כתב עת למדע ומחשבה, גיליון 32, ינואר - פברואר 1999, מתוך אתר מט"ח
  8. ^ יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, עמ' 97-96.
  9. ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה: מה בין מדרש פנים-מקראי למדרש חוץ מקראי, תל אביב, עם עובד, 2009, עמ' 158.
  10. ^ אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 326.
  11. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2006, עמ' 193.
  12. ^ שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל ב', ירושלים, מאגנס, 1996, עמ' 234.