לדלג לתוכן

מוסלמים לשעבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הסמליל הרשמי של הארגון "המועצה המרכזית של מוסלמים לשעבר" (אנ') שהוקם בשנת 2007

מוסלמים לשעבר או אקס-מוסלמיםערבית: مرتدين) הם אנשים שמתקופת הינקות גדלו כמוסלמים או התאסלמו במהלך חייהם הבוגרים, ולאחר מכן בחרו להפסיק להאמין בתוכן האסלאם מסיבות שונות.[1] קבוצת האנשים הללו נתקלת באתגרים רבים שקשורים לתוכן, ההיסטוריה וההשלכות של האסלאם, לתרבות האסלאמית, לדין האסלאמי (שריעה) כמו גם לתרבות המוסלמית המקומית, ביחס לעזיבה של מוסלמים את האסלאם.[2]

מאז תחילת המאה ה-21 חלה מגמה של עלייה חדה בדמוגרפיה של מוסלמים לשעבר ממדינות שונות ברחבי העולם, שהקימו תנועות ספרותיות וחברתיות משותפות, כמו גם רשתות וארגונים של תמיכה הדדית, כדי להתמודד עם הקשיים שקשורים לעזיבת האסלאם במדינות מוסלמיות, ולהגביר את המודעות לסוגיות הרבות של הפרת זכויות האדם שעומדות בפני מוסלמים לשעבר והסיבות שבגללן עזבו את האסלאם.[3]

סיבות ותהליך עזיבת האסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיימון קטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי הספר "הכופרים: כשמוסלמים עוזבים את האסלאם" (2015) מאת האקדמאי סיימון קוטי (אנ'), התהליך האינטלקטואלי של עזיבת האסלאם בקרב מוסלמים לשעבר מתחיל עם הטלת הספק לגבי תוכן האסלאם והתרגול שלה. במסורת האסלאמית, הטלת ספק לגבי האסלאם בדרך כלל ננזפת קשות באיומי גיהנום בחיים שלאחר המוות בקרב ילדים מוסלמים, ומקושרת להשתלטות של שדים על הנפשות של מוסלמים בוגרים בעלי ספקות. לכן, מוסלמים שמטילים ספק בתוכן האסלאם נוטים להיות מיואשים באופן משמעותי, החל מהשמעת טיעון של אד הומינם כנגד מי שמעלה את הספקות ועד לענישה שלו באכזריות. המעמד הזה יוצר לחץ חברתי לא להטיל ספקות ולא לסטות מהסטטוס קוו שהוא האמונה באסלאם, מה שמוביל לחששות עמוקים בקרב מטילי הספק שמרגישים שאם הספקות שלהם יתגלו, הם יובילו לתגובה חריפה נגדם מצד החברה המקומית. לפיכך, הצעדים הבאים של ספקנים הם צנזורה פנימית וניסיונות לדכא את מחשבות הטלת הספק שלהם בתוכן האסלאם שחוזרות על עצמן, ומובילות אותם להרגיש תחושות של תסכול ובדידות. במחקר של קוטי, מרואיינים מוסלמים לשעבר הצהירו בנוסף בפן האינטלקטואלי שלהם לגבי הטלת הספק באסלאם על רקע "חוסר עקביות דתית נתפסת באסלאם" לצד "הברבריות של פסוקים בקוראן". מרואיין מוסלמי לשעבר אחר טען בפני קוטי כי למעשה רבים מהמוסלמים לשעבר במקורם היו מאוד אדוקים באמונה שלהם באסלאם, אבל כאשר הם למדו את כתבי הקודש המקוריים וחיי מייסד האסלאם מוחמד לעומק כדי להציג הוכחות למביעי ספקות, הם בסופו של דבר הפכו למוסלמים לשעבר בעצמם.[4]

קוטי ממשיך לתאר בספר שלו כי קשה מאוד למוסלמים להביע ספקות ושאלות בנוגע לאסלאם, בעוד שמי שזוכה להזדמנות הזו, חייב לערוך חיפוש עצמי באינטרנט בשביל זה, ואם הוא רוצה לשאול שאלות מישהו שמוגדר כמומחה לאסלאם, עליו לעשות את זה בזהירות רבה כדי להימנע מהאשמות של כפירה. לכן, במקום לשאול "מדוע אללה אמר משהו בקוראן", לדברי קוטי, ספקנים צריכים לנסח מחדש את השאלה שלהם "בשפה נכונה" ולשאול "למה אללה התכוון במה שהצהיר בקוראן". במקרים אחרים, ספקנים משתמשים בשרת פרוקסי שדרכו הם ישאלו את השאלות שלהם באופן אנונימי כדי להיות בטוחים שהזהות שלהם לא תתגלה ובכך לא יתמודדו עם עוינות פוטנציאלית. מאחר וספקות רבות אינם נענות בקרב הספקנים המוסלמים, התוצאה היא רמה נוספת של חוסר שביעות רצון. במחקר שלו קוטי טען כי מוסלמים לשעבר מיקדו את הספקות שלהם בעיקר בטענות היותה של האסלאם "דת האמת" ובתועלת והמוסר של איסורים וציוויים אסלאמיים שונים.

הסוציולוג פיל צוקרמן מסכם את נקודותיו של קוטי בנוגע לסוגי הספקות שמעורבים בהם מוסלמים לשעבר בדרך לעזוב את האסלאם באמצעות: ספקות אפיסטמולוגיים, מוסריים ואינסטרומנטליים, כמו גם צורות של ספקות כגון חוויות אישיות משמעותיות, חשיפה לחלופות, גילויים חדשים בכתבי הקודש, ניכור רוחני, אירועים פוליטיים ועוד. ספקות אפיסטמולוגיים מפקפקים במיתוס הבריאה האסלאמי (אנ'), והסתירות בין המושגים של בחירה חופשית וגזרה מראש באסלאם. ספקות מוסריים נוגעים לנושאים כמו "מדוע ילדים לא מוסלמים או אנשים טובים אבל לא מוסלמים מושלכים לגיהנום" לפי התיאולוגיה האסלאמית. ספקות אינסטרומנטליים מפקפקים בתועלת ובמוסריות של ציוויים או איסורים אסלאמיים, כמו היחס לנשים באסלאם, שכולל את המגבלות האסלאמיות על השתתפות של נשים בספורט בהן איסור על השתתפות של נשים במשחקי ספורט מול גברים, איסור על השמעת מוזיקה תוך כדי משחקי הספורט או קוד הלבוש המחמיר שנדרש מנשים במהלך השתתפותן במשחקים שלדברי הספקנים "פוגע בצמיחה אינדיבידואלית והשתתפות חברתית-תרבותית של נשים בחברה".

הפעילה הלובית והמוסלמית לשעבר מגדוליין עבאידה,[5] נואמת על העונש של כופר ("מורתד") בדין האסלאמי, השריעה, 2015

המחקר של קוטי מצביע על כך שמוסלמים לשעבר שאינם מצהירים על הזהות שלהם מרגישים שהם בוגדים בזהות האמיתית שלהם ומרמים בנוסף את היקרים להם בתהליך, מצב שמוביל לתחושה של בושה על המשך העמדת הפנים שלהם כמי שמאמנים באסלאם לצד תחושות של בדידות מאחר ואין להם עם מי לשתף את התחושות שלהם בקרב החברה המקומית שלהם. מצד אחד, מוסלמים לשעבר בוחרים לעתים קרובות להפחית את המחויבות שלהם ליחסים חברתיים שדורשים מהם להמשיך להעמיד פנים שהם מוסלמים, ומצד שני, לעתים קרובות אין להם את היכולת לבחור את מעמד היחסים החברתיים שהם מעדיפים להיות בו, מה שמוביל להחמרה של תחושת הבדידות שלהם ביחס לנושא. קוטי מתאר בספר שלבים שונים בדרך לעזיבה של האמונה באסלאם, שכוללים: התכחשות עצמית, בלבול, אשמה, כעס, חרדה, התרגשות, חשיפה, הקלה ועוד.

ח'ליל ביליסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר של ח'ליל ביליסי משנת 2007 ביליסי קובע שניתן לסווג את המניעים לעזיבת האסלאם באופן רחב לשתי קטגוריות, מניעים אינטלקטואליים ואידיאולוגיים או מניעים חברתיים וחווייתיים.[6] ממצאי המחקר של ביליסי קובעים כי בקרב מוסלמים לשעבר עם מניעים אינטלקטואליים/אידיאולוגיים, נראה שהדברים הבאים חשובים:

  • מעמד האישה באסלאם.
  • הפרות של זכויות האדם בתוכן השריעה (הדין האסלאמי).
  • סיבות שונות לבעייתיות של ספר הקוראן (אנ').
  • אורך חייו ודמותו של מייסד האסלאם מוחמד שמשמש כמקור השראה עבור מוסלמים (אנ').
  • ביקורת כלפי האסלאם כ-"דת לא הגיונית בעלת סתירות רבות,.
  • קללת הגיהנום הנצחית נגד בני אדם שמוגדרים כטובים אך אינם מוסלמים.
  • החוקים והציפיות המחמירות של האסלאם.
  • חוסר היותה של האסלאם כמי שפונה לקהל אתני אוניברסלי בעל תרבויות ומנהגים שונים אלא מאורח חיים בעל תרבות ערבית אתנית בלבד (ראו: שעוביה).
  • אמינות תוכן הקוראן (אנ') והחדית' (אנ').

בין המוסלמים לשעבר עם מניעים חברתיים וחווייתיים, ביליסי מציין את הסיבות הבאות:

  • מפגשים עם מוסלמים רשעים ואכזריים.
  • ראייה של מוסלמים בעמדות כוח כמדכאים (ד'ימי, גי'זיה, תנאי עומר).
  • נחשלות בקרב מוסלמים.
  • התעללות בנשים על רקע מעמד האישה באסלאם על ידי מוסלמים.
  • התעללות בלא מוסלמים על רקע היותם "כופרים" (בערבית: كافر) על ידי מוסלמים.
  • מצב אשלייתי שבו מוסלמים נמצאים ביחס לתפיסה של האסלאם.

המחקר של ביליסי מייחס אפליה מגדרית ורגשות דוחים עקב חוויות ותפיסות אינדיבידואליות שליליות כמניעים הבולטים ביותר של מוסלמים לשעבר לתהליך העזיבה שלהם את האסלאם. כדוגמה לאופיים המדכא של מוסלמים או תרבויות אסלאמיות באופן כללי לדברי המשתתפים במחקר, ביליסי הצהיר כי חלק מהמוסלמים לשעבר ציטטו את החוויה של רצח העם הבנגלי בשנת 1971, שכלל רצח עם של מיליוני מיעוטים בנגלים הינדים במזרח פקיסטן על ידי הכוחות המזוינים של פקיסטן, כדוגמה לאופיים המדכא של מוסלמים בעמדות כוח. ביליסי הוסיף כי בדומה למקרים רבים אחרים של התאסלאמויות, מספר ניכר של מוסלמים שגילו לראשונה אזורים נוספים שרחוקים מהגבולות שבהם גדלו במשך חייהם ונחשפו לנקודות מבט אחרות משלהם - עוזבים את האסלאם. לדברי ביליסי, הסיבות עבור עזיבת האסלאם מגיעות מאנשים מרקעים אתניים שונים וקבוצות גיל שונות מכל רחבי העולם כאשר דרום אסיה, דרום-מזרח אסיה, המזרח התיכון, צפון אפריקה והעולם המערבי הם האזורים הבולטים ביותר שבהם החלו להופיע מוסלמים לשעבר, בעוד שמגדר רוב המוסלמים לשעבר תואר כמשתנה ביחס לגיאוגרפיה שממנה הם מגיעים.

בתור דוגמאות, ביליסי הצהיר במחקר שלו לגבי מוסלמי לשעבר שחש כי ההתעסקות של הקוראן ב-"היבטים טריוויאליים" ביחס לחייו הפרטיים של מוחמד הם "מוזרים". בדוגמה נוספת, מוסלמי לשעבר טען שהחיים שלו כמוסלמי "כפו עליו בחירות חברתיות מגבילות וגרמו לו להימנע מהזדמנויות שונות כדי למלא ציוויים אסלאמיים", בעודו גינה את מעמד האישה באסלאם ונישואי הקטינים שביצע הנביא מוחמד עם אשתו עאישה בהיותה בת 6 ויחסי מין בהיותה בת 9 כפי שכתוב בצחיח אל-בוח'ארי.[7] לפני שהחליט לעזוב את האסלאם, מוסלמי לשעבר אחר טען בפני ביליסי כי מצא את הרעיון של "קללת גיהנום נצחית נגד בני אדם שמוגדרים כטובים אך אינם מוסלמים" כ-"נוראית".

נג'מה אל-זידג'אלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המחקר של נג'מה אל-זידג'אלי, למרות הגבלות בסיכון גבוה, מוסלמים לשעבר בחברות ערביות יכולים להצליח להקים קהילות מקוונות ולחלוק רעיונות מאתגרים שמחלחלים ברחבי מדינות ערב.[8] אל-זידג'אלי מצהירה כי מוסלמים לשעבר, בעקבות למידה קפדנית של תכני האסלאם, מגיעים למסקנה שהם "לא עומדים יותר בהיסטוריה, בספרים ובעקרונות של האסלאם" מתוך "כבוד לאנושות ולהגיון". אל-זידג'אלי אומרת שהקהילה המוסלמית לשעבר מגוונת, בעוד שחצי ממנה מתנצר. בעוד שדוח המדיה החברתית הערבית 2018 הצביע על השתתפות נמוכה יותר של נשים ערביות ברשתות החברתיות, אל-זידג'אלי טוענת שפעילים רבים מתוך המוסלמים לשעבר הן נשים מערב הסעודית ומכווית, בעוד שאינטראקציות הדדיות ואירועים פוליטיים וחברתיים בחברות ערביות מובילים למחזוריות של שיח בקרב מוסלמים לשעבר. ברשתות החברתיות מוסלמים לשעבר מפרסמים תוכן של הומור, סאטירה, עובדות, תיקונים, שאלות רטוריות ועוד לגבי האסלאם, בעוד שבתחילת המגמה של המוני המוסלמים לשעבר בתחילת שנות ה-2000, הקוראן עצמו לא היה נתון תחת ביקורת. עם זאת, אל-זידג'אלי טוענת כי המעמד הזה השתנה עם הזמן וכעת כלל הטקסטים האסלאמיים הן בקוראן והן בחדית' פתוחים לביקורת על ידי מוסלמים לשעבר.

אקטיביזם של מוסלמים לשעבר לדברי אל-זידג'אלי כולל:

  • ערעור והכפשת עקרונות מפוקפקים בספרות האסלאמית, לרבות בקוראן, בחדית' ובהיסטוריה של האסלאם.
  • העלאה לדיון של התנהגויות תרבותיות מפוקפקות באסלאם בהם האידיאולוגיה הנפוצה של הגדרה עצמית בתור מוסלמי תחילה ורק לאחר מכן כבן אדם, תפקידים מגדריים לא הוגנים בין גברים לנשים או תרגול הבעת חוסר האמפתיה "שאמאטה" (תרגול של מציאת שמחה בסבל של אחרים, בערבית: الشماتة).
  • העלאה ושיתוף סרטונים, עובדות, ציטוטים וספרים בנושאים רלוונטיים של קולות ערביים ובינלאומיים שונים שמתמקדים בהתמודדות עם תכנים אסלאמיים מפוקפקים שמוטבעים באופן נרחב בקרב מוסלמים באמצעות תוכניות הלימודים בבתי ספר והספרות האסלאמית.
  • ערעור על ההיסטוריה המוצגת באופן מסורתי באסלאם.
  • השתתפות בדיבייט ציבורי מקוון או פנים אל פנים מול מוסלמים.
  • מתן לייקים ושיתופים של תכנים מארגונים מקוונים של מוסלמים לשעבר.
  • שיתוף הודעות פרטיות אנונימיות של מוסלמים לשעבר במדינות עוינות.

דוגמאות לספקות של מוסלמים לשעבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעילה הסומלית והמוסלמית לשעבר מונה וולטר (אנ') נואמת על "התמימות של החברה בשוודיה ביחס לאסלאם והשריעה", 2016

מאמר באתר החדשות "Firstpost" (אנ') על מוסלמים לשעבר בהודו מאת העיתונאי תופייל אחמד (אנ') במאי 2017 הציג מרואיין הודי מוסלמי לשעבר שלא היה יכול להאמין שאללה שהוא "כל כך גדול לא יהיה בעל חוש של הוגנות והוא ישלח את כל הילדים הלא מוסלמים לגיהנום על היותם כופרים", כמו גם ביקורות כלפי מנהגים אסלאמיים שונים מאת מרואיינים אחרים, בהם: איסור על הטלות ספק ביחס לתכנים באסלאם, תרגול שנאה כלפי כופרים, שנאה למיני בעלי חיים מסוימים כמו כלבים (אנ') ועוד.[9] בדוגמאות שצוטטו במחקרן של טימו פאוהא ואטפה אגאיי משנת 2018, כאשר ספקנים השוו את האסלאם לאמונות אחרות, הם שקלו את האפשרות שהאמונות האחרות צודקות, למדו כתבי קודש שונים אחרים והיו פתוחים לשאלות. במחקר של סיימון קוטי משנת 2015 רבים מהמרואיינים המוסלמים לשעבר ציינו שאללה "שלא נראה כמספק הוכחה מוצקה לקיומו" שרוצה "לשלוח את כל מי שמטיל בו ספק לתקופת זמן של נצח בגיהנום" גם אם הם אנשים מוסריים שמנהלים אורח חיים טוב "אינו תואם את התכונות של חסד או הוגנות שנוהגים לייחס לאלוהים". דוגמאות נוספות לשאלות מעוררות ספק שהועלו על ידי מוסלמים לשעבר ספק במחקר של סיימון קוטי בשנת 2015 נגעו לאופן מדוע "האל האסלאמי נראה קנאי, חסר ביטחון ודורש סגידה כל הזמן", איסור על קיום יחסים רומנטיים עם בני דתות אחרות עבור נשים מוסלמיות בניגוד לגברים מוסלמים, עונשים אכזריים על כפירה באסלאם ועוד.

קוטי מתאר המחקר שלו שרבים מהמוסלמים לשעבר שהיו אדוקים בטקסים הדתיים שלהם עשו זאת בין היתר כדי לרצות את היקרים להם. עם זאת, ברגע שהם למדו ובדקו לעומק את כתבי הקודש האסלאמיים, הם נתקלו בהמון מעשים "בלתי מוסברים מפוקפקים ומטרידים שנעשים בשם אללה" כגון קטעים אלימים שבהם אללה "זורק כופרים שהיו בני אדם טובים במשך חייהם לנצח לגיהנום" או טבח אנשי השבט היהודי בני קורייט'ה בצפון חצי האי ערב במהלך קרב השוחה כחלק מחייו של מייסד האסלאם מוחמד (שנאלצו להיכנע במהלך הקרב למוסלמים ותחת פיקודו של מוחמד כמעט כלל הגברים היהודים מתוך השבט נרצחו בעריפת ראש מלבד כמה שנאלצו להתאסלאם בכפייה, בעוד שאלף נשים וילדים מבני השבט נשבו, אולצו להתאסלם ונמכרו לעבדות) או ציון של אירועי טרור אסלאמי מודרניים שהיו מונעים או מוצדקים (ג'יהאד) על ידי כתבי קודש אסלאמיים כ-"מלחמה נגד כופרים". במהלך דיון פאנל של מוסלמים לשעבר מצפון אמריקה באוניברסיטת קולורדו בולדר, נשים מוסלמיות לשעבר מלבנון וערב הסעודית הצהירו שהבריחה ממדינות המוצא שלהן התרחשה בעקבות "חיים תחת שליטה יום-יומית מלאה בדיכוי מגדרי, בידוד והתעללות מצד המשפחות והקהילות באמצעות נרטיבים אסלאמיים".[10]

אתגרים בילדות ובשנות התבגרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרואיינת מוסלמית לשעבר במחקר של סיימון קוטי פירטה את הפחד של "אש הגיהינום וזעמו של אללה שמוטלים על מוחות מוסלמים צעירים" שהשפיעו על כך שבסופו של דבר היא האמינה שהבריונות שהיא חוותה בתקופת הבית ספר שלה עשויה להיות "תוצאה של הטלת הספק שלה באסלאם". מרואיין מוסלמי לשעבר אחר הצהיר בפני קוטי לגבי הפחד משייטן (אנ') (רוח רעה שמסיתה בני אדם לבצע חטאים, בערבית: شَيْطَان) והאיום שלאחר מכן מהנוהג של גירוש שדים כדי "להסית ילדים מלהטיל ספק באסלאם". מרואיינת נוספת של קוטי אמרה שהיא "פחדה לשאול שאלות על האסלאם" כי "לימדו אותה שלא לחקור", אבל כשהשאלות והספקות שלה עלו, היא לא הרגישה בטוחה לדון בהם עם אף אחד, מהורים ועד מורים, מאחר והיא "לא ידעה איך הם יגיבו". לדברי קוטי, הפחדים הללו בקרב ספקנים מתקופת הילדות נמשכים גם לבגרות.

השפעות מדעיות וספרותיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'ליל ביליסי מצהיר שהעזיבה של האסלאם מושפעת עמוקות מיצירות ספרות שונות, כולל אלה של הסופרים המוסלמים לשעבר טסלימה נסרין (אנ') מבנגלדש וסלמאן רושדי מהודו, כמו גם פילוסופים ומדענים שונים בהם קרל סייגן.

חיים כפולים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי הסופרת הפקיסטנית פרזנה חסן מוסלמים רבים לשעבר נאלצים להסתיר את חוסר האמונה שלהם מבני המשפחה הקרובים, מהחברים והקהילות שלהם, מאחר שהם חוששים לקבל דחייה חברתית.[11] חסן אומרת כי מוסלמים לשעבר צריכים לחיות "חיים כפולים" מתוחים במיוחד אם הם מוקפים בבני משפחה דתיים, שכתוצאה מכך הם מחויבים להעמיד פנים שהם "מוסלמים תרבותיים" שמשתתפים בכל הציוויים שנראים לעין של האסלאם, תוך כדי שהם שומרים את היותם מוסלמים לשעבר בסוד.

הפעילה הפקיסטנית והמוסלמית לשעבר סבטינה ג'יימס (אנ') נואמת בוועידת TED על תהליך הכפירה באסלאם וההצטרפות לנצרות שלה, 2012

סיימון קוטי מצהיר כי מוסלמים לשעבר שלא הצהירו בפומבי שהם עזבו את האסלאם צריכים להתמודד עם עמדות לא מרוצות מצד הקרובים שלהם כלפי אי ציותם לעקרונות שונים של האסלאם, בעוד "שלשקר, להסתיר ולהתנהג בצורה שהיא לא אותנטית" נותרת משימה קשה עבור מוסלמים לשעבר תחת מעקב חברתי תמידי של המשפחה, החברים והקהילה המקומית. ההשפעה הנפשית של המאמץ הזה להסתיר את המחשבות האמיתיות שלהם הופכת לכבדה עבור אנשים רבים, ובכך, הופכת את תהליך עזיבת האסלאם לארוך טווח, מפרך ותובעני מבחינה פסיכולוגית. מכיוון שהחברה לעיתים קרובות סביב מוסלמים לשעבר מחזיקה בדעה שפעולות כמו עזיבה של האסלאם הן "חטא חמור", הדבר גורם לחרדה מוגברת ותחושת אשמה בקרב מוסלמים לשעבר פוטנציאלים, בעוד שחוסר היכולת שלהם להביע את הרגשות הללו לאדם קרוב מובילה לתחושות של חוסר ודאות, אשמה, ספק עצמי, בדידות ודיכאון, כאשר חוסר מגע עם אנשים בעלי דעות דומות והיעדר רשתות תמיכה מחריפים את התחושות.

מחקרו של ח'ליל ביליסי מציג שמוסלמים לשעבר שמסתירים את הזהות שלהם נוטים בדרך כלל להסתיר את תהליך עזיבת האסלאם שלהם בעיקר מחשש לפגיעה על רקע טרור אסלאמי, או מאחר והם אינם רוצים ליצור פירוק פוטנציאלי של יחסים עם אדם שהם אוהבים. אל-זידג'אלי מצהירה שמאז תחילת המאה ה-21 רשתות חברתיות כמו פייסבוק, וואטסאפ וטוויטר מספקות מרחב בטוח למוסלמים לשעבר שמסתירים את הזהות שלהם להביע את הזהות שלהם באמצעות טכנולוגיה, שהובילו מוסלמים לשעבר למלא תפקידים אנונימיים בולטים של שינויים חברתיים שהתרחשו במאה ה-21 במדינות המפרץ הפרסי בעלות אחוז הפנאטיות הגבוה ביותר.

רדיפה והפרה של זכויות אדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי משפט במלזיה סירבו לאשר שינויי דת או נישואים למי שאינם מוסלמים לאורך השנים בין היתר עבור אזלינה ג'ילני, שהורשתה לשנות את השם שלה ללינה ג'וי (אנ'), אבל לא את סמן הדת שלה בתעודת הזהות לנצרות. במקרה אחר, נראישה בוכרי נאלצה להגיש צו הביאס קורפוס נגד ההורים שלה ולברוח ממלזיה כדי להתחתן עם הבן זוג הלא מוסלמי שלה. במקרה נוסף ממלזיה, רבתי מסוסאי גדלה בתור הינדית על ידי סבתא שלה לפני שההורים שלה התאסלמו. עם זאת, כאשר מסוסאי נישאה לבן הזוג ההינדי שלה וביקשה לשנות את רישום הדת שלה להינדואיזם, הרשויות במלזיה דחו את הבקשה שלה וחטפו ממנה את הבת שלה ומסרו אותה לאמה המוסלמית בתגובה.[12] באוגוסט 2021, מוסלמי לשעבר מקרלה, שידוע כיוטיובר מפורסם ועבד במשך שנתיים בדובאי, נעצר ונידון לשלוש שנות מאסר בגין ביקורות על תכני הקוראן והחדית' שהביע בחשבון היוטיוב שלו בעבר על ידי הרשויות של איחוד האמירויות הערביות בטענה של "חילול הקודש" של האסלאם לאחר שעובדים זרים מוסלמים מקרלה הגישו נגדו תלונה במשטרת דובאי.[13]

הקמת תנועות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "תנועת המוסלמים לשעבר" משמש לתיאור התנועה החברתית של יחידים וקבוצות שהתנערו מאמונה בתוכן האסלאם, ושואפים לנרמל התנגדות ועזיבה של האסלאם בעולם המוסלמי,[14] ולספק תמיכה באחרים שביצעו את המעשה או נמצאים בתהליך העזיבה על ידי רשתות תמיכה.[15] על רקע סקר מטעם מרכז המחקר פיו משנת 2017 בנושא, העיתון וול סטריט ג'ורנל פרסם מאמר שבו קבע כי כמאה אלף בני אדם בארצות הברית עשויים לעזוב את האסלאם מדי שנה, בעוד שגם אם מתאסלמים יצטרפו במספרים דומים, אלו שיעזבו ישפיעו בסופו של דבר על מעמד האסלאם במדינה יותר ממה שיעשה כל מתאסלם.[16] אקטיביזם של מוסלמים לשעבר כולל שימוש בסדרה של עיתונים, התכנסויות ציבוריות בברים, בתי קפה ומסעדות כמו גם פלטפורמות מקוונות. לדברי פרזנה חסן, אקטיביזם של מוסלמים לשעבר גורם לעולם המוסלמי "להתמודד עם התבוננות פנימית לגבי השלכות שונות של האסלאם על העולם".[17]

פסוקי השטן (1988–2000)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסופר המוסלמי לשעבר מהודו אבן ווראק (אנ') שכתב את הספר "למה אני לא מוסלמי" (אנ') ב-1995 בעקבות ההתנגדויות של מוסלמים בעולם לפרסום פסוקי השטן (1988) מאת סלמאן רושדי

התנגדויות של מוסלמים ברחבי העולם לפרסום פסוקי השטן (1988) מאת הסופר המוסלמי לשעבר סלמאן רושדי שהובילה בהמשך למה שנודע כ-"שערוריית פסוקי השטן" (אנ') בקנה מידה עולמי, הניעו את הסופר והפעיל ההודי אבן ווראק לכתוב את הספר שלו "למה אני לא מוסלמי" בשנת 1995 בהגנה על רושדי וכופרים מוסלמים לשעבר אחרים, ובהמשך גם לכתיבה של שורת ספרים מטעמו שמבקרים את הקוראן ומייסד האסלאם מוחמד.[18] 3 שנים לאחר מכן ייסד ווראק ומוסלמים נוספים לשעבר את ארגון הסופרים "המכון לחילון החברה האסלאמית" כדי לתמוך באינטרסים של כופרים באסלאם ולהביע במשותף ביקורת על האסלאם.

השפעת המדינה האסלאמית (1999–הווה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעלייתו של ארגון הטרור האסלאמי שנוסד בשנת 1999, המדינה האסלאמית, שהכריז על ח'ליפות אסלאמית ביולי 2014 וביצע מאז הקמתו באמצעות עשרות אלפי הפעילים שלו סדרת מעשי טרור, טבח, רצח עם ועבדות מינית שיטתית כלפי לא מוסלמים תוך כדי ציטוט פסוקים שכתובים בקוראן והחדית' כהצדקה למעשים, נראתה השפעה עצומה על מוסלמים ברחבי העולם בתהליך ההתנתקות שלהם מהאמונה בתוכן האסלאם לאורך השנים. בתקופה שבין 2014 ל-2019 נראתה עלייה במספר המוסלמים הכורדים שהמירו את אמונתם לזורואסטריות, האמונה המקורית של אבותיהם האתניים שהייתה קיימת באזור לפני הכיבוש המוסלמי של פרס על ידי פולשים ערבים מח'ליפות ראשידון בין שנת 632 לספירה עד 651 לספירה, שהוביל לנפילת האימפריה הסאסאנית ולדעיכת הדת הזורואסטרית. הזינוק תואר בעיקר כמי שנוצר לאחר "עדות לשנות האלימות והברבריות" שבוצעו על ידי הפעילים המוסלמים של הארגון באזורים השונים עם נוכחות כורדית.[19][20]

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר (2001–2006)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפות הטרור האסלאמי של ארגון הטרור אל-קאעידה ב-11 בספטמבר 2001 (שידועות בכינוי פיגועי 11 בספטמבר) על מגדלי התאומים ומרכז הסחר העולמי בעיר ניו יורק והפנטגון בוושינגטון די סי. שהובילו להרג של 2,977 איש והפכו לפיגועי הטרור הגדולים ביותר בהיסטוריה של האנושות, השפיעו באופן חסר תקדים על מגמת כפירות בתוכן האסלאם ועל התפשטות של מוסלמים לשעבר ברחבי העולם, שהאיצו את תהליך נטישת האמונה שלהם באסלאם, או סימנו את המאפיין הראשון של הטלת ספק לגבי אמונה בתוכן הקוראן והחדית', בעקבות התבססות על טקסטים אסלאמיים שבהם השתמשו המחבלים בפיגועים כדי להצדיק את התקפות הטרור נגד כופרים. עלי סינה (אנ'), מוסלמי לשעבר שהתנצר, ייסד בעקבות האירועים את האתר חופש אמונה בינלאומי (FFI) באוקטובר 2001. באותן שנים, הסופר אבן ווראק ליקט בספר שלו "עזיבת האסלאם: הכופרים מדברים" (אנ') משנת 2003 אוסף של סיפורים של עזיבת האסלאם ממוסלמים לשעבר ממדינות שונות בעולם.

הסופרת הסומלית והמוסלמית לשעבר אייאן חירסי עלי, מייסדת הארגון "AHA Foundation" (אנ') ואחת מהמבקרים הידועים ביותר של האסלאם

בעקבות סדרת אירועים של טרור אסלאמי שראתה כולל ילדים להורים מוסלמים שמעודדים את פיגועי ה-11 בספטמבר לאחר שבדקו שאכן ניתן למצוא את ההצדקות של המחבל הסעודי אוסאמה בן לאדן לכך בפסוקי הקוראן, מדענית המדינה ומבקשת המקלט אייאן חירסי עלי מסומליה, עזבה את האסלאם בשנת 2002 והפכה לאחת מהמבקרים הידועים ביותר של האסלאם בעולם.[21] בגלל העוינות הגלויה שלה לנוכחת האסלאם בספרה הציבורית בהולנד, שבה הפכה לחברת בית הנבחרים בשנת 2003, חירסי עלי החלה לקבל איומי מוות רבים על העזיבה והביקורת שלה על האסלאם מצד מוסלמים מקומיים ומחוץ לשטחי המדינה, שהגיעו לשיאן ברצח הבמאי ההולנדי תאו ואן גוך ב-2 בנובמבר 2004 (על ידי מחבל מוסלמי ממרוקו) שאיתו הפיקה את הסרט הביקורתי כלפי האסלאם, "כניעה" (אנ') שיצא לאור באותה שנה. מאמרים של ביקורות כלפי האסלאם מטעם חירסי עלי לאורך השנים קובצו מאוחר יותר לשני אוספים, "מפעל הבן: על נשים, אסלאם והיטמעות" (אנ') משנת 2002 ו-"הבתולה הכלואה" (אנ') משנת 2004, שהפך לרב מכר בינלאומי ותורגם למעל 10 שפות שונות עד מאי 2006.[22] בעקבות פרסום האוספים, בשנת 2006 סוגיות סביב קשיים שאיתם מתמודדים מוסלמים לשעבר בהם העיתונאי האיטלקי ויליד מצרים מג'די עלאם (אנ'), נכנסו לשיח היום יומי בצרפת שהתבטאו בין היתר בדיון הביקורת על האסלאם של המורה לפילוסופיה הצרפתי רוברט רדקר (אנ') ביומון לה פיגארו.

הקמת ארגוני בכורה מוסלמים לשעבר באירופה (2007–2019)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הבינלאומית המאורגנת של מוסלמים לשעבר מצוטטת לעיתים קרובות כמי שהמקור שלה הוא בהקמת "המועצה המרכזית של מוסלמים לשעבר" שהוקמה בגרמניה בשנת 2007 ומשמשת מאז כארגון גג למועצות מוסלמים לשעבר במדינות העולם.[23][24] אחת המקימות העיקריות של המועצה הייתה מינה אהדי, פליטה מוסלמית לשעבר מאיראן שנמלטה מגזר דין מוות שקיבלה בעקבות ביקורת שהשמיעה על המשטר האסלאמי במדינה, והחלה להתגורר בקלן בשנת 1996. בעקבות סדנה שערכה באוסנבריק באפריל 2006 לגבי השפעות האסלאם שדנה כיצד לבצע אקטיביזם טוב יותר עבור מי שכפרו באסלאם יחד עם הסופר מייקל שמידט-סלומון, התוצאות שלה הובילו להקמת קמפיין של אוסף תצלומים של מי שכפרו באסלאם ונאלצו להימלט כפליטים פוליטיים לגרמניה והיו מוכנים להציג בפומבי את הזהות שלהם כמוסלמים לשעבר. כדי לבצע את הקמפיין, שמידט-סלומון הציע להקים מועצה מרכזית למוסלמים לשעבר, בניגוד למועצה המרכזית של מוסלמים בגרמניה שנוסדה בשנת 1994. אף על פי שאהדי ועמיתים נוספים לא תמכו תחילה במונח "מוסלמים לשעבר" כשם של הארגון, הם הסכימו בסופו של דבר לשם וביצעו הכנות עבור ההקמה שלו. הקמת המועצה הוכרזה ב-28 בפברואר 2007 במהלך מסיבת עיתונאים בברלין, שבה הושק קמפיין אוסף התצלומים המדובר.  לפני כן, מוסלמים לשעבר עדיין כונו בקרב התקשורת המערבית כמוסלמים עם הבדל מינורי לעיתים באמצעות המונח "אינטלקטואלים מוסלמים", מה שהוביל להבעת התנגדות מצד מוסלמים לשעבר באותן מדינות על כך שהם ממשיכים להיות מוגדרים תחת קבוצה של מי שמאמינים בתוכן האסלאם. עם זאת, לאחר הקמת המועצה המרכזית, המונח "מוסלמים לשעבר" עבר תהליך אימוץ מהיר בקרב התקשורת המערבית.

מאז ההקמה של "המועצה המרכזית של מוסלמים לשעבר" ארגוני בכורה מוסלמים לשעבר נוספים נוסדו שכללו את "מועצת המוסלמים לשעבר של בריטניה" שהוצג בממלכה המאוחדת ב-19 ביוני 2007, "הוועד המרכזי למוסלמים לשעבר" (אנ') שהוצג בהולנד ב-11 בספטמבר 2007 ו-"הוועד המרכזי למוסלמים לשעבר של סקנדינביה" שתאריך ההקמה שלו לא ידוע במדויק.[25][26] מאז, הוקמו במשך העשורים הבאים ארגוני מוסלמים לשעבר רבים ברחבי מדינות שונות ביבשת אירופה. בשנת 2010 הוקם ארגון "יוזמת המוסלמים לשעבר" באוסטריה,[27] ב-2011 "תנועת מוסלמים לשעבר בבלגיה",[28] ב-2012 "אגודת המוסלמים לשעבר של שוויץ" ו-"קבוצת המפגשים הצפונית של מוסלמים לשעבר" בצפון אנגליה,[29][30] ב-2013 "מועצת המוסלמים לשעבר של צרפת",[31] ב-2014 "מוסלמים לשעבר של סקוטלנד",[32] ב-2015 "הפלטפורמה של הוגים חופשיים חדשים" בהולנד,[33] ב-2016 "המוסלמים לשעבר של נורווגיה" ו-"המוסלמים לשעבר של איטליה",[34][35] ב-2017 "ברית המוסלמים לשעבר" באירלנד,[36] ובשנת 2019 "המוסלמים לשעבר של הולנד".[37]

עליית ארגוני מוסלמים לשעבר באמריקה הצפונית (2009–2021)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרה היידר (אנ'), ממייסדי הארגון "מוסלמים לשעבר של צפון אמריקה" (אנ'), נואמת על מטרות הארגון במהלך כנס "הוועידה הבינלאומית לחופש ביטוי ומצפון" בלונדון, הממלכה המאוחדת, 2017

הארגון האמריקאי שמוגדר לעיתים קרובות כארגון המוסלמי לשעבר הראשון ביבשת אמריקה הצפונית, "מוסלמים לשעבר מאוחדים" בראשות המוסלמית לשעבר שהתנצרה ילידת מצרים נוני דרוויש, נוסד באוקטובר 2009 בלוס אנג'לס, ארצות הברית.[38] בספטמבר 2013 נוסד ארגון "מוסלמים לשעבר של צפון אמריקה" על ידי הפעילים האמריקאים שרה היידר ומוחמד סייד (אנ') שגדלו כמוסלמים בפקיסטן, במטרה ליצור רשת של קהילות מוסלמים לשעבר ברחבי ארצות הברית וקנדה.[39]

הופעת ארגוני מוסלמים לשעבר באסיה, אפריקה והמזרח התיכון (2012–2019)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 נוסד ארגון המוסלמים לשעבר הידוע הראשון ביבשת אסיה תחת השם "הברית האגנוסטית בפקיסטן" על ידי המוסלמית לשעבר והפעילה הפקיסטנית פאוזיה איליאס (אנ'), שנאלצה להימלט מהמדינה יחד עם בעלה דרך איחוד האמירויות הערביות להולנד בעקבות התעללות שעברה במשפחה שכללה בין היתר כפייה של עטיית חג'אב ונישואים בכפייה ורדיפה שקיבלה יחד עם בעלה בקרב האוכלוסייה המקומית על רקע היותם כופרים באסלאם.[40] בדצמבר 2015 נחשף כי יש לארגון כ-3,000 חברים.[41] באותה שנה נוסד בנוסף גם ארגון "מועצת המוסלמים לשעבר של סינגפור".[42] שנה לאחר מכן ב-2013 נוסד הארגון הראשון במזרח התיכון שמוקדש למוסלמים לשעבר תחת הכותרת "מועצת המוסלמים לשעבר של מרוקו" על ידי המוסלמי לשעבר והפעיל החברתי עימאד אידין חביב.[43] ב-2016 נוסדו "מועצת המוסלמים לשעבר של סרי לנקה" ו-"מועצת המוסלמים לשעבר של דרום אפריקה",[44] ושנתיים לאחר מכן "מועצת המוסלמים לשעבר של ירדן".[45] ב-2019 נוסדה "מועצת המוסלמים לשעבר של קרלה" בהודו.[46]

מגמות ברחבי העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחוד האמירויות הערביות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ההוראה בחוקת איחוד האמירויות הערביות שמצהירה על הכרה בחופש דת, עונש על כפירה באסלאם (דה יורה) הוא מוות על פי דין השריעה, בעוד שלא קיימת הכרה משפטית בהמרה מאסלאם לאמונה אחרת על אף שקיימת הכרה בהתאסלמות.[47] בשנת 1978 החלה איחוד האמירויות בתהליך האסלאמיזציה של חוקי המדינה, לאחר שמועצת השרים שלה הצביעה על מינוי ועדה עליונה שתשנה את כל החוקים הקיימים שמתנגשים עם דין השריעה. בין השינויים הרבים שבאו לאחר מכן איחוד האמירויות שילבה הפללה של עבירות "חודוד" (אנ') של דין השריעה בחוק העונשין שלה, שנענשים במוות כאשר כפירה באסלאם מהווה אחד מהם. מאז, סעיף 1 וסעיף 66 לחוק העונשין של איחוד האמירויות הערביות חייבו עונש מוות על עבירות חודוד.[48] עם זאת, הצו הפדרלי (15) שהוצא בשנת 2020 הצהיר כי סעיפים 1 ו-66 של חוק העונשין של אינם נכללים עוד בהגדרה של עבירות חודוד.[49]

כפירה באסלאם לא מופללת במפורש בחוק האיראני. עם זאת, סעיף 167 בחוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן קובע כי כל פסיקה שיפוטית מחויבת לעשות שימוש בדין השריעה בנושאים שבהם החוקים האיראנים לא מספקים מענה - שקובע עונש מוות על כפירה.[50] בשנת 1990 ממשלת הרפובליקה האסלאמית הוציאה להורג בתלייה על רקע כפירה באסלאם את חוסיין סודמנד, מוסלמי לשעבר שעזב את האמונה באסלאם והתנצר כשהיה בן 13.[51] תחת כהונתו של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד (2005–2013) המשטר האסלאמי השתתף במערכה שיטתית למעקב אחר מוסלמים לשעבר על מנת לאסלאם אותם בכפייה או להתנקש בהם במידה והם מתנגדים, בעוד שמקורות נוצריים שונים טוענים שבין 250,000 ל-500,000 מוסלמים לשעבר התנצרו באיראן משנת 1960 עד 2010.[52]

מפת המעמד המשפטי (דה יורה) של כפירה באסלאם ברחבי העולם: (נכון לשנת 2020)
  עונש מוות
  מאסר
  המרה של מוסלמי היא עבירה פלילית
  אובדן משמורת ילדים/נישואים

ביוני 2005 האשימה המשטרה באינדונזיה מרצה מוסלמי לשעבר באוניברסיטת מוחמדיה בעיר פאלו (אנ') בכפירה באסלאם. המשטרה החזיקה אותו במעצר במשך 5 ימים לפני שהכניסה אותו למעצר בית לאחר שאלפיים איש הפגינו נגד מאמר שפרסם תחת הכותרת "אסלאם, דת כושלת". בהמשך המרצה שוחרר מהמעצר והודח על ידי האוניברסיטה.[53] ב-10 באפריל 2007 עצרה המשטרה בעיירה פסורואן (אנ'), מזרח ג'אווה, זוג גברים מוסלמים לשעבר על רקע כפירה באסלאם שלדברי התושבים המקומיים הצהירו כי "האסלאם זו דת של ערבים, תפילות 5 פעמים ביום הן מיותרות וכי הקוראן מלא בשקרים".[54]

באלג'יריה, לפני תיקונים שהוכנסו לקוד המשפחה הלאומי (אנ') בשנת 2005, דיני המשפחה קבעו כי אם ייקבע שאחד מבני הזוג כופר באמונה באסלאם, הנישואים יוכרזו כבטלים. עם כניסת התיקונים לתוקף המונח "כופר" הוסר, אולם בני זוג "כופרים" מנישואים שנקבעו ככאלה לפני 2005 אינם זכאים לקבל כל ירושה.[55] בעוד שכפירה באסלאם אינה מופללת במפורש בחוקי המדינה, ניתן להחיל עונש של עד 5 שנות מאסר וקנס על המרה של מוסלמי לאמונה אחרת שהיא לא האסלאם ללא התייחסות לגיל.[56]

סעיף 130 של חוקת אפגניסטן מחייב את בתי המשפט במדינה להחיל את הוראות הפיקה החנפית על כפירה באסלאם שקובעת עונש מוות. כופר רשאי להימנע מהעמדה לדין אם הוא מודה פומבית בכך שביצע טעות ומצהיר על אמונה חוזרת באסלאם. בנוסף לעונש מוות, ניתן לשלול מהנאשם את כל הרכוש והירושה שלו, והנישואים שלו נחשבים כמפורקים.[57] לדברי הארגון "Human Rights Watch" בספטמבר 1998 משטר הטליבאן הוציא צווים שאסרו על לא מוסלמים לבנות מקומות פולחן חדשים, אבל אפשרו להם להתפלל באתרים קיימים. כמו כן, הוטלה הוראה על לא מוסלמים להניח בד צהוב על גגות הבתים שלהם על מנת שמוסלמים יוכלו לזהות אותם ודרישה מנשים לא מוסלמיות ללבוש שמלה צהובה עם סימן מיוחד כדי שמוסלמים יוכלו לשמור מהן מרחק. כמו כן חוקת המדינה מגבילה את הזכויות הפוליטיות של לא מוסלמים ורק מוסלמים רשאים להפוך לנשיאים.[58]

בפברואר 2006 פשטה משטרת אפגניסטן על בתים של מוסלמים לשעבר שהצטרפו לנצרות שנעצרו והחלו לרצות עונש מאסר חודש לאחר מכן. עבדול רחמן (אנ'), אפגני מוסלמי לשעבר שהתנצר בזמן שהעניק סיוע רפואי לפליטים אפגנים בפשאוור, פקיסטן, הואשם בכפירה ואוים בעונש מוות, בעקבות תלונה שהגישו בני המשפחה שלו על היותו נוצרי. בעקבות התלונה המשטרה פשטה על הבית שלו ומצאה שהוא מחזיק בספר ביבליה.[59] בעקבות המעצר, הוא לא הצליח למצוא עורך דין בקאבול שמוכן לייצג אותו. התובעים בתיק של רחמן ביקשו להטיל עליו עונש מוות וכינו אותו "מיקרוב". התובע עבדול ואסי דרש ממנו לחזור חזרה לאסלאם וכינה אותו בוגד באומרו "הוא צריך להיות מנותק ומורחק משאר החברה המוסלמית. יש להרוג אותו". התובע הכללי האפגני צוטט בנוסף כמי שקרא "לתלות" את רחמן.[60] המשפט שלו עורר מחאות בינלאומיות ממדינות רבות, ולבסוף האישומים נגדו בוטלו בנימוקים טכניים של "אי כשירות נפשית" (פטור מביצוע פשע של כפירה לפי דין השריעה) על ידי בית משפט אפגני לאחר התערבות של נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי.[61] בהמשך הוא שוחרר מהמעצר ועזב את המדינה לאחר שממשלת איטליה הציעה לו מקלט מדיני.[62] נציגים בממשלת אפגניסטן ואזרחים אפגנים רבים המשיכו לקרוא להוצאתו להורג,[63] בעוד שהמשפחה שלו דחתה אותו ואשתו התגרשה ממנו זמן קצר לאחר ההתנצרות שלו.[64][65] מקרה דומה התרחש עם האפגני הנוצרי סייד מוסא, שהואשם בכפירה באסלאם ונידון למאסר עולם, אבל שהה רק מספר חודשים במאסר ושוחרר בפברואר 2011 בעקבות דיווחים על "חודשים של דיפלומטיה שקטה" בין ממשלת זרות לממשלת אפגניסטן. לדברי תובע בכיר במדינה, הוא שוחרר "רק לאחר שהסכים סוף סוף לחזור לאסלאם". מקום הימצאו של מוסא לאחר שחרורו נותר לא ידוע בעוד שאשתו הצהירה שהיא "לא שמעה ממנו שוב". שועיב אסדאללה, נוצרי אפגני ומוסלמי לשעבר נוסף, נעצר באוקטובר 2010 לאחר שלכאורה "העניק עותק של הביבליה לחבר". הוא שוחרר במרץ 2011 ועזב את אפגניסטן.[66]

הקמפיין "מוסלמי לשעבר בגלל #" של "מועצת המוסלמים לשעבר של בריטניה" (אנ') בשנת 2015

בסוף 2015, מוריד עזיז, סטודנט אפגני בן 21 ומוסלמי לשעבר, תועד בחשאי בהקלטה על ידי בת זוגתו לשעבר כשהוא מבקר את האסלאם ומתחנן בפניה "לעזוב את החושך ולאמץ את המדע". לאחר מכן היא השמיעה את ההקלטה במסגד שבעקבותיה הופעל לחץ חברתי עצום על עזיז לחזור בו מדבריו על ידי משפחתו שהוביל להסתתרות שלו במשך זמן קצר לפני שקבוצת מוסלמים חמושים ברובי קלשניקוב הופיעה אצלו בבית. 23 ימים לאחר מכן הוא נמלט למספר מדינות והגיע בסופו של דבר להולנד, שבה הפך לתושב קבע במאי 2017.[67] בעקבות השתלטות הטליבאן מחדש על אפגניסטן בספטמבר 2021 דו"ח משנת 2023 ציין שהפרת זכויות האדם של לא מוסלמים במדינה גברו, שהצהירו על הטרדות מתמשכות מצד מוסלמים וחשש מתמיד מחשיפת זהותם, שהובילו להימלטות של חלקם למדינות שכנות.[68]

ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לאחר פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, מאמר משנת 2002 בוושינגטון טיימס מאת ג'וליה דוין תיאר את המצב הרעוע של מוסלמים לשעבר שהצטרפו לנצרות בארצות הברית: "חלקם פשוט נדחו על ידי המשפחות שלהם. אחרים נחטפו על ידי בני משפחה וחברים, והועלו על מטוס חזרה הביתה. כולם חוששים לבקש הגנה מפני אכיפת החוק בארצות הברית, במיוחד אלה שהתנצרו עם שמות משפחה בערבית שחוששים להצהיר על השמות שלהם בדו"ח במשטרה. עם זאת, אין מקרים ידועים של מי שהתנצרו מהאסלאם שנרצחו בארצות הברית על רקע ההחלטה שלהם לעזוב את האסלאם".[69] למרות זאת, אבן ווראק, מחבר הספרים "למה אני לא מוסלמי" (1995) ו-"עזיבת האסלאם: הכופרים מדברים" (2003) הצהיר בשנת 2003 על מעמד מוסלמים לשעבר בארצות הברית באומרו "הם מאוימים. הם מותקפים פיזית. אני מצטט מקרים של סטודנטים צעירים שהתנצרו והותקפו אך ניצלו בדיוק בזמן".[70]

בבלגיה, מאמיני האסלאם מהווים כ-7% מכלל האוכלוסייה נכון לשנת 2021. על אף שמבחינה חוקית כל אדם רשאי לשנות את האמונה שלו, קיים טאבו חברתי רחב על כפירה באסלאם.[71] הסטנדאפיסט הבלגי יליד מרוקו סם טוזאני מהווה דוגמה נדירה למוסלמי ידוע לשעבר בבלגיה. לאורך השנים, הוא היווה מטרה לפסקי פתוואות הרג שהוצהרו נגדו על ידי אימאמים, תקיפות פיזיות ואלפי איומי מוות באינטרנט לאור היותו מוסלמי לשעבר והביקורת הגלויה שלו נגד האסלאם, שבין היתר כוללת את התנגדותו לשימוש במונח "אסלאמופוביה" שאותו הוא תיאר כ-"משמש להפוך כל ביקורת על האסלאם לבלתי אפשרית".[72]

בשנת 2011 הוקם הארגון "תנועת המוסלמים לשעבר של בלגיה" כדי לתמוך בכופרים באסלאם ועל מנת "להיאבק באינדוקטרינציה האסלאמית". נכון לשנת 2014, פעילי הארגון הצהירו כי הם נאלצים לפעול בזהירות ולעתים קרובות בעילום שם על מנע להימנע מקבלת עוינות. ב-16 בנובמבר 2017 מקרה ידוע של עזיבת האסלאם במדינה כלל את הראיון של חמזה בן ה-25, שמשפחתו דחתה אותו על רקע זהותו, שהצהיר על היותו מוסלמי לשעבר בטלוויזיה הבלגית.[73] בדצמבר 2018 העיתון הפלמי דה מורגן דיווח כי מוסלמים בלגים לשעבר "מקיימים פגישות סודיות בקביעות במקומות מאובטחים בבריסל" מאז סוף 2017.[74]

בוניה אחמד (אנ'), אשתו של הפעיל הבנגלי והמוסלמי לשעבר אביג'יט רוי (אנ'), נואמת על אירוע ההתנקשות בחייו, 2017

בבנגלדש לא קיימת הפללה של כפירה באסלאם בעוד שחוקת המדינה מבטיחה חופש דת. עם זאת, דיווחים על מקרים של רדיפת מוסלמים לשעבר הם שכיחים ביותר. הסופרת המוסלמית לשעבר טסלימה נסרין ידועה כמי שהיוותה מטרה לשורת התקפות פיזיות ואחרות בעקבות השמעת הביקורת שלה על תכני האסלאם, לפני שנאלצה להימלט מהמדינה.[75] בשנת 2010 קבוצת ג'יהאדיסטים בנגלית יצרה רשימה של 83 פעילים בנגלים מוסלמים לשעבר.[76] מאז 2013, 8 מתוך 83 האישים ברשימה נרצחו, בהם המהנדס והפעיל החברתי אביג'יט רוי בפיגוע על ידי המון חמוש במצ'טה ו-31 אחרים נמלטו מהמדינה.[77] אשתו של רוי, בוניה אחמד, שרדה את הפיגוע והמשיכה את האקטיביזם שלו.[78]

במהלך ולאחר מלחמת העצמאות של בנגלדש חלק ניכר של בנגלים עזבו את האמונה באסלאם והצטרפו לנצרות, בין היתר בעקבות התמיכה של נוצרים זרים במהלך המלחמה לצד ניסיונות דיכוי חוזרים ונשנים של מוסלמים ממערב פקיסטן. בעקבות הפיכת האינטרנט למקור מידע זמין, החלו להופיע בלוגרים בנגלים מוסלמים לשעבר באמצע שנות ה-2000. הפעיל הבנגלי אסיף מוחיודין ארגן את הכנס הראשון של מוסלמים לשעבר במדינה בעיר הבירה דאקה בשנת 2010, בה השתתפו 34 איש. מוחיודין הפך מאז לקורבן של שורת התקפות טרור אסלאמי בבנגלדש (אנ') אבל בניגוד לפעילים מוסלמים לשעבר בנגלים אחרים, מוחיודין שרד בכל פעם את ניסיונות ההתנקשות בחייו ונמלט לגרמניה. לדבריו, מספר הבלוגרים המוסלמים לשעבר בבנגלדש (שכוללת אוכלוסייה של 91% מוסלמים בעוד שאסלאם מוגדרת רשמית כדת המדינה) גדל מכמות של "4 או 5 איש בשנת 2005 ל-15,000–20,000 איש בשנת 2015".[79]

כפירה באסלאם בברוניי מוגדרת כעבירה פלילית שנענשת בעונש מוות (עם אפשרות לסקילה) לפי סעיף 112(1) של חוק העונשין השרעי במדינה מאז 2013 שנכנס לתוקף ב-3 באפריל 2019.[80][81]

האיים המלדיביים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת האיים הקטנה של האיים המלדיביים מוסלמים מהווים כ-99% מאזרחי המדינה, אסלאם מוגדרת כדת רשמית של המדינה ועל מנת להפוך לאזרח חובה על כל אדם להיות מוסלמי.[82] מוחמד נאצים, מוסלמי מלדיבי לשעבר, השתתף בשנת 2010 במפגש פומבי שבו הצהיר על היותו מוסלמי לשעבר. בעקבות ההצהרה הוא נעצר מייד ונאלץ לאחר מכן להכריז פומבית מול עיתונאים על חזרתו לאסלאם.[83] במקרה אחר באותה שנה, איסמעיל מוחמד דידי נמצא תלוי במקום עבודתו ממגדל פיקוח בנמל התעופה הבין-לאומי ולנה באירוע שנחשב כהתאבדות לאחר שנחשף כמי שכופר באמונה בתוכן האסלאם.[84] מוקדם יותר באותו היום שבו נמצאה גופתו של דידי אתר החדשות המלדיבי "Minivan News" דיווח שדידי שלח הודעות מהדואר האלקטרוני שלו לארגון בריטי שבהן הצהיר על היותו מוסלמי לשעבר וביקש עזרה בקבלה של מקלט מדיני בממלכה המאוחדת מחשש לרדיפה באיים המלדיביים. בכך, נחשפה הזהות המוסלמית לשעבר של דידי.[85]

ב-27 באפריל 2014 פרלמנט האיים המלדיביים אשרר סעיף חדש (1205) בחוק העונשין של המדינה שהטיל עונש מוות מאתה ואילך עבור מספר עבירות "חודוד", כולל כפירה באסלאם עבור מורשעים מגיל 7 ומעלה.[86] הסעיף החדש הוביל לביקורת חריפה של הפרת זכויות אדם מצד משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם והנציג העליון של האיחוד האירופי, שהצהירו על כך שהוא מפרה את האמנה בדבר זכויות הילד ואת האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות שהאיים המלדיביים אשררה שאוסרות להוציא להורג כל אדם בגין עבירות שבוצעו לפני גיל 18.[87][88] בשנת 2019 מוסלמי מלדיבי לשעבר נרצח על ידי ארגון טרור מלדיבי שקשור לאל-קאעדה בעקבות חשיפת הכפירה שלו באסלאם.[89]

מאז תחילת המאה ה-21, תנועה מוסלמית לשעבר לא מאורגנת החלה להופיע בהודו, בדרך כלל בקרב נשים וגברים צעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, בעלי השכלה גבוה שמתגוררים באזורים עירוניים, שמאופיינים ברקע משותף של קרבה ואנשי דת שלא העניקו להם תשובות מספקות על הטלות הספק שלהם בתוכן האסלאם. עם גישה לפרשנויות אחרות באינטרנט של האסלאם ממה ששמעו כל חייהם מאנשי דת מוסלמים, כמו גם היכולת לתקשר זה עם זה באמצעות מדיה חברתית, הם החלו לכפור באמונה שאיתה גדלו מינקות. ב-16 במרץ 2017 פעיל בשם פארוק חאמד מקוימבטור, שניהל קבוצת וואטסאפ של מוסלמים לשעבר, נרצח בביתו בדקירות סכין על ידי שכניו וחבריו הקרובים לאחר שהצהיר בגלוי על היותו מוסלמי לשעבר.[90][91][92] קרלה, מדינה הודית עם 26% תושבים מוסלמים שידועה במגמה גוברת של כפירה באסלאם, כוללת מספר רב של פעילים וארגונים שמנהלים דיונים ציבוריים בנושא.[93][94][95] פעילי הארגון "מוסלמים לשעבר של קרלה" שנוסד בשנת 2019 מציינים מדי שנה ב-9 בינואר את "יום המוסלמים לשעבר של קרלה".[96]

לדברי העיתונאי ההודי סולטן שאהין (אנ'), מוסלמים לשעבר בהודו חיים בפחד רב מהקהילה המוסלמית שלהם, שכן עצם הצהרת אי האמונה שלהם באסלאם עלולה להוביל להאשמות של כפירה וחרם קהילתי.[97] לדברי הכתב פ. סנדיפ, אנשי דת מוסלמים בהודו נוטים להשתמש בסוגים שונים של טקטיקות בריונות כדי להציק למוסלמים לשעבר שעוזבים את האמונה באסלאם, כאשר לעתים קרובות תרגילי ההפחדה הללו מפרים את זכויות האדם הבסיסיות שלהם. סנדיפ מסביר שבדרך כלל טקטיקות הלחץ הללו כוללות לסלק אותם מהבתים שלהם, לבצע לחץ חברתי על משפחות הכופרים לנתק איתם כל קשר, לכפות על בני הזוג של הכופרים להתגרש מהם, למנוע מהכופר ליצור קשר עם הילדים שלו, לשלול מהכופר גישה לירושה ועוד. תמרונים אחרים כדי למנוע הבעות של כפירה וביקורת על האסלאם כוללים האשמות והגשת תיקים כוזבים נגד כופרים. המחקר של פ. סנדיפ מצהיר שלמרות הסיכונים הללו, המדיה החברתית מעניקה מרווח של פרטיות עבור מוסלמים לשעבר מכיוון שהיא מאפשרת שימוש בשמות בדויים, מה שמסייע בהפחתת הסיכון לגילוי הזהות שלהם.[98]

הממלכה המאוחדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעילה הסודאנית והמוסלמית לשעבר נחלה מחמוד (אנ') נואמת על "התרבות האסלאמיסטית בבריטניה", "הצנזורה של התקשורת הבריטית ביחס לנושאים של התנגדות לאסלאם" ו-"שיתוף הפעולה בין השמאל הבריטי ואסלאמיסטים"

"מועצת המוסלמים לשעבר של בריטניה" (CEMB) היא ארגון שמשמש כסניף של הממלכה המאוחדת של "המועצה המרכזית של מוסלמים לשעבר" שהוקמה בגרמניה בשנת 2007 שמייצג ומעניק תמיכה עבור מוסלמים לשעבר שעזבו את האסלאם מסיבות שונות ולרוב נמצאים בסכנה לחייהם. הארגון הושק בווסטמינסטר ב-22 ביוני 2007 ומוחה נגד מדינות אסלאמיות שעדיין מפלילות באמצעים שונים מוסלמים לשעבר שכופרים באסלאם ועוזבים את האמונה.[99] המועצה מסייעת לאלפי מוסלמים לשעבר בשנה, שפונים עבור תמיכה מפעילי הארגון בעקבות איומי מוות שקיבלו מצד מוסלמים מקומיים או בני משפחה. עם זאת, מספר המוסלמים לשעבר שפונים לארגון אינו ידוע במדויק בשל היעדר מחקרים סוציולוגיים בנושא וחוסר הרצון של מוסלמים לשעבר מלדון במעמדם בגלוי. סקר שנערך באותה שנה שבה הוקמה המועצה על ידי צוות החשיבה הבריטי "Policy Exchange" חשף כי 31% מהמוסלמים הבריטים האמינו כי כל מי שעוזב את האמונה באסלאם צריך להיות מוענש במוות.[100]

במאמר שכתב לעיתון הבריטי האובזרבר בשנת 2015, אנדרו אנתוני טען כי מוסלמים לשעבר בממלכה המאוחדת "לא משיגים תמיכה מצד קבוצות ואנשי שמאל פוליטי במדינה" עקב "זהירות" של אותן קבוצות ופעילים מלהיות "מתויגים" בתור "אסלאמופובים או גזענים". בנובמבר 2015 מועצת המוסלמים לשעבר של בריטניה השיקה את קמפיין המדיה החברתית "#ExMuslimBecause" (בעברית: מוסלמי לשעבר בגלל #) שעודד מוסלמים לשעבר להצהיר על הזהות שלהם ולהסביר מדוע הם עזבו את האסלאם. בתוך שבועיים מהשקת הקמפיין נעשה שימוש בהאשטאג מעל 100,000 פעמים. התומכים של הקמפיין טענו כי "חובה לכל אחד להיות רשאי להתנגד להשפעות האסלאם" בעוד שמתנגדים טענו כי הקמפיין הוא "אסלאמופובי".[101]

על אף הצהרות מצד ממשלת טורקיה שהמדינה מבוססת על חוקה חילונית ואינה אוכפת עונשים נגד מוסלמים לשעבר על כפירה מהאסלאם, לאורך השנים דווח על מספר מנגנונים רשמיים ובלתי רשמיים שמקשים על אזרחים טורקים להירשם כלא מוסלמים. סעיף 216 לחוק העונשין הטורקי מוציא מחוץ לחוק פגיעה באמונה דתית, שמשמש לעתים קרובות בפועל כחוק לאיסור "חילול הקודש" של האסלאם שמונע מאזרחים להביע דעות ביקורתיות כלפי האסלאם. דוגמה ידועה בנושא התרחשה בשנת 2012 הפסנתרן הטורקי והמוסלמי לשעבר פאזיל סאי, שהואשם ב-"העלבת האסלאם" בעקבות ציוץ של בדיחה ששיתף בטוויטר על רקע תפילות מוסלמיות, אף על פי שההרשעה בוטלה בהמשך על ידי בית המשפט העליון של טורקיה שקבע שדעותיו של סאי הן "ביטוי מוגן לחופש המצפון". כמו כן דווח לאורך השנים שטורקים מוסלמים לשעבר מופלים לרעה במקומות תעסוקה, שכן קיימת הנחה כללית שטורקים הם מוסלמים מלידה בקרב מעסיקים והאוכלוסייה, בעוד שמונחים כגון "לא מאמין" באסלאם משמשים לעתים קרובות כעלבונות במרחב הציבורי.[102] בינואר 2006 קמיל קירוגלו נודע כמוסלמי לשעבר שהתנצר והפך לכומר פרוטסטנטי שהוכה עד חוסר הכרה על ידי 5 מוסלמים ברחוב ואוים ברצח אם יסרב לדחות את אמונתו הנוצרית ולחזור לאסלאם.[103]

דו"ח בתחילת אפריל 2018 של משרד החינוך הטורקי ציין כי מספר הולך וגדל של תלמידים בשורת בתי הספר האימאם האטיפ (אנ') עוזבים את האסלאם. פרסום הדו"ח יצר מחלוקת רחבת היקף בקרב קבוצות מוסלמיות במדינה.[104] מאמר באתר החדשות המזרח תיכוני אל-מוניטור באפריל 2018 ציין כי רוב הפרשנים הטורקים, אפילו מספר מתוכם שידועים כתומכים של רג'פ טאיפ ארדואן, הגיעו למסקנה כי "הסיבה האמיתית לאובדן האמונה באסלאם היא לא המערב אלא טורקיה עצמה. זוהי תגובה לכל השחיתות, היוהרה, צרות האופקים, הקנאות, האכזריות והגסות שמבוצעים על רקע האסלאם".[105]

הפעיל הירדני והמוסלמי לשעבר מוחמד אל-חדרה נואם על השימוש במונח אסלאמופוביה כ-"כלי להשתקה של מתנגדים לאסלאם" ו-"חשיבות ההצהרה של מוסלמים לשעבר על זהותם", 2017

בירדן, אם בית דין אסלאמי (שרעי) מרשיע אדם בכפירה, יש לו סמכות לגזור עליו עונש מאסר, לבטל את הנישואים של אותו אדם, להחרים את הרכוש שלו ולפסול אותו מזכויות ירושה. מכיוון שהשריעה שולטת במעמד האישי של כל מוסלמי במדינה, מוסלמים לא רשאים לעזוב את האסלאם ללא התמודדות עם ההשלכות המשפטיות הללו.

בספטמבר 2004, בהוראת בית דין שרעי, עצרו השלטונות הירדניים מוסלמי לשעבר שהתנצר, והחזיקו אותו במעצר במשך לילה באשמת כפירה באסלאם. בנובמבר 2004 קבע בית הדין שהנאשם אשם בכפירה, ופסק הדין אושר בינואר 2005 על ידי בית משפט לערעורים שרעי. בעקבות פסק הדין נשלל ממנו זכויות האזרח והקניין השונות שלו והנישואים שלו פורקו. בין הדין קבע כי הוא איבד בנוסף את כל זכויות הירושה שלו ואינו רשאי להתחתן בשנית עם אשתו אלא אם כן ישוב לאמונה באסלאם, ושלל ממנו את הזכות להיות מוגדר משפטית כנוצרי או תחת כל אמונה אחרת שהיא איננה האסלאם. בהמשך הוא עזב את ירדן וקיבל מעמד של פליט בארצות הברית.

דוגמה ידועה נוספת להרשעה על רקע כפירה באסלאם התרחשה בשנת 2009, כאשר המשורר הירדני אסלאם סמהאן הואשם בכפירה באסלאם על רקע ההכללה שלו של פסוקים מהקוראן ביצירות שירה שכתב בשנת 2008 ללא אישור מממשלת ירדן ונידון בעקבות זאת לעונש מאסר.[106][107] לפי סקר שנערך בשנת 2010 על ידי מרכז המחקר פיו, רוב של 86% מהנשאלים הירדנים תמכו בעונש מוות למי שעוזבים את האסלאם.[108]

בתי משפט לענייני משפחה בכווית רשאים להעמיד לדין נאשמים באשמת כפירה, כאשר לבתי המשפט יש סמכות לבטל את זכויות הנישואים, הקניין והירושה של מורשעים. בשנת 1996 האזרח הכוויתי בן ה-45 חוסיין קמבר עלי הועמד לדין בבית משפט לענייני משפחה באשמת כפירה לאחר שעזב את האמונה באסלאם והצטרף לנצרות.[109][110]

העיתונאי המאוריטני מוחמד מחאיטיר (אנ') ממתין בבית משפט לערעורים לגזר דינו לאחר שנידון לעונש מוות על רקע ביקורת שהשמיע ביחס ל-"מדיניות הקאסטה הגזענית שקיימת בחברה המאוריטנית" אותה דימה ל-"היסטוריית הגזענות של מוחמד כלפי שבטים וגזעים שונים"

סעיף 306 לחוק העונשין של מאוריטניה מכריז על כפירה באסלאם כעבירה פלילית וקובע גזר דין מוות על מורשעים. חוק העונשין מספק הוראה שבה ניתנת לאשמים הזדמנות להינצל ולחזור לאמונה באסלאם תוך שלושה ימים כאשר אי ביצוע של הפעולה מטיל פירוק נישואים, החרמת רכוש על ידי הממשלה וגזר דין מוות. עם זאת, גם במידה והכופר חוזר לאמונה באסלאם, החוק מצהיר שעליו להיות במעצר ולהיכלא לתקופה זמן מסוימת.[111]

בשנת 2014, ג'מאל אומאר, עיתונאי מאוריטני, נעצר בגין האשמה של כפירה באסלאם, לאחר שפרסם ביקורת באינטרנט על מייסד האסלאם מוחמד. בזמן שהרשויות החזיקו אותו במעצר עד תום ההליכים, התקשורת המאוריטנית דיווחה על הצעות של מוסלמים מקומיים לתגמול כספי לכל מי שירצח את אומאר.[112] במקרה אחר מאותה שנה, מוחמד מחאיטיר, עיתונאי, בלוגר ומהנדס מאוריטני, נעצר באשמת כפירה ו-"חילול הקודש" של האסלאם בעקבות מאמר שפרסם על מדיניות הקאסטה הגזענית בחברה המאוריטנית עם דימוי להיסטוריה האסלאמית שבו טען כי גם מוחמד הפלה ביחס שלו אנשים משבטים וגזעים שונים.[113] בעקבות ביקורות רבות מצד פעילים ודיפלומטים בינלאומיים התיק של מחאיטיר נבדק מספר פעמים, לצד הפגנות אזרחיות שקראו להוציא אותו להורג.[114] ב-8 בנובמבר 2017 החליט בית המשפט לערעורים להמיר את עונש המוות שלו במאסר של שנתיים, שאותו כבר ריצה במעצר עד תום ההליכים, ולפיכך היה צפוי להשתחרר בקרוב.[115] עם זאת, הוא שוחרר לבסוף רק ביולי 2019 ונמלט לבורדו, צרפת.

על אף שחופש דת מעוגן רשמית בחוקת מלזיה, עזיבה של האסלאם מוגדרת כעבירה פלילית ב-6 מתוך 13 המדינות שמרכיבות אותה, בהן קלנטן, מלאקה, פהנג, פננג, סבה וטרנגנו. בקלנטן וטרנגנו כפירה באסלאם נענשת דה יורה בעונש מוות, אבל העונש אינו בר אכיפה עקב הגבלה שקיימת בחוק הפדרלי. בכך, כפירה בשתי המדינות כמו גם בפריסה פדרלית נענשת דה פקטו בעונש מאסר.[116] באוגוסט 2017 פורסמה תמונה ממפגש של מוסלמים לשעבר בבירת מלזיה, קואלה לומפור בעמוד הפייסבוק של הקבוצה שהובילה לפשיטה של משטרת העיר על המפגש ולחקירה של המשתתפים.[117] סגן השר לענייני אסלאם, אסירף וג'די דוסוקי (אנ'), הורה לחקור אם מישהו בתמונה "ביצע כפירה באסלאם".[118] למחרת, השר במחלקת ראש ממשלת מלזיה שהידאן קאסים (אנ') הצהיר שיש "לצוד את הכופרים".[119] לדברי החברים שנכחו במפגש, הם קיבלו "סדרת איומי מוות ברשתות החברתיות" לאחר מכן. מנהיג הקבוצה גינה את הפעולות של ממשלת מלזיה בעקבות המפגש, מה שהוביל למחאות אלימות מצד מלזים מקומיים שכינו אותו "כופר" ואיימו "לערוף את ראשו".[120] בנובמבר 2017 דווח כי פייסבוק דחתה דרישה ממשלתית מטעם ועדת התקשורת והמולטימדיה של מלזיה (אנ') לסגור את העמוד של הקבוצה ועמודים דומים של מוסלמים לשעבר, מאחר והעמודים לא הפרו אף סטנדרט קהילתי מחייב של החברה.[121] בינואר 2020 ארגון "G25" המקומי הצהיר על תמיכה בביטול החוקים הקיימים במלזיה להפללה של עזיבת האסלאם.[122]

לדברי דיווח מאת האיגוד ההומניסטי והאתי הבין-לאומי מאוגוסט 2020, לא קיים בלוב "חוק שקובע את זכותו של אדם לבחור או לשנות את אמונתו או ללמוד, לדון או לפרסם את אמונותיו הדתיות". עם זאת, לא קיים גם "חוק האוסר על כפירה או המרת אמונה". בפועל הארגון מצהיר כי הממשלה "אוסרת על המרה אמונה למוסלמים".[123]

בשנת 1992 ג'יהאדיסטים במצרים ירו בפאראג' פודה (אנ'), פעיל מצרי שהתנגד לחוקי השריעה, שמספר שבועות לפני מותו הוא הוכרז כ-"כופר ואויב האסלאם" על ידי העולמא במסגד אל-אזהר. במהלך המשפט של המחבלים, הצהיר המלומד מוחמד אל-ע'זאלי (אנ') מהמסגד בתגובה לרצח כי "כאשר המדינה לא מצליחה להעניש כופרים, מישהו אחר צריך לעשות זאת".[124] באפריל 2006 לאחר שתיק בבית משפט מצרי הכיר בדת הבהאית, חברי הכמורה המוסלמית במצרים שכנעו את הממשלה לערער על החלטת בית המשפט, בעוד שחבר הפרלמנט המצרי מטעם האופוזיציה הצהיר כי הבהאים הם "כופרים שיש להרוג אותם" בטענה שהם עזבו את האסלאם, אף על פי שרוב הבהאים המצריים מעולם לא היו מוסלמים בעבר.[125] באוקטובר 2006 הבלוגר כרים עאמר הפך למצרי הראשון שהועמד לדין על פרסום מאמרים מקוונים, כולל ההצהרה שלו על היותו מוסלמי לשעבר. הוא נותר כלוא במשך 4 שנים עד נובמבר 2010.[126]

הבלוגר המצרי והמוסלמי לשעבר כרים עאמר (אנ') נואם לראשונה מאז שחרורו ממאסר של 4 שנים על רקע כפירתו באסלאם, נובמבר 2010

בשנת 2007 מוחמד הגאזי (אנ'), מוסלמי לשעבר שהתנצר על רקע "קריאות ומחקרים השוואתיים בדתות" שערך, הגיש תביעה לבית משפט מצרי על מנת לשנות את סמן הדת שלו לנצרות מהאסלאם בתעודת הזהות שלו. המקרה שלו עורר סערה ציבורית גדולה, כאשר לא רק אנשי דת מוסלמים, אלא גם האב שלו ושל אשתו קראו לרצוח אותו. שני עורכי דין ששכר עזבו את התיק שלו, ושני פעילי זכויות אדם נוצרים שנחשבו מעורבים בעניינו נעצרו. החל משנת 2007 הוא ואשתו היו במסתור ובשנת 2008 קבע השופט שדן בעניינו כי על פי השריעה "האסלאם היא הדת הסופית והשלמה ביותר ולכן המוסלמים כבר נוהגים בחופש דת מלא ואינם יכולים להמיר את האמונה שלהם לדת עתיקה יותר".[127][128] הגאזי המשיך לנסות לשנות את דתו באופן רשמי עד שנעצר ב-2013 בגין "הפצת שמועות שווא והסתה". הוא שוחרר בשנת 2016 ולאחר מכן פרסם סרטון ביוטיוב בטענה שהוא חזר לאמונה באסלאם בעודו ביקש "שיניחו לו לנפשו".[129]

במאי 2007, בהא אלדין אל-אכד, אימאם ומוסלמי מצרי לשעבר, נכלא לתקופה של שנתיים באשמת "חילול הקדוש" של האסלאם לאחר שהתנצר ושוחרר בשנת 2011.[130] בפברואר 2009, הוגש לבית משפט מצרי מקרה נוסף של בקשה לשינוי סמן דת בתעודת זהות מאסלאם לנצרות. המאמץ של מגיש הבקשה, אל-גוהרי בן ה-56, הוביל לכך שתובעים מטעם המדינה האשימו אותו בכפירה באסלאם וביקשו שיוטל עליו גזר דין מוות. בתגובה, אל-גוהרי הצהיר באומרו "זכויותינו במצרים, כנוצרים או כמצטרפים חדשים, פחותות מזכויות של בעלי חיים. נשללו מאיתנו זכויות חברתיות ואזרחיות, שוללים מאיתנו את הירושה ונותרים לנו להירצח. אף אחד לא טורח לחקור או לדאוג לנו". בנוסף, בעקבות הניסיונות שלו להיות מוכר משפטית כנוצרי, אל-גוהרי הותקף ברחוב על ידי מפגינים מוסלמים והוא ובתו החלו לקבל איומי מוות בהודעת טקסט ובשיחות טלפון.[131]

מאז תחילת המהפכה במצרים בשנת 2011 פרשנים שונים דיווחו על מגמה הולכת וגוברת של נטישת האסלאם שהשתקפה מהופעת קבוצות שונות ברשתות החברתיות, אף על פי שכופרים שהצהירו בגלוי על זהותם עדיין התמודדו עם נידוי וסכנה של העמדה לדין וקבלת אלימות.[132] באותה שנה דווח על מקרה שבו אישה מוסלמית לשעבר בשם אביר התנצרה לכאורה וקיבלה הגנה מטעם כנסיית מנאס הקדוש (אנ') בגיזה. בתגובה, מאות מפגינים מוסלמים זועמים פקדו את הכנסייה ודרשו את ההסגרה של אביר. במהלך העימותים, נהרגו 10 בני אדם ומאות אחרים נפצעו.[133]

הפעיל המרוקאי והמוסלמי לשעבר עימאד אידין נואם על השלכות כפירה באסלאם במרוקו, 2015

במרוקו, כפירה באסלאם לא מוגדרת כפשע (דה יורה) על פי החוק האזרחי או הפלילי. עם זאת, על פי סעיף 220 בחוק העונשין אסור למי שאינם מוסלמים להפיץ את אמונתם ו-"לנער את אמונתם של מוסלמים" כאשר המרה של מוסלמי לאמונה שאיננה האסלאם נושאת בעונש של 3 עד 6 חודשי מאסר וקנס.[134]

בהיותו בן 14, עימאד אידין חביב ממרוקו הצהיר על היותו מוסלמי לשעבר למשפחתו שגירשה אותו מהבית. בעקבות האירוע חביב גר בבתים של החברים שלו, קיבל תואר בלימודי האסלאם והקים לבסוף את "מועצת המוסלמים לשעבר של מרוקו" בשנת 2013.[135] השירותים החשאיים של מרוקו החלו לרדוף אותו לאחר נאום פומבי שנשא ובו מתח ביקורת על האסלאם, שהוביל להימלטות שלו לאנגליה. לאחר מכן חביב נידון לשבע שנות מאסר במרוקו על רקע כפירה באסלאם על אף שלא נכח במדינה.[136] מוסלמים מרוקאים לשעבר ידועים נוספים כוללים את הסופרים חפיד בואצה (אנ') וחסן בהארה (אנ') והפעיל החברתי כאסים אל-גזאלי (אנ').[137][138][139]

בניגריה, שמחולקת לדרום נוצרי של מדינות שאוכפות את החוק הפדרלי של המדינה ולצפון של 12 מדינות מוסלמיות שאוכפות במקום את דין השריעה בחיי היום יום, מובארק באלה (אנ'), מוסלמי לשעבר בן 37 ממדינת קנו הצפונית, נאלץ להיכנס בכפייה בהוראת הרשויות לבית חולים פסיכיאטרי בעקבות ההצהרה שלו על היותו מוסלמי לשעבר בשנת 2014. הוא הוחזק שם 18 ימים ולדבריו "הוכה, עבר סדציה ואוים בעונש מוות אם ינסה לעזוב". במאמר בשנת 2016 הוא הצהיר כי הביקורת שלו על האסלאם הפכה לקולנית יותר ויותר מאז ההתפשטות של טרור אסלאמי בניגריה, באומרו "מה שגרם לי לבסוף להכריז על עצמי כמוסלמי לשעבר היה סרטון של עריפת ראש של נוצרייה בשנת 2013 על ידי נערים בסביבות גילי, שדוברים את השפה שלי. היכה בי שנגמר זמן השתיקה. או שמישהו ידבר או שכולנו שוקעים".[140]

דין השריעה במערכת המשפט בניגריה:
  השריעה לא נכלל במערכת המשפט
  השריעה מוטל בנושאים אישיים (נישואים, גירושים, ירושה ומשמורת ילדים) אבל לא בשאר נושאי מערכת המשפט
  השריעה מוטל בכל נושא במערכת המשפט

באלה נעצר שוב באפריל 2020 בעיר קדונה שבמדינה הצפונית קדונה על רקע סעיפי חוק "חילול הקודש" של האסלאם עקב פוסט ביקורתי ששיתף ביחס לאסלאם בפייסבוק לאחר שקבוצת מוסלמים מקומיים הגישו נגד באלה תלונה לרשויות. בהמשך הוא הועבר למעצר מנהלי במדינת הולדתו קנו והועמד לדין בבית משפט. לדברי עורך דינו, בעת שנכח בתא המעצר, נשללה ממנו גישה לשירותי בריאות, הוא הוחזק בבידוד ונאלץ "לסגוד לאסלאם בכפייה". הפוליטיקאי האמריקאי ג'יימי רסקין קרא לשחרורו של באלה, ועתירה מטעם הארגון "קבוצת הפעולה למעצר שרירותי" הוגשה למען שחרורו.[141] ב-5 באפריל 2022 הוא נידון על ידי בית המשפט העליון של קנו ל-24 שנות מאסר, לאחר שביקש הקלה בעונש שלו והודה בכל 24 האישומים שהוגשו נגדו.[142] הברית הבינלאומית לחופש דת או אמונה (IRFBA) קראה לשחרורו של באלה בעקבות מתן גזר הדין,[143] כמו גם הסופר וחתן פרס הנובל הניגרי וולה סויינקה שהצהיר שמעצרו של באלה היה חלק "ממגפת הפנאטיות שפקדה את ניגריה בעשורים האחרונים". בסקר שנערך 2010 מטעם מרכז המחקר פיו רוב של 51% מהמוסלמים הניגרים הסכימו עם הטלת עונש מוות על מי שעוזבים את האמונה באסלאם.[144][145]

אחמד סאני ירימה (אנ'), שכיהן כמושל מדינת זמפרה (אנ') בין השנים 1999 עד 2007, שהפכה למדינה הראשונה בניגריה תחת כהונתו שהציגה את דין השריעה בכלל הנושאים במערכת המשפט שלה בשנת 2000, הצהיר שמאחר והטלת עונש מוות על כפירה באסלאם "איננה מעוגנת בחוקת ניגריה", על האזרחים עצמם לבצע את ההוצאות להורג, באומרו "אם תשנה את הדת שלך מהאסלאם, העונש הוא מוות. אנחנו יודעים את זה. ולא הכללנו את זה בחוק העונשין שלנו כי זה נוגד את ההוראה החוקתית. זהו החוק של אללה, שעכשיו הוא תרבות לכלל החברה. כך שאם מוסלמי משנה את אמונתו, חובתה של החברה או המשפחה שלו לנהל את החלק הזה של המשפט בפניו".[146] בדצמבר 2005, כומר ניגרי הותקף בעקבות דיווחים על כך שהעניק מסתור לכאורה עבור מוסלמי לשעבר שהתנצר.[147]

בסודאן, כפירה באסלאם נענשה עם עונש מוות עד יולי 2020 עם התיקון לחוק העונשין בסעיף 126.2 משנת 1991. מספר מקרים בולטים של כפירה באסלאם במדינה כללו לאורך השנים את מרים יחיא איברהים אישג (אנ'), אישה סודנית נוצרית בת 27 שנידונה לעונש מוות בגין כפירה באסלאם במאי 2014, אבל הורשתה לבסוף לעזוב את המדינה בחודש יולי באותה שנה בעקבות ביקורות בינלאומיות.[148] נחלה מחמוד, פעילה סודאנית מוסלמית לשעבר, הצהירה כי במהלך השנים 2010, 2011 ו-2012, היו בין 120 ל-170 אזרחים סודאנים שהורשעו בעבירה של כפירה באסלאם, שרובם הצהירו על חזרה שלהם לאמונה באסלאם כדי להימנע מגזר דין מוות. ביולי 2020, הודיע שר המשפטים של סודאן כי עונש המוות על כפירה במדינה בוטל כמה ימים קודם לכן, מאחר וההכרזה שמישהו הוא כופר היא "איום על הביטחון והבטיחות של החברה".[149]

הפעילה הסומלית והמוסלמית לשעבר אמל פארה נואמת על יחס האוכלוסייה בסומליה להבעת כפירה באסלאם, 2015

כפירה באסלאם היא עבירה פלילית בסומליה.[150] סעיפים 3(1) ו-4(1) בחוקת סומליה מכריזים כי דין השריעה הוא החוק העליון של האומה, שמטיל עונש מוות על כפירה. לאורך השנים היו דיווחים רבים על הוצאות להורג של סומלים בשל כפירה, בדגש על מקרים של מוסלמים לשעבר שהתנצרו. ההוצאות להורג שדווחו בוצעו על ידי קבוצות טרור אסאלאמיות והמון מקומי.[151][152]

כפירה באסלאם לא אסורה באופן ישיר בחוקים של סוריה. עם זאת, השלטונות אוסרים על המרת אמונה למוסלמים, בעוד שמוסלמים סורים לשעבר דווחו לאורך השנים כמי שנאלצו לברוח מהמדינה עקב רדיפה חברתית בעקבות הידיעה של הסביבה הקרובה שלהם על ההצטרפות שלהם לנצרות.[153]

בסרי לנקה בגלל הטאבו החברתי הרחב על עזיבת האסלאם "מועצת המוסלמים לשעבר של סרי לנקה" נוסדה בחשאי בשנת 2016, שבאמצעותה חברי הארגון מקיימים פגישות חשאיות. ביוני 2019 רישווין איסמאת', פעיל סרי לנקי מוסלמי לשעבר וחבר הארגון, התייצב בפומבי כדובר המועצה באותה שנה על מנת לגנות ספרי לימוד שאושרו והופצו על ידי הממשלה הסרי לנקית לסטודנטים מוסלמים שקבעו כי "יש לרצוח את מי שכופרים באסלאם". בעקבות החשיפה של הזהות שלו איסמאת' קיבל לאחר מכן שורת איומי מוות מצד מוסלמים מקומיים.[154]

כפירה אינה מוגדרת כעבירה פלילית לפי החוק של עומאן. עם זאת, אזרחים עומאנים שעוזבים את האסלאם מתמודדים עם השלכות משפטיות על רקע קוד המשפחה והמעמד האישי של עומאן, שאוסר על אב שעוזב את האסלאם לשמור על משמורת של הילדים שלו.[155]

החוק בעיראק אינו מכיר בהצטרפות מהאסלאם לאמונה אחרת.[156] עם זאת, מאז העשור השני של המאה ה-21, מספר גדל והולך של עיראקים, במיוחד צעירים בעיר הבירה בגדאד וכורדיסטן העיראקית, עזבו את האמונה באסלאם מסיבות שונות, כאשר העלייה של ארגון הטרור האסלאמי המדינה האסלאמית והיישום בפועל של דין השריעה בהתבססות על כתבי קודש שונים מהקוראן בחיי היום יום באזורים תחת שליטת פעילי הארגון, גרמו לצעירים רבים להתנתק לחלוטין מהאמונה באסלאם.[157]

באוקטובר 2013 אחמד שרוואן בן ה-15 מארביל, הצהיר על היותו "גאה" להיות מוסלמי לשעבר לאביו, מה שהוביל למעצר שלו על ידי המשטרה המקומית. הוא נכלא ל-13 ימים ועונה מספר פעמים לפני ששוחרר בערבות כשקודם לכן עמד בפני מאסר עולם על כפירה באסלאם. שרוואן ניסה ליצור קשר עם ערוצי תקשורת עיראקים במשך 7 חודשים, אבל כולם סירבו לפרסם את הסיפור שלו עד שהעיתון הפרטי "Awene" ראיין אותו במאי 2014. המקרה של שרוואן הפך לוויראלי, והוביל להיחלצות של פעילים רבים לעזרתו.[158] מוסלמים עיראקים לשעבר ידועים נוספים כוללים את העיתונאי וליד אל-קובאיסי (אנ') והפעילה החברתית וורוד זוהיר (אנ').

ערב הסעודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב הסעודית לא קיים חוק עונשין, בעוד שמערכת המשפט במדינה מבססת את החוקים שלה על פי השריעה ומיישמת אותם באמצעות בתי דין שרעים. הפסיקה במדינה כמו גם הקונצנזוס של משפטנים סעודים היא שהחוק האסלאמי מטיל עונש מוות על כופרים.[159] בשנת 2012 טענה מחלקת המדינה של ארצות הברית כי ספרי הלימוד בבתי הספר של ערב הסעודית "כוללים פרקים שמצדיקים הדרה חברתית ורצח של כופרים".[160] באותה שנה הרשויות הסעודיות האשימו את חמזה קשגרי (אנ'), סופר סעודי, בכפירה באסלאם בהתבססות על ציוצים ששיתף בחשבון הטוויטר שלו. הוא נמלט למלזיה שבה נעצר ולאחר מכן הוסגר על פי בקשה של ערב הסעודית כדי לעמוד לדין.[161] לאחר מכן קשגרי הצהיר על היותו מאמין באסלאם באופן פומבי, ובית המשפט הורה לשים אותו במעצר בית.[162] בשנת 2015, אחמד אל-שמרי (אנ') נידון לעונש מוות בגין כפירה באסלאם לאחר שהצהיר לכאורה על היותו מוסלמי לשעבר ברשתות החברתיות.[163]

הסרט "מצילים מוסלמים לשעבר: עזיבה של האסלאם" משנת 2016 של ערוץ החדשות "Vice News" (אנ') שמתעד את המקרה של הפעילה הסעודית והמוסלמית לשעבר ראנה אחמד (אנ') נמלטת מערב הסעודית לגרמניה.[164]

בינואר 2019, רחף מוחמד (אנ') בת ה-18 נמלטה מערב הסעודית לאחר שעזבה את האמונה באסלאם ועברה התעללות מצד בני המשפחה שלה. בדרכה לאוסטרליה, היא הוחזקה על ידי הרשויות בבנגקוק, תאילנד, בזמן שאביה ניסה לקחת אותה בחזרה לערב הסעודית, אבל השתמשה בהצלחה ברשתות חברתיות שונות כדי למשוך תשומת לב משמעותית למקרה שלה שהוביל להימלטות שלה.[165] לאחר התערבות דיפלומטית היא קיבלה בסופו של דבר מקלט מדיני בקנדה, והגיעה למדינה זמן קצר לאחר מכן.[166]

לפקיסטן לא קיים חוק שמפליל במפורש כפירה באסלאם. הצעת חוק פרלמנטרית משנת 2007 שביקשה להעניש גברים כופרים בעונש מוות ונשים כופרות במאסר עולם אבל לא נחקקה לבסוף. עם זאת, למדינה קיימים סעיפים מחמירים ביותר (אנ') להפללה של "חילול הקודש" של האסלאם שמשומשים לעיתים קרובות נגד כל מי שמביע דבר שעלול להיחשב "פוגעני מבחינה אסלאמית".[167]

ברחבי העולם מספר ניכר של פעילים מוסלמים בולטים לשעבר הם מפקיסטן.[168] סוכנים מטעם ממשלת פקיסטן תוארו במשך השנים כמי שמנסים לדכא באופן פעיל את האקטיביזם של מוסלמים לשעבר המתהווה באינטרנט על ידי חדירה לקבוצות של מוסלמים שעבר, דיכוי באמצעות חסימת גישה למרחבים בטוחים מקוונים ולא מקוונים לחופש ביטוי עבור מוסלמים לשעבר ורדיפה על ידי חטיפות ואיומים בהעמדות לדין על רקע הפרות סעיפי "חילול הקודש" של האסלאם הפקיסטניים.[169]

כפירה באסלאם היא עבירה פלילית בקומורו. עם זאת, העונש על העבירה מוגדר כמעורפל. "חשיפה, הפצה או לימוד" מוסלמים אמונות אחרות מלבד האסלאם היא עבירה פלילית שנענשת במאסר של 3 חודשים וקנס של 50,000 עד 500,000 פרנק קומורואי. כמו כן אותם עונשים חלים על מכירה, הצעת למכירה, או הפצה חינם למוסלמים של ספרים, חוברות, מגזינים, תקליטים וקלטות שחושפות אמונה אחרת שאיננה האסלאם.[170]

כפירה באסלאם מוגדרת כעבירה פלילית שעונשה מוות על פי סעיף 1 בחוקת קטר שמצהיר שדין השריעה הוא המקור לחקיקה, שקובע עונש מוות על עזיבה של האסלאם.[171]

בעקבות המהפכה בתוניסיה בשנים 2010 ו-2011, חוקה חדשה נכתבה עבור המדינה במשך שנתיים וחצי שאושרה בינואר 2014, והכילה הוראה בסעיף 6 שלה שמעניק את זכות חופש המצפון. כמו כן, נקבע כי "האשמות בכפירה והסתה לאלימות" אסורות.[172] בכך, הפכה תוניסיה למדינה הערבית הראשונה שהעניקה (דה יורה) הגנה עבור האזרחים שלה מפני העמדה לדין בגין כפירה באסלאם.[173]

לפני כניסת החוקה החדשה לתוקף, אירוע ידוע של העמדה לדין על כפירה באסלאם במדינה נודע במשפט של המוסלמים לשעבר גאזי בג'י וג'באר מג'רי (אנ'), שנידונו ל-7.5 שנות מאסר ב-28 במרץ 2012. הם הועמדו לדין בגין הבעת הביקורות שלהם על האסלאם, הקוראן ומייסד האסלאם מוחמד בעמודים שלהם בפייסבוק, בלוגים ובספרים מקוונים שכתבו שלכאורה "הפרו את הסדר הציבורי והמוסר" וכללו בין היתר את החיבור של מג'רי בשפה האנגלית על "התנהגותו האלימה והבלתי מוסרית" של מוחמד.[174] כשמג'רי נעצר על ידי המשטרה הוא הודה בהמשך בעקבות עינויים שעבר בתא המעצר שחברו, גאזי בג'י, חיבר ספר אנטי-אסלאמי בשם "אשליית האסלאם" בערבית.[175] לאחר שנודע לו כי גם הוא מבוקש על ידי המשטרה בעקבות הביקורת שלו על האסלאם, בג'י ברח מהמדינה ליוון והשיג מקלט מדיני בצרפת ב-12 ביוני 2013.[176] לאחר כמעט שנתיים, מג'רי קיבל חנינה מהנשיא מונצף מרזוקי ושוחרר מבית הסוהר ב-4 במרץ 2014 בעקבות ביקורות שליליות רבות ואקטיביזם של ארגונים שונים שפעלו לשחרורו עם הסיסמה "שחררו את מג'רי" ברשתות החברתיות. כאשר מג'רי רצה להיענות להזמנה של ממשלת שוודיה להגר למדינה כמבקש מקלט מחשש לרדיפה על היותו מוסלמי לשעבר, הוא נכלא שוב למספר חודשים, אולם בעקבות האשמה כוזבת במעילה בכספים בעבודה הקודמת שלו מצד העמיתים שלו לשעבר שהחלו לרדוף אותו ברגע שנודע להם שהוא מוסלמי לשעבר.[177]

כפירה באסלאם מוגדרת כעבירה פלילית בתימן בסעיפים 12 ו-259 של חוק העונשין מתייחסים לכפירה, הראשון מחייב שימוש בגזר הדין השרעי לכפירה והאחרון מציין עונש מוות לכפירה. לכופר ניתנת הזדמנות להימלט מגזר הדין באמצעות הצהרה על אמונה חוזרת באסלאם באופן פומבי. בשנת 2012, האזרח התימני עלי קאסם אל-סעידי נעצר והואשם בכפירה על ידי סוכנות אכיפת החוק בתימן לאחר שפרסם את דעותיו האישיות המטילות ספק באמונה בתוכן האסלאם באתר בלוגים תימני ובדף הפייסבוק שלו.[178]

לדברי סקר של מרכז המחקר פיו משנת 2010, להתאסלמות אין השפעה על גידול האוכלוסייה המוסלמית בעולם שכן "נראה שמספר האנשים שהופכים למוסלמים באמצעות התאסלמות שווה בערך של מספר המוסלמים שעוזבים את האסלאם".[179] כמו כן, ישנם דיווחים רבים שאינם מדויקים על כמות האנשים שעוזבים את האסלאם במדינות הרוב המוסלמי בעולם בעקבות ההשלכות החברתיות והמשפטיות שקשורות לעזיבת האסלאם. לפיכך, לא ניתן לחקור את נתוני המוסלמים לשעבר שקיימים במדינות האסלאם באופן מדויק. מצד שני, הקהילות המוסלמיות לשעבר שהולכות וגדלות מחוץ למדינות האסלאם מתועדות היטב במחקרים שונים מאחר והסכנה שנשקפת לחייהם על רקע הצהרה על זהותם כמוסלמים לשעבר באותן מדינות מוגדרת לרוב כנמוכה או אינה קיימת כלל.[180]

דו"ח של המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים (CSIS) משנת 2007 מצהיר כי חלק מהתחזיות של גודל האוכלוסייה המוסלמית בעולם מוערכות יתר על המידה, שכן הן מניחות שכל הצאצאים של מוסלמים יהפכו למוסלמים גם במקרים של הורות מעורבת שכוללת הורה שאינו מוסלמי.[181][182] באותה מידה, הסוציאולוג דארן שרקת הצהיר במאמר במגזין "Foreign Affairs" בשנת 2017 שנתוני האמונה באסלאם אינם מדויקים מכיוון שהם לא לוקחים בחשבון את המספר ההולך וגדל של מוסלמים שאינם דתיים, מה שמוביל לחוסר מידע משמעותי במחקרים, בעוד שהוא מאמין שהמגמה האירופאית בנושא משקפת את המגמה האמריקאית שבה נתונים מטעם סקרים בארצות הברית מציגים 32% של מוסלמים שגדלו ככאלה בתקופת גיל ההתבגרות, ואינם מאמינים עוד בתוכן האסלאם בבגרותם. סקר שנערך על ידי מרכז המחקר פיו בשנת 2017 מצא כי להתאסלמות בקרב אירופאים נוצרים לשעבר קיימת השפעה שלילית על גידול האוכלוסייה המוסלמית באירופה, כאשר בין השנים 2010 ל-2016 מעל 160,000 איש עזבו את האמונה באסלאם יותר מאשר התאסלמו ביבשת.[183] לדברי סקר של המרכז בשנת 2018, מספר המומרים לאסלאם בארצות הברית שווה בערך של מספר המוסלמים שעוזבים את האסלאם, בניגוד לאמונות אחרות, שבהן מספר העוזבים גדול יותר ממספר המצטרפים החדשים.[184]

לדברי ההיסטוריון ג'פרי בלייני מאוניברסיטת מלבורן, מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 חלה עלייה משמעותית במספר ההצטרפויות של מוסלמים לשעבר לנצרות, בעיקר לזרמי האוונגליזם והפנטקוסטליזם, על אף רדיפה חברתית ושלטונית. לדברי "מאמינים במשיח מרקע מוסלמי: מחקר מפקד עולמי" - מחקר מפקד אוכלוסין עולמי שפורסם על ידי המכון לחקר דת של אוניברסיטת ביילור בשנת 2015, כ-10.2 מיליון מוסלמים הצטרפו לנצרות בהתבססות על נתונים שנאספו בקרב מיסיונרים נוצרים ברחבי העולם,[185] כאשר המדינות עם המספר הגדול ביותר של מוסלמים לשעבר שהתנצרו כוללים את אינדונזיה (6,500,000), ניגריה (600,000), איראן (500,000 לעומת 500 בלבד ב-1979), ארצות הברית (450,000), אתיופיה (400,000) ואלג'יריה (380,000).[186] אינדונזיה מוגדרת כמדינה בעלת הקהילה הנוצרית הגדולה ביותר שמורכבת ממוסלמים לשעבר מאז אמצע ומסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, שכוללת בין 2-2.5 מיליון מוסלמים לשעבר שהתנצרו.[187]

לדברי העיתונאית אקי מותאלי מסרי לנקה, הטענות של מי שמצהירים על "רדיפה של מוסלמים על ידי מוסלמים לשעבר" אינן ישרות, כאשר בפועל אלו "מוסלמים לשעבר, שנרדפו בעבר ונרדפים גם בהווה בצורה הגדולה ביותר על ידי מוסלמים". בנוסף, טוענת מותאלי כי מי שמגדירים את עצמם כליברלים ושייכים לשמאל הפוליטי "מתרחקים מהזדהות עם מוסלמים לשעבר" כחלק מתקינות פוליטית כדי "להשתיק נושאים במחלוקת באסלאם ובחיי היום יום במדינות מוסלמיות" ברחבי העולם על מנת להימנע מלהרגיז מוסלמים ולהיות מוגדרים כ-"גזענים" או "אסלאמופובים" על ידם.

הסופר המוסלמי לשעבר עלי אמג'ד ריזבי מפקיסטן מצהיר על הגישה הסותרת של "השמאל הליברלי במדינות רוב לא מוסלמיות" להתייחס לרעיונות של אנשי "ימין קיצוני לא מוסלמים" כאל "רעים" שבו זמנית מהססת מלהטיל את אותה רמת ביקורת על רעיונות ומנהגים מפוקפקים שכתובים בספרי קודש אסלאמיים כגון הקוראן שכוללים בין היתר תכנים של מיזוגיניה, הומופוביה, הפצת ג'יהאד נגד כופרים, עונשים אכזריים על רקע "חילול הקודש" של האסלאם או כפירה בתוכן האסלאם ודוגמאות נוספות. ריזבי מכנה את ההתנהגות הזו של חוסר הבעת תמיכה במוסלמים לשעבר בקרב אנשי שמאל ליברלי על מנת "ללחוץ ידיים עם אסאלאמיסטים" כ-"בגידה באידאולוגיה שאותה הם מתיימרים לייצג" שמובילה בסופו של דבר להעצמה של עמדות "לא אנושיות" של מוסדות שונים וממשלות במדינות האסלאם שמשתמשות לאחר מכן ב-"כרטיס קורבן" כהצדקה לדכא ולרדוף מוסלמים לשעבר בתוך החברות שלהם. לדברי ריזבי, מבקרים של מוסלמים לשעבר "נוטים לבלבל בין שנאה כלפי מוסלמים כבני אדם לבין ביקורת לגיטימית על האסלאם" בעודו טוען כי "האסלאם הוא רק רעיון, כאשר מצופה מאוד שכלל הרעיונות יהיו פתוחים לביקורת בלתי מסויגת".[188]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Rudolph Peters, Gert J. J. De Vries, Apostasy in Islam, Die Welt des Islams 17, 1976, עמ' 1–25 doi: 10.2307/1570336
  2. ^ The Apostates: When Muslims Leave Islam, Sociology of Religion
  3. ^ Lori G. Beaman, Steven Tomlins, Atheist Identities - Spaces and Social Contexts, Springer, 2014-12-04, ISBN 978-3-319-09602-5. (באנגלית)
  4. ^ Simon Cottee, The Apostates: When Muslims Leave Islam, Oxford University Press, 2015, ISBN 978-1-84904-469-1. (באנגלית)
  5. ^ "Libya rebel flees to UK as revolution sours for women". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-12-03. נבדק ב-2024-10-24.
  6. ^ Mohammad Hassan Khalil, Mucahit Bilici, Conversion Out of Islam: A Study of Conversion Narratives of Former Muslims, The Muslim World 97, 2007-01, עמ' 111–124 doi: 10.1111/j.1478-1913.2007.00161.x
  7. ^ Sahih al-Bukhari 5134 - Wedlock, Marriage (Nikaah) - كتاب النكاح - Sunnah.com - Sayings and Teachings of Prophet Muhammad (صلى الله عليه و سلم), sunnah.com
  8. ^ "Digital activism as nexus analysis:: A sociolinguistic example from Arabic Twitter", Tilburg Papers in Culture Studies
  9. ^ India's ex-Muslims, Firstpost, ‏2016-10-11 (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ Allegra Upton, The Othering of Muslim Women by Western and Eastern Societies, scholar.colorado.edu
  11. ^ Karin van Nieuwkerk, Moving In and Out of Islam, University of Texas Press, 2018-12-05, ISBN 978-1-4773-1748-8. (באנגלית)
  12. ^ REVATHI: That's my name, forever, Malaysiakini, ‏2007-07-11
  13. ^ Web Desk, Freethinker from Kerala faces death penalty in Dubai jail as he is trapped into blasphme charges, Nastik Nation (באנגלית אמריקאית)
  14. ^ "Ex-Muslims: They left Islam and now tour the US to talk about it" (באנגלית בריטית). 2017-11-29. נבדק ב-2024-10-12.
  15. ^ Flemming Rose, Richard Stroup, Tyranny of Silence, Cato Institute, 2003, ISBN 978-1-944424-10-7. (באנגלית)
  16. ^ When Muslims Leave the Faith, The Wall Street Journal
  17. ^ HASSAN: The ex-Muslim movement seeks to challenge apostasy in Islam, torontosun
  18. ^ "Waarom Ibn Warraq geen moslim is", Trouw
  19. ^ The curious rebirth of Zoroastrianism in Iraqi Kurdistan, Project for the Study of the 21st Century, ‏2015-11-26 (באנגלית)
  20. ^ Iraqi Kurds turn to Zoroastrianism as faith, identity entwine, France 24, ‏2019-10-23 (באנגלית)
  21. ^ pq, Absolute Infidel: The Evolution of Ayaan Hirsi Ali, TheHumanist.com, ‏2007-12-22 (באנגלית אמריקאית)
  22. ^ Etty, Elsbeth (2006-05-26). "Liegen over je identiteit is noodzaak". NRC (בהולנדית). נבדק ב-2024-10-12.
  23. ^ "Invisible Atheists". The New Republic. ISSN 0028-6583. נבדק ב-2024-10-12.
  24. ^ Giordano-Bruno-Stiftung (2017-11-17), 10 Jahre Ex-Muslime: Die Geschichte einer internationalen Menschenrechtsbewegung, נבדק ב-2024-10-12
  25. ^ Grayling, A. C. (2007-06-19). "The courage of their convictions". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-10-12.
  26. ^ A. B. C. News, A New Brand of Nonbelievers, ABC News (באנגלית)
  27. ^ Ex-Muslime fordern Recht auf Nichtglauben - Integration und Religion - derStandard.at › Panorama, web.archive.org, ‏2017-09-18
  28. ^ En Europe, les apostats de l'islam commencent à se compter - 21 novembre 2014 - L'Obs, web.archive.org, ‏2017-10-19
  29. ^ Rencontre Annuelle CCIS : Cheikh Muhammad Al Arifi interdit de séjour en Suisse, web.archive.org, ‏2018-04-23
  30. ^ Ex-Muslims North (EMN) (Bradford, England) | Meetup, web.archive.org, ‏2017-09-16
  31. ^ Bernard Schalscha - Mise au point - Le Conseil des ex-musulmans de France est né !, web.archive.org, ‏2013-10-29
  32. ^ Ex-Muslims Scotland | EXMUSLIMS-SCOTLAND.ORG.UK, web.archive.org, ‏2019-01-10
  33. ^ Vrij om niet te geloven, web.archive.org
  34. ^ Ex-Muslims of Norway | Norge, EX-MN (בנורווגית)
  35. ^ Redazione Uaar, L’esigenza di avere una voce rappresentativa degli immigrati atei o agnostici, A ragion veduta, ‏2021-03-18 (ב־)
  36. ^ Alliance of Former Muslims, Alliance of Former Muslims (באנגלית)
  37. ^ Ex-Muslims of the Netherlands, Facebook
  38. ^ Michelle Malkin » Former Muslims United speak out on eve of “Islam on Capitol Hill” march, web.archive.org, ‏2011-10-14
  39. ^ "Ex-Muslims of North America (EXMNA)", exmuslims.org (באנגלית)
  40. ^ Fauzia nam afstand van de islam: Ik zie mijn dochtertje (9) al 5 jaar niet | Vrouw | Telegraaf.nl, www.telegraaf.nl, ‏2016-12-13 (בהולנדית)
  41. ^ Straaten, Floris van (2015-12-16). "'Toen ik hem het hardst nodig had, was Allah er niet'". NRC (בהולנדית). נבדק ב-2024-11-09.
  42. ^ About US, About US, ‏2021-07-09 (באנגלית)
  43. ^ CEMB, Council of Ex-Muslims of Morocco: the first public atheist organisation in, Council of Ex-Muslims of Britain - CEMB, ‏2013-03-25 (באנגלית)
  44. ^ "Council of Ex-Muslims of Sri Lanka held its 5th General Assembly despite threats". Humanists International (באנגלית אמריקאית). 2021-02-02. נבדק ב-2024-11-09.
  45. ^ About Us – CEMJ, web.archive.org, ‏2018-10-11
  46. ^ "Losing their religion: Meet the ex-Muslims of India". The Times of India. 2024-03-17. ISSN 0971-8257. נבדק ב-2024-11-09.
  47. ^ United Arab Emirates 2012 "International Religious Freedom Report", U.S. Department of State (PDF)
  48. ^ Butti Sultan Butti Ali Al-Muhairi, The Islamisation of Laws in the UAE: The Case of the Penal Code, Arab Law Quarterly 11, 1996, עמ' 350–371 doi: 10.2307/3381546
  49. ^ Federal Decree Law No. (15) of 2020 Concerning the Penal Code
  50. ^ IHRDC, Apostasy in the Islamic Republic of Iran, Iran Human Rights Documentation Center, ‏2014-09-25 (באנגלית אמריקאית)
  51. ^ Hanged for being a Christian in Iran, The Telegraph, ‏2008-10-11 (באנגלית)
  52. ^ "Iran: Christian Converts and House Churches (1) – Prevalence And Conditions For Religious Practice", Landinfo (PDF)
  53. ^ Bureau of Public Affairs Department Of State. The Office of Electronic Information, Indonesia, 2001-2009.state.gov, ‏2007-09-14 (באנגלית)
  54. ^ Islam is for Arabs - Indonesia Matters, web.archive.org, ‏2008-07-04
  55. ^ code de la famille, web.archive.org, ‏2004-06-23
  56. ^ Algeria, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  57. ^ AFGHANISTAN 2012 INTERNATIONAL RELIGIOUS FREEDOM REPORT, U.S. Department of State (PDF)
  58. ^ Islamic Republic of Afghanistan – Office of the President, web.archive.org, ‏2009-02-01
  59. ^ Afghan Judge in Convert Case Vows to Resist Foreign Pressure - New York Times, web.archive.org, ‏2014-03-09
  60. ^ Townhall.com :: Columns :: Who will save Abdul Rahman? by Michelle Malkin - Mar 22, 2006, web.archive.org, ‏2006-04-20
  61. ^ "Afghan convert freed from prison" (באנגלית בריטית). 2006-03-28. נבדק ב-2024-10-17.
  62. ^ Afghan convert arrives in Italy for asylum, web.archive.org, ‏2006-04-20
  63. ^ BBC NEWS | South Asia | Mood hardens against Afghan convert, web.archive.org, ‏2006-04-16
  64. ^ Abdul Rahman's Family Values, archive.md, ‏2007-01-10
  65. ^ "Kabul Judge Rejects Calls to End Trial of Christian Convert", The New York Times
  66. ^ ASSIST News Service, Afghan Christian released from prison and safely out of the country, www.christiantoday.com, ‏2011-04-23 (באנגלית)
  67. ^ Morid twijfelde over zijn geloof, zijn vriendin verlinkte hem in een volle moskee in Afghanistan - Buitenland - Voor nieuws, achtergronden en columns, web.archive.org, ‏2017-12-08
  68. ^ HRC52: Oral statement on the situation of human rights in Afghanistan, CSW UK
  69. ^ Daring leaps of faith, The Washington Times
  70. ^ [Leaving Islam: Apostates Speak Out | C-SPAN.org], www.c-span.org
  71. ^ Opinie: Afvallige moslims, laat van u horen. Jullie zijn met meer dan jullie denken | opinie | De Morgen, web.archive.org, ‏2017-10-07
  72. ^ "De 21ste eeuw moet weer leren lachen" | binnenland | De Morgen, web.archive.org, ‏2017-10-07
  73. ^ Hamza (25) is geen moslim meer: "Bewust ervoor gekozen om niet gelovig te zijn" | VRT NWS, web.archive.org, ‏2017-12-01
  74. ^ DPG Media Privacy Gate, myprivacy.dpgmedia.be
  75. ^ Taslima Nasrin | Bangladeshi Feminist Writer | Britannica, www.britannica.com, ‏2024-09-05 (באנגלית)
  76. ^ ‘Ik dacht: waarom bewijst God dan niet dat-ie bestaat?’ - NRC, web.archive.org, ‏2018-03-20
  77. ^ Jaeger, Toef (2018-03-16). "'Ik dacht: waarom bewijst God dan niet dat-ie bestaat?'". NRC (בהולנדית). נבדק ב-2024-10-17.
  78. ^ "Widow of blogger Avijit Roy defiant after Bangladesh attack". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-03-10. נבדק ב-2024-10-17.
  79. ^ American Atheists (2015-06-29), Asif Mohiuddin – Freedom of Speech Means Freedom to Offend (2015 National Convention), נבדק ב-2024-10-12
  80. ^ "Brunei Syariah Penal Code Order, 2013", (PDF)
  81. ^ Brunei’s Pernicious New Penal Code | Human Rights Watch, ‏2019-05-22 (באנגלית)
  82. ^ Freedom of Thought Report | Maldives, web.archive.org, ‏2017-11-12
  83. ^ Haveeru Online - Maldivian who renounced Islam reverts, web.archive.org, ‏2010-06-03
  84. ^ Hanged air traffic controller sought asylum for fear of religious persecution | Minivan News, web.archive.org, ‏2010-07-17
  85. ^ "Maldives atheist who felt persecuted 'hangs himself'". BBC News (באנגלית בריטית). 2010-07-15. נבדק ב-2024-10-12.
  86. ^ "Maldives LAW NO 6/2014"
  87. ^ "Maldives enacts regulation for death penalty", web.archive.org
  88. ^ United Nations News Centre - Maldives should repeal new regulation providing for death penalty, says UN rights office, web.archive.org, ‏2017-11-12
  89. ^ Rilwan killed by Maldives group linked to al-Qaeda, presidential commission reveals, ‏2019-09-01 (באנגלית אמריקאית)
  90. ^ The Wire: The Wire News India, Latest News,News from India, Politics, External Affairs, Science, Economics, Gender and Culture, thewire.in
  91. ^ "Godforsaken", www.telegraphindia.com
  92. ^ Reporter, Staff (2018-07-29). "'Secular parties soft to minority fundamentalism'". The Hindu (בIndian English). ISSN 0971-751X. נבדק ב-2024-10-12.
  93. ^ M. P. Prashanth, Clubhouse redefines debates on Islam in Kerala, The New Indian Express, ‏2021-07-03 (באנגלית)
  94. ^ MM Akbar (2021-01-09), MM Akbar & EA Jabbar DEBATE | ഇസ്‌ലാം - നാസ്തികത സംവാദം | PART-02 | Malappuram, נבדק ב-2024-10-12
  95. ^ MP, Prashanth. "To believe or not?". The Times of India. ISSN 0971-8257. נבדק ב-2024-10-12.
  96. ^ Keralakaumudi Daily, Ex-Muslim organisation gathers steam in Kerala, Keralakaumudi Daily (באנגלית)
  97. ^ Ex-Muslims in India find solidarity online as they face social and familial rejection, religionnews.com
  98. ^ Why Muslims in Kerala are Leaving Islam, News18, ‏2022-01-25 (באנגלית)
  99. ^ New group for those who renounce Islam, web.archive.org
  100. ^ Living apart together, Policy Exchange (PDF)
  101. ^ "Ex-Muslims give reasons they left the faith, using a hashtag". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-12-01. נבדק ב-2024-10-24.
  102. ^ Turkey, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  103. ^ For Turkey’s Christians, attack is a remembrance of things past, Crux, ‏2024-01-29 (באנגלית)
  104. ^ Thema Newsroom, Why so many Turks are losing faith in Islam?, ProtoThema English, ‏2018-04-18 (באנגלית)
  105. ^ Why so many Turks are losing faith in Islam - Al-Monitor: The Middle Eastʼs leading independent news source since 2012, www.al-monitor.com (באנגלית)
  106. ^ Jordanian poet prepares for jail, The National (באנגלית)
  107. ^ Staff, A. P. (2008-10-24). "Jordan arrests poet for insulting Islam". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-10-23.
  108. ^ No Author, Muslim Publics Divided on Hamas and Hezbollah, Pew Research Center, ‏2010-12-02 (באנגלית אמריקאית)
  109. ^ Refworld | Amnesty International Report 1997 - Kuwait, web.archive.org, ‏2015-09-24
  110. ^ NEWS STORY: Islamic court in Kuwait proclaims Christian convert an apostate, religionnews.com
  111. ^ Apostasy, Human Rights, Religion and Belief > Ibn Warraq, web.archive.org, ‏2017-12-11
  112. ^ allAfrica.com: Mauritanians Condemn Call to Kill Author, web.archive.org, ‏2014-08-19
  113. ^ Religion, Race, and Repression in Mauritania: The Ould Mkhaitir Apostasy Affair, web.archive.org, ‏2014-09-25
  114. ^ Mauritania: Quash Blogger Mkhaitir’s Death Sentence | Human Rights Watch, web.archive.org, ‏2018-03-20
  115. ^ Africa highlights: Thursday 9 November 2017, as it happened - BBC News, web.archive.org, ‏2017-11-11
  116. ^ G25: Apostasy a major sin, but Constitution provides freedom of worship for Muslims too, www.malaymail.com
  117. ^ Malaysian atheist group under investigation over alleged Muslim apostate members, The Independent
  118. ^ In Maleisië geldt: gij zult geen atheïst zijn | TROUW, web.archive.org, ‏2017-09-18
  119. ^ Atheists in Malaysia should be hunted down, minister says | Malaysia | Malay Mail Online, web.archive.org, ‏2017-12-10
  120. ^ Malaysia Buru Muslim yang Datangi Perkumpulan Ateis, web.archive.org, ‏2017-12-05
  121. ^ Atheism is unconstitutional, says Malaysian deputy minister, web.archive.org, ‏2017-12-01
  122. ^ Critics of G25 missing the historical contexts of Islam: Ex-academic, www.dailyexpress.com.my, ‏2020-02-02
  123. ^ Libya, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  124. ^ Faraj Fawda, or the Cost of Freedom of Expression, web.archive.org, ‏2010-05-27
  125. ^ State to appeal ruling that favours Egypt’s Baha’is, web.archive.org, ‏2011-06-08
  126. ^ Aliaa, l'Egyptienne qui provoque l'Etat islamique | Atlantico.fr, web.archive.org, ‏2017-09-09
  127. ^ A Muslim converts to Christianity foments sectarian antagonism - International Herald Tribune, web.archive.org, ‏2007-08-14
  128. ^ Ethan Cole, Christian Post Reporter, Egypt Rules Christian Convert Must Remain Legally Muslim, www.christianpost.com, ‏2008-02-03 (באנגלית)
  129. ^ Door oerconservatieve krachten vallen Egyptische jongeren van hun geloof, De Groene Amsterdammer, ‏2018-01-10 (בהולנדית)
  130. ^ VOMC, Christian Convert from Islam Jailed, Voice of the Martyrs Canada, ‏2006-10-25 (באנגלית)
  131. ^ "Egyptian Islamic Lawyers Urge Death Sentence For Convert", web.archive.org, ‏2011-06-13
  132. ^ Egypt's atheists find each other on social media - Al-Monitor: The Middle Eastʼs leading independent news source since 2012, www.al-monitor.com (באנגלית)
  133. ^ Mohammed gelooft niet meer in God – De Groene Amsterdammer, web.archive.org, ‏2018-01-13
  134. ^ Morocco, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  135. ^ Atheist activist Imad Iddine Habib sentenced to seven years in absentia after home raided, persecution.exmuslims.org
  136. ^ Losing my religion: life after extreme belief | World news | The Guardian, web.archive.org, ‏2017-09-14
  137. ^ "Hafid Bouazza: oer-Hollandse jongen met een passie voor middeleeuwse literatuur", Trouw
  138. ^ "'Als dit niet werkt, beledig ik Wilders wel'", myprivacy.dpgmedia.nl
  139. ^ Free Arabs - Case in point Arab, not muslim, web.archive.org, ‏2013-04-05
  140. ^ "Outspoken Atheist, Arrested in Nigeria for Blasphemy, Hasn't Been Seen Since", The New York Times
  141. ^ Mubarak Bala | Tom Lantos Human Rights Commission, humanrightscommission.house.gov, ‏2023-05-05 (באנגלית)
  142. ^ "Nigeria atheist Mubarak Bala jailed for blaspheming Islam" (באנגלית בריטית). 2022-04-05. נבדק ב-2024-10-19.
  143. ^ IRFBA Chair’s Statement on Nigerian Religious Prisoner of Conscience, Mubarak Bala, United States Department of State (באנגלית)
  144. ^ "Mubarak Bala, President of Nigerian humanists, under arrest". Humanists International (באנגלית אמריקאית). 2020-04-29. נבדק ב-2024-10-12.
  145. ^ Today News Africa, Human Rights Watch calls on Nigeria to release Mubarak Bala, humanist arrested for allegedly insulting Prophet Muhammad on Facebook, Today News Africa, ‏2020-07-08 (באנגלית אמריקאית)
  146. ^ Johannes Harnischfeger, Democratization and Islamic Law: The Sharia Conflict in Nigeria, Campus Verlag, 2008, ISBN 978-3-593-38256-2. (באנגלית)
  147. ^ VOMC, Convert from Islam Kidnapped; Pastor Accused, Voice of the Martyrs Canada, ‏2005-12-14 (באנגלית)
  148. ^ Tran, Mark (2014-07-24). "Sudanese woman spared death sentence for apostasy arrives in Italy". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-10-24.
  149. ^ "Sudan scraps apostasy law and alcohol ban for non-Muslims" (באנגלית בריטית). 2020-07-12. נבדק ב-2024-10-24.
  150. ^ Laws Penalizing Blasphemy, Apostasy and Defamation of Religion are Widespread | Pew Research Center's Religion & Public Life Project, web.archive.org, ‏2013-10-11
  151. ^ BBC NEWS | Africa | Somali executed for 'apostasy', web.archive.org, ‏2009-01-17
  152. ^ Somali Islamists Execute Christian Convert, web.archive.org, ‏2013-10-29
  153. ^ Syria, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  154. ^ "Maldives atheist who felt persecuted 'hangs himself'". BBC News (באנגלית בריטית). 2010-07-15. נבדק ב-2024-10-12.
  155. ^ Oman, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  156. ^ Iraq: Freedom in the World 2022 Country Report, Freedom House (באנגלית)
  157. ^ In Irak keren jongeren de islam de rug toe | TROUW, web.archive.org, ‏2017-09-12
  158. ^ Interview with persecuted young atheist in Erbil - Your Middle East, web.archive.org, ‏2017-09-13
  159. ^ Laws Criminalizing Apostasy, web.archive.org, ‏2014-06-20
  160. ^ "International Religious Freedom Report for 2012: Saudi Arabia", (PDF)
  161. ^ Saudi Arabia: Writer Faces Apostasy Trial | Human Rights Watch, web.archive.org, ‏2013-10-16
  162. ^ Saudi Arabia: Writer Faces Apostasy Trial | Human Rights Watch, web.archive.org, ‏2013-10-16
  163. ^ Saudi Arabia court gives death penalty to man who renounced his Muslim faith, The Telegraph, ‏2015-02-24 (באנגלית)
  164. ^ VICE News (2016-02-10), Rescuing Ex-Muslims: Leaving Islam, נבדק ב-2024-10-25
  165. ^ Fullerton, Jamie; Davidson, Helen (2019-01-07). "Saudi woman shuts herself in Thai hotel room to avoid deportation". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-10-23.
  166. ^ "Rahaf al-Qunun: Saudi teen granted asylum in Canada" (באנגלית בריטית). 2019-01-11. נבדק ב-2024-10-23.
  167. ^ Pakistan, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  168. ^ Sherwood, Harriet (2020-06-25). "Atheists and humanists facing discrimination across the world, report finds". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-10-12.
  169. ^ Kunwar Khuldune Shahid, The Defiance of Pakistani Atheists, thediplomat.com (באנגלית אמריקאית)
  170. ^ Comoros, Freedom of Thought Report (באנגלית)
  171. ^ "The Permanent Constitution of the State of Qatar", web.archive.org
  172. ^ Asma Ghribi, The Problem with Tunisia's New Constitution, Foreign Policy, ‏2014-01-09 (באנגלית אמריקאית)
  173. ^ Interview with Rachid Ghannouchi: "If you sow dictatorship, you harvest terrorism" - Qantara.de, web.archive.org, ‏2017-10-06
  174. ^ Je leven niet zeker zonder geloof | TROUW, web.archive.org, ‏2017-10-19
  175. ^ Jabeur Mejri: "En Tunisie, les affamés se mangent entre eux" - L'Express, web.archive.org, ‏2017-10-07
  176. ^ Condamné pour blasphème en Tunisie, Ghazi Beji obtient l’asile politique en France - France 24, web.archive.org, ‏2017-10-07
  177. ^ Tunisie: Grâcié par la présidence, Jabeur Mejri a été libéré, web.archive.org, ‏2017-10-07
  178. ^ "'Repent or die' in Yemen", web.archive.org
  179. ^ No Author, Related Factors, Pew Research Center, ‏2011-01-27 (באנגלית אמריקאית)
  180. ^ Anthony, Andrew (2015-05-17). "Losing their religion: the hidden crisis of faith among Britain's young Muslims". The Observer (באנגלית בריטית). ISSN 0029-7712. נבדק ב-2024-10-14.
  181. ^ Sherkat, Darren E. (2015-06-22). "Losing Their Religion". Foreign Affairs (באנגלית אמריקאית). ISSN 0015-7120. נבדק ב-2024-10-14.
  182. ^ Europe: Integrating Islam | Council on Foreign Relations, www.cfr.org (באנגלית)
  183. ^ Conrad Hackett, 5 facts about the Muslim population in Europe, Pew Research Center, ‏2017-11-29 (באנגלית אמריקאית)
  184. ^ Besheer Mohamed and Elizabeth Podrebarac Sciupac, The share of Americans who leave Islam is offset by those who become Muslim, Pew Research Center, ‏2018-01-26 (באנגלית אמריקאית)
  185. ^ Duane A. Miller, Believers in Christ from a Muslim Background: A Global Census
  186. ^ Daniel Pipes, The Perilous Path from Muslim to Christian, The National Interest, ‏2021-07-12 (באנגלית)
  187. ^ Allen D. Hertzke, Timothy Samuel Shah, Christianity and Freedom: Volume 2, Contemporary Perspectives, Cambridge University Press, 2016-02-15, ISBN 978-1-316-56524-7. (באנגלית)
  188. ^ Ali A. Rizvi, The Atheist Muslim: A Journey from Religion to Reason, St. Martin's Publishing Group, 2016-11-22, ISBN 978-1-250-09445-2. (באנגלית)