קמרובו (מחוז)
| |||
 | |||
| מדינה |
 רוסיה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז פדרלי | המחוז הפדרלי של סיביר | ||
| מחוז כלכלי | המחוז הכלכלי של מערב סיביר | ||
| מושל | איליה סרדיוק | ||
| רשות מחוקקת |
האספה המחוקקת של מחוז קמרובו  | ||
| בירת האובלסט | קמרובו | ||
| שפה רשמית | רוסית | ||
| תאריך ייסוד | 26 בינואר 1943 | ||
| שטח | 95,725 קמ"ר (דירוג: 34) | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ באובלסט | 2,547,684 (דירוג: 17, 2024) | ||
| ‑ צפיפות | 26.6 נפש לקמ"ר (2024) | ||
| קואורדינטות | 55°21′18″N 86°05′24″E / 55.355°N 86.09°E | ||
| אזור זמן | UTC +7 | ||
| www.ako.ru | |||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  (למפת מחוז קמרובו רגילה)   פרוקופייבסק לנינסק-קוזנצקי קיסליובסק יורגה אנז'רו-סודז'נסק בלובו בריוזובסקי מחוז קמרובו | |||
  | |||
מחוז קמרובו (ברוסית: Кемеровская область; בתעתיק: קמרובסקאיה אובלסט; ידוע גם בשם קוזבאס – Кузба́сс) הוא סובייקט בפדרציה הרוסית. המחוז נמצא בשטח של המחוז הפדרלי הסיבירי.
המחוז הוקם ב-26 בינואר 1943 תוך הפרדתו ממחוז נובוסיבירסק.
נכון לינואר 2024 התגוררו במחוז 2,547,684 תושבים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי הביניים בשטח המחוז התגוררו עמים טורקיים. בהמשך השטח שולב באימפריה המונגולית.
התיישבות רוסית באזור החלה בשנת 1618 כאשר בדרום המחוז הוקם מבצר. מטרתו הייתה להגן על הגבול מפני עמים נוודים. בהמשך החלה התיישבות חקלאית של רוסים שהגיעו מחלקים הפנימיים של רוסיה הצארית.
בתחילת המאה ה-17 התגלו באזור מרבצי פחם. בסוף המאה ה-18 באזור נבנו מפעלים בבעלות משפחת דמידוב. באותה תקופה האזור היה חלק של גוברניית טומסק.
מעבר הרכבת הטראנס-סיבירית בשטחי המחוז תרם לתנופת פיתוח.
לאחר הקמת ברית המועצות האזור שולב במחוז נובסיבירסק. בשטח המחוז נבנו מפעלי פלדה ותעשייה כבדה נוספת. רבים מבוני המפעלים היה אסירים של מחנות גולאג בסביבה.
בשנת 1943 הוקם מחוז קמרובו תוך פיצול ממחוז נובסיבירסק.
בשנת 1989 האזור היה בין המרכזים של שביתות.
בשנת 1997 אמן טולייב החל לכהן במושל המחוז והוא כיהן עד לשנת 2018. הוא התפטר בעקבות השרפה במרכז הקניות בקמרובו בה נהרגו 60 אנשים.
ממשל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרשות המחוקקת היא "האספה המחוקקת של מחוז קמרובו" שכוללת 46 חברים. בראש המחוז עומד מושל שנבחר ל-5 שנים. בספטמבר 2024 לתפקיד נבחר איליה סרדיוק.
מבחינה אדמיניסטרטיבית החבל מחולק ל-18 ראיונים ו-16 ערים בעלי חשיבות מחוזית.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לינואר 2024 התגוררו במחוז 2,547,684 תושבים. זאת לעמות כ-3.1 מיליון בשנת 1987. כ-88% מאוכלוסיית המחוז מתגוררת בערים. הערים הגדולות הן נובוקוזנצק (כ-537 אלף תושבים), קמרובו (כ-544 אלף תושבים) ופרוקופייבסק (כ-177 אלף).
בהתאם לנתוני מפקד אוכלוסין 2021 של הפדרציה הרוסית רוב תושבי המחוז הם רוסים (87.6%), אך קיימות גם קהילות גדולות של שורים, טטרים (0.8%), אוקראינים, צ'ובשים וגרמנים. בעקבות גירוד גרמנים מאזורים אחרים של ברית המועצות בתחילת מלחמת העולם השנייה לאזור הוגלו גרמנים רבים. בשנת 1959 במחוז התגוררו 65 אלף גרמנים. בשנת 2021 היו כ-8 אלף גרמנים.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תעשיית הפחם מהווה חלק מרכזי בכלכלת המחוז. מכרות הפחם של אגן קוזנצק פזורים למעשה בכל שטחי המחוז ותוצרתם מהווה כ-56% מסך הפחם המופק ברוסיה.
בנוסף לכך יש לציין מפעלים גדולים לייצור פלדה, אלומיניום ואבץ שנבנו בתקופה הסובייטית.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיתוח מסילות ברזל באזור החל עם הגעת הרכבת הטראנס-סיבירית. כיום מופעלת רשת מסילות ברזל מפותחת.
דרך המחוז עובר כביר ארצי R-255 נובוסיבירסק-אירקוטסק.
בערים קמרובו ונובוקוזנצק פועלים נמלי תעופה בין-לאומיים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של קמרובו (ברוסית)- קמרובו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
